שיח חולמים

 א קהילות חברתיות - רעיון ורציונל יגאל צחור קהילות בקרית יובל בירושלים, ובשכונות באר שבע

במרוצת המעקב שלי אחר צמיחתן של קהילות שונות ברחבי הארץ, שמעתי על שכונת קריית יובל בירושלים במקום שמצטופפות זו לצד זו חמש קהילות שונות, שיש להן מכנה משותף במספר תחומים. ראשית יש הרבה מן המשותף בחברי הקהילות בעצמם. אלה הם אנשים שבמשפחתם, בילדותם ובנעוריהם התחנכו על הרצון לתרום לחברה ולעזור לזולת ועל השאיפה לחלוק את חייהם עם אנשים קרובים להם ברוחם ובעלי עניין משותף בתחומים מגוונים של החיים.

היה לי מושג ראשוני על התהוות הקהילות, וגם נפגשתי עם מספר קבוצות בקריית שלום בתל אביב, ועם כמה קהילות בבאר שבע. ציפיתי בסקרנות להיפגש עם קהילות חילוניות בירושלים המתחרדת והימנית בכל הנוגע להשקפת העולם המדינית של תושביה. והרי כולנו שמענו על קבוצת לה פמיליה של בית"ר ירושלים שגם היא סוג של קהילה.

הגעתי לשכונת קריית יובל ביום חורף גשום, השמים היו קודרים, הרוח חדרה לעצמות, אבל לא נרתעתי. נסעתי לרחוב ברזיל בקריית יובל, והתהלכתי בין בתי הרכבת שנבנו בשנות השישים לעולים החדשים רובם יוצאי צפון אפריקה, מראה לא–מלבב.

נזכרתי בביקורו של עמוס עוז בבית שמש בראשית שנות השמונים, שעוז כתב עליו בספרו פה ושם בארץ ישראל, נזכרתי בכתבות ובספר של דניאל בן סימון על עיירות הדרום. שניהם מספרים על הייאוש הגדול ועל הקיפוח של יוצאי צפון אפריקה, שתמיד, גם אחרי שישים שנה, מי שאשם בו הוא מפא"י, אף על פי שהליכוד נמצא בשלטון כמעט ארבעים שנה.

בתוך הנרטיב הזה, הלכתי למצוא צעירים תמימים שזוכרים את הסיפורים מבית אבא ואימא, אך רובם גדלו בחממה מגוננת, ואף על פי כן, ואולי בשל כך, החליטו לפרוח מהקן החם של ההורים למקום הרחוק ביותר מהתרבות שבה גדלו.

כן, הלכתי אחרי הסקרנות ופגשתי את יפעת קורן, אסתי קירמאייר, רחלי רמברנדט, עפרי וגנר ויעל דומב. הן לא אוהבות שמתייגים אותן תחת תוויות שוות. אך יש ביניהן דמיון רב: הן מדברות על אותם מושגי יסוד, על אהבה לאדם, על הבנה של הסבל האנושי, וכולן רוצות לחיות חיים חברתיים ורעיוניים משותפים. השיחות האישיות אִתן העניקו לי רגעים רבים של אופטימיות.

עפרי וגנר בת כפר הנשיא

"אחרי הצבא יצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתי עם חבר שגם הוא היה סטודנט. פגשנו שם את בן אראלי שהציע לנו להצטרף עם סטודנטים נוספים לקבוצה בשכונת קריית יובל. זה תפס אותנו בשלב ההתלבטות אחרי היציאה מהחממה הקיבוצית כשרצינו לחיות עם קבוצת אנשים בני גילנו והשקפת עולם דומה.

בן אראלי הצליח לשכנע קבוצה של סטודנטים להצטרף לקהילה. התחלנו במפגשים רעיוניים, סביב לימוד של טקסטים. בן כבוגר מכינת רבין יחד עם דני זמיר נתנו 'דרייב' לקבוצה, נעזרנו גם בשרה שדמי מהמדרשה באורנים. כך התגבשה קבוצת סטודנטים חדורי מוטיבציה. המעשה הראשון שלנו בשכונה היה הקמת מרכז לימוד לילדי השכונה בתוך מקלט מוזנח שהכשרנו אותו לפעילות. המועדון הזה, מעבר לתרומתו לילדי השכונה, שינה מהר מאוד את החיים שלנו למשימה חינוכית רבת משמעות.

המציאות חייבה אותנו לקבל כמה החלטות מהירות, לפני תחילת שנת הלימודים: לשכור דירות בשכונה, להתחייב לפעילות למען הקהילה, לבחור מנהל למועדון הנוער ולנהל פעילות חברתית–תרבותית משותפת. רבים מאתנו מכירים כבר את התהליך הארוך של יצירת גרעין משימתי, בגיל צעיר כשאין עדיין שום מחויבות. הקהילה הזאת שחבריה נתנו לה את השם הלום, נוסדה תוך כדי תנועה אל הלא נודע. בשלב הראשון היו חברי הקהילה שרובם סטודנטים צריכים לסיים את לימודיהם ולמצוא מקורות פרנסה.

המציאות כיוונה אותנו לשלב את תחומי הלימוד עם הצרכים של הקהילה. יש בינינו אנשי חינוך בתחומים מגוונים, עובדת סוציאלית, עובדים בשירות הציבורי ומחנכים במכינה הקדם–צבאית.

כאמור, התחלנו כסטודנטים צעירים, עם השנים בדרך הטבע נוצרו זוגות, נישאנו, ונולדו לנו שלושה–עשר ילדים, וכולנו נעים בשלושה מעגלים, הפרטי, המשפחתי והקהילתי שיש לו שני פנים: תרומה לקהילת הלום ומעורבות בחיי השכונה.

את עיקר האנרגיה הקהילתית אנחנו משקיעים בתחום החינוך, הקמנו בית ספר יסודי ברוח החינוך הפתוח. יש בו הרבה יצירתיות מעבר לתכנים שנלמדים בבית ספר יסודי רגיל. הקמנו עמותת הורים כדי לאפשר את קיום המסגרות הנוספות. לבית הספר מצורפים ארבעה גני ילדים עם רוח מיוחדת, שאני מנהלת אותם. חשוב להדגיש שבית הספר בנוי על אינטגרציה עם השכונה. אלה שאין להם אפשרות לממן את הצרכים הנוספים מכיסם, מסתייעים בתמיכת ההורים האחרים.

יש לנו מחויבות גדולה לשכונה. לבית הספר יש רשימת המתנה ארוכה של ילדים מחוץ לשכונה, אך קבענו כלל שקודם כול מקבלים את בני המקום. היום, כשרובנו הורים לילדים, בעיקר בגיל הגן, רמת הגנים חשובה לנו במיוחד. איש מאתנו לא היה בוחר שילדיו ילמדו במסגרת נחותה. אבל חשוב לנו שגם השכנים שלנו בני המקום יזכו לחינוך ראוי.

ייאמר לזכותו של מִנהל הקהילות בעירייה, שיש להם הבנה רבה לתרומת הקהילות לשכונת קריית יובל והם מסייעים לנו לקיים את המערכות הייחודיות שלנו. זה מעבר לטיפול פרטני, יש כאן קונספציה שלמה של קהילות שחיות בתוך שכונות חלשות.

חיי הקהילות בתוך קריית יובל, הם מבנה שמורכב מהרבה יסודות: דיור משותף, חינוך מבוסס על חשיבה רב–תחומית, שנותנת לילד כלים להתפתחות אישית. ראייה מערכתית של השונוּת בין אנשים והצורך לחבר ביניהם.

החיים בקהילה הם מקור כוח ועוצמה. אנחנו מגדלים יחד את הילדים, והשכנים ממול הם חברי הקהילה. אנחנו נעזרים זה בזה במגוון תחומים שמשפרים את איכות החיים היומיומיים. זה יכול להיות מצרך מזון, משחק לילד, שמרטף, או חיפוש משותף של גן לילד. אין כמעט תחום של קושי, של צער, של שמחה, שאתה נשאר שם לבד. זאת בחירה אישית, שיש בה ויתור לזולת מתוך ידיעה שתמיד יהיה במי להיעזר. ההדדיות היא חלק ממציאות של בחירה.

אנחנו ביחד עשר שנים, שבהן היו לנו גם מריבות, היו גם חילוקי דעות בנושאים שונים, אך מאז שהחלטנו לחיות כקהילה, קשה לנו לחשוב שיש לנו אופציה אחרת. עבורנו זו קהילת חיים, שכל אחד מאתנו בחר לחיות בה. אנחנו אנשים משכילים, בעלי מקצועות שונים, כל אחד מאתנו יכול לחיות בכל מקום שירצה. אך אני לא רואה מישהו מאתנו מוותר על צורת החיים המיוחדת שלנו, על האפשרות לחיות חיי קהילה, עם חברים שבהם בחר. אף פעם לא הצגנו את עצמנו בשכונה כקהילה מיוחדת. הם מזהים אותנו כחברי קהילה רק לפי הלבוש ושפת הדיבור. אף פעם לא שאלנו אם חשוב להם שנחיה בשכונה, אבל להרגשתי הם מבינים את היתרונות שנוכחותנו נותנת לשכונה".

יעל דומב

"במקור אני תל אביבית בוגרת תנועת הצופים. בצבא שירַתִּי שש שנים כקצינת מבצעים בשומרון. עד היום אני משרתת במילואים כקצינת מבצעים. בצבא שמעתי לראשונה על המכינות הקדם–צבאיות. אחרי השחרור הצטרפתי לצוות של מכינת רבין, ושם הצטרפתי לקהילה של בוגרי מכינת רבין, קהילת שחר ביקנעם. בתום שנתיים שיניתי כיוון; יצאתי ללמוד חינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהיותי סטודנטית הצטרפתי לקהילת אלומה בשכונת מוסררה. שם היה לנו קושי להתקבל כחלק מהשכונה. החלטנו לעבור לקריית יובל שאז היו בה חמש קהילות. כאן צמח הרעיון להקים מכינה קדם–צבאית, שיפעילו אותה חברי הקהילות השונות בקריית יובל. זאת אומרת שקיבלנו עלינו אחריות משותפת למכינה, ולפעילות רב–קהילתית במסגרת הפעולה החינוכית והארגונית של המכינה. המכינה הוקמה לפני חמש שנים. אני ראש המכינה זה שלוש שנים. במכינה יש ארבעים ושלושה חניכים, שבאים מכל רחבי הארץ. חשוב לנו שיהיו צעירים מהפריפריה, ממגזרים שונים. יש משמעות מיוחדת למכינה שנמצאת בירושלים ומנוהלת על ידי חברי קהילות, ונוסף לכך בראש המכינה עומדת אישה.

אנחנו מדברים המון על מהות החיים שלנו, על החיים בתוך שכונה עם צרכים מיוחדים. המקום והרעיון יוצרים מראש מחויבות ואכפתיות. אנחנו מכינים את החניכים שלנו לצבא ולמנהיגות, ולא מתחמקים משום דילמה שמעסיקה את החברה הישראלית.

הקהילה שלנו נקראת אלומה, ויש בה חמישה–עשר חברים. כמו בהרבה מקרים, שתי קבוצות שהתארגנו לחיים משותפים קיימו 'פגישה עיוורת' בבית קפה בנווה יעקב. מהפגישה הזאת נוצרה הקהילה שהתחילה את חייה בנווה יעקב, עברה למוסררה, ולפני ארבע שנים נטעה יתד בקריית יובל. ירושלים היא עיר מאוד קהילתית, אולי בשל אורח החיים הקהילתי של המגזר החרדי.

לתל אביבית כמוני לא קל לחיות בירושלים, אלא באמצעות קהילה שמבוססת על ערבות הדדית ועל החלטה לחיות חיים משימתיים. הקהילה שלנו מורכבת בעיקר מסטודנטים למשפטים ובוגרי מכינות קדם–צבאיות. בשנתיים הראשונות היו לנו דיונים רבים על האופי ועל המטרות של הקהילה. היו לנו שיחות עם המנהל הקהילתי על פרויקט מרכזי, אבל מהר מאוד הבנו שכל חבר קהילה רוצה לבטא את כישוריו המיוחדים, לכן נתַנו מקום ליוזמות שונות. במרכז הפעילות שלנו נמצאת המכינה הקדם–צבאית שעברו בה חמשה מחזורים של צעירים מוכשרים וחזקים, שרובם הגדול המשיכו לשירות משמעותי בצבא, הלכו לקצונה ונטלו חלק במבצע צוק איתן. לכולנו, חברי הקהילות, אין ספק שתרומה לקהילה והשפעה על בחירות חיים של צעירים, תורמת לכל אחד מאתנו אנרגיות חיים מעצימות.

יש לנו מסלול שעובר דרך ציר משותף שכולל בתוכו את המשפחה, את התוכן המשותף של חיי הקהילה, ואת הפעילות בשכונה ובמכינה. הפרויקט שאנחנו עובדים עליו בשכונה הוא סיוע לצעירי השכונה להגיע ללימודים אקדמיים, דרך השגת תעודת בגרות, הכנה לפסיכומטרי, וליווי בהחלטה על מסלול הלימודים. אין אצלנו צורך לנהל דיונים פנימיים להגברת המוטיבציה, הפגישה עם חניכי המכינה הקדם–צבאית, יחד עם הפגישה עם צעירי השכונה, באות ממקום של בחירה. זו לא מערכת אלטרנטיבית, זו דרך חיים. זו ירושלים שנפגשת ביום–יום עם האמת של החברה הישראלית; אנשי אקדמיה מבריקים, לצד אנשים קשי יום. מנהיגים לאומיים בכל הרמות, לצד אנשים שמיום עלייתם לארץ לא ידעו חיים טובים. ההטרוגניות הזאת יש בה המון קסם".

רחלי רמברנדט - טנא ירושלמי

רחלי גדלה בקריית טבעון, התחנכה בבית ספר אזורי בקיבוץ יגור. השתתפה בחוגי סיור על שם אורי מימון של החברה להגנת הטבע. בתום הלימודים הלכה לשנת שירות במכינה קדם–צבאית בקיבוץ מיצר ברמת הגולן. במכינה הושם דגש רב בלימודי היהדות והחברה הישראלית. אף על פי שהמכינה הייתה חילונית, עמד בראשה רב, הרב עוזיה רוזן. במכינה עלה לראשונה הרעיון להקים קומונה עירונית. "בצבא הייתי במחלקת קשרי חוץ, אני אישית פעלתי מול טורקיה, זה היה מרתק, המשכתי לקצונה וחתמתי קבע.

אחרי השחרור, גרתי עם שלוש חברות ויחד הקמנו קבוצת למידה שנקראה טשרניחובסקי, על שם הרחוב שבו גרנו. היו אצלנו מפגשים רעיוניים קבועים עם אוריינטציה סוציאל–דמוקרטית. אבל לא הסתפקנו בצד הרעיוני; כל הזמן חיפשנו אלמנט של עשייה. יצרנו קשר עם גרעין של בוגרי מכינת רבין, התכנסנו יחד במוסררה, והקמנו שם קבוצת למידה. כך נוצרה הוויה חברתית ומשימתית. למדנו יחד, טיילנו ברחבי הארץ. הכרנו קבוצות נוספות שקראו לעצמן קהילות; קראנו לעצמנו קהילת רימון. יצרנו קשר עם הקהילות האחרות: שלווה, הלום, חורש, אלומה.

הקמנו פורום משותף לחמש הקהילות. הפורום המשותף התקיים שלוש שנים, וכל קהילה שמרה על עצמאותה. בשלב הזה גרנו במקומות שונים בירושלים: קריית יובל, קטמונים, נווה יעקב, מוסררה ורחביה. כל קבוצה מנתה כעשרים חברים, הרוב היו סטודנטים, שמלבד הלימודים האקדמיים למדו נושאים שעניינו אותם במסגרת הקהילה. החברים בכל קהילה גרו בקרבת מקום.

הקהילות נמשכו לירושלים מכל מיני סיבות: הלימודים באוניברסיטה, הפעילות הסטודנטיאלית בתוך הקהילה, האפשרות של צעירים חילוניים לחיות בתוך עיר דתית במהותה. האיש המרכזי שיצר את הקשרים בין הקהילות היה בן אראלי בן קיבוץ עין גדי ובוגר המחזור הראשון של מכינת רבין. בן אראלי הקים את עמותת רוח חדשה, שאיגדה את הקהילות. בשנים הראשונות נדדו הקבוצות מנווה יעקב למוסררה, ועם הקמת המכינה הקדם–צבאית בקריית יובל, התקבצו כל הקהילות בשכונת קריית יובל, כשכל קהילה שומרת על המסגרת שלה.

המכינה הקדם–צבאית החילונית, שהוקמה תוך שלושה חודשים מרגע קבלת ההחלטה, הייתה המשימה החשובה ביותר של חמש הקהילות. כמאה חברי קהילה פעלו בו זמנית כדי להקים את המכינה, לקבוע את אופייה ולבנות את המסגרת הארגונית. הרוח החיה בהקמה ובניהול של המכינה היא יעל דומב, שהגיעה לירושלים כסטודנטית, הצטרפה לקהילת אלומה, והצליחה לגייס את כולנו להקמת המכינה החדשה. ראינו לנגד עינינו את המכינה שהוקמה בבית ישראל, ואת תרומתה החשובה להתפתחות הקיבוץ בבית ישראל. במבט מהצד על הקהילות השונות, אחד הקווים המרכזיים הוא מגוון העיסוקים הרחב של חברי הקהילה; יש ביניהם מדענים, אנשי היי–טק, בעלי מקצועות חופשיים ומחנכים. וכל אחד מתפרנס בתחום התמחותו. אבל במחשבה הרעיונית יש הומוגניות רבה. במידה רבה נכון להגדיר את מרבית חברי הקהילות כבעלי אוריינטציה של שמאל חברתי חילוני.

קריית יובל היא שכונה מאוד פלורליסטית, מוצאים בה את כול הגוונים של החברה הישראלית. היא מונה כעשרים וחמישה אלף תושבים, ואפשר לומר שיש בשכונה כחמישה–עשר אלף תושבים שנזקקים לשירותי רווחה. שלושה רחובות בולטים בעוניים: ברזיל, אולסוונגר ושטרן. לא במקרה המכינה ממוקמת ברחוב ברזיל, אנחנו חלק אינטגרלי מהשכונה, אין בנו שמץ של פטרונות, כל הפעילות שלנו נעשית דרך המִנהל הקהילתי, שהוא גוף עירוני חזק, פעיל ומשפיע. המתנ"ס בשכונה הוא מרכז חברתי לפעילות מגוונת שנותנת לאוכלוסייה ערך מוסף.

אחד הדברים המעניינים בשכונה הוא זה שבשקלול ההצבעה לכנסת מצאנו שההצבעה בקריית יובל היא מדגם של התוצאה הארצית, בשונה משכונות אחרות בירושלים שהתושבים שלהן מצביעים באחוזים גבוהים למפלגות הימין ולרשימות החרדיות. בסמוך לרחובות של אוכלוסיית מצוקה, יש רחובות שבהם גרים מרצים באוניברסיטה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים ותיקים מצפון אפריקה, עולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר. מיקרו–קוסמוס של החברה הישראלית. ברחוב הציונות מעל רחוב ברזיל מתגוררים תושבים שעובדים במנהל הציבורי, במשרדי הממשלה והעירייה. הקהילות בשכונה פועלות בשיתוף פעולה מלא עם כל האנשים האלה.

המנהל הקהילתי הקים פעוטונים בשכונה, ויש פעוטון אחד שמתנהל ברוח הקהילות. אנחנו במודע לא מספקים שרותי רווחה, אלא פועלים עם הממסד העירוני. כל יוזמה שלנו לפעילות חינוכית וחברתית מתנהלת דרך המִנהל הקהילתי. מועדון הנוער וגם המכינה, סמוכים לשולחנו של המִנהל, שמספק סיוע תקציבי וארגוני.

ראוי לציין שקריית יובל היא השכונה היחידה בירושלים שיש בה צמיחה דמוגרפית. התהליך שעובר על השכונה בשנים האחרונות, יוצר אבן שואבת לצעירים, שמוצאים כאן חברה צעירה תוססת ומעורבת. חמש הקהילות נותנות משקל סגולי מיוחד לשיח שמתנהל בין צעירים, שנמצאים בתהליך של הקמת משפחה ובניית בית. עשר משפחות רכשו בתים, בעיקר ברחוב הציונות, ומשפחות נוספות קונות דירות באמצעות קבוצת רכישה.

על אף הקשר ההדוק בין הקהילות השונות, כולל קשרים עם קהילות נוספות כמו קמה בבאר שבע, אנחנו לא מגדירים את עצמנו כתנועה או כמפלגה, ולא מחברים תקנונים והגדרות שעלולים להגביל את חופש המחשבה והמעשה. כל חבר רשאי להשתייך לכל גוף פוליטי או ציבורי לפי בחירתו, כהחלטה אישית שאינה מחייבת את הקהילה. עם זאת חשובה לנו הסולידריות החברתית, ולרובנו יש השקפת עולם דומה, שמאפשרת פלורליזם רעיוני. אנחנו מחפשים כל הזמן את המכנה המשותף שנותן מרחב לחופש בחירה אישי לצד השיתוף הקבוצתי".

אסתי קירמאייר - קריית יובל, ירושלים

"נולדתי בחיפה ואני בוגרת תנועת המחנות העולים. הגעתי לירושלים עם קבוצה של יוצאי נערן, קיבוץ שבוגרי המחנות העולים הקימו מחדש. בתחילת הדרך הקמנו קומונה, אחר כך שינינו את המסגרת לשותפות של משפחות על בסיס מודל כלכלי שיצרנו בעצמנו. כל יחיד או משפחה מפרישים סכום כסף למימון דירת מפגשים. הדירה הזאת היא המרחב הציבורי של הפעילות החברתית והפוליטית שלנו. בקבוצה שלנו יש שישה–עשר איש מתוכם חמש משפחות עם ילדים. רובנו גרים באותו בניין, רוב האנשים מהקבוצה הראשונה התחלפו.

אנחנו נפגשים פעם בשבוע לערב לימוד בנושאים שונים ומגוונים. מדי יום שישי אנחנו עורכים קבלת שבת, שרים ולומדים את פרשת השבוע. אחת לחודש יש לנו סמינר שישי–שבת עם תוכן מוגדר. בחגים מציינים את המסורת של כל חג: סדר פסח, תיקון שבועות, ליל העצמאות וכן הלאה.

חברי הקבוצה משתתפים במחאה החברתית ובפעילויות אד–הוק, על עוולות בחברה הישראלית, או בהתייחסות ספציפית להתרחשויות בירושלים. יש לנו נציגים בוועד הפעולה של 'קריית יובל חופשית'. חברי הקבוצה היו שותפים בהחלטה שלי להתמודד בבחירות לכנסת. אנשים הקדישו מזמנם וסיפקו לי תמיכה כספית. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שחברים התגייסו למאבק ציבורי–פוליטי. התגייסנו גם למאבק המורים ולמאבק על תמלוגי הגז.

הפעילות באה מתוך אמונה בדרך ומתוך מחויבות בין חברי הקבוצה. לא זכור לי מקרה שמישהו יזם איזושהי פעולה ולא אפשרנו לו לקדם אותה. אנחנו מתמודדים עם אתגר מרתק של חיים משותפים של משפחות ורווקים.

יחד עם קבוצות אחרות יצרנו את מעגל הקבוצות - היה חשוב לנו להשתייך לתנועה גדולה יותר, לכנס יחדיו שותפים לרעיונות ולדרך. במעגל הקבוצות משתתפים גם הקיבוצים העירוניים הוותיקים: תמוז, מגוון, רוח חדשה, מפרש, קמה, הלום, טנא, אחריי, איילים. אחת לחצי שנה אנחנו עורכים כנס של כל חברי מעגל הקבוצות. בתוך הקבוצות עצמן יש דעות שונות כיצד לשמור על העצמאות של כל קבוצה, ובה–בעת למנף את הגוף המשותף.

מעגל הקבוצות בנוי כמסגרת פדרטיבית, כל קבוצה מחליטה באופן עצמאי. אבל חשוב לשתף פעולה בנושאים שבהם יש הסכמה. לדוגמה בימים אלה מתקיים ויכוח בתוך השכונה על אופיו של גן ילדים. אנחנו דוגלים בחינוך שוויוני למען כל ילדי השכונה, ורואים בכך מחויבות שלנו למסגרת הקהילתית שבה אנחנו חיים. אבל יש בתוך הקבוצות גם בדלנים שאינם רוצים בקשר הדוק עם השכונה.

אנחנו חשים צורך להשפיע על תהליכים מהותיים שמתרחשים בירושלים: ראשית אנחנו חושבים שצריך לשדרג את החינוך החילוני בירושלים, זה מאבק עקרוני ומשמעותי לדור החילוני הצעיר שרוצה חינוך טוב לילדיו. חשוב מאוד לקלוט מאות ואלפי משפחות חילוניות צעירות בירושלים, שבמשך שנים רבות הניסה את בניהַ למרכז התרבות של הצעירים, בתל אביב. זהו צורך קיומי.

אנחנו מאמינים שלקהילות החברתיות בירושלים נועד תפקיד חשוב ומשמעותי בשינוי האווירה, ובהקמת חברה חילונית שמאמינה בערכי הדמוקרטיה ברוח תנועת העבודה.

יפעת קורן - קהילת קריית יובל ירושלים

"גדלתי בקיבוץ דן ואחר כך בבית הלל, למדתי בבית הספר האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה. עם סיום הלימודים הצטרפתי, במסגרת שנת שירות למכינה קדם–צבאית, מכינת רבין בכפר מסריק. זאת הייתה שנה חווייתית של למידה רעיונית ופעילות קהילתית, במסגרת שמלמדת חיי שיתוף משימתיים. זוהי חוויה חברתית חזקה, רגשית, אידאולוגית ואינטימית, שסוחפת את כל החושים. במכינה התגבש בי הרצון להמשיך לחיות במסגרת קבוצתית, גם אחרי הצבא.

אנחנו, קבוצה של בוגרי מכינת רבין, נשארנו בקשר. הקמנו את קהילת שחר ביקנעם. הייתי שם שנה שלאחריה טסתי לחו"ל לשנתיים. עם שובי לארץ הצטרפתי למכינת רבין כמדריכה. כעבור שנה עברתי לירושלים והצטרפתי לקהילת אלומה, שקבעה את משכנה בשכונת נווה יעקב. היו בקבוצה חמישה–עשר צעירים, חלקם בוגרי מכינת רבין ואחרים סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שהכירו מהצבא ומהמכינות הקדם–צבאיות.

בשלב הזה התחלתי ללמוד באוניברסיטה מדע המדינה ומחשבת ישראל. היום אני לומדת לתואר שני במדיניות ציבורית, באוניברסיטת תל אביב. תוך כדי כך הצטרפתי לעמותת 'רוח חדשה' בירושלים, שנוסדה לפני עשר שנים על ידי אנשי עסקים ופעילי קהילה בירושלים, במטרה למנוע הגירה שלילית, בעיקר של אוכלוסיות צעירות, מירושלים. 'רוח חדשה' פיתחה מיזמים של צעירים, סייעה בהקמת קהילות צעירות וליוותה את תהליך הקמתן. היום יש התעניינות גדולה של צעירים בוגרי צבא, סטודנטים, בוגרי מכינות קדם–צבאיות, גם דתיים וגם חילונים, בהקמת קהילות בירושלים, בדומה לקהילות שהוקמו בקריית יובל. רוב הפונים רוצים להקים קהילות של צעירים חילוניים, עם מוטיבציה לעשות פרויקט חברתי בעיר.

הקהילה שלנו היא מסגרת חברתית, רעיונית, רוחנית ותרבותית. אנחנו חיים בשכנות, נפגשים אחת לשבוע בדרך כלל בימי ראשון, לערב קהילה, שבו אנחנו משוחחים על החיים המשותפים שלנו. כל אחד מביא כיבוד. יש לנו גם ערבי שבת וחגים משותפים.

אנחנו קהילה נודדת; חיינו שנתיים בנווה יעקב, אך השכונה עוברת תהליכי התחרדות שאינם מתאימים למעורבות שלנו. הספקנו לעשות שם שני פרויקטים: ילדודס, משחקייה לילדים בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, שבאו לפעולות אחרי הלימודים. ומרכז העשרה לנערים, בעיקר עזרה בהכנת שיעורים. אחר כך עברנו למוסררה ושם הפעלנו גינה קהילתית יחד עם אמנים ירושלמים, ופתחנו קבוצת לימוד לנשים ושמה מזרח שמש. אבל גם במוסררה היה קשה להתחבר לאוכלוסייה המקומית, ולא נוצרה אינטגרציה עם בני גילנו.

במקביל אלינו קמו קהילות נוספות שרובן התרכזו בקריית יובל. לכולנו היה ברור ששילוב ידיים יאפשר פעילויות משותפות, חשיבה משותפת ואפילו חיסכון בפעילות השוטפת, אף על פי שכל קהילה רצתה לשמור על עצמאות באורח החיים ובקבלת החלטות. הקמנו מועצה משותפת, שלכל קהילה יש בה שני נציגים. יחד בנינו והפעלנו את המכינה הקדם–צבאית. לצורך זה הקמנו עמותה שגייסה כספים וקבעה את התכנים. למכינה שלנו קראנו המכינה הירושלמית. עוד יסדנו את טנא ירושלמי שמאגד את חמש הקהילות. העמותה הוקמה לפני ארבע שנים, ביוזמת חמש הקהילות שחיות בקריית יובל. זהו גוף משפטי שאחראי על שני פרויקטים, המכינה הקדם–צבאית בקריית יובל, ותכנית זרעי–קיץ שמטרתה לערוך מדי שנה במשך חודש ימים סמינר לצעירים ללימוד רעיוני ופעילות חברתית.

בהנהלה של טנא–ירושלמי יושבים נציגי חמש הקהילות. הפורום הבין–קהילתי מהווה את אספת העמותה שמתכנסת אחת לחודש לדיון בנושאי פיתוח ולהתוויית כיוון רעיוני. בין העמותות יש שותפות בגיוס כספים, בהקמת קהילות חדשות ובהפעלת בית מדרש בין–קהילתי.

בימים אלה אנחנו משקיעים זמן רב ביצירת קהילה אקדמית צעירה, בשותפות עם גלית אהרן, פעילה חברתית נמרצת בשכונה. אנחנו מלווים יחדיו צעירים בני המקום, ממעמד חברתי–כלכלי נמוך ומכינים אותם לקראת לימודים אקדמיים.

בין הקהילות אין שותפות כלכלית, וגם בתוך הקהילות השותפות הכלכלית היא מינורית. יש קהילות שגובות מכל חבר חמישים שקל לחודש, כדי לאפשר את הפעילות התרבותית. חלק מהקהילות דנות היום בהצעה להפריש כספים לקרן לערבות הדדית, למקרה שמישהו יזדקק חלילה לסיוע רפואי, או לצורך אחר. אנחנו צעירים וטרם נתַנּו דעתנו על העתיד הרחוק.

מתגבשים אצלנו רעיונות להגדלת הפעילות החינוכית, כמו לפתוח סמינר אלול, חודש למידה מרוכז לצעירים מכל הארץ, בדומה לפעילות של עין פרת. אני אישית פועלת בצוות ניהול אסטרטגי למכינה הקדם–צבאית. לא כל החברים בוועד המנהל של הקהילה הם נציגים של הקהילות. חשוב לנו לערב את הסביבה מחוץ לקהילות. אנחנו עורכים בשכונה טקס נטיעות בט"ו בשבט, ותהלוכת פורים. אנחנו לא זרים בשכונה, אך גם לא נתפסים כפטרונים. במסגרת ה'טנא', אנחנו עוסקים בארבעה תחומים: תעסוקה - כדי לאפשר לסטודנטים להשתלב בעבודה; דיור - מחפשים פתרונות דיור במסגרת קבוצות רכישה; אמנות ותרבות - סיוע לאמנים צעירים להשתלב בירושלים, ולקיים אירועי תרבות משותפים. התחום הרביעי הוא קהילות צעירים - לעזור לקהילות לצמוח, להתייצב ולהתבסס בעיר, ולגייס כספים לפרויקטים.

החיים כאן מאוד אינטנסיביים, במעגלים מגוונים: הבטחת הקיום האישי, הרחבת המשפחה, דאגה למגורים, מינוף הפרויקטים הקהילתיים, בתוכם המכינה הקדם–צבאית שתובעת משאבים רבים, כלכליים, ארגוניים ורעיוניים; ובתוך כך תפקידנו המיוחד לשדרג את השכונה יחד עם התושבים. אנחנו פועלים ללא לאות לשכנע בוגרי מכינות קדם–צבאיות מכל הארץ להצטרף לשכונה, והפכנו לאבן שואבת לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית. העירייה תומכת ומפרגנת. קריית יובל הפכה לחלון הראווה של העירייה במה שקשור לקליטת צעירים ולדינמיות קהילתית".

ביקור מזדמן בקהילות

כאילו לא עברו יובלות מאז ייסוד דגניה, כאילו א"ד גורדון עזב רק לרגע את הטורייה ותיכף ישוב. הקבוצה השיתופית עושה קאמבק, מעודכנת ועכשווית יותר מאי–פעם. נראה הדבר שהתכנסות תחת סכך כלכלי ואידאולוגי הפכה עבור 14,000 ישראלים לדרך חיים מיוחדת, שמעניקה להם גם איכות חיים וגם קהילה תומכת. הם המירו את העבודה החקלאית הקשה בעבודה חינוכית בפריפריה ובשכונות של הערים הגדולות. אין להם תקנונים, וחייהם מתנהלים בשיח מתמיד שבאמצעותו הם בונים את אורח חייהם.

יחידים ומשפחות, צעירים לפני צבא, בשנת שירות ובמכינות קדם–צבאיות וחיילים משוחררים שהשירות הצבאי לא פגע בלהט הסוציאליסטי שלהם, גרעיני נח"ל ועולים חדשים, אלו הן חלק מהקבוצות שבחרו במשפחה מורחבת שבה התינוקות גדלים יחד והוריהם קונים בסופר עם כרטיס אשראי קבוצתי.

אנטון מרקס מקיבוץ משעול שהוא הרכז של שולחן הקומונות הבינלאומי (פורום של נציגי קומונות מכל העולם), אומר: "תמיד היינו אימפריה של קומונות, שהשפיעה מאוד על התפתחות המדינה. הקיבוץ בישראל היה תמיד מכוון לקבלת אחריות על גורל המדינה. בעבר באמצעות עבודה חקלאית והגנה, והיום בעשייה חינוכית–חברתית".

אין צורך במחקרים מדעיים כדי לדעת שאם אתה חי עם אנשים שבחרת, ואתה עושה משהו שאתה מאמין בו, חזקה עליך שתהיה אדם מאושר יותר. בסיוריי מצאתי אנשים מאושרים, שמצאו שיטה להתגבר על המשכנתא המעצבנת, ועל השחיקה בעבודה, ולמצוא חברים שהם יותר ממשפחה.

באר שבע

ימים רבים כִּתַּתִּי את רגליי בין הקהילות השונות; ברובן התקבלתי במאור פנים ובתחושה שהתיעוד של חייהן חשוב להן כחלק מהצורך להפיץ את דבר קיומן. האנשים האלה לא הגיעו לבית שמש, לשדרות, לבאר שבע, לקריית יובל, לשכונת הדר בחיפה ולקריית שלום בתל אביב, כי קראו להם. ההפך הוא הנכון. פעמים רבות קנטרו אותם על כניסתם ללב שכונה שהתרגלה לנורמות של "חיים בזבל", ואינה מבינה למה ה"עב"מים" הללו נכנסו לחייה.

האמת ניתנה להיאמר, בכל פעם שהגעתי לתוך העוני של שכונה ד' בבאר שבע, לרחוב ברזיל בקריית יובל, לרחובות המוזנחים בשכונת שפירא או קריית שלום בתל אביב, לא הבנתי איך קרה הדבר שהצעירים המשימתיים הללו בחרו להקים משפחות במקומות האלה.

כשהגיעו ראשוני רביבים לקעת–מקבולה, להתיישב בלב המדבר הצחיח, הם ידעו שהמוסדות הלאומיים שלחו אותם לשם כדי לתקוע את היתד הראשונה של המדינה שבדרך. זאת הייתה חלוציות הרואית במלוא מובן המילה. והיהודים שחיו בתל אביב, בחיפה או בירושלים התפעלו והתלהבו מהצעירים האלה שהתיישבו בנגב.

ספק אם ההורים החלוצים נתנו את ברכת הדרך לבניהם או לנכדיהם שהלכו להקים קיבוץ עירוני, או קהילה חברתית בלב שכונת מצוקה. למרביתם זה נראה מסע הזוי. יש להניח שחלק מההורים והסבים חוו בעצמם את הניסיון של ההתיישבות החלוצית, וידעו שלא רבים מבוגרי ההכשרות של טרם מדינה החזיקו מעמד בקיבוצים שהקימו. למרות ההילה שאפפה אותם והערכה למעשיהם, הם עברו במשך שנים ממשבר למשבר. היום, רוב הקהילות והקומונות למיניהן טרם עברו את העשור הראשון לחייהן המשותפים. הן חיות עדיין בשלב ההוכחה שתבנית חייהן מוצקה ואיתנה דיה להתמודד עם בעיות של קיום כלכלי, חברתי ואידאולוגי.

מנקודת מבטי הסובייקטיבית, ראיתי שהקיום המשותף מעורר יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. עדיין לא סקרתי את הקהילות התורניות, במקום שהכלל "עשה לך רב" מאפשר להן לקבל הנחיות ולהתלבט פחות. למרבה הפלא מסתבר כי גם בחלק מתנועות הנוער יש תופעה של רב חילוני שעל פיו יישק דבר.

דווקא הקהילות ששומרות על אוטונומיה מחשבתית וחברתית, בלי לקבל מרות של תנועה, הן אלה שמאפשרות ליחיד לבטא את מרב כישרונותיו, למצות את יכולותיו המקצועיות ומהמקום הזה להביא את תרומתו לקהילה. בקהילות האלה יש יותר פתיחות, שמחת חיים, ורצון משותף לתרום לקהילה, לא כתכתיב, אלא כמחויבות אישית.

עניין מיוחד מצאתי בהבדל בין קהילות שמבוססות על משפחות עם ילדים, ובין קומונות שמורכבות מבודדים שעברו את גיל שלושים וטרם הקימו משפחות. למשל הקומונה של דרור ישראל שישבה בשכונה ד' בבאר שבע. זו הייתה קומונה של צעירים באמצע שנות העשרים לחייהם, שהתפצלו לשתי קבוצות, בשל הבדלים תפיסתיים–אידאולוגיים בין החברים. חבורה אחת הקימה את קהילת קמה, ורוב חבריה שהיו רווקים הקימו משפחות ונולדו להם ילדים רבים. החצי השני שנשאר בדרור ישראל עבר לראשון לציון. שם מרבית החברים נותרו רווקים ונטולי ילדים.

חשוב להדגיש שכאשר משוחחים עם חברי הקיבוצים העירוניים בשדרות ובבית שמש, הם מדברים בגילוי לב על לא מעט משברים שצצים בחיי הקיבוץ, בעיקר בשאלות השותפות הכלכלית. עם זאת הם מדגישים שהרצון לחיות ביחד ולציין במשותף את החגים וימי ההולדת, בעיקר סביב הילדים, מעניק להם את הכוח להמשיך על אף חילוקי הדעות.

לא קיבלתי עליי לחלק ציונים. אני כחבר קיבוץ יודע עד כמה קשה לקיים קהילה משותפת, או קהילה משתנה. אך אחרי יותר ממאה שנות קיומה של התנועה הקיבוצית, ניתן ללמוד משהו משגיאות העבר. היום אפשר לומר בוודאות שמוכרחים למצוא את שביל הזהב בין החיים המשותפים לבין החופש של הפרט לקבל החלטות בנוגע לעצמו ולמשפחתו.

מאחר שאנחנו נמצאים עכשיו בבאר שבע, ניסיתי למפות את פיזור הקהילות בעירו של אברהם אבינו, שהיה כנראה גם אבי הקהילה הראשונה. ברחבי העיר פזורות קהילות רבות, שהיעד המשותף שלהן הוא להתיישב דווקא בעיר באר שבע ולגלות מעורבות חברתית בחיי העיר. כל אחת מהקהילות שומרת על אורח חיים ייחודי המושתת על תפיסות וערכים משותפים. במקביל לעשייה הדינמית בתוך הקהילות, הצעירים האלה מחזקים את העיר באמצעות יוזמות חברתיות מקוריות.

קהילות הצעירים מהוות משאב עירוני חשוב: הן תורמות למיתוג העיר כאטרקטיבית לצעירים ומשמשות מקור השראה לפעילים לשינוי חברתי. הן מייצרות שותפויות תלת–מגזריות בחינוך, בכלכלה ובתעסוקה ויוצרות מוקד של עניין תרבותי וחברתי בעיר.

במקום לספר על הקהילות, מצאתי דברים שחברי הקהילות כתבו על חייהם. כך, למשל, כתבה מיכל אהרוני בהבאר (ביטאון אגודת הסטודנטים בבאר שבע): "תחום המעורבות החברתית אינו זר לסטודנטים בבאר שבע, אך הבחירה לחיות בתוך קהילה היא תופעה שהשתרשה בעשר השנים האחרונות. כמה צעירים בקרבנו החליטו להשפיע על התפתחות השכונה על ידי יצירת קהילה בתוך השכונה. זוהי חבורה חדורת מוטיבציה של אנשים מעוררי השראה ואוהבים מאוד את הבית שנקרא באר שבע".

אחד המקומות שמספקים השראה לקהילות הוא רחוב רינגלבלום בשכונה ד' מזרח, שהפך בשנים האחרונות לרחוב קסום שבולט בצבעוניותו בנוף החד–גוני שמסביב. בין מקומות הפנאי, שוכנת מסעדת קפה רינגלבלום, המופעלת על ידי בני נוער בסיכון שמוצאים בה אפשרות לרכוש מקצוע ולקבל שכר הולם. הקמת המסעדה היא יוזמה של חברי קהילת קמה.

מיכל ממשיכה ומספרת: לפני עשר שנים מצאו שלושים חברי הקהילה, היום בני שלושים פלוס, את ביתם החדש בשכונה ד' מזרח. מלאי רצון להפעיל השפעה חברתית, הם התיישבו בבניין משותף, "בית הקהילה".

החלטות קבוצתיות בנושאים אישיים יכולות להעיק על רבים מאתנו, אבל חברי קהילת קמה תופסים את חיי הקהילה כערך מרכזי, שמכוחו הם מקבלים עליהם אחריות קבוצתית ומפתחים רצון לחולל שינוי חברתי. מטרתם, כהגדרתה של נעמי, היא: "להעצים את התושבים כדי לייצר שינוי חברתי בנגב". וכאן השינוי החברתי צומח בשכונה, בעזרת כושר היצירה של החברים. רבים ודאי מכירים את קולנוע הרכבת, שצובע אחת לכמה ערבים את קיר הרכבת בשכונה בצבעי טכניקולור, ותושבי השכונה, וכל אוהבי הפופקורן, מגיעים לצפות שם בסרטים תחת כיפת השמים. בקרבת מקום פועלת גינה קהילתית, ירוקה וממחזרת, ולצדה חנות יד שנייה רובשקה, הפתוחה כל ערב ומזמינה כל מי שרוצה לרכוש ולתרום בגדים. נוסף לכך הקימו חברי הקהילה מרפאה חדשה לטיפולים אלטרנטיביים.

בשיחותיי עם אור, גיל, גילי, אבנר, אסתי, בלה, הילה, עידו, ואחרים, מצאתי אנשים ערכיים, נחושים, חדורי–מוטיבציה שאינם מפחדים משום משימה שמוטלת עליהם. לרובם יש כבר משפחות עם ילדים, מה שמטיל עליהם בראש ובראשונה אחריות פרטית רבת משמעות. הם עברו את שלב ההרפתקנות האישית, חלקם כבר יודעים מה יהיה מסלול החיים שלהם, וחלקם נמצאים בשלב היציקה של תבנית החיים.

הם עושים מעשה שהרוב המכריע של החברה הישראלית אינו עושה. רוב הישראלים אינם מוכנים או אינם רוצים לחלוק את חייהם עם אחרים. האנשים האלה הם חלוצים אמיתיים בעולם אינדיווידואליסטי.

ביקרתי בקהילת קמה, כדי להתרשם מקהילה שיש בה מאפיינים רבי–פנים, משהו דומה לקיבוץ שיתופי, אך עם מרכיב דומיננטי של חופש בחירה של הפרט. התרשמתי מהחשיבה העצמאית ומהיכולת לפתח מערכת שמתאימה לאופי המיוחד של מרכיבי הקהילה. רובם בוגרי תנועת דרור ישראל, או כפי שהם מכנים זאת: "נפגעי הנוע"ל" (הנוע"ל - הנוער העובד והלומד). ואף על פי כן, חלק מרוח העשייה החברתית הם ספגו בתנועת הנוער. נגה ואילן אמרו לנו: "אנחנו בוגרי הנוער העובד וכמו שקרה לרבים מחברינו, הבכירים בתנועה לא ידעו להכיל אותנו, זה היה בית שבעט החוצה כל מי שהיו לו השגות על ההתנהלות של מנהיגות התנועה. התנועה הזאת הייתה מאוד חשובה בשבילנו, ולכן העזיבה הייתה מלווה בצער ובכעס.

אנחנו חיים ביחד יותר מעשר שנים. עדיין לא סיימנו לעצב את הקהילה, יש לנו כל הזמן דיונים על רמת השותפות והמחויבות ההדדית. אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותנו היא הדיור המשותף. כשגרנו בשכונה ד' שילמנו 1400 שקל לחודש שכר דירה, בשכונת רמות אנחנו משלמים 3200 שקל. זה עול כבד, בעיקר בתקופה שהמשפחות גדלות וההוצאות גדלות בהתאם. חוץ מזה אנחנו צריכים לממן אחזקת דירה נוספת לפעילות הקהילתית.

החיים שלנו כקהילה בנויים על רעיון משותף. אנחנו מכירים את המצוקה של משפחות רבות בחברה הישראלית, ואנחנו כזוג צעיר שעובד קשה לפרנסתו שותפים לאותם קשיים. יש לנו רצון משותף לבנות חברה צודקת. כל פעולתנו בקיץ 2011, בעת המחאה החברתית, הייתה ביטוי לרצון המשותף לבנות סולידריות חברתית. רוב הציבור מבכה את חוסר הצדק החברתי, אך רק מעטים מוכנים להתגייסות פעילה לשינוי המצב.

זאת הבחירה שלנו, למרות שלכל אחד מאתנו היו אפשרויות לחיות חיים קלים יותר, בחרנו בדרך הייחודית שלנו, לפעול בצוותא למען שינוי פני החברה. כולנו מודעים לעובדה, שאין לנו גב תנועתי, או פילנתרופי. כבוגרי תנועה מאוכזבים, העדפנו את העצמאות שלנו, על פני השתייכות לגוף גדול, או חבירה לבעלי הון, שיקבעו לנו מה מותר ומה אסור. כולנו שלמים עם בחירתנו וגם מצליחים לקיים מערכת משפיעה ומשמעותית. אין לנו עזרה מהמדינה או מהמערכת המוניציפאלית. בשעה שהמוסדות התורניים נהנים מכספים רבים, יש להם בית כנסת שהמדינה בונה להם, והם פועלים בתוך מתנ"סים, אנחנו מקימים הכול במו ידינו, ותוך כדי כך בודקים היטב את תחומי הפעולה שלנו כדי לפעול רק במקומות שיש לנו יכולות לבצע את המשימות שקיבלנו עלינו.

יש לנו מעורבות גדולה בתחום החינוך. אנחנו מפעילים גן דו–לשוני בעברית וערבית של עמותת 'הגר'. בגן שלנו מתקיים מפגש מרתק של משפחות יהודיות ממעמד הביניים עם משפחות ערביות בעלות יכולת. זאת לא פילנתרופיה יהודית לטובת משפחות ערביות, אלא שותפות אמיתית".

באשר לפעילות הקהילה בתחום החינוך, מוסיף עידו, אף הוא מהקבוצה המייסדת: "הקמנו פעוטון קואופרטיבי עם הורי השכונה שיש להם ילדים בגיל הרך. שיפצנו יחד אתם מבנה והתאמנו אותו לפעוטון. ההורים משתתפים בתשלום לאחזקת המבנה, לגננת ולסייעת. בקואופרטיב הזה יש עשרים ושתיים משפחות, שמנהלות יחד אתנו שיח חינוכי מתמיד, הן חלק מהמעגל הקהילתי ומחויבות להיות חלק מההסכמות של כולנו. ביחד הובלנו את 'מחאת העגלות' בזמן המחאה החברתית. הם שותפים לפנייה שלנו לעירייה לאשר רישום על–אזורי לפעוטון ולגן. בגן מתחנכים עשרים ושבעה ילדים. זה גן ייחודי, בלי טלוויזיה, שונה באופיו מגנים במערכת החינוך הרגילה".

מבט נוסף קיבלנו מאורי כרמל, שמשלב את שייכותו לקהילת קמה עם עבודתו בבינה, שילוב שמאפשר לו לפתח את נושא הקהילות. אורי מספר על עצמו: "הבסיסים הקהילתיים שלי הם מבית ההורים בקורינטוס בארגנטינה. זאת הייתה קהילה מאוד פעילה שרוב חבריה עלו לארץ. אני שילבתי בנעוריי את הלימודים במסגרת כללית עם הלימודים בבית ספר יהודי.

'עשינו עלייה' לאשדוד, שם הייתי בן בית אצל אילן גילון (חבר כנסת מטעם מר"צ), שעיצב את השקפת עולמי הסוציאל–דמוקרטית. מאז אני בקשר אתו, ובימים אלה אני שותף, יחד עם חבריי, למאבק ציבורי שאילן גילון מוביל להחזרת קצבאות הילדים.

בצבא שירַתִּי בצנחנים. בתום השירות שמעתי על תנועת הבוגרים של הנוער העובד. הצטרפתי לקומונה של דרור ישראל בבאר שבע, בשלב מאוחר יחסית (הייתי כבר בן עשרים וחמש). אחרי שנה בקומונה, התרחש פילוג, חצי מהקומונה עבר לראשון לציון. החצי השני הקים את קהילת קמה בבאר שבע ואני ביניהם.

אני וחבריי מהנוער העובד, גדלנו בתנועה מכתה ד', והתנועה הייתה עבורנו עולם ומלואו. אך כבוגרי התנועה הרגשנו שהשיח הפנימי מנותק מהמציאות. חצי הקהילה שלנו שעבר לראשון לציון נשאר בתנועה. אבל אני הרגשתי שמשהו מפריע לי. כל הזמן דיברו על כך שהתנועה היא המסגרת הערכית היחידה בחברה הישראלית. אני שגדלתי על תודעה קהילתית עמוקה ועל עזרה לזולת, הכרתי כוחות אחרים, לא פחות ערכיים מהנוער העובד, הכרתי את הרצון לבנות חברה צודקת. ההתנשאות והבידול משאר הקהילות נראו לי שגויים. השמעתי את דעתי בפורומים שונים, אך מהר מאוד נוכחתי שבתנועה הזאת, שקוראת לעצמה דמוקרטית, אסור להשמיע דעה מנוגדת לעמדת ההנהגה. נתפסתי כמורד במלכות.

שלחו אליי את עמיחי מהנהגת התנועה. הוא סימן לנו קווים אדומים להתנהלות בתוך התנועה; כל מי שחרג מהקווים נאלץ לפרוש מהתנועה. עבורנו זה היה שבר אישי מאוד קשה, השווינו את זה למה שקרה בשנות החמישים בפילוג בקיבוץ המאוחד. לא רצינו לוותר על יכולתנו להשפיע על עיצוב החברה, שנראתה לנו המטרה העיקרית של החבורה שלנו. כדי להמשיך בדרך שלנו, עזבנו את התנועה והקמנו את קהילת קמה. בהתחלה נשארנו לגור בשכנות עם הקבוצה שנשארה בתנועה, אך המתיחות לא הייתה טובה לאף אחד מאתנו. עברנו לגור בשכונה ד' בבאר שבע. אז מנינו שנים–עשר בודדים, היום אנחנו שתים–עשרה משפחות עם תשעה–עשר ילדים (נכון ליום הכתיבה).

בקהילה של התנועה נקבע שכולם חייבים ללמוד באוניברסיטה רק חינוך ולא שום דבר אחר. אחרי שעזבנו, יצאנו ללמוד באוניברסיטה כל אחד לפי בחירתו. חיינו ביחד כקומונה שיתופית, על פי המבנה של קהילת בית ישראל בירושלים. הגדרנו את עצמנו כקבוצה שהיא חלק מהשמאל הישראלי ומטרתה לעצב חברה עם תרבות וערבות הדדית. לא רצינו להיות קבוצה בדלנית בתוך קהילה. ראינו את ההתערות שלנו בקהילה הרחבה של בבאר שבע כמשימת חיים, תוך כדי בניית המסגרת הפנימית שלנו.

מעבר לשאלות האידאולוגיות, שלגביהן הייתה הסכמה רחבה, עמדנו בפני דילמות אישיות לא פשוטות. בקבוצה היינו עשרה בנים ושתי בנות. מהר מאוד הצטרפו בני ובנות זוג, שלרובם לא היה קשר עם הנוער העובד. וכך קרה שמושגי היסוד של ההידברות השתנו. אני בעצמי התחתנתי עם חברה שהייתה קצינת חינוך בגולני, ועולם המושגים שלה היה שונה משלי. השיח שהתפתח בקבוצה היה צריך להתאים לכולם. לכל אחד מאתנו היה חשוב אישית שבני הזוג יהיו שותפים להחלטות הקבוצה. מראשית דרכנו החלטנו לשמור על שיח מתמיד, לנהל דיונים על הדרך, על החזון ועל הגדרת הפעילות. לעתים יש שוני בדגשים, וברצונות האישיים, אך תמיד יש פתיחות, אנשים מוכנים להשתכנע ורוצים לצאת עם החלטה משותפת. כשמתגלים חילוקי דעות משמעותיים, מעבירים את ההכרעה לליבון מחודש. עד היום הצלחנו לדלג על כל המכשולים, כי הרצון לקיים את הקהילה על השונוּת שבה, חשוב לנו יותר מכל דבר אחר.

ההשכלה האקדמית שלי היא בעבודה קהילתית סוציאלית, מה שנותן לי כלים מקצועיים להפעיל מערכות קהילתיות שונות. כשפנו אלינו מבינה והציעו שנשתף אתם פעולה, הסכמתי להירתם למשימה. כך הפכתי לחלק מצוות בינה, והיום אני מרכז שם את הפעילות הקהילתית. אני מלווה את משרתי שנת השירות שמגויסים לבינה כפעילים קהילתיים. הם מסייעים לנו רבות בפעילות הקהילתית בשכונה ד' בבאר שבע. יחד הקמנו קבוצה של שלושים נשים שמנהלות בשכונה אירועי תרבות, חגים וערבי שבת. כל אלה מצטרפים למעגל הרחב של קהילת קמה. בתוך כך יש לנו קשר הדוק עם בוגרי שנת השירות אחרי שחרורם מהצבא.

הקהילה הרחבה גדלה כל הזמן. למסגרת הקבוצה האינטימית קשה לצרף אנשים נוספים. לקח לנו מספר שנים לפתח קודים פנימיים שטרם גובשו סופית, אך מאפשרים לנו לחיות ביחד במציאות לא פשוטה. בתקופה קצרה עברנו מסטטוס של רווקים לבעלי משפחות עם ילדים רכים, מה שמחייב אותנו לבנות דפוסי חיים יציבים ומבט ארוך טווח.

בשנתיים האחרונות קיימנו שיח פנימי מאוד אינטנסיבי על פתרונות דיור. זה חלק משמעותי בשותפות של הקהילה לשנים רבות. רכשנו יחד בניין דירות בעיר העתיקה בבאר שבע, ושמחנו שהרוב המכריע של החברים הסכים להכרעה המשותפת. כשהדירות יועמדו לרשותנו, חיי הקהילה יתהדקו. באזור שנחיה בו נמצאת קהילת בארות, קהילה של דתיים אורתודוקסים שוויוניים, רובם עולים מארצות אנגלו–סקסיות. מאוד מקווים שנוכל לשתף פעולה".

עכשיו נביא את סיפורן של שתי קהילות מחנכים, בבאר שבע ובחיפה.

קהילת מחנכים בבאר שבע

המחנכים בבאר שבע התקבצו יחדיו בעיר העתיקה. הם בוגרי הנוער העובד ששירתו ביחד בשנת שירות ובגרעין נח"ל, הגיעו לבאר שבע לפני יותר מעשר שנים, ונקשרו בהוויה המקומית.

שי רוזן הוא מרכז הקיבוץ בחמש השנים האחרונות: "אני אחראי על הקשר עם המחלקות השונות של העירייה, ומדריך בפרויקט 'מסע לארץ הבחירה'". ניצן דגן באה לקומונה מהוד השרון, והיא מרכזת הדרכה ב"מעורר", מרכז רעיוני שעורך סמינרים לתלמידי תיכון ולחיילים. ניר סבו מחנך בבית הספר היסודי בארי. שלושתם סטודנטים בבית מדרש למורי–עם בבית ברל.

בשפתם של הדוברים, הם "לא עוסקים בשאלת הקיום הכלכלי", את רוב זמנם הם מקדישים לשיח בתוך הקומונה, ולעיצוב המחשבה הרעיונית על פי העקרונות הסוציאליסטיים שעליהם התחנכו בתנועה.

על כך אומר ניר: "נכון שיהיה בך חלק שתמיד ידאג לגיל שישים, כך חינכו אותנו בבית וכך חיים רוב האנשים. אבל אני חי בדרך שאני אוהב ואני לא הורג את עצמי בעבודה שאני שונא. אני עושה את מה שאני הכי טוב בו ולא צריך לקחת בחשבון אם השכר גבוה או לא". שי: "טוב לי מאותה סיבה כבר חמש–עשרה שנה. מאז שעזבתי את קן בורוכוב בגבעתיים, רציתי להיות תמיד עם החברים שלי, לנגן אתם על פסנתר בלילה, לחיות את החוויה של תנועת הנוער כבוגר". ניצן: "מגיל שבע–עשרה אני חיה בקומונה, מאז שהתחלתי את השירות הצבאי ועד היום. אני אוהבת את צורת החיים הזאת, בין השאר כי היא נותנת לי ביטחון, ובזמן שרוב בני גילי מתמודדים עם שאלות כלכליות מטרידות, אני יודעת שיש מענה לכל הצרכים הפיסיים שלי. ומעבר לכך, האנשים שאני מקיימת אתם כלכלה שיתופית הם חברים שלי ואני בחרתי לחיות אִתם, מה שהופך את השיתוף ליתרון אדיר".

בקונפליקט המתמיד שבין ההתמסרות לקומונה ובין הרצון לפרטיות, אומרים חברי התנועה: אתה פשוט ממקם את עצמך במקום שמתאים לך מבחינה אישית ואידאולוגית, כל אחד קובע מה הוא מעדיף, ובמסגרת האמון שנוצר בין חברי הקומונה, החברים מעורבים ברמה זו או אחרת, גם בחיים הפרטיים של כל אחד מהם.

ניצן: "במהלך עשר השנים האחרונות שינינו פעמים רבות את מבנה הקבוצות; פעם גרתי עם אנשים מסוימים והיום אני גר עם אחרים. אנחנו לא נבהלים מהדינמיקה של היחסים. אצלנו אין תקנון ואין כללים, הכול מבוסס על שיחות שאנחנו מקיימים בינינו". חברי הקומונה מודים שהם מוגבלים ביכולת שלהם לנסוע לחו"ל, או להשתתף באירועים שדמי הכניסה אליהם יקרים; זה מתאפשר רק עם הכסף של ההורים.

קבוצת המחנכים יורה - העיר התחתית בחיפה

כל חברי קבוצת יורה השתייכו לתנועת הבונים דרור בארצות המוצא שלהם: קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וארצות הברית. הם מונים שמונה חברים, מתוכם שלושה זוגות.

ילנה אדלמן נולדה בבלרוס וגדלה במישיגן ובניו יורק. עלתה לארץ לפני חמש שנים, עובדת עם ילדים במועדונית "בית הצעירים", שמופעלת על ידי העירייה יחד עם תנועת הבונים דרור. נוסף לכך היא אחראית על תכניות הקיץ של חניכי התנועה שמגיעים מארצות הברית לחמישה שבועות בארץ.

גייב פרוינד הגיע לארץ מפרת באוסטרליה. הוא אחראי על תכנית לימודים וסיורים בארץ לבני השמונה–עשרה שמגיעים דרך התנועה, וכותב ספר על תולדות תנועת הבונים דרור באוסטרליה. יתחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה.

שון גוטמן עלה מטורונטו, הוא יושב ראש תנועת החלוץ שהיעד שלה הוא להביא נוער לקיבוצים. הוא מורה לאנגלית בתיכון בקריית אתא.

מספרים חברי הקבוצה: "אנחנו חיים בשיתוף כלכלי מלא, כל אחד מוסר את משכורתו לקופת הקומונה. יש לנו חשבון הוצאות לקיום המשותף: מזון, שכר דירה, ארנונה, מים וחשמל. יש הערכה מה הוצאותיו של כל חבר בקבוצה, כל אחד כותב במייל מה הוצאותיו הצפויות לשבוע הקרוב. אנחנו קונים את הריהוט המשותף מהחסכונות של הקבוצה. הבעיה העיקרית היא הצורך האישי לבקר את המשפחה בחו"ל, ואנחנו מסייעים למי שלא מקבל מימון מלא מההורים.

חברי הקומונה מרגישים צורך לחיות במשותף. כולנו עלינו לארץ חדשה, עם כל השינוי שמלווה תהליך כזה, והרבה יותר קל להתמודד עם תהליך הקליטה בקבוצה שיש לה שפה משותפת, לא רק בלשון הדיבור, אלא בעיקר באורח החיים ובמחשבה האידאולוגית. (מאתר דרור ישראל).

נשוב לבאר שבע.

גרעין קהילתי–חברתי נוסף התמקם בשכונה ג' בבאר שבע. הגרעין מורכב מעשרה זוגות צעירים, שגרים בשכנות בתוך השכונה. הצעירים עורכים פגישות שבהן הם משלבים לימודי יהדות עם העלאת יוזמות לפעילות קהילתית. בשונה מהקהילות הוותיקות, הם נמצאים בשלב של גיבוש הקהילה. הגרעין הוקם לפני שלוש שנים, על ידי זוג סטודנטים, איילת ואיתי סנדרס. ההחלטה הראשונה הייתה להתערות בתוך שכונה בבאר שבע. רובם סטודנטים שהקִרבה לאוניברסיטה מקלה עליהם לחיות בקהילה שיתופית. הם מפעילים באופן קבוע מועדונית בבית הספר חזון עובדיה בשכונה ג', שאליה מגיעים תושבי השכונה וילדיהם, יחד עם התינוקות של חברי הקהילה. חברי הקהילה, שרובם הגיעו מחוץ לעיר, מרגישים כבני בית בבאר שבע.

קהילת גוונים: זו קהילה ציונית דתית ובה עשרים ושישה צעירים בשנות העשרים המאוחרות עם חמישה–עשר ילדים. פעילותם מתרכזת בשכונה ג'. הם בוגרי אוניברסיטת באר שבע, שחברו יחדיו כדי לבנות חיי קהילה משמעותיים, ברמת הפרט, המשפחה והסביבה שבה הם חיים. הם פועלים רבות לשיפור פני השכונה ואיכות החיים של תושביה, מפעילים מרכז קהילתי לילדים והורים בשיתוף עם חברת כיוונים של העירייה. הם קבעו להם מטרה לצרף תושבים צעירים לשכונה המשודרגת.

מצאתי שיש יסודות משותפים לקהילות השונות. אלו הן קהילות שמבוססות על תרבויות שונות, אך בכל קהילה יש מכנה משותף עמוק. אם חברוּת בתנועת הנוער, אם היכרות מהמכינות הקדם–צבאיות. ואם קבוצה של בני קיבוצים שהתחנכו באותן מסגרות.

בבאר שבע מצאתי אחת–עשרה קהילות שונות. נפגשתי עם כולן במפגש משותף שנערך בברד ליין, מעבדה לאמנות בעיר העתיקה, בחסותו ובהשתתפותו של ראש העיריה רוביק דנילוביץ.

ההתכנסות מרובת הילדים בעיקר בגיל הרך, נתנה תחושה מיוחדת של קהילות צומחות, מה גם שרבות מהנשים חברות הקהילות כרסן בין שיניהן. האמת ניתנה להיאמר שהיה קשה לשמוע את הדוברים בשל הרעש של הילדים הקטנים. וראש העירייה אמר על כך: זהו רעש מבורך של בשורת הצמיחה וההתחדשות. אכן, במרתף הדחוס הייתה תחושה של התרוממות רוח.

מרגשים במיוחד היו דבריו של רוביק דנילוביץ, ראש העירייה: "אני מאוד נרגש ממראה ההתכנסות הקהילתית. אומרים שיש כאן הרבה רעש, זאת המולה של שמחת חיים ויצירה. הילדים הרבים לצד הוריהם, ואלה שעוד בדרך, נותנים לפגישה נופך מיוחד. צריך לצלם את האירוע ולשלוח את התמונות למקבלי ההחלטות, כדי שיבינו איזו משמעות יש לקהילות בתוך עיר חפצת–חיים. אני מודה לכם על שבחרתם להקים קהילות בבאר שבע. בשבילי אתם המייצגים האותנטיים של המונח התחדשות, שפירושו להיות רלוונטי בעולם משתנה. בשנים האחרונות מתעצם תהליך חדש: סדר היום נקבע על ידי ארגונים, עמותות ויזמים. כולם מובילים תהליכים מחוללי שינוי.

אנחנו פרנסי העיר צריכים לתת לרוח החדשה לפרוץ. אתם חברי הקהילות, אתם פורצי הדרך. אתם נעשיתם לחלק חשוב מהמרקם החברתי בעיר מתפתחת. חשוב שתימצאו בכל שכונה, לא כפטרונים, אלא כשותפים מתווי דרך. התפקיד שלנו הוא לאגום משאבים ביחד עם שותפים נוספים כדי להבטיח את צמיחתכם.

בעיר הזאת יושבת קהילה צעירה שיש לה חזון וכוח רב לבנות מנהיגות צעירה. החומר האנושי שנמצא בעיר הזאת מספק בסיס איתן לקיומן של הקהילות החדשות שצמחו כאן. נוסף למעגל הפנימי של צעירים בני באר שבע, יש כאן בעיר שלנו כשלושים אלף סטודנטים, וזה מאגר אנושי אדיר לצמיחה. בשנה הבאה עם העברת מחנות צה"ל לנגב, יתווספו עוד למעלה משלושים אלף לובשי מדים שיגיעו לאזור. יהיה זה אתגר עצום לשכנע רבים מהם לבנות את ביתם בעיר. החלטתם תלויה במידה רבה בכך שהקהילות יצליחו להכניס לבאר שבע רוח צעירה מלאת תקווה. בעקבותיכם נוכל לבנות עוד קהילות רבות. אנחנו קשובים לקולכם, חשוב לנו לשמוע את החזון של כל קהילה ולהבין מה הצרכים שלכם, כדי שנוכל להגשים ביחד את החזון הזה.

בשיחותיי אתכם, שמתם דגש מרכזי בעשייה שלכם. הדרישות שלכם היו צנועות, מה שמבטא את הרוח שלכם, שעיקרה נתינה ושליחות. ציינתם שאתם מפוזרים ברחבי העיר, מה שמאפשר לתושבים רבים להכיר אתכם, מגדיל את תרומתכם לשדרוג השכונות, ולאינטגרציה של הקהילות בתוך השכונות. בכוונתי לבנות בשכונה ג' מודל קהילתי שישפיע על כל חיי השכונה.

בערב הזה אני מרגיש את הרצינות, ואת העוצמה שאתם מביאים לעיר. אסור לפספס את זה. אני מציע להקים שולחן עגול של נציגי הקהילות, בליווי מקצועי, לבנות יחד תכנית חומש אסטרטגית, שתהווה בסיס לתכנית עבודה קונקרטית. יש לי הערב תחושה שאנחנו נמצאים במעמד היסטורי, אני ואתם ביחד".

כשביקרתי בקהילות השונות ברחבי הארץ, בדקתי בין השאר את הקשר בין הקהילות לפרנסי עיר מושבן של הקהילות. מצאתי הבדלים בין מקום למקום. לכאורה היה סביר להניח שראש רשות שהיה בעצמו חניך תנועת נוער יתלהב במיוחד להקמת קהילות בעירו, אך מצאתי שאין נוסחה בדוקה לכמת את היחס של הרשויות המקומיות לקהילות שיושבות בתחומן. למרבה ההפתעה, מצאתי שרוב ראשי הרשויות, לא יזמו הקמה של קהילות חברתיות בעירם, ודאי לא לפני עשרים שנה. ייתכן שהמחאה החברתית שינתה במידה מסוימת את המודעות שלהם להקמת קהילות בעירם. ברור מעל לכל ספק שתרומה של קהילה היא הרבה יותר משמעותית בעיירה מעוטת אוכלוסין ונטולת אוכלוסייה צעירה, אך גם שם עומדת השאלה עד כמה יכול ראש הרשות להשפיע על התנהלות הקהילה.

ברור לחלוטין שבעיר מתחרדת כמו בית שמש, ראש הרשות החרדי רואה את הקיבוץ העירוני כקבוצה לא רצויה בעירו, אף על פי שהאנשים האלה פעלו בעיר, בעיקר במערכות החינוך, עוד טרם בחירתו. לעומת זאת אלון דוידי, ראש העירייה החדש של שדרות, על אף היותו איש דתי, מבין את הערך הסגולי של הקיבוץ העירוני, שתרומתו לחינוך ולחברה בשדרות יקרה מפז.

גם מיכאל ביטון, ראש הרשות הנבחר בירוחם, מבין את תרומתן של הקהילות לשינוי פניה של ירוחם, ממקום שתמיד נתפס כשכוח אל לעיירה שצעירים רבים בוחרים לבנות שם את ביתם, ולפתח מרכזי בינה ודעת תוך הקמת קהילות שמעורבות בכל התהליכים החברתיים שמתרחשים ביישוב.

ראוי לציין את מעורבותם של ראשי הערים הגדולות, יונה יהב בחיפה, ניר ברקת בירושלים, רון חולדאי בתל אביב ורוביק דנילוביץ בבאר שבע. כל אחד מהם בדרכו מעודד את הקהילות לצמוח בתוך עירו.

הפגישה המרגשת בין רוביק דנילוביץ לחברי הקהילות מלמדת שגם בעיר גדולה שהאוכלוסייה שלה חצתה את רף ה–200 אלף תושבים, יש מודעות לאיכויות המיוחדות של הקהילות שיושבות בה, אף כי מספר חברי הקהילות בבאר שבע אינו עולה עדיין על 500. אולם ה–500 האלה מפעילים מעגלים שמגיעים לאלפים רבים של תושבי השכונות, וממלאים תפקיד חשוב בשינוי האופי ואיכות החיים של אותן שכונות.

מעניין שבפגישה זו שהתמקדה במשמעות של הנתינה ושל הנכונות של היחיד לוותר על אנוכיותו למען הקהילה, לא הזכירו הדוברים ולו פעם אחת את המילה חלוציות. אם משום הצניעות ואם בשל אי הבנת גודל המעמד.

חזרתי אל ימי ראשית הציונות כדי לעשות סדר בעולם המונחים של פעם. מצאתי בספר על חייו ופועלו של דוד בן גוריון בהוצאת המרכז למורשת בן גוריון, דיון במהותה של החלוציות. כך כתב פרופסור אריאל פלדשטיין במאמר תחת הכותרת: "דיאלוג עם העבר כדי שנוכל להתווכח על העתיד":

בראשית שנות השמונים של המאה התשע–עשרה התגבש רעיון החלוציות שביסודו עמדו יומרה אליטיסטית ואוטופיסטית, מהפכה וגאולה אישית, לאומית ואוניברסלית. בבסיס המהפכה הייתה האמונה שהגשמת החזון הציוני אפשרית רק אם ישתנה מצבו של העם היהודי, לא רק במובן הפיסי, הקיומי אלא גם במשמעות הרוחנית. לפיכך יעדו של החזון הציוני אינו רק הקמת ישות לאומית יהודית, ככל המדינות, אלא גם גיוס אזרחיה למהפכה חלוצית מתמדת...

עבודה קשה והסתגלות לתנאים קשים היו חלק בלתי נפרד מן ההוויה הציונית. אחת התכונות העיקריות של החלוץ הייתה הנכונות לסבול ולהקריב את הפרט על מזבח הכלל לשם ניצחון העם או הגשמת הציונות. האמונה כי החינוך לחלוציות הוא תהליך שאינו נפסק, והוא כרוך בכאב רב שכדי להתגבר עליו דרוש הרבה מאמץ ורצון... החלוץ מקריב את עצמו לשם מטרות שמעבר לתועלתו האישית, לשירות אינטרסים שאינם נוגעים לו אישית.

תכניו של הרעיון החלוצי משתנים מתקופה לתקופה ואין דומה המעשה החלוצי בראשית המאה העשרים למעשה החלוצי בראשית המדינה. בן גוריון היה ער לשינויים המתחוללים ברעיון זה וביקש לחולל מהפכה מחודשת במושג "חלוציות". אי לכך התפטר בשלהי 1953 מראשות הממשלה והצטרף לקיבוץ שדה בוקר שבנגב.>

עוד לפני התפטרותו, כתב בן גוריון לחבריו בשדה בוקר:

בעיתונים קראתי שבימים אלה מלאה שנה לקיום משקכם. זה אופייני מאוד שבהיותי אתכם לפני שבוע לא העירותם כלל על "יובל" זה, ובלי קשר עם היובל אני שולח לכם מילים מעטות אלה. במשך ארבעים ושבע שנות חיי בארץ ראיתי כמה מפעלים חלוציים, ואני יודע שרק בזכותם ובזכות המפעלים החלוציים שקדמו לבואי לארץ עשינו מעט החיל אשר עשינו. ראשית עצמאות למולדת מתחדשת. ותסלחו לי אם אומר, שלא ראיתי מימיי מפעל חלוצי כשדה בוקר. ולפני היות המדינה גם אי אפשר לראות דבר כזה, באשר היה מן הנמנע. לא קינאתי מעולם באיש, או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים, אם גם יש סגולות לאנשים רבים מחבריי שאני מרכין ראשי בפניהם. אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה? מכיוון שבטוח אני, כי אין אתם זקוקים לשבחים ולעידודים, איני רוצה להגיד מה אני חושב על מפעלכם, כלומר עליכם, אבל לא יכולתי להימנע לכתוב לכם מילים מעטות אלה. היו ברוכים והצליחו.

(28.5.53 - הקריה).

במסעותיי במחוזות רחוקים, זכרתי את הסיפור המיוחד של אום ג'וני, כפי שסופר מפיו של פרופסור זאב צחור:

בראשית המאה העשרים התיישבו באום ג'וני, שבדרום הכנרת, עשרה צעירים והכריזו על עצמם קומונה ושמה דגניה. הקומונה שנועדה להיות להם בית, הייתה לדגם לקומונות נוספות שהתפתחו בתוך שנים ספורות לתנועה רעיונית–פוליטית. ברבע הראשון של המאה העשרים היו הקיבוצים לתנועה מהפכנית מיוחדת במינה, אחת המרתקות שקמו בעולם בעידן המודרני. חמישים שנה לאחר הקמת דגניה היו במדינת ישראל הצעירה כשלוש מאות קיבוצים... כאשר ייערך חשבונה של הציונות יתגלה שהקיבוץ היה האוונגרד שהוביל את המהפכה הציונית. אפשר למנות כמה תפקידים שהקיבוץ נטל על עצמו ואשר בלעדיו ספק רב אם ניתן היה להוציאם אל הפועל.

הוא מילא תפקיד ביטחוני מכריע כששלח את בניו אל הספר וקבע את קו הגבול של המדינה שתקום.

הוא קיים מערך מסועף של תנועות נוער שבהן התחנכו עשרות אלפי צעירים שהעמידו את הציונות במוקד שאיפותיהם. באמצעות תנועותיו הזרים הקיבוץ לארץ אוונגרד ממושמע של צעירים שהיו מחוללי "המדינה שבדרך".

במשך עשרות שנים, דווקא בתקופה של טרום המדינה, היו אלה התנועות המיישבות ובראשן הזרמים השונים בתנועה הקיבוצית, שהתיישבו במקומות שונים בארץ ישראל, כדי לקבוע עובדות במאבק להקמת בית לאומי לעם היהודי. ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית נתנו עדיפות ראשונה להקמת יישובים דווקא במקומות שהספר הלבן אסר להקים בהם יישובים יהודיים.

כשהמנהיגים הערבים, ובראשם המופתי הירושלמי, הכריזו מלחמה על היישוב היהודי, גייס היישוב היהודי את כל כוחותיו וביצע מפעל התיישבותי אדיר בכל רחבי הארץ. עשרות יישובי חומה ומגדל, הראשון בהם תל עמל, ובעקבותיו שדה נחום, טירת צבי, מעוז חיים, כפר רופין ואחרים, קבעו במידה רבה את הגבולות ואת העתיד של המדינה.

על אותה תקופה סיפר מוטקה תמיר, חבר תל יוסף:

אני עצמי השתתפתי במספר עליות ליישובי חומה ומגדל באזור עמק בית שאן, בין השאר למעוז חיים ולכפר רופין. באותם ימים התלכד היישוב כולו בלהט של רצון ועשייה מסביב להקמת יישובים חדשים. למבצעים נרתמו תנועות הנוער, ה"הגנה", היישוב העירוני הוותיק וגם עולים חדשים. לא עבר יום ללא קרבנות, פגיעה ברכוש, שריפת שדות תבואה, עקירת עצים, וחדירה ליישובים. קשים במיוחד היו התנאים שקידמו את החלוצים בבואם לעמק בית שאן, כשבראש ובראשונה היה עליהם להתמודד עם הלחות והחום המתיש, האדמה המבותרת והעזובה. במשך שנים הם התגוררו באוהלים ובצריפים דלים, מוקפים אך ורק בחומת עץ מרופדת באבני חצץ. רק להט חלוצי חדור הכרה ציונית הוא שעמד לצעירים להתגבר על הקשיים והסבל ולהפוך את המקום לגן פורח.

כעבור כמה שנים הוקמו שלושה מצפים בנגב. אחד מהם הוא מצפה רביבים, שעליו כתב חבר הקיבוץ אברהם קלוסקי:

בודדה הלבינה הטירה בתוך הבקעה העוטה כסות צהבהבת. גבעות עיטרוה סביב והרים גבוהים נראו באופק. דומייה ושלווה אפפו אותנו והשמים התכולים והמנוגבים שפעו קרני אור וחום. הוואדי שבקרבתנו היה לנו בעתות גשמים מקור מים חיים. אגרנו אותם לתוך בריכות להשקות שדות צמאים. איים ירוקים כבר הבליחו בתוך הישימון והעצים שהחלו ללבלב בשדרה ובמטע היו אות להשתרשות. גן ירק, שטחי מספוא, ביכורי כרם, קרקור תרנגולות בחצר ועגלות מקפצות - אלה היו אותות החיים וההמשך.

רבי מעשה ודלי ביטוי היו חיינו. המסכת נרקמה יום אחרי יום. רבים נואשו והלכו, קצרי רוח ונשימה. ואחרים באו במקומם. רוח המדבר, זעפנית ונושאת גלי אבק, החלה להישבר בהיתקלות במשברי רוח שנטענו. ידענו שעוד ארוכה הדרך, אך לא היה ספק בלבנו שאכן ראויה אדמה זו להתיישב עליה, ואפשר שהנגב ייהפך בעתיד לאסם הבר של ארץ ישראל.

את המשוט הזה בקרב החלוצים שתקעו יתדות במאות נקודות בתוליות, במדבר, באדמות טרשים, בביצות, בגבעות נישאות, אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את יישובי עוטף עזה, שבעת כתיבת דברים אלה הם נמצאים תחת אש הטילים ופגזי המרגמות שמתפוצצים בתוך חצרם, כשצה"ל נלחם לא הרחק מביתם במבצע צוק איתן. מבצע נוסף במהלך עשר השנים אחרונות, שצריך להבטיח שקט לתושבי עוטף עזה.

אזכיר שני קיבוצים. ניר עם ונחל עוז. שניים מהקיבוצים הפגועים ביותר בארבע–עשרה השנים האחרונות. ניר עם היה מראשוני הקיבוצים שעלו על הקרקע בשער הנגב. חבריו הוותיקים גרשוני וניסן חוו את הטראומה של חברי יד מרדכי, שהתפנו במאי 1948, ועברו דרך קיבוצם כתחנה ראשונה לפני פינויים מהאזור. במרוצת השנים עברו על חברי ניר עם טלטלות רבות: ניסיונות בלתי פוסקים של מחבלים לחדור לקיבוץ, עיבוד שדות החיטה, הבוטנים והגזר תחת אש בלתי פוסקת מעזה. גם השכול לא פסח עליהם. במהלך המלחמות ומלחמות ההתשה, ובכל תקופת ירי הקסאמים והמרגמות, קיבוץ ניר עם היה אחד היעדים המרכזיים להתקפות על יישובי שער הנגב. למרבה האירוניה האזור הפגיע ביותר בקיבוץ הוא מקום מגוריהם של ותיקי הקיבוץ שמבשרם חזו את כל מלחמות ישראל.

בתום שיחותי עם החברים, שהדגישו שאין בכוונתם לעזוב את האזור, ניצלנו חלון זמן נדיר של שקט יחסי והצטרפנו לסיור לאורך גדר המערכת. מספר שעות אחרי שסיימנו את הסיור ושבנו איש לביתו, להדליק נרות שבת בחיק המשפחה, שמענו בחדשות ערב שבת: "פצמ"רים שנורו מעזה לכיוון נחל עוז, פצעו שמונה חיילי צה"ל בבסיס סמוך. אחד החיילים איבד את רגלו וחייל אחר נפגע מרסיסים בראשו".

עובדי האדמה מקיבוצי הנגב המערבי סבלו בשנות החמישים של המאה הקודמת מהתנכלויות חוזרות ונשנות של "פדאיונים", כך קראו למחבלים באותם ימים. ביציאה לחריש או לזריעה הייתה סכנה שארבה לחקלאים בכל מקום ובכל יום: מיקוש בשבילי העפר או ירי מן המארב.

בתודעה הביטחונית של בני דורנו, צרוב בזיכרון הרצח של חבר קיבוץ נחל עוז רועי רוטנברג, בעיקר בשל דבריו של הרמטכ"ל דאז משה דיין:

... מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו. שמונה שנים הִנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם... דור ההתנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נסב את עינינו פן תיחלשנה ידינו. זו גזירת דורנו.

כשישים שנים חלפו מאותו יום שחברי נחל עוז הביאו את רועי לקבורה, אך כשיחיאל צ'לנוב, לייבוש, רחל לוי וכצ'לה כץ–עוז מספרים את הסיפור, הוא נשמע כאילו קרה אך היום. "זה היה אחד האירועים המכוננים בחיי נחל עוז", אומר כצ'לה.

אלה סיפורי הראשונים. ספק אם חברי הקהילות החדשות שמעו בכלל על אודותם. חלקם מכירים את ההוויה בקיבוצים של היום שרובם עברו תהליכי התחדשות, והדמיון בינם לבין חצר כנרת, אום ג'וני, ומצפה רביבים, רחוק כמו המרחק מהפלאחים ברוחמה לאנשי ההיי–טק בקהילת קמה.

אין זו ביקורת. אני פשוט מציין עובדה, שבשישים ושבע שנות המדינה, השתנו אורחות החיים, השתנו מושגי יסוד, והשתנתה ההגדרה של החלוציות. חלק מהשינויים הם לטובה, והם שינויים שנעשו מתוך בחירה ולא מתוך לחץ חברתי כפייתי. הקהילות הנוכחיות יודעות טוב יותר למצוא את שביל הזהב בין המחויבות לקולקטיב, לבין מתן חופש ליחיד לקבל אחריות על גורלו ולקבוע בעצמו את אורח חייו.

אחרי שהפלגנו למחוזות אחרים ולימים רחוקים, ועל הדרך התמודדנו עם עוד מלחמה משלל המלחמות שעוברות עלינו בעשורים האחרונים, אנחנו חוזרים למציאות חיינו. תל אביב חוזרת ללילותיה הלבנים, ולחיי התרבות המשגשגים שלה ולפער ההולך ומתרחב בין השכונות הדרומיות לרחובות התוססים במרכז וצפון העיר.

חזרנו להוויה המיוחדת של הקהילות החברתיות שחייהן ופעילותן מנסים לשנות את המציאות האפורה בשכונות הפריפריאליות, במקום שלא תמצא את הזוהר של מרכז עזריאלי, או של מתחם שרונה המחודש. אבל בקהילות האלה כן תמצא מחויבות לרעיון, לחיים בעלי משמעות, למתן עזרה לציבור גדול של אנשים שהחיים לא פינקו אותם, שכל יום שלהם נפתח במאבק הקיום עם זריחת החמה.