שיעורים בסינית

1  ברוך הבא בחום

 

בשעה שש בבוקר שלושה בפברואר 81' התעוררתי בחלחלה לקול תופים, חצוצרות וצווחת אישה שהורתה לי בסינית "לעמוד היטב על המשמר, להגן על המולדת ולהתכונן למלחמה!"

האישה הזאת תרדוף אותי בשנה הקרובה; קולה חסר הגוף יצרח מתוך רמקול מפח שהשתלשל מחוט חשמל מהמיטה התחתונה, רחוק מספיק שלא אוכל לנטרל אותו בעזרת מטאטא, אך קרוב דיו כדי לחָרֵב לי את הבקרים. ולא רק את שלי. זו הייתה קריאת ההשכמה היומית הלאומית בסין שהושמעה בכל הארץ, בליווי אותה מוזיקה מחרישת אוזניים ואותו מסר לוחמני מבוהל.

מסביבי יצאו מתוך מצעי הכותנה המרשרשים שבעה גברים סינים, בגילים שבין שמונה עשרה לשלושים ומשהו, כולם בטישירטים כחולים ארוכי שרוולים ובתחתונים ארוכים. כמו לפי אות, התחילה מקהלה של כחכוחי ליחה. מקצתם ירקו על הרצפה; מקצתם לתוך כוסות תה לבנות מאמייל. איש איש הם נכנסו לכפכפיהם, לקחו את קערות הרחצה שלהם, תלשו מגבות פנים מטונפות מחבל הכביסה המאולתר שנמתח לכל אורך החדר, ודשדשו למקלחת המשותפת כדי לפלס לעצמם מקום לפני שוקת לרחצה במים קרים.

אני נשענתי לאחור במיטה ובאיטיות חילצתי את גופי, באורך 1.88 מטר, מתנוחה עוברית שנאלצתי לסגל כדי לישון במיטה שאורכה 1.78 מטר. במיטה מעליי נשען גם שותפי סוּ רוּיצִ'ינג. סוּ היה המבוגר ביותר בחדר שלנו, פונקציונר במפלגה הקומוניסטית בן שלושים ושתיים, מעיר קטנה במרחק מאה קילומטרים ממזרח לנאנג'ינג. תפקידו הרשמי היה מזכיר ועד המפלגה הקומוניסטית של הסטודנטים בחוג להיסטוריה באוניברסיטת נאנג'ינג, מחזור 82' – הרבה מילים אשר משמען שגם הוא יכול היה להתמהמה לו במיטה כשרצה בכך. כמוני וכמו האחרים בחדר היה סוּ סטודנט לתואר ראשון, אבל הוא נשא באחריות מיוחדת: לקבוע למי תהיה הזדמנות להתקבל כחבר במפלגה הקומוניסטית השלטת, ולפקוח עין על חבריו ללימודים, כולל עליי, ולאתר כל סימן להתנהגות לא ראויה.

סקרתי את החדר, שהיה קופסה אפלה בגודל חצי מהחדר שלי בדירת הוריי במנהטן, עשויה מרצפת בטון ומקירות מסוידים מלוכלכים. ארבע מיטות קומתיים ממתכת נצמדו לקירות ועליהן מזרנים במילוי קליפות אורז. גם את הכריות הגבשושיות מילאו קליפות אורז, שדקרו מבעד לציפוי הכותנה הדק. שקי השינה שלנו, שהיו עדיין סתורים, יקופלו במהרה בדיוק צבאי. על הקירות הודבקו תצלומים מהבית שבהם נערכו בני המשפחה בכובד ראש סביב פריט הרכוש היקר ביותר שלהם, בדרך כלל מקלט רדיו גדול וישן.

שמונה שולחנות כתיבה מעץ נדחסו יחד במרכז החדר, לכל שולחן שרפרף. בגובה הראש מתחו שותפיי שלושה חבלי כביסה מחוט מתכת. כבסים רטובים, תחתונים גסים, טישירטים מחוררים וחולצות "מאו" דהויות נטפו מים מהחבלים. באפלה הסגלגלה של שעת הבוקר המוקדמת נדמו החוטים לרכסי הרים שנמתחו למרחקים.

באורן של שתי נורות חלשות וחשופות נראתה כל התמונה הזאת כמו מחנה עבודה – "ענבי זעם" גרסת אסיה – ולא כמעון לסטודנטים באוניברסיטה. המחווה היחידה למודרניות הייתה דבוקה לקיר לצד הכרית שלי: תמונה של קו הרקיע של ניו יורק והגולגולת והוורדים של ה"גרייטפול דד".

 

הגעתי לסין בספטמבר 80' אחרי שסיימתי לימודי שנה ג' באוניבר- סיטת סטנפורד. ארצות הברית קשרה קשרים דיפלומטיים עם סין רק שנה קודם לכן, אף שהמגעים בין שתי המדינות התחזקו מ-71', כשהנרי קיסינג'ר, שהיה אז היועץ לביטחון לאומי, נסע בחשאי לבייג'ינג במסגרת תוכניתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון להפשיר את המלחמה הקרה בת עשרות השנים עם המדינה הקומוניסטית. שתי המעצמות התאחדו אז לצורך מערכה סודית, ובסופו של דבר גם מוצלחת, שכללה שיתוף מודיעיני והברחת נשק למורדים באפגניסטן ובאזורי מלחמה אחרים בעולם השלישי, במטרה לחסל את האויבת המשותפת שלהן: ברית המועצות.

איש לא היה מנחש זאת על פי המראה הדל של חדר המעונות שלי, אבל החשבתי את עצמי בר מזל להיות בסין. התחלתי ללמוד סינית והיסטוריה של סין המודרנית בזמן שסין היוותה ארץ לא נודעת. כסטודנט אמריקני בן עשרים ואחת בתוכנית לחילופי סטודנטים, זכיתי בכרטיס לשורה הראשונה במופע הגדול ביותר לדעתי שעמד להתקיים על פני כדור הארץ: עלייתה מחדש של סין לבמה העולמית אחרי ארבעים שנה של בידוד מרצון. כסטודנט נפתחו בפניי אפשרויות שלא היו לדיפלומטים, לאנשי עסקים ולעיתונאים מן המערב, מהסיבה הפשוטה שלממשלת סין לא ממש היה אכפת מאיתנו, ילדי המכללות הזרים. יכולנו להתנייע בחופשיות רבה יותר, להתקרב יותר למקומיים וכתוצאה מכך להבין טוב יותר מה זה להיות סיני.

את סין חוויתי קודם כול דרך הקיבה. אוכל סיני היה אחד הדברים הראשונים שהייתי מוכן לאכול חוץ מהמבורגרים. כילד בן תשע בזמן ההפגנות ב-68' נגד מלחמת וייטנאם אני זוכר ששמעתי סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה קוראים "מאו, מאו, היושב ראש מאו!" כשהתבגרתי התרחב העניין שלי להיסטוריה של סין ולאירועי השעה. אבל אף פעם לא קניתי את הרעיון, שהיה אופנתי אז בקמפוסים בארצות הברית, שמאו דזה דונג יצר בסין גן עדן עלי אדמות של פועלים ואיכרים. אבי, עיתונאי בניו יורק טיימז קודם שהתמנה למנהל בכיר בעיתון, הטמיע בי מקטנות את הרעיונות שבממשלות אין לבטוח, ושסופן של מהפכות שהן קמות על יוצריהן.

בסטנפורד בחרתי ללמוד לימודי מזרח אסיה והייתי נחוש בדעתי למצוא דרך להגיע לסין. באותו זמן רק בקומץ אוניברסיטאות בסין היו תוכניות לחילופי סטודנטים, ורובן היו לקורסי קיץ. אני רציתי לנסוע לשנה לפחות.

דרך חבר יצרתי קשר עם מרצה אמריקני ממוצא סיני שעבד במרכז המאיץ הקווי של סטנפורד, אשר הסכים לכתוב לי מכתב לחברו לספסל הלימודים, דיקן מכון בייג'ינג לשפות. התוכנית שלי הייתה קודם כול לרכוש בבייג'ינג את השפה ואז להירשם ללימודים באוניברסיטה בסין. בדצמבר 79' קיבלתי מכתב על נייר אורז מהרפובליקה העממית, שנשא חותמת דואר של מלך הקופים מפזז על ענן. בכתב מסולסל מעידן שפס מן העולם נכתב בפתיחה: "חבר יקר פומפרט, ברכות!" ובהמשך הייתה ההודעה שאני מוזמן להתחיל ללמוד במכון בספטמבר. זה היה השיעור הראשון שלי לגבי אופן השגת דברים ברפובליקה העממית – דרך קשרים. אותו דבר נכון היה להשגת האשרה לסין. הקונסוליה הסינית בסן פרנסיסקו לא עודכנה בדבר קבלתי למכון בייג'ינג לשפות. אגב תכתובת ענפה עם בית הספר המתנתי חודשים עד שאבי נחלץ לעזרתי. עורך ב"טיימז" קישר בינו לבין דיפלומט סיני, צַאוֹ גוּישֶנג, שלימים יתברר שהיה קצין בכיר במודיעין הסיני. צַאוֹ ניאות לסייע ובאוגוסט 80' אספתי את האשרה שלי מהקונסוליה הסינית בסן פרנסיסקו. התחככות ראשונה זו עם מרגל סיני לא תהיה האחרונה שלי.

לפני שעזבתי את קליפורניה, קפצתי למחלקה לשפות אסיאתיות בסטנפורד. אחד המרצים שלי לסינית הצביע עליי ואמר, "אתה נוסע לסין. יש לך שם סיני?" לא עלה על דעתי לפני כן ש"ג'ון פּוֹמְפְרֶט" לא יעבוד טוב כל כך בסין. השפה הסינית, שמבוססת על כארבע מאות הברות (באנגלית, להשוואה, יש שמונת אלפים), מוגבלת להחריד בכל הנוגע לתעתוק מילים ושמות זרים. הדבר הכי קרוב לשם שלי היה משהו כמו: "יוּאֶה-חאן (ג'ון) פּאנג-פוּ-לֵיי-טֶה [פומפרט]".

המרצה בחר לי כשם משפחה חדש את השם פּאן. בדומה לשמי הוא התחיל בפֵא. רק כמה מאות שמות משפחה יש לכל ה-1.3 מיליארד סינים, ולכן בכל פעם שפגשתי סיני ששם משפחתו פּאן, הוא או היא התבדחו תמיד על מוצאנו המשותף מאותו כפר מיתולוגי. כשם פרטי בחר המרצה אַייוֶון, על פי אֶדווין, שמי האמצעי. פירוש השם אַייוֶון הוא "חובב תרבות". פּאן אַייוֶון. אהבתי את השם. רק אחר כך יתברר לי ש"חובב תרבות" הוא שם של בנות, המקבילה הסינית ל"פטוניה", למשל.

 

ב-80' לא היו טיסות בין ארצות הברית לסין. הכניסה הייתה דרך הונג קונג, המושבה הבריטית, ולקראת הנחיתה עט המטוס על בנייני המגורים שהקיפו את נמל התעופה קאי טאק. בבוקר למוחרת עליתי לרכבת לחלק הראשון במסעי לגוּאָנגג'וֹאוּ, שנקראה בעבר קַנטוֹן, העיר הגדולה ביותר בדרום סין. אחרי שעה הגענו ללוֹ-ווּ, עיירת ספר חסרת חיים, התחנה האחרונה בהונג קונג. השתרכתי עם שלוש מזוודות ותרמיל גב וחציתי בהליכה גשר מעל נהר שֶנְגֶ'ן המצחין לתוך סין.

ב-80' היוותה שֶנְגֶ'ן רשת של כפרים שביניהם שדות אורז ובריכות דגים, ואוכלוסייתה עמדה על 280 אלף איש. בבניין הכי גבוה היו חמש קומות; הפועלים והחקלאים ייצרו בממוצע שנתי טובין בשווי 250 דולר לראש. שנה קודם בחרה ממשלת סין בשֶנְגֶ'ן לשמש האזור הכלכלי המיוחד הראשון מבין חמישה אזורים שבהם ישחררו עד מהרה הניסויים ברפורמות כלכליות בנוסח קפיטליסטי את הכישרונות הכלואים לעשיית רווחים מאחד העמים הכי יזמיים בעולם.

ברגע שהייתי על אדמת סין, עברתי לרכבת לגוּאָנגג'וֹאוּ. בתחנת שֶנְגֶ'ן הייתה המולה רבה של נוסעים שנשאו סחורות על כתפיהם – בגדים, קופסאות שימורים, חבילות אורז גדולות – בשקים שחוברו למוטות במבוק אשר כרעו תחת משאם. המראה היה של מהומה בשני גוונים, כחול וירוק זית, כצבעם של כל הבגדים כמעט שנלבשו בסין. גברים בכובעי מאו ובעיניים פראיות הסתערו על הקרונות. למעט הכובע, נראיתי אני פחות או יותר אותו דבר.

כזר הקצו לי את המחלקה הראשונה, שבה המאווררים עבדו, כיסויים מתחרה לבנה נקייה קישטו את משענות הראש, ודיילות עברו עם תרמוסים של מים רותחים וחילקו כוסות תה סגורות במכסה. כל יתר הקרונות היו מחלקה שלישית, מה שהסינים מכנים באופן קולע "מושב קשה", ובהם הצטופפו יחדיו על דרגשים מאות נוסעים מיוזעים ומעשנים.

הרכבת שקשקה ועברה על פני מטעי במבוק, בריכות ברווזים ובתים כפריים שהשחירו מאבק הפחם. ראיתי גברים מכוונים מחרשות עץ שמשכו תאואי-מים, נשים שפופות עד הברכיים במימיהם של שדות אורז, ורוכבים מתנדנדים בשבילי עפר על אופניים שחורים מגושמים. זה היה נוף הדרום הכפרי של סין שעוד אלמד להכיר היטב, ושחשבתי שיישאר כך לעד.

אחרי שהשלכתי את המזוודות באחד המלונות היחידים בגוּאָנגג'וֹאוּ שקיבלו זרים, יצאתי לחפש אוכל. כתובת של מסעדה ידועה ומפה גרועה זה כל מה שהיה לי. כיתתי רגליים במשך שעות ונקלעתי לגשם שוטף, עד שמצאתי מקלט מתחת לסוכך של בית תה לצד כמה זוגות, שכולם החזיקו ידיים. זה היה מעניין: אמרו לי שגילויי חיבה בפומבי אסורים.

לפנות ערב ניגרו מתוך פתחים צרים לרחובות משפחות שלמות לאכול ארוחת ערב. אנשים ישבו על שרפרפים קטנטנים, קערית אורז ביד אחת, מקלות אכילה ביד השנייה, ודחסו אוכל לפיותיהם. כשמצאתי את המסעדה היא כבר הייתה מלאה סועדים עד אפס מקום. כל הראשים פנו אליי, הזר בבגדים המיוזעים. הסינית שלי הייתה די עלובה, ולכן עברתי עם המלצרית משולחן לשולחן והצבעתי על מה שרציתי לאכול. מה זה? נחש. וזה? ינשוף. וזה? חתול זבד.

בספרי הלימוד שלי משנותיי הראשונות באוניברסיטה למדנו כבר בפרק השלישי איך לומר בסינית "חיל החלוץ של מעמד הפועלים" ו"לשרת את העם", אבל מעולם לא למדנו להגיד, "אני אקח בבקשה 'חתול זבד בסגנון גנרל דזווֹ'". בחרתי צלחת של רצועות עוף בפלפל, קצת ירקות ירוקים ודג מאודה והורדתי את כל זה בלוויית ארבע קעריות אורז וכמות לא ידועה של בירה חמה ולא מוגזת שהוגשה בקעריות. סועדים משולחנות סמוכים כשלו ובאו בפנים סמוקות משתייה להרים כוסית לכבוד "הידיד האמריקאי". באותו ערב למדתי מילה חדשה: "פַאנְטוֹנְג", מילולית – דלי אורז, כלומר, זללן. לרעמי צחוקם של הסובבים חזרתי עליה שוב ושוב בקול רם יותר ויותר. "אני דלי אורז, אני דלי אורז." מאוחר יותר התברר לי שפירוש הביטוי הוא גם "טמבל".

למוחרת בערב עליתי על הרכבת מגוּאָנגג'וֹאוּ לבייג'ינג. שוב נסעתי במחלקה הראשונה, וחלקתי את מיטת הקומתיים עם פקיד ממשל סיני בחליפת מאו מגוהצת למשעי. הכנסתי קלטת של בוב מארלי לנגן קלטות קטן שהבאתי, והסברתי בסינית רצוצה, "מוזיקה של המהפכה". חשבתי שזה יזכה אותי באחווה כלשהי, והופתעתי כשהמילה גרמה לו להירתע באימה. חשבתי שהוא לא הבין נכון אז ניסחתי את המשפט מחדש. "זאת מוזיקה מהפכנית." שוב הוא הסתכל עליי מוזר, כחושש. אחרי ארבעים שנה של מאבק פוליטי בלתי פוסק, מהפכה הייתה כנראה הדבר האחרון שעניין אותו.

טיילתי אחורה לקרונות השינה ה"קשים"; שלוש קומות של דרגשים שחורים מרופדים נדחסו לתוך הקרונות האלה, ומשפחות וצעירים הצטופפו עליהם. קבוצה של סטודנטים בדרכם לאוניבר- סיטה בבייג'ינג הזמינה אותי לשבת ולחלוק איתם גרעיני חמנייה. כמה מהם ניסו עליי את האנגלית המקרטעת שלהם, ואני את הסינית שלי עליהם. גם להם לא היה כל עניין בבוב מארלי, הם העדיפו את הלהיטים הגדולים של האיגלז. אבל אז הופיע שוטר הרכבת והורה לי לשוב למחלקה הראשונה. חבריי החדשים התפזרו בחיוכים נבוכים.

הרכבת המשיכה לטרטר ולשקשק צפונה בכיוון בייג'ינג, ובינתיים האוויר התקרר והשמים התבהרו. נדלקתי בפעם הראשונה על אישה סינית – דיילת שצחקה מהסינית הגרועה שלי והוכיחה אותי על כך שאני שמאלי. שני הדברים עתידים לחזור על עצמם – הן ההידלקויות הן הלעג שספגתי על הסינית שלי ועל האופן שהחזקתי מקלות אכילה. הנוף מהחלון השתנה משרשרת גבעות טרופיות לערבות מישוריות ויבשות יותר של אדמה צהובה. התקדמנו בכבדות ועברנו דרך ווּחאן, מרכז מתועש, חצינו את נהר היאנגצה וכעבור חצי יום השארנו מאחור גם את מימיו הבוציים של הנהר הצהוב. בשחר היום השלישי התחלנו להתקרב לבייג'ינג.

בבייג'ינג שמתי פניי במונית מקרקשת מתוצרת ברית המועצות מתחנת הרכבת למכון השפות בייג'ינג, בפרוורי העיר מצפון-מערב. בדרך עברנו על פני כיכר ענקית. הנהג הסתובב אליי: "זאת טְיֵינְאַנְמֶן!" הוא צעק בהתלהבות והתיז עליי רוק מלוא הפה. ביקשתי ממנו שיקיף אותה פעם אחת כדי להביט בה ובדיוקן המצויר הענק של מאו שחלש על צידה הצפוני.

לאחר ניצחונם על הלאומנים ב-49', העתיקו הקומוניסטים את הבירה מנאנג'ינג לבייג'ינג. הם הרסו את חומות העיר העתיקה של בייג'ינג ואת הבתים המוקפים חצרות ואת שכונת העוני שהשתרעה לאורך כקילומטר ומחצה לפני שערי הארגמן של העיר האסורה – עיר שמשך מאות בשנים שימשה מקום מושבם של קיסרי סין וקיסריותיה, של הסריסים ושל הפילגשים. במקום שכונת העוני הם ריצפו מלבן בגודל 370 אלף מטרים רבועים וקראו לו טְיֵינְאַנְמֶן, שער השלום השמימי. אחרי נסיעה של שעה הוריד אותי הנהג במכון לשפות. גררתי את חפציי דרך שורה של שומרים, מתחת לאפו של פסל מאו בגובה שבעה מטרים וחצי שנוקד באבק פחם.

 

הדבר הראשון שהרשים אותי בבייג'ינג היה גודלם העצום של השמים. הם ריחפו תכולים-בהירים מעל העיר בניגוד מורגש לאפרוריות שלמטה – האנשים השחוקים והלאים בפנים הקודרות, משאיות הצבא הירוקות, בתי האבן המלוכלכים וכרזות התעמולה בכל מקום. אף שבייג'ינג הייתה אחת הערים הגדולות בעולם, שום גורדי שחקים לא פילחו את שמיה העצומים. רוחות הסתיו מן הצפון וממזרח היו מעוררות ויבשות, אך נשאו עימן חול ועלים. מהר מאוד למדתי לעטוף את ראשי בצעיף לפני שיצאתי החוצה.

חצי מהסטודנטים במכון היו זרים שלמדו סינית: קומוניסטים איטלקים, פקיסטנים שתרו אחר סודות פצצת האטום של סין, איראנים ועיראקים (הם רבו כל הזמן), ערבים בכותונות לבנות, אינטלקטואלים צרפתים שהסתובבו ובידם מאפרות, גרמנים בזקנים א-לה קרל מרקס, אמריקנים שזייפו במקלחות המשותפות בקולי קולות שירי נשמה עכשוויים, ומאות אפריקנים, רבים מהם בגלות כפויה. שאר הסטודנטים היו סינים שלמדו אינספור שפות זרות, מאנגלית ועד בולגרית.

רוב הסינים קיוו ללמוד בחוץ לארץ. באותו סמסטר ערכתי עבור חבריי הסינים החדשים חמישה עשר מכתבי הגשת מועמדות לאוניברסיטאות הרוורד, ייל, דַרטמות, שיקגו, קולומביה וסטנפורד. המכתבים נלקחו ידנית להונג קונג ונשלחו משם כדי לחמוק מצנזורה, ממרגלים ומקנאים שבמילה אחת יכלו להרוס תוכניות של חיים שלמים.

הודות להצהרות האישיות שתמללתי זכיתי בהצצה ראשונה למחיר שגבתה מהפכת התרבות מסינים מן השורה, אחרי שהיושב ראש מאו סגר בתי ספר ואוניברסיטאות והכריז מלחמה על הסינים המשכילים. כילדים טיפחו הסטודנטים האלה בחשאי שאיפות שלא די שהיו נשגבות, הן היו בלתי חוקיות בעליל. הם היו אמיצים, אולי אפילו פזיזים – ילדותם האומללה חישלה אותם. כולם ידעו דיכוי פוליטי מהו: רובם חוו אותו כקורבנות, חלקם כמוציאים לפועל, מקצתם היו גם וגם. חייהם שבתחילת שנות השמונים הוקדשו במידה רבה מאוד לספרים, נצבעו למעשה בדם. התחרות על קבלה לאוניברסיטה ב-77', השנה שהם נבחנו כדי להתקבל למכון, הייתה עזה יותר מאי פעם בתולדות סין הקומוניסטית, ועזה יותר לא הייתה מאז. על כל מקום ללימודים לתואר ראשון באוניברסיטאות בסין התמודדו שישים ושבעה נבחנים.

קוּאַנג דָה, בלשן מבריק, עשה שש שנים במפעל נעליים. ג'אנג חוּאָה, נערה מהדרום דקה כגבעול, עיניה גדולות כאגוזים, הייתה עדה למכות שספג למוות אביה, ואז ראתה את חברי המשמרות האדומים דוחפים את אחיה מחלון בקומה השלישית; הוא נעשה נכה. וואנג קֶגַאנג, שנראה ככוכב קולנוע, שתל שלוש שנים חיטה. הצהרתו האישית של וואנג תיארה את השינוי שעבר מילד אידאליסטי שסגד ליושב ראש מאו לצעיר מחושל. "אני מחזיק בהשקפה מדעית על החיים", הוא כתב, השקפה שלימדה אותו כי "אין גבול לתשוקתם של אנשים לכוח, לכסף ולנוחות. אני רואה את הרִשעות בחיים. לעולם לא אלך עוד שולל אחר מטיפים כריזמטיים או אחר אמונות פוליטיות משוללות יסוד. דבר מאלה לא יעצור בעדי להשיג את מטרתי". דבריו כמו נכתבו עבור כל בני דורו.

האוניברסיטאות האמריקניות אהבו את הסיפורים האלה, והחל רומן שיביא בעשורים הבאים יותר משלוש מאות אלף סינים ללמוד בארצות הברית, תכופות באמצעות מלָגות. קוּאַנג התקבל בסופו של דבר לאוניברסיטת שיקגו; ג'אנג לסמית; וואנג לייל. וואנג אפילו עשה קיץ אחד עם הוריי ועבד בעבודת המהגרים האמריקנית האולטימטיבית – סדרנות והפעלת מתקנים בפארק שעשועים בקוני איילנד.

הדבר הראשון שהבחנתי אצל הסינים במכון בייג'ינג לשפות היה הרזון שלהם. לזרים שלמדו במכון לא הרשו לגור עם הסינים, ולכן הדרך הטובה ביותר עבורי לפגוש אותם הייתה לשחק איתם כדורסל, שהובא לסין ב-1896 על ידי מיסיונרים אמריקנים. למרות הייחוס האימפריאליסטי של המשחק, מאו אהב כדורסל; זה היה הספורט המערבי היחיד שלא נאסר בזמן מהפכת התרבות.

ליד המגרש היו הסטודנטים הסינים מקלפים מעליהם שכבה אחר שכבה של בגדים; מעיל מאו כחול או ירוק, סוודר אפור-חום, חולצה שהייתה פעם לבנה ולא כובסה זה ימים. אחרונה הוסרה גופיית כותנה כחולה ודקה ארוכת שרוולים וחשפה גוף גרמי שכולו עצמות ומַרפקים. את החגורות הם כרכו פעמיים סביב מותניהם הצרים, לפעמים שלוש פעמים. בתחילת שנות השמונים נותרה צריכת הקלוריות בסין באותה רמה כמו בשנות השלושים. אף שהתזונה הסינית השתפרה מאוד מאז העשורים שתכפו למהפכה הקומוניסטית ב-49', חלבונים ושומנים עדיין חסרו בה כמעט לגמרי. חבריי הרעבים תמיד נדחפו בתור בחדר האוכל כדי להשיג את המנות הטובות ביותר, וטרפו בשניות את העיסות התפלות.

בדצמבר 80', לקראת סוף הסמסטר הראשון שלי, ערך המכון תחרות שירה לסטודנטים הסינים, והִטְרים את שיגעון הקריוקי שיסחף את המדינה כעבור עשור. קבוצה אחת של סטודנטים – שהיו לבושים בסרבלים, פרטו על גיטרות ונקשו לקצב בבקבוקי קולה – שרה את "נער המטעים" של בוני אם. באמצע השיר ניגשה למיקרופון בצעדים מדודים אישה צנומה וקטנת קומה, התנועעה מצד לצד ככוכבנית הוליוודית משנות הארבעים ושלחה לקהל מבטים פתייניים כבושים נוסח בייג'ינג. ההגשה שלהם הייתה מושלמת, אף שהם לא עמדו על הקונוטציות הגזעניות של השיר. קבוצת סטודנטים אחרת חיברה מילים משלה לפזמון התעמולה הסיני "הרבו בלמידה!"

כל יום אין כלום

שום דבר לשאוף אליו

חוץ מחלב סויה וחביתיות בצל בימי רביעי בבוקר

אבל אז עשרים איש נדחפים בתור

הקורסים שלנו מגוחכים

עלינו ללמוד בעצמנו

אולי מחר יבוא שינוי

בעיני השופטים חברי המפלגה זה לא מצא חן. הפרס הראשון ניתן לקבוצה של סטודנטים מאופּקים במעילי מאו ששרו שיר ידוע לחג המולד.

ככל שהסינית שלי השתפרה ופגשתי יותר אנשים מהמכון ומחוצה לו, נדהמתי מהעוינות העמוקה כלפי זרים בקרב בעלי תפקידים סינים. היו הרבה דיבורים על ידידות ומעט מאוד ידידות בפועל. המשגיח שלי במכון, מאואיסט קטן מידות בשם מר בִּי, קרא את הדואר שלי ופקח עין על הקשרים שלי עם סטודנטים סינים. השומר במעונות שלנו אילץ מבקרים סינים לרשום את שמם ואת כתובתם, והללו הועברו לאנשי הביטחון. מבחינה פוליטית היה הרבה יותר בטוח לסינים להיות עוינים מאשר חברותיים. אלו שהיו אמיצים דיים ודיברו עם זרים זכו תדיר ליחס קשה ולביקורת מצד סינים אחרים, ובכל זאת הם נטלו סיכונים אדירים רק כדי להיפגש איתי. לא שהייתי מיוחד כל כך, פשוט גילמתי עבורם משהו שרבים מהם רצו – חיים חסרי דאגה וגישה לעולם חופשי יותר.

ערב אחד מצאתי את עצמי במרכז העיר הקטנטן, במסיבת ריקודים במועדון הבינלאומי בייג'ינג, שבו התרועעו תיירים מבוגרים מהמערב התיכון בארצות הברית עם סינים מהאליטה שהיו להם הקשרים הדרושים כדי לעבור את השומר בכניסה. באתי עם וואנג לחגוג את קבלתו לייל. הוא התקרב אליי בזהירות כשרקדתי לצלילי הקלאש. "אני רוצה להיות כמוך", הוא צרח, וחיבק אותי על הרחבה בדחף לא נשלט. סמוך אלינו צילמו סוכני שירות הביטחון בגמלוניות במצלמות עם מבזקים ותיעדו את פניהם של הסינים המבלים.

במקרה אחר יצאתי לי ערב אחד מהבניין שלי במעונות הסטודנטים, שיועד לגברים זרים בלבד, בדיוק כשנכנסה אליו בחורה סינית. השומר התפרץ מהחדרון שלו ליד הדלת. "את לא אמורה להיות פה", הוא צרח, והוורידים בצווארו התנפחו. הצעירה קבעה בו את מבטה והמשיכה ללכת. הוא רשם הערה ביומנו וחזר למקטרת ולרדיו שלו. כעבור שבוע נודע לי שהבחורה, ידידה של סטודנט אפריקני, נעלמה.

בחיי היומיום שלי בסין הרגשתי כמו חיה בגן חיות. זה שהשתמשתי במגרש הכדורסל בגוף שלי יותר מאשר בידיי, זה שהיה לי אף גדול וזה שישנתי עירום, כל אלה הפכו נושאים לשיחה. ההרגל האחרון עורר עניין מיוחד מכיוון שהסינים נקטו מיומנויות של נערות גומי כדי לא לחשוף את איברי גופם האינטימיים, כפי שהתברר לי תחילה בבתי המרחץ ואחר כך משותפיי לחדר. אמריקנית אחת חיה שנה עם שותפה סינית, ועֵינה לא שזפה מעולם את רגליה מעל לברכיים.

מקרים של התנגשות תרבויות קרו כל הזמן; קראנו להם "רגעים סיניים". יום אחד בסתיו הוזמנתי לדירתו של חבר לארוחת ערב. כשהגעתי עצר אותי שומר הלילה ושיקר במופגן: חברי אינו בבית. לא הייתה שום אפשרות להתקשר כי לאנשים לא היו טלפונים, ולא יכולתי לטפס על חומות הלבנים כי הן היו גבוהות מדי. התפרצתי על השומר והשתוללתי בהתקף חסר תוחלת, בסינית משובשת מרוב עצבים.

"אני מתרגז כאן", כתבתי במכתב להוריי, "אני נתקף זעם מוזר וכמעט בלתי נשלט, זעם שגורם לי לרצות להרוס מסעדות, לדחוף אנשים, לצעוק ולצרוח, להתנגש באנשים כשאני על האופניים והם חוצים את הרחוב בראשים מורכנים".

לדמי כיס השגתי עבודה בלימוד אנגלית בבית ספר למחשבים תמורת שישים דולר בחודש – לא רע כמו שזה נשמע אם מביאים בחשבון שארוחה של עשרים כופתאות מטוגנות במילוי חזיר עלתה פחות מדולר. התלמידים שלי היו בשלבים שונים של איחוי חייהם לאחר מהפכת התרבות. אחד מהם, ליוּ בִּין, התגורר ליד שערי בית הספר בבקתה של חדר אחד עשויה לבנים, רצפת בוץ מהודק וגג פח גלי שרותק למקומו בלבני בטון. מדי פעם הוא הזמין אותי לביתו, ואשתו הייתה מכינה תבשיל "מוּ שוּ" מבשר חזיר ומאכלים אחרים אופייניים לצפון. אכלנו מסביב לשולחן מתקפל, שניים ישובים על שרפרפים ואחד על המיטה. רק מאוחר יותר הבנתי שעלה להם יותר ממשכורת חודשית להאכיל אותנו, ושבכל פעם שהוזמנתי היה על ליוּ לקבל אישור מראש ממזכיר המפלגה הקומוניסטית במקום עבודתו.

בביתו של ליוּ שיחקתי עם בתו בת השש והקשבתי לסיפוריו ממהפכת התרבות, כשהוגלה לחווה סמוך לגבול עם רוסיה לגדל חיטה. ליוּ שנא את הקומוניסטים וחש שהפסיד חצי מארבעים ושתיים שנותיו לטובת גחמותיהן של המערכות הפוליטיות ההרסניות שלהם. הוא היה אדם ממהר והניעו אותו זעם פראי והאמונה העמוקה שהוא קורבן שחובו לא נפרע.

 

ועם זאת הקיום שלי בסין לא תמיד היה מורט עצבים, וכשיצאתי את ביתו של ליוּ ודיוושתי בחזרה למכון לשפות דרך סמטאותיה המחשיכות של בייג'ינג, פשטה בי תחושת אושר מחשמלת ולא ניתנת לדיכוי. סחרר אותי להיות בסין, ללמוד לשרוד ולהצליח בסביבה זרה. סין הייתה הדבר הדומה ביותר שהעליתי בדעתי לחיים בכוכב אחר. אומנם היו בה כמה מהרכיבים של חיים מודרניים, אבל אפילו הם שיקפו את הבידוד הממושך ואת המוזרות העמוקה שלה – מעצמה גרעינית שאנשיה מתגוררים בצריפים ללא חימום.

במכון למדתי סינית ארבע שעות כל יום, שישה ימים בשבוע. המורות שלנו היו מסוג המטרוניתות הקפדניות, ולעיתים קרובות דומה היה שבלבל אותן ללמד צעירים וצעירות מארצות שרק לפני שנים אחדות צוירו כאויבות מושבעות של המשטר הקומוניסטי.

הסינית היא שפה מוזרה לאמריקני. מבנה המשפט הוא כמו באנגלית, נושא–פועל–מושא, אבל השימוש בטונים לציון משמעות שונָה טורף את כל הקלפים. במנדרינית יש ארבעה טונים, אבל אלפי מילים נהגות באותו אופן  ו ג ם  באותו טון, וההבחנה ביניהן היא רק על פי הסימניות הכתובות, וכאלה יש יותר מעשרת אלפים. "לִי", למשל, יכולה להיות 172 דברים שונים, בין היתר "מתנה", "כוח", "אגס" ו"רֶווח". כדי להבהיר משמעות של מילה, "ציירו" פעמים רבות הדוברים את הסימנית המדוברת על כף ידם באצבעם המורה, בתנופה של בלט, כמו מכחול דיו דמיוני. בעיניי זה היה לא יעיל להפליא.

אהבתי לדבר סינית, את הגלישה האלגנטית מעלה ומטה בטונים, את האופן החושני שהלשון שלי רפרפה בתוך הפה ואת חסכנותה של השפה, שנזקקה למעט מאוד מילים כדי להגיד הרבה. כדי לדבר צרפתית טובה צריך לשלוט בשפתיים; אנגלית אמריקנית נסמכת על פה פתוח, ואילו סינית אפשר לדבר מצוין גם בשיניים חשוקות. "תדמיינו שהלשון שלכם היא פרפר", הייתה אומרת אחת המורות שלי, וכך היה, הלשון נחבטה בפי והיכתה בשיניי כשניסיתי להשתלט עליה ולדבר סינית.

הסינית עשירה בביטויים שמתייחסים לקטעי היסטוריה אזוטריים. נהניתי לשנן אותם וגיליתי שהם דרך מצוינת להרשים את חבריי הסינים. הביטויים אף חשפו שגסויות המוניות משותפות הן לסינית והן לאנגלית האמריקנית. הדוגמה החביבה עליי הייתה הביטוי "להוריד את המכנסיים כדי להפליץ", היינו: מאמץ מיותר.

התמסרתי לסגנון לימוד כפייתי באמצעות צעקות (הדרך היחידה שיכולתי לשמוע את הקול שלי) יחד עם קלטות של משפטים שהקליטו לי חבריי הסינים. בכל פעם שנתקלתי בסימנית שלא הכרתי, כתבתי אותה על כף ידי ואחר כך העברתי אותה לכרטיסייה, ובמהלך היום שיננתי אותה כשמצאתי את עצמי ממתין בתורים. זה קרה לעיתים תכופות משום שכמעט הכול ניתן בקיצוב.

אחרי שלושה חודשים במכון ניגשתי לבחינת כניסה לאוניברסיטה. שמעתי שהנשיא של אוניברסיטת נאנג'ינג אפשר לזרים לגור ב"צד הסיני", כלומר, יחד עם סטודנטים סינים. אף אחת מהאוניברסיטאות הגדולות האחרות לא הנהיגה מדיניות כזאת, וכעבור שנים אחדות היא הופסקה. עברתי את בחינת הכניסה ובפברואר 81' הגעתי לאוניברסיטת נאנג'ינג עם תחילתו של סמסטר חדש.

 

בפי הסטודנטים הלומדים בה נקראת האוניברסיטה נאנדָה – קיצור של שתי ההברות הראשונות של המילים נאנג'ינג ו"דַסוּאֶה" (אוניברסיטה). נאנג'ינג, התברר לי עד מהרה, הייתה עיר הרבה יותר ישנונית מבייג'ינג. עצי צפצפה ניצבו משני צידי רחובותיה הרחבים ועתירי העלווה ובנייניה היו עשויים לבנים צהובות. עד שלהי שנות השבעים היה המבנה הגבוה ביותר בעיר בן עשר קומות. בניגוד לתפלצות הסטליניסטיות בבייג'ינג, כמו בית העם הגדול והמוזאון לתולדות המהפכה בכיכר טיינאנמן, נראתה נאנג'ינג ב-81' כמעט כמו ב-49', כשהממשלה הלאומנית נמלטה לאחר תבוסתה. סניף נאנג'ינג של בנק סין, שבו היה לי חשבון, היה בבניין שבחזיתו עמודים קלאסיים מלוכלכים שנזקקו בדחיפות לניקוי, ואילו בפנים מאווררי התקרה החורקניים מעץ היו משנות השלושים.

שיבצו אותי בחדר בקומה הראשונה מתוך ארבע בבניין מעונות מוזנח. נשאתי את חפציי בקושי לאורך הפרוזדור והדפתי דלת פתוחה. שמונה צעירים היו שם; שבעה, כמסתבר, היו שותפיי לחדר. שניים האזינו לקלטת יפנית. שניים אחרים היו רכונים על משחק לוח בשם "גוֹ" ששימשו בו אבנים בהירות וכהות. אחד ישב על המיטה העליונה במיטת קומתיים וקרא מגזין ואחד אחר, במיטה מתחתיו, תיקן את קערת הרחצה שלו בסכין שפכטל חלודה. שני האחרים כתבו יומן. כשנכנסתי התחיל גבר אחד שהיה בגבו אליי להתלונן, "סין כל כך מפגרת, שמונה אנשים דחוסים בכזאת חורבה".

"איי-יוֹ!" נשמעה קריאת אזהרה מירכתי החדר כשהבחינו בי. כולם נעמדו מייד והתבוננו זה בזה בעצבנות. הם ציפו לבואי. "אתה בטח פּאן אַייוֶון."

הגבר שניגש אליי נראה בגיל המעבר, אבל יתברר לי שהוא רק עבר את השלושים. הוא הציג את עצמו כסוּ רוּיצִ'ינג, ראש ועד המפלגה בחוג שלנו, "אבל אתה יכול לקרוא לי סוּ הזקן", הוא אמר, ולחץ את ידי לחיצה רפה. הוא רצה שאקרא לו סוּ הזקן כי קלט מייד שאני צעיר ממנו בכמה שנים. האחרים התייחסו אליו ביראת כבוד, מה שחשבתי שנבע מכבוד קונפוציאני מסורתי למבוגרים יותר, אבל מאוחר יותר הבנתי כמובן שזה בגלל שהוא היה הקֶשר למפלגה. כשהתקדמתי לאיטי לתוך החדר הסתבך ראשי בזוג תחתונים ארוכים ורטובים שהשתלשלו מחוט מתכת שנתלה לאורך החדר.

"שב, שב", אמר סוּ. "זאת תהיה המיטה שלך." הוא הוביל אותי למיטה ריקה מתחת לשלו, ליד החלון, מקום מובחר בהתחשב בבגדים הרטובים ובסירחון של השום שעמד בחדר. שותפיי החדשים המשיכו לנעוץ בי מבטים. ולא בהיחבא. הם פשוט בהו. "הוא יכול לדבר?" שאל אחד. אחד אחר קבע את מבטו בכפות רגליי. "תראו את הנעליים שלו. איזה ענקיות."

התרגלתי כבר שסינים מקיפים אותי בראשים מוטים הצידה ובפיות פעורים, אומדים את מראי, את אפי, את שׂערי, את עיניי ואת בגדיי. תמיד היה מי שאמר, "הוא יכול לדבר?" כאילו סינית היא השפה היחידה בעולם. ונראה שמעולם לא עלה על דעתם שיכול להיות שאני מבין מה שהם אומרים עליי. בארבעת החודשים שלי בסין התערער הביטחון שלי לעיתים קרובות כי נחשפתי למה שכל זר חשב עליי. משום מה חשבתי שבנאנדה זה יהיה אחרת. "הֵיי", הסתכלתי עליהם וניסיתי להתבדח, "זה קוף מדבר".

אחד מהם, צעיר גדול וחסון, חייך וצחק בקול רם. "ברוך הבא אתה בחום", הוא שאג באנגלית. כולנו צחקנו. הקרח נשבר.

האיש השמיני בחדר, זה שהתלונן על המגורים הצפופים, פנה ללכת. בדרכו החוצה הוא הושיט את ידו בגמלוניות. "אני ג'וֹאוּ לְיֵינְצ'וּן", הוא אמר. הוא הידק את ידי ברשמיות, כמפעיל משאבה, ועיניו חמקו ממבטי. "אתה הזר הראשון שפגשתי אי פעם."