הקדמת "הבחור הזעצער"1
דומה שלא תהא זו מן ההגזמה לקבוע כי מבין ההתפתחויות הטכנולוגיות האדירות שהיינו עדים להן במאה העשרים, המהפכה באמנות הדפוס זוכה למקום של כבוד. כיום יכול אדם להפיק בתוך זמן קצר ספר צבעוני שלם במחשבו הביתי, ואולם עד אמצע המאה העשרים דרשה מלאכת ההדפסה סידור של אותיות עופרת על מתכונים מיוחדים שאותם החזיק הסדר בידו האחת, שעה שבידו השנייה היה חייב ללקט בזריזות מתוך תיבה אלכסונית כל אות בנפרד, ומהן הרכיב מילים ושורות על־פי כתב היד שהונח לפניו. וכך, רק לאחר שהצטרפו השורות לעמודים שלמים, היה המדפיס מהדק אותן במסגרת גדולה, מורח עליהן צבע ואחר כך מגלגל מעליהן עמוד חלק שאותו הניח על עמוד העופרת, מין מכבש שהיה מייצר את ההגהה. לאחר שתיקן המחבר ואישר את ההגהה, הצטרף העמוד לשאר עמודי העופרת, ואלה הוכנסו למכונת דפוס "חשמלית" שהדפיסה מהם את הכמות המוזמנת. גיליונות הדפוס, שהיו בהם מספר קבוע של עמודים, נערמו לאחר ההדפסה במקום המיועד לכך עד שהיו נלקחים כלאחר כבוד לכורך הספרים, והוא היה טורח במשך שבועות וחודשים לחתוך את הגיליונות לעמודים, לתפור את העמודים לספר, ולחברם לכריכה נאה שנוצרה באמצעות הדבקה מיומנת על גבי קרטון.
בשרשרת הייצור שתוארה כאן נועד כמובן תפקיד מרכזי לסדר האותיות, שנשא באחריות הכבדה להוצאת ספר ללא שגיאות ושיבושים, שכן אף שהדאגה למניעת שגיאות הדפוס היתה מוטלת על כתפיו של המגיה, מטבע הדברים בכל זאת השתרבבו שגיאות אל תוך הטקסט המודפס, ואז נשאלה השאלה את מי להאשים. כך, אף שחש הסדר גאווה על שהוא יכול לתקן טעויות ועיוותים, מתוך תסכול ובושה היו המחברים מאשימים את הסדר בשיבושים שנעלמו מעיניהם ומתרצים את הטעות בהרמת כתף האומרת: "נו, מה לעשות. זה מעשהו של הבחור הזעצער". וכך השתרש לו המונח "הבחור הזעצער" במשמעות דו־ערכית: לעתים תיקוניו חכמים ומלומדים, ולעתים הם כמעשהו של האופה הזורק (זעצט) את הבצק בגסות לתנור, ולכן החלה או הלחם נאפים ללא צורה וללא טעם. על כל פנים, לעתים קרובות השתרשו תיקוני "הבחור הזעצער" בטקסט לדורות במובן התלמודי של "שבשתא כיון דעל על" [שיבוש, כיוון שנכנס, נכנס]" (מסכת פסחים, דף קיב, עמ' א).2
בחוברת המתארת את הדפוסים העבריים בווילנה של 1800, שם הדפיסו ספרים כגון מתוק לנפש וספר התוספתא, חתמו בגאווה כל הסדרים במבוא בזו הלשון: "אני המסדר העוסק במלאכת הקודש באמונה נאום פלוני בן פלוני פה ק"ק וילנה".3 ואולם בשונה מהצהרת הגאווה של הסדרים האלה, מתאר א"מ הברמן את הדו־ערכיות שאפיינה את היחס ל"בחור הזעצער" מתוך זיכרונותיו של המשורר מאיר מוהר, שהתרעם על הסדר שלו והקדיש לו רשימה בשם "ביד הבחור הזעצער" וכך נאמר בה:
אחד הסופרים המבקרים מספר: כשאני עומד לפרסם ביקורת על יצירה פיוטית חדשה ורוצה לומר כי שירה זו "שירה קוסמית" היא, הריני מזדרז ושולח לבית הדפוס מכתב מיוחד ובו אות סמ"ך מיוחדת ברורה ומאירת עיניים בשביל הבחור הזעצער, ואף־על־פי־כן, בסופו של דבר, הוא מדפיס "'שירה קומית"' בלי סמ"ך כלשהי! ומי יודע אם אין הצדק איתו. והנה בנוגע לדברים שבתוכן סברתי וקיבלתי מרותו של הבחור הזעצער לעד ולעולמי עולמים.4
כנער זכיתי לשמש כ"בחור הזעצער" בבית הדפוס של אבי המנוח. אבי - שהיה רב ותלמיד חכם ולמד את אומנות הדפוס בוורשה, זכה לאשרות שהייה בברסלאו (וורוצלב), אז בגרמניה - משום שהתמחה בלשונות המזרח כערבית, עברית ויוונית. כך הוא הדפיס את עבודות הדוקטורט של רבים מהרבנים־הדוקטורים שסיימו את לימודיהם בסמינר התאולוגי היהודי בעיר זו. אהבתו לספרים היתה גדולה כל כך, עד שגם בימי המצוקה של מלחמת העולם השנייה הוא השקיע מכספו בהדפסת ספריהם של הוגים ומדענים בבית הדפוס הקטן שלו בירושלים, אף שכפליט שברח מגרמניה הנאצית הוא עמל קשות כדי להתפרנס בקושי. אבי המנוח, שבערוב ימיו חזר לעבודת העריכה וההגהה לאחר שפרש מבית הדפוס, היה התגלמותו של הסדר התלמיד החכם, שתיקוניו התקבלו "לעד ולעולמי עולמים". אך אנו הבנים, שלמדנו להגיה לפני שלמדנו לקרוא, נשארנו תמיד בבחינת "אל תדון את חברך (ואת אביך) עד שתגיה למקומו". ואמנם, אחי הבכור לייזער הגיע לדרגת מגיה ותיקן תיקונים חשובים שנעלמו מעיני המחברים. ואולם אני, שבזכות עבודת הסדרוּת זכיתי להתוודע לשמותיהם של גיבורי תרבות כמו פרויד ושפינוזה,5 מזדהה כיום עם "הבחור הזעצער" שבי, כאשר אני כותב ספרים שמתפרשים על פני תחומים רבים שלא רכשתי בהם מיומנות פורמלית. ואכן, ייתכן שאת עסוקי ה"כפייתי" בהיפוך מילים כדי לחלץ מהן משמעויות חדשות לחיים, יהיו שיפרשו כמעין גלגול של "הבחור הזעצער" שהייתי בימי נעוריי.
מכיוון שבספר זה אני מנסה לראות במתודה המנחה את עבודתם של ההיסטוריונים ומדעני החברה תהליך סובייקטיבי שאני מכנה "מרכוז", גם בתג הזהות שלי כ"בחור הזעצער" אני רואה מהלך סובייקטיבי כזה. הווי אומר, אם אני טוען שעצם בחירת נושא למחקר משקף תהליך סובייקטיבי שבהשפעת "תקינות פוליטית" עכשווית "ממרכז" עתה את מה שהיה בעבר בשוליים, אזי אני מודה שגם את חווייתי כ"בחור הזעצער" אני ממרכז באופן רטרואקטיבי. וכך, במקום לכתוב ספר אפולוגטי שכותרתו "בשבח הדילטנטיות", אני אקבל באהבה הטחות ביקורת בסגנון "מה מבין הבחור הזעצער" "הפסיכולוגיסטי" בהיסטוריוגרפיה, בארכאולוגיה או בספרות. אך אני מקווה שבקריאה שנייה ושלישית אזכה גם לקורטוב של הילת הסַדָּר שהפך את ה"קוסמי" ל"קומי" ותיקונו התקבל אם לא "לעד ולעולמי עולמים", אז לפחות עד שיקום "הבחור הזעצער" הבא שיתקן את תיקוניי.
את שיטת החקירה הבין־תחומית או שמא ה"אנטי־תחומית" שאימצתי בעבודתי האקדמית אני יכול לעגן בזיכרון חוויה מימי נעוריי. בבית הכנסת שביקרתי בו בימי ילדותי היה יהודי שהתייחסו אליו כאל "משוגענער" ("בעל שיגעונות" או שגיונות), שהיה מתיישב בבית המדרש, פותח דף גמרא וקורא מימין לשמאל את פירוש רש"י, הגמרא והתוספות כאילו שלושת הטקסטים יוצרים שורה אחת. כידוע, פירוש רש"י מופיע בחלקו הפנימי של העמוד, הטקסט התלמודי המרכזי מופיע באמצעו באותיות מובלטות, ואילו התוספות מופיעות בחלק החיצוני של הדף. במעשהו של אותו "משוגענער" היתה אפוא מין "זעקה" מאתגרת, שהצחיקה או הרגיזה את ציבור המתפללים והלומדים משום שהיו שראו בקריאתו מין חילול קודש. כך ייתכן שיהיו מקוראיי שיראו בשיטת כתיבתי מעין התגרות של "משוגענער" שעובר מטקסט ספרותי או היסטורי לפירוש שלקוח מתאוריה פסיכולוגית ללא התראה מוקדמת. ואולם יחד עם זה דומני שעמיתיי מן האקדמיה - הדבקים אך ורק בטקסטים השייכים לתחומיהם כאילו מדובר בתחום שבת, שהעובר אותו כדי "להציץ בתחום 'אחר' עלול להיפגע" - חוטאים לעתים בהכרזה שהירח צורתו כמגל ולא כמעגל. ואולם האמת היא שחציו של הירח המלא נסתר מעיני המסתכל בו מזווית אחת בלבד. ויתר על כן, מכיוון שאני מאמין שפרשנות סובייקטיבית משמעה העברת טקסט שולי למרכז, אזי לדידי שום תחום אקדמי אין לו הזכות להכריז שרק הקריאה המתודית שלו היא בבחינת הטקסט התלמודי, וכל שהשאר הם בבחינת "פירוש רש"י". שאיפתי אפוא להימנע מפרשנות "מטעם" כדי לצדד בפרשנות "עם טעם", ולהעדיף פרשנות פלורליסטית על פרשנות פופוליסטית. אך כדי להקשות על עצמי ולקשוט את עצמי הריני חוזר ומעמיד את עצמי כ"יוצא לשאלה", כאותו יהודי מסורתי שאף פעם אינו מציב בסוף דבריו סימן קריאה, אלא סימן שאלה, שכן הוא אינו זה הקובע בסמכותיות סופנית שהוא ורק הוא "בעל התשובה" הקובעת והמקובעת.
המגננה שאני בונה כדי להינצל מאבני הבליסטראות שההיסטוריוסופים עלולים להמטיר עלי, מקורה כמובן בעובדה שברגע שהחלטתי לעמת את ה"נרטולוג" (כינוי למספר) הפסיכולוגיסטי הפועל בשם הסובייקטיביות עם הנרטולוג ההיסטוריוגרפי המתיימר לחשוף אמיתות אובייקטיביות, הריני בחזקת האדם הסובל מגירוי בעורו וממשיך להתגרד אף כשזה מזיק לו. ואולם מתוך אמונה עמוקה כי המגמה הפסיכו־עממית - שם צמח הנרטיב מתוך מסורת הסיפור שבעל־פה - היתה הישרדות קיומית, אני חש מחויבות להיאבק באלה הפועלים בניגוד לאזהרתו של ניטשה בשם הססמה: "תחי האמת אף אם ייפגעו החיים".
אם בחלק א' אני יוצא מתחומי ובכך ייתכן שמוציא אחרים מכליהם כדי לטעון שהמתודה ההיסטוריוגרפית והביוגרפית סובייקטיבית ביסודה בגין שורשיה ברומנטיקה, מניה וביה אני מתעמת גם עם נטיות מחקריות מסוימות במדעי החברה. כך, אם אצליח לשכנע את הקורא שההכשר שניתן להיסטוריון כמי שמסוגל להבין את הלך המחשבה של דורות קודמים נדלה בחלקו הגדול מהמושג האסתטי־פסיכולוגי "אמפתיה", שהוא סובייקטיבי לחלוטין, אזי אני מבקר בעקיפין גם את השימוש הפרוץ שנעשה במונח מעורפל זה בעגה הציבורית ובמדעי החברה.
ואולם דומני שהצרות האמיתיות אורבות לי בחלק ב'. בחלק זה - שנועד לשכנע את הקורא שהעוצמה המואצלת על המושג "נרטיב" פגומה, שכן מושג זה מתייחס בעיקר לסיפור שאדם או חברה מספרים על עצמם, בשעה שהמושג "אגדה" הוא שמתייחס לסיפור שאחרים מספרים על... - בחלק זה אני מתעמת בעצם עם היסוד האגוצנטרי האינדיבידואליסטי שממנו צמחה החשיבה הנרטיבית. מכוח הטענה שאין די שהחסיד יחלום שהוא הפך לאדמו"ר בלי שהחסידים האחרים יחלמו עליו את אותו החלום בדיוק, אני טוען שללא האגדה המעניקה את האישור החברתי לסיפור חיים, לנרטיב יש ערך מצומצם. בהקשר זה אני טוען ש"אגדות מהלכות" אינן שמורות רק לטיפוסים "כריזמתיים" נדירים, משום שתכונה זו ניתנת לרכישה לפחות בחלקה, והיא תלויה יותר בתהליך החברתי של "עשה לך רב". אם יריתי אפוא חצים גם בחסידי הכריזמה בהאשימי אותם במיסטיפיקציה של בני תמותה רגילים, הרי בכך פיזרתי לפחות את שיבושי הביקורת של "הבחור הזעצער" באופן שוויוני בין ההיסטוריונים למדעני החברה.
ואולם בנקודה זו אני מזמין את הקורא לעלעל גם בחלק ג' של ספר זה כדי לעיין במצבי חיים שבהם האפשרות לבנות אגדה אישית עשויה להיום הרת גורל להישרדותם של בני המשפחה. כך למשל במצב של שכול זקוקה המשפחה לטיפוח אגדה על אודות הבן שנהרג, דווקא בשל חסרונו של המספר. ובדומה לחיוניותה של האגדה ביחס לצעירים שפתיל חייהם נגדע, שתיקתם של ניצולי השואה, שהיא שדחפה בחלקה את בני הדור השני לחדר הטיפול הפסיכולוגי, מתארת מצב של אגדה שנחנקה באבה וגרמה סבל לבנים. ולבסוף, ניתוח מצב ה"אלצהיימר" מתאר את התפוררותה של "אגדה חיה" שמתנוונת לעיניהם של הצאצאים והמטפלים.
בבחירת תת־הכותרת "לא המעשה עיקר אלא המעשייה" אני שואף להישאר נאמן להשקפתי ולפיה אם אכן כוחה של האגדה בעיצוב החיים מכריע, למעשייה המסופרת יש ערך חינוכי רק כשהיא מעוגנת במעשה הקונקרטי. וכך, אם בא יהודי אומר: "בא תשמע א מייסע שהויו (מעשה שהיה)", כוונתו שסיפורו צמח סביב עובדות שהתרחשו במציאות. האיזון נוצר אפוא בין "ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה" (מסכת אבות, פרק א, משנה יז) ובין "לא המעשה עיקר אלא המעשייה".
את כוחו של הסיפור כמעצב את ההיסטוריה היטיב לתאר גרשום שלום, שב־1941 סיים את ספרו המונומנטלי "זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית"6 בהדגשה שמייסדי החסידות תרגמו כל שביב תאורטי למעיין בלתי נדלה של סיפורים שמגלמים את ההיסטוריה של החסידות הלכה למעשה. לכן בחר שלום את הסיפור החסידי הבא, שיובא כאן בקצרה, ששמע מפיו של ש"י עגנון: הבעל־שם־טוב היה נוהג להתבודד במקום מיוחד ביער שם היה מבעיר אש ומכוון בייחודים תוך כדי תפילה מיוחדת כדי לפתור בעיה קשה. אך בכל דור נוסף של יורשי המנהיגות החסידית, הם היו שוכחים פרט אחד מסדר ההתבודדות של הבעל־שם־טוב, עד שבדור הרביעי היה הרבי מריז'ין יושב בכיסאו המוזהב ואומר: "אין אנו יודעים כבר כיצד להבעיר אש, אין אנו יודעים את תפילת הבעל־שם־טוב, אין אנו יודעים את המקום ביער, אך אנו יכולים לספר כיצד הבעל־שם־טוב עשה זאת".7 ומכיוון שלדעת שלום עצם סיפור הסיפור השפיע על מהלכי ההיסטוריה בעוצמה שלא פחתה בהיעדרם של שלושת הפריטים שנשכחו, בחר שלום בסיפור זה כדי לסיים את ספרו. וכך, מתוך תחושה מצטמצמת שבמסורת ה"ענוותנות" היהודית מכונה "אני הקטן", בחרתי בסיומו של שלום ה"גדול" כהקדמה לספרי על כוחה של המעשייה.
דומני שלא אגזים אם אטען שבעידן המחשב־המכשף עומדים ההיסטוריון ואיש מדעי החברה בפני בעיה. מאחר שכיום חלק ניכר מאיסוף החומר מתאפשר על־ידי לחיצות כפתור והעלאת מקורות מאוב התקליטורים של החומר שמבקשים לחקור, הרי ללא ארגונו לכדי סיפור, תרומתם המחקרית תהא מזערית; וסיפור "פסיכו־היסטורי" שכזה הוא סובייקטיבי ומוטה, שכן החוקר הוא שבחר בו כחוט שני מקשר לטיעונו. אז אם טיפסתי על עץ "ההצטנעות המתרברבת" בהציגי את עצמי כ"בחור הזעצער", אנא הורידוני משם בעזרת סולם דרגות ולא באמצעות חבל תלייה, כי הרי כולנו מספרים סיפורים בתקווה ליהפך לאגדות שאחרים יספרו עלינו. ואם כך, אזי אמרתו של הרצל נדרשת רק לשיבוש קל: "אם תרַצו זו אגדה".
ולסיום ברצוני להוסיף כמה מילות תודה לתורמים לספר זה. מזמן שפרשנו אשתי ואנוכי לגמלאות, המשכתי אני לפרש את החיים, ואשתי נעמי פרשה כנפיה על כמה מפעלי התנדבות. אך כרעיה מהימנה זכרה להפריש גם לי מזמנה כדי להקליד ספר זה, שמצטרף לרשימת הספרים והמאמרים הרבים שראו אור בזכות מסירותה. ועל כך אני פורש לה שלמי תודה. וזה המקום להביע תודה לקרן גליקליך על עריכה מסורה ונבונה של ספר זה, לשרגא ווייל שנתן את אישורו להשתמש בציורו לעטיפה, וכן לעורכת רוחמה וייס ולהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", על שלא זו בלבד שהוציאו את הספר החיים כמדרש לכבודי, אלא פרשו את חסותם גם על הספר הזה.
מרדכי רוטנברג
ירושלים, ינואר 2005
קוראים כותבים
There are no reviews yet.