שלום עולם

וירג'יל סָלִינָאס בן האחת־עשרה כבר היה מיואש מהלימודים בחטיבת הביניים, והוא רק סיים את כיתה ו׳. הוא דמיין את שנות החטיבה נמשכות לפניו כמו שורה ארוכה של משׂוכות, כל אחת מהן גבוהה יותר, עבה יותר וכבדה יותר, והוא עומד מולן על רגליו הצנומות והחלשות. הוא לא היה טוב בריצת משוכות. הוא גילה זאת בדרך הקשה: בשיעורי התעמלות, שם היה הכי קטן, הכי בלתי־נראה, ותמיד נבחר לקבוצה אחרון.

בסך הכול, ביום האחרון ללימודים הוא היה אמור להיות מאושר. השנה הסתיימה. הוא היה אמור לחזור הביתה בדילוגים, מוכן להסתער על הקיץ היפה שצפוי לו. אבל הוא נכנס מבעד לדלת כמו ספורטאי מובס — ראש מורכן, כתפיים שמוטות, שק של אכזבה יושב על החזה שלו כמו משקולת. כי היום זה היה רשמי: וירג'יל הוא כישלון אמיתי.

"הוֹ, וירְגִ'ילְיוֹ," אמרה סבתא שלו — הלוֹלָה שלו — כשנכנס. היא לא הרימה את הראש. היא היתה במטבח, פורסת מנגו. "בוא קח מנגו. אמא שלך עוד פעם קנתה יותר מדי. הם היו במבצע, אז היא קונה עשרה. ולְמה נחוצים לנו עשרה מנגואים? הם אפילו לא מהפיליפינים. הם מוונצואלה. אמא שלך קנתה עשרה מנגואים ונצואליים, ובשביל מה? האישה הזאת היתה קונה חבל תלייה מבוגד אם הוא היה במבצע."

היא הנידה בראשה.

וירג'יל הזדקף מעט כדי שלולה לא תחשוד שמשהו לא בסדר. הוא לקח מנגו מקערת הפירות. הגבות של לולה התכווצו מיד. רק שלא היו לה באמת גבות, כי היא מרטה אותן.

"מה קרה? למה המבט?" היא אמרה.

"איזה מבט?" אמר וירג'יל.

"אתה יודע." לולה לא נהגה להסביר את עצמה. "הפרצוף־בולדוג ההוא מבית ספר שוב מציק לך?"

"לא, לולה." הפעם זאת היתה האחרונה שבדאגותיו. "הכול בסדר."

"הממ," אמרה לולה. היא ידעה שלא הכול בסדר. היא שמה לב לכל דבר שקשור בו. היתה ביניהם מין קִרבה סודית. קִרבה שנוצרה כבר ביום שבו לולה הגיעה אליהם מהפיליפינים כדי לגור איתם. בבוקר הגעתה הציפו אותה מיד הוריו של וירג'יל ואחיו התאומים הזהים במבול של ברכות וחיבוקים. למעט וירג'יל, כזאת היתה משפחת סלינאס — אנשים בעלי אישיות תוססת, מבעבעים כמו מרק בסיר. לידם הרגיש וירג'יל כמו טוסט בלי חמאה.

"אַיי סוּס, הרגעים הראשונים שלי באמריקה יהיו מלאים בכאב ראש פועם," אמרה לולה. היא הצמידה את קצות אצבעותיה לרקות ונופפה אל אחיו הגדולים של וירג'יל, שכבר אז היו גבוהים ורזים ושריריים. "חוזליטו, ג'וליוס, תביאו את התיקים שלי, טוב? אני רוצה להגיד שלום לנכד הכי צעיר שלי."

אחרי שג'וליוס וחוזליטו מיהרו ללכת להביא את התיקים — מועילים כדרכם — הוריו של וירג'יל הציגו אותו כמו מוצג נדיר בתערוכה, שהם לא ממש מבינים.

"זה צבצב," אמא שלו אמרה.

כך הם כינו אותו: צבצב. כי הוא לא רצה "לצאת מהשריון". בכל פעם שהם קראו לו צבצב משהו בו נשבר.

לולה כרעה מולו ולחשה, "אתה הנכד המועדף עלי, וירג'יליו." אחר כך הצמידה את האצבעות שלה לשפתיים ואמרה, "אל תספר לאחים שלך."

זה היה לפני שש שנים, והוא ידע שהוא עדיין הנכד המועדף, אף על פי שהיא מעולם לא אמרה זאת שוב.

הוא היה יכול לסמוך על לולה. יום אחד אולי אפילו יתוודה בפניה על הסוד שלו, זה שהפך אותו לכישלון אמיתי. אבל לא עכשיו. לא היום.

לולה לקחה ממנו את המנגו.

"תן לי לפרוס אותו בשבילך," היא אמרה.

וירג'יל עמד לידה והתבונן. לולה היתה זקנה ולאצבעות שלה היה מגע של נייר, אבל היא פרסה מנגו במיומנות של אמן. היא התחילה לאט, משכה את הזמן. "אתה יודע," פתחה ואמרה, "עוד פעם חלמתי אתמול בלילה על ילד האבנים."

לולה חולמת על ילד האבנים כבר כמה ימים. תמיד אותו חלום: נער ביישן — לא שונה מווירג'יל — נעשה בודד נורא, מטייל ביער ומתחנן בפני סלע שיאכל אותו. הסלע הגדול ביותר פותח את פה החצץ שלו, והילד קופץ פנימה ולא נראה שוב לעולם. כשההורים שלו מוצאים את הסלע, הם לא יכולים לעשות דבר. לווירג'יל לא היה ברור עד כמה ההורים שלו יתאמצו לחלץ אותו, אבל הוא ידע שלולה תחצוב בידיים את הסלע הזה ותפרק אותו לרסיסים אם תצטרך.

"אני מבטיח לא לקפוץ לתוך שום סלעים," אמר וירג'יל.

"אני יודעת שמשהו קורה איתך, אָנָאק. יש לך את הפנים של פְרֵדֵרִיקוֹ העצוב."

"מי זה פרדריקו העצוב?"

"הוא היה ילד־מלך שהיה עצוב כל הזמן. אבל הוא לא רצה שאף אחד יֵדע שהוא עצוב, כי הוא רצה שאנשים יחשבו שהוא מלך חזק. אבל יום אחד לא נשאר בו מקום להכיל את הצער. הכול התפרץ החוצה, ממש כמו מִזרקה." היא הרימה ידיים באוויר כדי לחקות מים משפריצים ועדיין החזיקה את הסכין באחת מהן. "הוא בכה ובכה עד שכל האדמה הוצפה וכל האיים התרחקו זה מזה. הוא מצא את עצמו על אי בודד לגמרי לבדו עד שבא תנין ואכל אותו." היא הגישה לווירג'יל פרוסת מנגו יפהפייה. "הִנה."

וירג'יל לקח ממנה את המנגו. "אני יכול לשאול אותך שאלה, לולה?"

"אם יש לך שאלה, תשאל."

"איך זה שבכל כך הרבה מהסיפורים שלך ילדים נאכלים על ידי דברים כמו סלעים או תנינים?"

"לא כל הסיפורים עוסקים בילדים שנאכלים. לפעמים אלה ילדות." לולה זרקה את הסכין לכיור וזקרה את האין־גבות שלה. "אם תחליט לדבר, תבוא למצוא את לולה שלך. אל תתפרץ כמו מזרקה ותיסחף מכאן."

"טוב," אמר וירג'יל. "אני הולך לחדר לבדוק מה שלום גוליבר, לוודא שהוא בסדר."

גוליבר, שרקן המחמד שלו, תמיד שמח לראותו. הוא יגרגר ברגע שווירג'יל יפתח את הדלת; וירג'יל ידע זאת. אולי הוא יעזור לו לא להרגיש כזה כישלון אמיתי.

"למה שהוא לא יהיה בסדר?" קראה לולה בזמן שווירג'יל הלך לכיוון החדר שלו. "שרקנים לא יכולים להסתבך ביותר מדי צרות, אָנָאק."

כשהכניס את המנגו אל פיו, שמע אותה וירג'יל צוחקת.