שלומפ

ספר ראשון

בשנת 1914, מייד לאחר שמלאו לשלומפ שש־עשרה, פרצה המלחמה.

בערב התקיים נשף ריקודים ברייכסאדלר, הנשף האחרון, יום לפני שהחיילים יוצאים לקרב. ואחרי השקיעה הוא התגנב עם חברו לקומת הגלריה. לאולם הריקודים עצמו הם לא העזו להיכנס. הבחורים הגדולים, החרטים והמסגרים בני העשרים, לא היו חולקים עימם את השפע. הם היו זקוקים לכל הנערות לעצמם, וחוץ מזה לא היה להם חוש הומור, והם היו נוהגים לעתים בגסות רוח מחרידה. למעלה התכופפו השניים מעל למעקה והשקיפו ברעב אל האולם.

בחצות הלילה השמיעה התזמורת תרועה, והחצוצרן הודיע על הפסקה של חמש־עשרה דקות כדי לאפשר לבחורות להתקרר. שלומפ וחברו נדחקו החוצה אל ליל הקיץ הנעים, תחת עצי האדר העתיקים והכבירים.

רבע השעה עברה והם פנו לחזור. בדרך נתקלו בשרשרת ארוכה של נערות מצחקקות; הן חסמו את כל הרחוב. הן היו בנות גילו ולמדו איתו בבית הספר, אבל להן כבר הרשו להצטרף לריקודים, כמובן. למעשה, הן היו בנות הזוג המבוקשות ביותר באולם. ואז קראה אחת מהשרשרת אל שלומפ: "היי, אתה שם, בוא רגע!" שלומפ ראה את אורות הרחוב משחקים בתלתליה הבלונדיניים, שנראו עכשיו כמעט לבנים. הוא לא בטח בבחורה. אבל הנערה התמירה ניתקה מחברותיה, ואלה צעקו אליו, והחבר שלו אמר: "לך אליה, יש לך סיכוי איתה!". אז הוא ניגש אליה, ושתי ידיים אחזו בו ומשכו אותו אל מתחת לעלווה הצפופה, למעבר צר שבסופו ריצד פנס רחוב עמום. זה נסך בו אומץ, והוא כרך יד סביב מותניה והצמיד אותה אליו. כשהגיעו לפנס הוא אחז בסנטרה והביט בפרצופה: "את חמודה," הוא אמר, "איך קוראים לך בכלל?" — "יוהנה," היא ענתה בשקט, "אני מכירה אותך כבר מזמן". הוא משך אותה אל הצללים ונשק לה על פיה, נשיקה ארוכה ומסורה. היא לחשה באוזנו שירקוד איתה ושילווה אותה הביתה אחר כך, היא כבר תיפטר מהאחרים.

הוא התגנב בחזרה לקומת הגלריה ורצה להראות אותה לחברו. אבל הוא לא מצא אותה. הם הלכו הביתה, ושלומפ היה שמח ומאושר. הוא הרגיש בר מזל להפליא והיה משוכנע שלא ייתכן בעולם דבר יפה יותר מהנערה הזאת.

כעבור ימים אחדים שכח את יוהנה.

הולל הוא הנוער; הוא חי בגן עדן אך אינו מבחין באושר בכבודו ובעצמו כשזה נקרה בדרכו.

שלומפ גר בעליית גג. אביו היה חייט ושמו פרדיננד שולץ. כשהרים עיניים מהמחט, היה מבטו מרחף על פני הגגות הצבעוניים של העיר העתיקה ומברך את שומר המגדל בקיטונו. לאימו עוד היו האף העליז והעיניים הבורקות של נעוריה. בימים ההם הייתה מדלגת עם הנערים מעל לגדרות וגונבת תותים. וביום הקרנבל באביב, בחג הפנטקוסט הייתה לובשת מכנסי בנים ושרה עם כולם ברחובות ומצליחה למלא לעצמה שק שלם בכעכים ובעוגות. אבל כשצימחו השדיים הקטנים מתחת לחולצתה והיא נוכחה שהיא בעצם בת, היא נסוגה חרישית אל פנים הבית וחשבה על בגדים נאים ועל נעליים יפות. אבל בימי חג הייתה מתמלאת חיים ושמחה. והנערים היו נותנים הכול בתמורה למבט הגון עליה.

כשהייתה בת שבע־עשרה לקחה לה לבן־זוג את החייט הרציני, וכשהייתה בת תשע־עשרה נישאה לו כי אהבה את אופיו המיושב וההגון. הם גם לא איחרו לחגוג הטבלה, אבל התינוקת מתה זמן קצר אחרי הלידה. אחר כך נשארו עשר שנים לבדם. החייט נעשה עצמאי ותפר בקיטונו ליד החלון למען האנשים. הוא הזדקן במהירות. שערו הקצר האפיר, וקולו נשמע עמום וחרד. בינתיים הולידו עוד בן, והם הטבילו אותו בשם אמיל, כי גם אחיה של האם, החייל, נקרא בשם זה. האנשים אמרו שאמיל הוא העתק מושלם של אימו. הוא עלה לבית הספר ועד מהרה נעשה למנהיג החבורה וגם לליצן הכיתה. קולם נשמע למרחקים כשאמיל שולץ השתעשע איתם.

יום אחד הוקמו בכיכר השוק דוכנים לקראת תחרות הקליעה למטרה שתהיה ביום ראשון. אמיל השליך את הילקוט מגבו וטיפס על הדוכן הראשון. בצרחות תופת זרקו הפרחחים הקטנים לרחוב כל מה שבא לידם. אבל האסון לא איחר לבוא: השוטר תפס את אמיל בצווארנו וצעק עליו: "חתיכת שלומפ!" אולי רצה לומר "שלומפר" או "שלומיאל" או דברים אחרים שמתחילים באות שי״ן. מכל מקום, אמיל חטף הלקאה נמרצת וברח הביתה בזעקות.

אבל באזור השוק התגוררו אנשים חרוצים מאין כמותם, שעמדו כל היום בפתחי החנויות שלהם ועישנו סיגריות. הם ראו הכול. ולמוחרת, כשחצה הגיבור הקטן בשקט את כיכר השוק, הם פנו אליו: "נו, שלומפ, חתיכת פליק חטפת, אה?" — וכולם קראו לו שלומפ, וכך נשאר כל חייו.

ההורים שלחו אותו לתיכון. בהקרבה גדולה, כי בית הספר היה יקר, ולחייט לא היה כסף. בחג הפסחא ניגש שלומפ לבחינת הגמר.

התעודה לא הביאה לו תועלת מיוחדת; אבל היה לו כישרון לציור. הוא התחיל לעבוד בבית אריגה ולמד לשרטט דוגמאות ולרשום רישומים. אבל בזמן העבודה הוא חשב על בחורות ועל המלחמה. כמה ממכריו היו חיילים, וגם הוא רצה להתנדב. בעיני רוחו כבר ראה את עצמו במדי השדה וחשב איך הבחורות יסתכלו עליו וייתנו לו סיגריות. ואז הוא יֵצא לקרב. הוא ראה את השמש זורחת ואת החיילים מסתערים, אחד נפל, האחרים המשיכו לרוץ, צעקו ׳הידד׳, ובין שיחים ירוקים נעלמו המכנסיים האדומים. בערב ישבו החיילים סביב מדורה במחנה ופטפטו על הבית. אחד שר שיר נוגה. בחשכה שמחוץ למחנה עמדו שני השומרים, שעונים על קני הרובים, וחשבו על המולדת ועל הפגישה המחודשת עם המשפחה. בבוקר יצאו החיילים לדרך, צעדו בשירה לשדה הקרב, כמה מהם נפלו ואחרים נפצעו. לבסוף הושג הניצחון. אנשים חזרו הביתה עטורי תהילה. הנערות השליכו פרחים מהחלונות, ולחגיגות לא היה סוף. שלומפ נתקף חשש שלא יזכה להיות שם, ורצה בכל מאודו להתנדב. אבל ההורים לא הרשו לו.

ביום הולדתו השבעה־עשר הוא הלך בסתר לקסרקטין והתנדב. הוא נבדק ונמצא כשיר לחיל הרגלים. הוא חזר הביתה גאה. הוריו חדלו להתנגד. אימו בכתה. ב־1 באוגוסט 1915 הוא לקח את התיבה שלו ועבר בגאווה למגורי הצבא.

שלומפ היה נער רזה וזריז וחזק. הטירונות לא הקשתה עליו כלל. הוא היה גמיש כסמור ופיתח מיומנות בשימוש בנשק. בהתחלה כאבו כל איבריו והוא ייחל לזחול במעלה חמש המדרגות אל המחראה.

כבר בשבוע השני הוצב בתורנות חדרים, כלומר הוטל עליו לנקות את החדרים ולהביא קפה. ביום שלישי, כשגמר לנקות, הוא תחב את השרפרף מתחת לזרועו, לקח את הגיגית ומיהר אל הקסרקטין. בדרך עבר מול משרד המש״קים. ואז אחזה בזרועו יד נוקשה. "בחורצ׳יק, קח שלושה פְּפֵנִיג. תביא לי קפה מהקנטינה!". המטבע נח בידו של שלומפ והמש״ק נעלם. "אם תלך עכשיו," חשב שלומפ, "תצטרך לחכות הרבה זמן בקנטינה. הוותיקים עומדים מול הדלפק ולא נותנים לטירונים להסתנן. ואז לא תביא בזמן את הקפה של המחלקה, כולם יכעסו עליך, ומבחינת המפקד שלך אתה תהיה גמור אחת ולתמיד. כולם יחשבו שאתה אידיוט". ואז בא לו רעיון. הוא זרק את המטבע לספל הקפה, שם אותו מאחורי הדלת, דהר על פני משרד המש״קים, אחז בסיר הגדול, חטף במהירות את המשקפיים של שכנו לקסרקטין ופרץ החוצה להביא קפה. בדרכו חזרה פגש את המש״ק. זה נופף באגרופו וקילל וניבל את פיו כמו עגלון. שלומפ עשה פרצוף תמים מאחורי המשקפיים וחלף על פניו.

אחר כך הגיע זמן ההדרכה באולם האימונים. עם השרפרפים ובמדי עבודה. רק אפר שחור וחלונות מטונפים היו באולם. קור מצמית שרר שם, השמש בדיוק עלתה. מחשבותיו של שלומפ נדדו אל המלחמה. ומה אם גם שם חשוף כל כך וקר להחריד?

הם יצאו לצעדת האימון. רוחו של שלומפ שוב הייתה טובה עליו, הוא צעד אל הבוקר העולה וצהל עם העפרונים שהמריאו בציוצים מרגבי השדה.

רב־נגד קיזֶלהַרְט ניהל את הכשרת הטירונים. היו לו הרגלים משונים. הוא נהג להתגנב מאחורי טירון אומלל ולאחוז בכוח באחורי מכנסיו. אבוי אם מצא שם ישבן רופס; זעמו לא ידע אז גבול. יום אחד הוא עמד מאחורי שלומפ, שמכנסיו השתלשלו ברפיון כי היו גדולים במטר למידתו. אבל המפקד מצא ישבן נוקשה כפלדה. הרנ״ג שיבח אותו בפני כל המש״קים, לא שכח אותו מעולם והעניק לו יחס מועדף בכל הזדמנות. כך עשה שלומפ את הצעד הראשון בקריירה הצבאית שלו (צעדים נוספים לא יהיו).

אבל דבר אחד לא מצא חן בעיניו: הם לבשו את המדים של ימי השלום, מדים כחולים בעלי כפתורים מבריקים. ולא הייתה לו סבלנות לצחצח את כל הכפתורים האלה כהלכה, כדי שיבהיקו ויזהרו כמו ברזל מלובן. במסדרי הפלוגה היה מרים במהירות את שולי המעיל, משפשף במרץ את הכפתורים שעל שרוול שמאל ואת אלה שעל שרוול ימין בבד המכנסיים ואז עובר עם פנים השרוול על שורת הכפתורים הקדמית. אחר כך היה מתמתח ככל שיכול, וכשהרס״ר התקרב, היה בוהה בו בעיניים ריקות, עד שמבטו של הרס״ר היה גולש מעליו אל שכנו, טוראי שְׁפֵּק. שפק זה היה סנדלר במקצועו. הוא היה מנקה ומצחצח בהתלהבות נוגעת ללב בכל שעה פנויה. אבל כל אימת שכפתר את מעילו היו אגודליו משפשפים את הכפתורים ומעמעמים את הברק. ואז היה בא הסַמָל ושואג ורועם על הסנדלר המסכן.

כך הרוויח שלומפ הרבה זמן פנוי לקנטינה. שתי עלמות נאות וטובות עבדו שם; האחת בלונדינית עגלגלה כחולת עיניים, השנייה רזה, ולה עיניים חומות וצמה חומה. העגלגלה החביאה למענו מדי בוקר לחמנייה וחתיכת נקניק, והוא לקח את האוכל במהירות לפני היציאה. הרזה האכילה אותו בשוקולד בשעות הפנאי אחרי הצוהריים. וכשהיו לבד בקנטינה היא שמה את השוקולד השחור בין שיניה הלבנות, ועל שלומפ היה לנגוס בו במסירות. הוא עשה זאת בהנאה רבה.

פעם אחת, כשבצל עצי הערמונים כבר ירדו דמדומים, ראה שלומפ את הבלונדינית מביאה מים. הוא מיהר אחריה והניף באצילות את ידית המשאבה. אחר כך רצה גם לסחוב את הדלי. אבל היא סירבה, והוויכוח הפך לקטטה ענוגה, והקטטה — לנשיקה ארוכה־ארוכה. בדיוק ברגע הזה יצא הסַמָל בָּאוּךְ הזקן ועבר על פני השניים. שלומפ עוד לא היה חייל די זמן כדי למצוא את המוצא המתאים בכל מצב בחיים. הוא נקלע למצוקה, הצמיד את עקביו בנקישה רמה, אימץ את העלמה לליבו בכוח ברזל, כך שראשה הלוהט נפל על כתפו, והצמיד את יד ימינו לתפר מכנסיו.

הסַמָל היה איש הגון. לו עצמו היו שני בנים במלחמה. על כן חייך בעדינות והמשיך בדרכו.

הזמן חלף מהר. אורך ההכשרה על אדמת המולדת היה שמונה שבועות. שישה כבר עברו. הטירונים עברו לאַלטֶנגרָבּוֹב למחנה האימון הגדודי. רב־סמל בכיר בּוֹבֶּרמין, שהיה מריץ אותם בימי ראשון שלוש שעות בחצר המחנה ורק פקד כל הזמן "פול! קום, צעד, צעד!", עד שאהובות החיילים הצופות מהספספלים שמול הקסרקטין החלו להתייפח — רב־סמל בכיר בוברמין חילק לטירונים את הפקודות הקצרות שלהלן לפני צאתם לדרך: "עמוד דום! אתם נשלחים עכשיו לאלטנגרבוב! לאימוני גדוד. שם ישכנו אתכם בצריפים. אל תשכחו לקשור את התחת כל ערב כדי שלא יגנבו לכם אותו בלילה! חופשיים!"

בכל בוקר, מוקדם, מוקדם מאוד, הם יצאו בצעדה, התרמיל על הגב מלא בחול, קליעים חיים בכיס החגור. היה קר ואפור, והצריפים עמדו מנגד ללא רחם. הכול היה חסר צבע, העולם נראה כמו מפעל ריק. התותחנים השכנים עוד ישנו, ודבר לא זע. הם צעדו ארוכות, והערפלים נבקעו, והשמש עלתה למרום, והטירונים הזיעו, והחול הדביק את עיניהם, והזיעה גלשה על הלחיים בזרזיפים קטנים וטפטפה על כיס התחמושת. החגור לחץ במותניים ושפשף, ואתי החפירה נחבטו בירכיים, וכלי האוכל הכו בראש כשהזזת את התרמיל. שלומפ נשא על גבו משקל חול מלא, כי נתפס בקלקלתו בבוקר. רב״ט מיקנהיים פתח את מכסה התרמיל — שלומפ שכח להדק את הרצועות — וגילה את שק החול הריק. שלומפ נאלץ למלא את השק עד תום והצטווה להתייצב בצוהריים בחדר המש״קים, מוכן לצעדה ומצוחצח, ולבצע אחורה־פנה מאה פעמים.

שלומפ הזיע וגופו זעם. לבסוף הרשו להם לקבץ את כלי הנשק. אחר כך הם ירו על מטרות נעות. הוא נהנה לראות את הראשים הכהים מציצים מנגד ולירות עליהם. זה היה מצחיק ועורר בו ציפייה לקראת המלחמה.

בדרך חזור התקיים תרגיל פלוגה. הסרן ישב על סוס ופיקד. הרב״טים הזיעו והעוו את פניהם, אף כי הם לא סחבו תרמילים, והוציאו את כעסם על הטירונים. הטירונים נאלצו לתרגל שינויי כיוון והתישו אותם בחול כמו ארנבות. הם התבשלו מחום ומזעם. הם פגשו את התותחנים, שישבו מנומנמים על ארגזי התחמושת בדרך לאימון ירי. מאחורי החורשה שמול הדיונה פקדו עליהם להישכב, לאחוז בנשק בשתי ידיים ולזחול בעזרת המרפקים במעלה גבעת החול. זה היה הכי גרוע. אחדים זעמו עד כדי כך שדמעות עלו בעיניהם. לבסוף הגיעו לראש הגבעה. הסרן הורה למחלקה לחזור ופיקד עליהם כשצעדו: "כדורי סרק טען ונצור! פרשים מגיעים מימין, היכון לירי! מוכנים! אש!". המטח רעם, סוסו של הסרן קרס והסרן זינק לארץ. הסוס היה ירוי בצווארו. הפלוגה צעדה בחזרה למחנה. לאיש מעולם לא נודע מי האשם. שלומפ שמח. הוא עצמו לא התקשה כל כך לצעוד כי היה חזק, אבל הוא שמח. כי הוא קיווה שהם יקבלו כמה ימי מנוחה.

בטור ארוך הם עמדו בתור לאוכל. היה כרוב כבוש מבושל עם בטן חזיר. שלומפ נשא את הקערה המלאה, הרותחת, לחדר האוכל ורצה להתיישב בשולחן הראשון. חייל פרשים גבוה כמו עץ קם ואמר לו "מה? אתה? קוף־חול מחורבן כמוך רוצה לאכול איתנו?". שלומפ הרגיש את הזלזול והבוז: הוא לקח את הקערה שלו והטיח אותה בפרצופו של הגבוה. הלה התנודד וזעק בקול, כי הכרוב החם צרב את פניו וחדר לצווארונו. חבריו זינקו מכיסאותיהם והתנפלו על חיילי הרגלים שנכנסו ובידיהם הקערות המלאות. ובן רגע התנהל שם קרב, קרב בכרוב כבוש ובקערות. היו פצועים בשני הצדדים, ורק כוח רגלים חזק הצליח להשליט סדר. שלומפ חמק משם בינתיים. הפרשים ישבו חבולי גולגולת במעצר.

למוחרת בלילה התפרצה דיזנטריה בקרב הטירונים. שביל אדום סימן את הדרך מהצריפים למחראה. הם הוכנסו לבידוד ואכלו לבד. שלומפ שמח על כך כי הוא פחד מנקמת הפרשים.

כעבור שבוע נשלחו בחזרה לחיל המצב.

ב־4 באוקטובר הם יצאו למלחמה. התזמורת הצבאית שניגנה בתחנת הרכבת נשמעה כאילו היא צורחת בכאב עלום, והאנשים שנאספו מנגד בכו ככה שנשבר הלב. החיילים היו נרגשים וסקרנים, העתיד ניצב מולם כמו מפלצת נוראית שעליהם להילחם בה. הנסיעה ארכה חמישה או שישה ימים. הם ירדו מהרכבת בליבֶּרקוּר. אחר כך צעדו דרך כפרים מטונפים והתפלאו על הבתים הפשוטים ועל החוות חסרות החדווה של הצרפתים. בשום מקום לא נראו גינות מטופחות כמו אצלנו. בשום מקום לא היו פיתוחי עץ מזמינים על גמלונים המסתופפים בצל עצי לימטה כמו אצלנו. החלונות נקרעו בכתלים כמו חורים מטונפים, ומדרגות מטונפות הובילו מהרחוב אל המטבח. זאת צרפת? הם פגשו בדרך נשים זקנות עטורות שפמפמים שחורים, ובנחיריהן טבק הרחה. השמיים השתפלו נמוכים וכבדים כעופרת; גשם דק התחיל לרדת.

לדרך לא היה סוף. הטירונים סחבו את הציוד הכבד, ובידיהם עוד החזיקו חבילות, מתנות אהבה שניתנו להם כשכבר היו ברכבת. אחדים כבר יצאו מהטור, התיישבו בתעלות בצד הדרך והתנשפו.

לבסוף באה הפקודה לעצור. הם אספו את כלי הנשק במערום. ואחרי התפקדות אינסופית נכנסו למגורים: מפעל ריק, שהגשם חדר מבעד לזגוגיותיו השבורות. מעט קש לח היה מונח על הרצפה. היה שם חשוך, והחיילים מעדו על החורים ברצפה, במקומות שניצבו בהם פעם מכונות. לאחדים היו נרות, והכול קינאו בהם. חילקו קפה ולחם. אחר כך הם ישנו.

למוחרת התחיל השירות הפעיל. היה שם גרוע יותר משהיה באלטנגרבוב. החיילים התגלגלו בשדות הרטובים והדביקים וחזרו מטונפים כחזירים. ואז היה מסדר, והם כבר לא קלטו שום דבר.

כעבור כמה ימים זומן שלומפ למשרד. "אתה בוגר תיכון, יודע צרפתית?" שאל הרס״ר, "לך תתייצב במנהל הכיבוש, מייד, זוז!". שלומפ רץ והתייצב. הוא קיבל עבודה משרדית והיה פטור מפעילות צבאית. הוא טרח טרחה עצומה לא להתבלט, וגם הצליח עד מהרה להבין את הצרפתים שהיה לו עסק איתם. היה עליו לשמש מתורגמן, וזה לא היה קל, כי הצפרדעים* דיברו בניב מחריד. כעבור כמה שבועות באה הידיעה שצריכים מישהו למפקדה בלוֹפְראנְד, כי חיל התחזוקה עובר משם. הם לא ידעו את מי לשלוח חוץ מאשר את שלומפ.

שלומפ היה גאה. בערב הוא יצא לדרך. הוא צעד לאט והרהר במשרתו החדשה. הוא ינהל לבדו שלושה כפרים, הוא, טירון בן שבע־עשרה. הוא חצה לאיטו את דֶה וִיל, ששם הטירונים רעשו במפעל שלהם. הם בדיוק חזרו מהצעדה, ושלומפ שמח שהוא לא השתתף בה. אחר כך הובילה הדרך אל השדות הפתוחים. לופראנד הייתה פזורה מתחתיו, חבויה למחצה בערפל, ומימין ממול כמה בתים ממַרְטַנְוואל, שהוא עוד כלל לא הכיר, ומשמאל דרימֶה. הוא נעצר ליד שלט דרכים. בצד האחד נכתב "מפקדת הכיבוש מוֹנְס אַן פּ׳", ובאחר "מפקדת הכיבוש לופראנד". זו תהיה ממלכתו.

הכפר נראה לו ידידותי מהאחרים. היו עצים גבוהים, נהדרים, והבתים נחבאו מאחורי שיחים ירוקים עבותים, וביניהם התפתלו משעולי סתר צרים. מול המפקדה, ששכנה בבית מרזח — אֶסטָמינֶה בלשון המקום — פכפך פלג קטן וידידותי. הוא דילג מעליו ונכנס. משמאל היה המשרד — חדר גדול ובו שולחן, הרבה כיסאות ותנור קטן. מימין היה בית המרזח עצמו, מטבח גדול. במשרד עמלו חיילי חיל התחזוקה, שלושה פקידים, סמל ונגד. הם הושיטו לו קופסת סיגריות ואמרו שזאת הקופה. ואז הצביעו על ערמה של תיקים וספרים, לקחו את חפציהם ונעלמו. כולם היו בני חבל הוֹלְשְׁטַיין, ושלומפ לא הבין אותם כשדיברו ביניהם. אחר כך עמד לבדו במפקדה ונתקף מעט פחד.

הוא עבר לצדו השני של הבניין. בינתיים השתרר חושך גמור. הוא פתח את הדלת. עשן טבק וקולות רבים געשו לקראתו. בית המרזח היה מלא וגדוש איכרים צרפתים. הוא לא ראה דבר פרט לאורה העמום של עששית נפט ברקע. לבסוף מצא מימין בפינה כיסא ריק. אבל שרר שם חושך מוחלט. הפונדקית באה לקראתו. נראה שהיא כבר יודעת מי הוא. הוא אמר שאין לו מקום ללילה ושאל אם יוכלו לעזור לו: אז נעמדה בחורה צעירה, כיסתה את כתפיה ברדיד ואמרה לו משהו — הוא הבין רק את המילה monsieur, "אדוני" — ויצאה בזריזות מהדלת. קול מתוך העננה אמר לו שאֶסטֵל הלכה לחפש בשבילו חדר ושזה יהיה קשה, כי החיילים יעזבו רק מחר בבוקר. בהדרגה התרגלו עיניו לסביבה. בחורים צעירים וגברים חסונים ישבו סביב שולחנות קטנים ושיחקו בקלפים. כולם עישנו, ומולם עמדו כוסיות בירה קטנות. מאחור ליד המנורה, אישה ובתה ניהלו את הבר. שום אדם לא התעניין בו עוד. היו לו שתי ביצים ששם בכיסיו והוא רצה שיבשלו אותן למענו. לבסוף גילה את הפונדקי וביקש ממנו. האיש לקח את הביצים ברצון, וכעבור כמה דקות הביאה לו האישה צלחת וסכין ואת הביצים. היא רצתה לפטפט איתו, אבל הוא בקושי הבין אותה. עם זאת, הוא הבחין שהיא חוששת ושכוונתה טובה.

כעבור חצי שעה חזרה אסטל, מתנשפת וסמוקת לחיים. נראה שהיא כחולת עיניים ובלונדינית כמו העגלגלה בקנטינה. היא אחזה בידו, משכה אותו החוצה והובילה אותו למקום הלינה שלו. שלומפ המופתע הלך איתה בשמחה. בחוץ ריצדו הכוכבים, היה לילה קר. הוא שאל אם שמה אסטל. היא הנהנה ואמרה שזה שם של כוכב. הוא הראה לה את הכוכב, את סטלה, והיא הביטה בו ארוכות. נראה שהיא גאה בכך, אבל נראה גם שהיא מתפעלת מהחייל הזר שמכיר את הכוכב שלה. ואז הלכו שני הצעירים זה לצד זה בשתיקה, ושלומפ חשב על אימו. הוא הרגיש כאילו המלאך השומר עליו מוליך אותו. פתאום היא נעצרה, הראתה לו את ביתו ונעלמה. הוא עוד הרגיש את ידה החמה. ואז פנה לאיטו ונכנס אל הבית.

למוחרת בבוקר, כשהגיע שלומפ למפקדה שלו, נבהל מאוד. כבר מרחוק נישא אליו בליל קולות, וברגע שהתקרב הסתובבו אליו כל הפרצופים והשתתקו. מימין עמדו הגברים וסוסיהם ומשמאל נשות הכפר ונערותיו. שלומפ הבין שהם מחכים לו ושעליו לתת להם מטלות. הוא התחיל להזיע, קיבץ את כל מה שלמד בבית הספר והכין בקדחתנות את המשפטים שיאמר. הכומתה הייתה על ראשו והוא התבייש במכנסיו הרחבים מאוד למידתו.

ואז נכנס אל בין האנשים, אזר אומץ וניגש אל הנשים, שמהן פחד יותר מכול. הוא שאל אותן: Qu’est-ce-que vous avez fait hier? — "מה עשיתן אתמול?". ואז כולן ענו לו בערבוביה, והנערות תלו בו עיניים שובבות וצוחקות ולגלגניות, והנשים דיברו אליו בשעשוע מהול בבוז, אבל בלי הפוגה. הוא לא הבין שום דבר ואמר להן: Eh bien, faites la même chose aujourd’hui! — "בסדר, אז תעשו את אותו דבר היום!". וכולן הסתובבו והתרחקו ונראה שהן עומדות להתפקע מצחוק.

שלומפ התכוון לפנות אל הגברים. ואז ראה חייל משונה בא לקראתו במורד הרחוב. הנערות בירכו את החייל לשלום מרחוק, ושלומפ שמע שהן קוראות לו קָרוֹלוּאי. היו לו רגליים מעוקמות להחריד, וכובעו עטוי על ראשו במעוקם, אבל מתחת לכובע צחקו פנים טובי מזג להפליא. "קמראד, אני שייך למפקדה, אני מקומי פה בלופראנד ומשגיח על האנשים," אמר בגרמנית האלזסית שלו. אחר כך הלך משם עם הגברים.

שלומפ נכנס למפקדה שלו ורצה לגשת לעבודה. אבל אז שרבבה המדאם את ראשה בדלת וקראה: Monsieur ne veut pas déjeuner? — "האדון לא רוצה ארוחת בוקר?". שלומפ ניגש לבית המרזח והתיישב לשולחן עם בעל המקום, מסייה דוֹבּי, ושתה איתו חלב חם ואכל לחם לבן נהדר. המסייה נהג בו בהדרת כבוד גדולה ורצה מאוד לשוחח, אבל שלומפ התקשה להבין אותו. אחד כך חזר למשרדו. מאחורי המשרד היה חדרון ובו מיטה, ושם הוא לן מאותו יום והלאה. הוא החזיק את ידיו מול התנור והתפלא שבצרפת אין לתנורים דלתות ושהם נאלצים להוריד את כל הסירים ולפרק את הכיריים כשברצונם להוסיף פחמים. אחר כך פשפש בתיקיות ובספרים וניסה להתוודע לתפקידו, התקשר לכל המפקדות שכבר הכיר וביקש מהפקידים בחביבות שיעזרו לו ושיזכירו לו אם ישכח חובה כלשהי. כי הוא ידע שצריך להגיש הרבה דוחות.

זה טופל מהר מאוד. שלומפ התיישב ליד השולחן, תמך את ראשו בידיו והקשיב למנגינה המאיימת שהדהדה מהחזית. התותחים ירו בלי הרף והזגוגיות קרקשו במסמרים שהחזיקו אותן, כי חומר המילוי נשר כבר מזמן. שלומפ הקשיב לשירת התותחים המרושעת, חשב על אימו והתפלא שהוא יושב ככה לבד בצרפת ואמור פתאום לשחק את תפקיד המועצה המקומית.

אחר כך יצא להתהלך בכפר ושרק לעצמו בעליזות.

השמיים האפורים נמתחו מעל לארץ, קודרים ומעיקים. שלומפ התהלך בשדות וראה את העלים נושרים מהעצים שביער הרחוק ושמח שהוא חי. כבר מזמן חדל לשמוע את השיר שהתותחים תופפו על אוזניו יום־יום. הבחורים חרשו והסוסים צהלו, והנשימה נפלטה מנחיריהם ויצרה עננות באוויר הסתיו הבהיר. הגברים חפרו תעלות למים שנקוו באחו ופינו את הבוץ מהתעלות. ביניהם דידה קרולואי מבור לבור על רגליו העקומות, והתלמים הטריים חייכו אל השמש שהגיחה זה עתה מתוך הערפל.

שלומפ הלך למרטנוואל, ששם עבדו הנשים. הוא קיבץ אותן בשני אסמים, באחד הנשים, באחר הנערות. הן בררו תפוחי אדמה ופטפטו. הנשים הבוגרות לא אמרו לו הרבה. אבל כשבא אל הנערות הוא ראה אחת מהן נעלמת בדלת. הבחורה כנראה עמדה על המשמר לראות אם הוא בא. כי האסם היה בתוך חווה, ולא היה אפשר לראות אותו משם. הוא שמע איך השירה שלהן נקטעת פתאום ואיך כולן משתתקות. הוא נכנס, הן עמלו במרץ. האחת ניגשה לגזייה קטנה והציעה לו כוס קפה. שלומפ התפלא שרצפת האסם מטואטאת ונקייה כל כך. נערה אחרת הראתה לו את תפוחי האדמה שנבררו ואת אלה שעדיין לא נבדקו. ואז הן התחילו שוב לשיר. מארי היפה נעמדה ורקדה, ושלומפ התבקש להתיישב בכיסא שהביאו למענו. הנערה רקדה ושרה ועיניה הכהות ברקו אליו מהצד, ושערה השחור הסתלסל כמו נחשים על ראשה הקטן. אחר כך היא פינתה את הרחבה, וסֵלין רקדה והזמינה אותו לרקוד איתה, והאחרות ליוו בשירה. הוא הבחין שהנערות מחבבות אותו, והוא הצמיד אותן אל גופו ורקד עם כולן לפי התור, רק לא עם אסטל, שנשארה ישובה בפינה ותלתה בו עיניים גדולות דוממות.

שלומפ חזר אל הסתיו שבחוץ, והנערות שרו מאחוריו, והוא עדיין ראה בעיני רוחו את ראשה השחור הקטן של מארי ואת עיניה הגדולות של אסטל. הוא היה מאושר מאוד מכל הנערות היפות, אבל הוא לא שיער בנפשו שאת רבות מהשושנים הללו, שלבלבו מולו בידידות כזאת, הוא היה יכול גם לקטוף. הבחור המאושר הסתפק בניחוחן המתוק ועדיין לא התאווה לשתות מהצוף.

בערב באה מארי היפה לבית המרזח, חלפה מול שלומפ והגניבה אליו מבטים רבים בעיניה השחורות ואז הציצה באסטל; אסטל לא הרימה את עיניה וידיה נחו בשלווה בחיקה.

ביום ראשון היו לשלומפ חובות של ממש. בתשע היה עליו לחלק את שיבולת השועל שיועדה לסוסים. האיכרים שלחו את בנותיהם, ואלה חיכו לו בדלת האסם ובידיהן השקים. כשפתח את הדלת הן הסתערו במעלה המדרגות כציידות פרא, בחצאיות מתנופפות, ושלומפ היה יכול לספור את הגומות בברכיהן. כשהגיעו למעלה הן השתובבו וניסו לתפוס זו את זו והתקוטטו וזינקו לתוך שיבולת השועל ודרכו על המשקל והביטו לתוך עיניו כדי לחלץ ממנו עוד כמה קילוגרמים של שיבולת שועל לסוסים המסכנים. כי ההקצבה הייתה מדודה במשורה ומוכתבת במדויק.

באחת־עשרה התאספו למסדר הנערים והגברים בני שש־עשרה עד שישים. שלומפ קרא בקול את שמותיהם, והם ענו présent, "נוכח", ונכנסו לבית המרזח. מסייה פְלֵרי, סוחר דגנים עשיר, לא ויתר על הכבוד להזמין את שלומפ לספל בירה. הוא היה איש מבוגר עצום ממדים. גבו הרחב נמשך בקו ישר מעבר לעורף אל הראש, כמו אצל שוורים. עיניו הכחולות, החיוניות, נחבאו מתחת לגבות הלבנות העבותות; וכשצחק חשפו שפתיו המלאות שתי שורות שיניים לבנות בין לחייו האדומות. קולו רעם כאילו בקע מחבית יין. הוא אמר לשלומפ: "לא רע בכלל, מה? בחור בן שבע־עשרה מפקד על הגברים הזקנים ועל הנשים הצעירות". כשהוא יצא התיישב מסייה דוֹבּי הפונדקי ליד שלומפ ואמר לו: "אני רוצה לספר לך סיפור קטן על האדון פלרי, הוא חתיכת נוכל זקן. אתה יודע שהוא האיש הכי עשיר בסביבה שלנו. יום אחד הוא נסע עם הסוסים שלו, שמפורסמים בכל הארץ, כי תמיד היו לו הסוסים הכי יפים שיש — בכל מקרה, יום אחד הוא נסע עם הסוסים שלו לקוֹנְטיני. הוא עבר ליד ביתו של הרצען והתפלא שהחנות סגורה ושהכניסה מכוסה בשחור. הוא עצר, ומכיוון שהכיר היטב את הבחורה, הוא ירד מהכרכרה ועלה במדרגות לשאול על מה האבל. למעלה הוא מצא את האלמנה בוכה על הארון של בעלה. הוא הסיר את הכובע והצטלב והתפלל, כמו שנהוג. ואז הוא התיישב ליד האלמנה וחיכה בשקט מתוך כבוד והתחשבות בכאב שלה. כעבור חצי שעה הוא ליטף את היד שלה והוציא בעדינות את המטפחת מהאצבעות שלה וייבש את הדמעות מהלחיים שלה. האלמנה לא הפסיקה להתייפח ומיאנה להתנחם ולא הצליחה להגיד מילה. למסייה פלרי הייתה סבלנות אינסופית, הוא דיבר אליה ברכּות של כומר ומצא דברי שבח מרוממים לבעלה, והיא שוב פרצה בדמעות. ושוב הוא ייבש אותן במטפחת שלה וכרך זרוע בעדינות סביב המותניים שלה, כי חשב שהיא עומדת להתעלף מרוב כאבים. ובאמת היא נשענה על החזה המגונן שלו והתייפחה ועדיין לא הצליחה לדבר.

מסייה פלרי הסיט בעדינות את השיער מהפנים שלה והחזיק את הסנטר שלה וליטף לה את הלחיים ונישק אותה על המצח וניחם אותה במילים כנות.

וכשעוד אנחה עמדה להימלט מבין שפתיה, הוא נישק אותה וגירש את האנחה לפני שנולדה.

אבל הם ישבו בתנוחה כל כך לא נוחה כי הברכיים שלהם נתקעו בארון הקבורה הקשה. והוא ביקש ממנה להזיז קצת את הארון כדי שהם יוכלו להיטיב לשבת על הספה. היא צייתה לו באנחות ואחזה באחת משתי הידיות וגררה איתו יחד את הארון לפינה. ואז הם חזרו לשבת על הספה, והסוסים שלפני הבית נאלצו לחכות עד למוחרת בבוקר כדי לראות שוב את האדון שלהם.

וכשהוא יצא שוב לדרכו בדמדומי הבוקר, הוא נופף ברכות בשוט לפרידה, ומאחורי התריסים האלמנה חייכה ונופפה לו עד שראתה אותו נעלם במרחק. ואז היא ניגבה את שתי הדמעות הגדולות מלחייה ושמטה את הווילון."

מדאם דובי, הפונדקית, שמעה את המילים האחרונות של בעלה. נראה שהיא מכירה את הסיפור, והיא התרעמה מאוד על בעלה. "אל תאמין לסיפורים שמסייה דובי מספר לך," אמרה לשלומפ, "הוא תמיד כזה שקרן."

שלומפ התרגל לחיים בלופראנד וכמעט שכח שהוא חייל. הוא הגיש את הדוחות כסדרם והשקיע את כל מרצו כדי לא להחמיץ שום פגישה. בסוגיות חקלאיות הוא נעזר בייעוצו של מסייה דובי, וכל מעשיו העידו על בקיאות מדהימה, ולאיש לא הייתה עילה להיות לא מרוצה ממנו. הסדר משל בכיפה, וחוץ מהתותחים שרעמו מהחזית, שלווה עמוקה שררה בשלושת הכפרים שלו.

בלופראנד היו רק איכרים ונפח אחד. אבל לא היה סנדלר, לא חייט, לא חנווני, לא כלום. האיכרות קנו את הסבון, את הסירים ואת המרכולת במונס אן פ׳. לצורך זה התאספו מדי יום שלישי, כי נאסר עליהן לצאת מגבולות השטח שבאחריות המפקדה ללא אישור צבאי. ואז הן יצאו לדרכן, וקרולואי דידה בעקבותיהן וליווה אותן בנאמנות וגונן עליהן מפני ז׳נדרמים ומפני הרשויות האחרות. אבל פעם אחת חזר קרולואי זועם, וקילל קללות נמרצות. אחת הנשים קראה לו tête de baudet, "חמור גרם". אבל בשונה מהרגיל, הוא ידע בדיוק מה פירוש הביטוי. בדרך כלל לא שלט היטב בצרפתית. הוא לא הבין למה קוראים לאישה של גבר sa femme, כשכולם יודעים ש"שפם" זה שיער פנים. הוא טלטל את ראשו ולא הצליח להבין את הצרפתים. אבל מעתה והלאה הוא הפסיק להתלוות לאיכרות למונס אן פ׳. חוץ מזה, הרי היו לו גם עיסוקים בשדות.

שלומפ ביקש שישלחו אליו חיילים מטירונות השדה, חבריו לאימונים. תפקידם היה להשגיח על הנשים. הם היו בחורים טובים, נחמדים, שביצעו את תפקידם לעילא ולעילא. פעם אחת בא אחד שהכומתה מתנוססת על ראשו, זקורה כמו נר. הוא היה בן עשרים, עובד מדינה מתלמד במקצועו, בחור הגון ומסודר מאוד. הוא ידע כמובן שלמשימות כאלה לוקחים רק את הפיקחים ביותר, והתייצב בגאווה אצל שלומפ ובחן אותו בבוז קל כי הכומתה שלראשו של שלומפ הייתה עקומה, ומושב המכנסיים שלו עדיין היה קצת מדולדל. הנשים התאספו בחוץ מול המפקדה, ושלומפ הנחה את הטירון במילים קצרות: עליו לסדר את הנשים ברביעיות, הכי טוב בטור, להוביל אותן מחנות לחנות במונס אן פ׳ ואז להחזיר אותן לכפר באופן מסודר. הטירון יצא בראש מורם. האיכרות יצאו לדרך כשראו אותו מגיע, ואחדות מהן כבר התרחקו כברת דרך. אבל הטירון שלנו רדף אחריהן ואחז בזרוען ומשך אותן בחזרה. האיכרות היו משותקות מתדהמה, הן הביטו זו בזו ולא ידעו מה לומר. הראשונות באמת עצרו במקומן, אבל החמישית התנגדה וצעקה לחברותיה Mais il est fou, ce Prussien! Il est maboule, hein? — "מה זה, הוא מטורף, הפרוסי הזה! הוא מטורלל?". והן ליהגו בהתרגשות ובכעס ונופפו במטריותיהן העבות. אבל הטירון לא הרפה. פניו האדימו והוא התנשף וצעק פקודות, ולבסוף באמת קיבץ אותן איכשהו ויצא איתן לדרך וצעד לצידן כמפקד מחלקה. בדרך פגש את הסרן שלו. הוא ציווה: מחלקה צעד! וזקף רגליים בהילוך מצעדים. הקצין נעמד בדרך, מאובן מתדהמה, והביט אחריו שעה ארוכה. שלומפ עמד עם האדון דובי מאחורי הווילון וכמעט מת מצחוק.

האמזונות הגיעו בשלום לכיכר השוק במונס אן פ׳ — ובן רגע נעלמו הנשים. אלה רצו לכאן, אלה לשם, והטירון הספיק לתפוס בחצאיתה של האחרונה. אבל זו התגוננה ונעשתה עוינת וחבטה באצבעותיו במטרייתה ורצה משם בצווחות רמות. הבחור האומלל עמד אובד עצות, לבדו באמצע כיכר השוק, ולא ידע מה לעשות. לחזור לפלוגה שלו לא העז, כי הרי לא יכול לדווח שמילא את הפקודה כהלכה, וגם ללופראנד הוא לא רצה לחזור. כך עמד במקום שעה קלה. אחר כך נפנה לאחור באיטיות וחמק מהורהר לקנטינה. הוא פחד מהנורא מכול וחשש שאולי יועמד למשפט צבאי. שעה ארוכה ישב בקנטינה, מרפקיו על השולחן, ופניו מביעים חרדה.

בחמש אחרי הצוהריים ראה כמה חצאיות מוכרות מגיעות לכיכר השוק ומחכות מול הקנטינה, וכעבור דקות מעטות שוב נאספו שם כולן. ובשלווה, הפעם לא בטור, הן חזרו הביתה.

שלומפ תחב לכיסו של חברו לנשק שתי ביצים קשות כפיצוי על הבהלה, שיבח אותו ואישר לו שהמשימה כלל לא פשוטה.

השבוע הסתיים והיו המון דוחות להגיש. כל דוח ונמענו. כי צבאנו הגרמני הנהדר היה מאורגן לפרטי פרטים, ורבים המפקדים שביצעו עבודה משרדית מאחורי הקווים. אחדים ביקשו לדעת מדי שבוע מה כמות החציר שהזמין, אחרים רצו לדעת כמה חיטה, תפוחי אדמה וזרעים יש, אחרים — כמה אתי חפירה, מעדרים ושקים חזקים, אחרים שאלו כמה עדרו, שידדו ושתלו השבוע, כמה כבר נעשה וכמה עוד נותר לעשות, והיו שהתעניינו במספר התושבים ובמספר השבויים הרוסים המועסקים באזורו. במקרה זה האחרון התאפשר לשלומפ לדווח "אפס" מדי שבוע. הוא עבד בחריצות, הכין העתק לכל דוח ותייק אותו בתיקייה מיוחדת. כי לעיתים התקבלו שאלות הבהרה, ואז מביך לא לדעת מה דיווחת.

אחר כך נכנס מסייה ברתוֹלוֹמֶה, הזורע הטוב בכפר. הוא לקח את המפתחות למחסן הזרעים והשאיר את הדלת פתוחה מאחוריו מדי יום. ובכל יום קילל שלומפ כמו איכר וצרח אחריו בעגת המקום: Clos chl’huis, nom di Diou! — "סגור את הדלת, למען השם!". ברתולומה סב על עקביו, חייך ואמר בצרפתית משובחת: Pardon, monsieur, je n’y pensais pas — "סליחה, מסייה, לא חשבתי על זה". אחר כך יצא, המפתחות בידו, וקירקש בחתיכת העץ העצומה שהמפתחות היו תלויים עליה.

רק יצא זה והנה שוב נפתחה הדלת. אבל הפעם נכנסה שדונת פרועה בעלת שיער שחור ועיניים שחורות: מארי. היא ניתרה אל שלומפ, אחזה בשתי ידיו ומשכה אותו מאחורי שולחנו אל פינה שבה לא ייראו. שם כרכה את שתי זרועותיה סביב שלומפ ונישקה אותו בעוצמה כזו שנשימתו נעתקה. אבל שלומפ לא איבד את עשתונותיו. הוא הידק עוד יותר את אחיזתו בה ונישק אותה בעוצמה רבה אף יותר. היא התפתלה בזרועותיו כמו חתולה ורצתה להתנער ממנו. הוא הרים אותה ונשא אותה אל החדרון האחורי, שבו היו רק המיטה שלו וארון בגדים ישן. הוא הרגיש את שדיה הקטנים, המוצקים, ואחז בה בחוזקה, היא בעטה ברגליה, והתפתח קרב לוהט, אותה מלחמה עתיקה ויפה, שבה ההפסד מתוק כמו הניצחון.

שלומפ היה קרוב לנצח, ומארי עמדה להיכנע בתשוקה רבה — ואז צלצל הטלפון. אחרי ככלות הכול, שלומפ עדיין היה טירון. הוא ציית כמו ילד טוב, השאיר את השדונת במקומה, נטש את נצחונו וניגש לטלפון. הוא הרים את השפופרת והקשיב: "מטוסי אויב מתקדמים מצפון־מערב. להעביר את ההודעה הלאה!". ההודעה הזאת נמסרה כמעט בכל יום, ופעמים רבות בלילה. היא לא הייתה חסרת תועלת, כי כבר קרה שמטוסים אנגליים הטילו את הפצצות המטונפות שלהם בין הנשים והנערות של לופראנד. הם הרגו אחת וגרמו לרבות לפציעות קשות. אבל לא הייתה בכפר סירנת מפעל, ולשלומפ לא הייתה דרך להתריע, כי לפני שיספיק לרוץ לשדות או לאסמים אל הנשים, הכול כבר יעבור.

הוא הניח את השפופרת בזעם ועט בחזרה אל קינו. אבל הציפור כבר פרחה משם, ושלומפ נוכח שעשה שטות.

מארי לא חזרה, וכששלומפ נתקל בה היא בקושי הביטה בו ונתנה לו להבין שהיא מתעבת אותו. אז הוא הבין באמת איזה אידיוט היה.

שנים אחר כך, כשהמלחמה כבר נגמרה, שוחח שלומפ עם חייל מילואים ותיק על החיים. האיש אמר לו: "אתה מבין, נערי, אני מתחרט ומצטער רק על דבר אחד: על כל הרגעים שבהם החמצתי את ההזדמנות להיות טוב לבחורה יפה". ושלומפ חשב על לופראנד.

כשהאיכרים רצו ללכת לכפר אחר או לעיר כדי לבקר חבר או אחות או כדי לקנות לבנים או כובע, היה עליהם לקבל משלומפ אישור יציאה צהוב. שלומפ הקדיש לכך את ימי שישי, והם באו אליו, אוחזים בפרוטות, כדי להשיג את האישורים הצהובים. ואז, כשהאיכרים לקחו את הקולמוס כדי לחתום, הם ציירו שלושה צלבים עקומים, שנראו כמו מצבות שבורות. שלומפ התפלא מאוד, וסיפר להם שאצלו בבית, במולדת, לא רק האיכרים אלא גם הפרות יודעות קרוא וכתוב.

אחרי הצוהריים נהגו הנערות לבוא. לעיתים קרובות באו תריסר או יותר. הייתה שם סלין הבלונדינית היפה, בעלת העיניים מלאות החיים והאף הקטן, כמו עכברונת. הייתה לה פלומה רכה ועדינה שריצדה ברכות בשמש, והיא רחרחה בלי הפסקה בנחיריה הצרים העדינים. ובאה סוזן השחומה בעלת העיניים החומות הגדולות והתלתלים החומים, שפיזזו על מצחה כדי להחביא את המחשבות הרעות. היה לה גוף של איילה ואצבעותיה היו ארוכות, צרות, חמדניות. והייתה ז׳אן השחרחורת החיוורת. היא עמדה זקופה והיה לה הילוך שקט, רך, והיא זרקה את ראשה לאחור ודחפה לפנים את ירכיה שהתעגלו תחת המותניים הרכות. ועוד נערות יפות, שהפרחחוּת צוחקת בעיניהן. הן רצו ללכת יחד לכנסייה ביום ראשון, אל מסייה קָאוֹ, הכומר היפה, הרציני. גם מריאן הגבוהה, בעלת הלחיים האדומות השופעות והחזה הזקוף הבריא והשיניים היפות. ולידה אן הקטנה. היו לה עיניים כחולות כמים וצמד שדיים זעירים ועור עדין שהפיץ נוגה כחלחל. היא כמעט לא דיברה מעולם, אבל תמיד התבוננה, ופעמים רבות נשמה עמוקות, ואז עיניה זהרו כמו יהלומים באור הירח.

עד שגמר לטפל בכולן כבר ירד הערב. כי הנערות היו במצב רוח מרומם והקשו על חייו של שלומפ המסכן. הן התגודדו סביבו ודיברו אליו כולן יחד ומהר מאוד ואמרו שטויות כדי שלא יבין אותן. ואז הן צחקו ונעצו זו בזו מרפקים ועיניהן הבזיקו אל שלומפ המסכן. הן הכתיבו לו דברי הבל כשכתב, ולקחו איתן את האישורים הלא נכונים. לבסוף עזבו, ושלומפ שמע אותן טופפות משם.

הוא סידר את שולחנו בחופזה, כי נתקף רעב ורצה ללכת אל האֶסטָמינֶה. הוא בדיוק סגר את דלת המשרד מאחוריו ועמד בחושך וחיפש את הידית השנייה. אז אחזו בו שתי זרועות רכות וחזקות וחיבקו אותו, ושתי שפתיים חמות נישקו אותו והרפו ממנו; ושתי זרועות קטנות ודקות אחזו בו, ושתי שפתיים רכות וקרירות נשקו לו והרפו ממנו — ואז הן הלכו. ושלומפ שמע בקושי שתי חצאיות מרשרשות. אבל הוא ידע מי אלה היו; מריאן הגבוהה ואן הקטנה בת החמש־עשרה.

מדאם דובי לא צחקה מהבדיחות של בעלה. היא הייתה מודאגת. היו לה שתי בנות רווקות בבית ושני נערים חזקים בשדות, והימים ימי מלחמה. ולא היה אפשר לדעת מה עלול לקרות. ומה אם הגרמנים ייסוגו ויחפרו את השוחות שלהם באמצע הכפר?! ומה אם הבנים יילקחו לשירות עבודה או למחנה שבויים?! היא התייסרה, והבדיחות של בעלה עינו אותה. לשלומפ היא הייתה טובה. היטב ידעה שהוא היה יכול לגרום לה סבל גדול אילו היה אדם רע. היא ידעה גם שיש לו אימא שדואגת כמותה. היא ביקשה שימסור לה ברכות ממדאם דובי, כי הנשים מאוחדות בסבלן. לשלומפ לא היה מושג שאימו יודעת מה מצפה לו. וכשראה שלומפ את פניה הדואגים של מדאם דובי, הבין משהו מהעינוי שהמלחמה יוצקת בליבן של אלו שאינן נושאות נשק, אך יודעות שהאהוב עליהן מכול שרוי בסכנה.

אבל לעת עתה מצבו עוד היה טוב. פעם בשבוע טייל למעלה בכיוון מונס אן פ׳, אל המטבח הפלוגתי, וקיבל שם קופסת בשר משומר כתחליף להסעדה שהגיעה לו. ואז נתן את השימורים למדאם. והיא הורידה צרור שעועית מהשורה הארוכה שהייתה תלויה בחוץ מתחת לגג, מאחורי המרזב, והכינה מהשעועית מחית ובישלה את הבשר. כולם אכלו בשולחן אחד ומקערה אחת. אסטל הגישה את האוכל ונתנה לו את החלקים הכי טובים. פעם אחת הוא היה איתה לבד ועם אלן הקטנה בת החמש־עשרה. לאחות הגדולה פלור ולאחרים הייתה עבודה. השלושה שיחקו וניסו לתפוס זה את זה. הוא לכד את אסטל ואחז בזרועותיה המוצקות והצמיד אותה אל הקיר ונישק אותה. והיא לקחה את ראשו בשתי ידיה ומשכה אותו אליה ולחשה באוזנו Je vous aime — "אני אוהבת אותך". שלומפ נבהל ושחרר אותה. הוא הסמיק והיה מוכה הלם כי הוא חש שערכה גדול משל כל האחרות גם יחד. אבל היא הביטה בו וידעה באותו רגע שהוא לא אוהב אותה. היא יצאה וזמן רב לא נראתה. כעבור כמה ימים עברה לבית ה־marraine, הסנדקית שלה, וגרה שם ועזרה לה לטפל בפרות ולהפריד את החלב. רק כשנאלץ שלומפ להיפרד, היא חזרה ועזרה לו לגלגל את המעיל שלו ולארוז את התרמיל.

גם האיכרים לא היו שמחים. כי להם לא היה בית מרזח כמו לדובי. ורבים מהשדות שלהם הפכו לשדות בור; רק השדות הסמוכים לדרך עובדו. בכפר לא נשארו די סוסים, והפרות הלכו והתמעטו. כל המסחר והחליפין חדלו, וגם מי שהיה לו כסף לא יכול לקנות שום דבר. בכלל לא היה עוד רכוש, לא היו עשירים ולא עניים. כולם היו מוכרחים לעבוד אם היו חזקים דיים ובריאים. כולם עיבדו את השדות, לא משנה מי היו בעליהם.

בימי שני הלך גסטון, מנהל העבודה שחור העיניים, אל ראש העיר במונס והביא כסף. ובשישי בערב שילמו משכורות. כולם נאספו לפני המפקדה של שלומפ. האיכרים הגדולים והקטנים, הנשים, הנערות. והם רעשו וזמזמו מול חלונו, ושלומפ התקשה מאוד לספור את הכסף. אבל כדי שהנערות יהיו בשקט הוא זימן אליו את קָרולואי ונתן לו רובה קרבין ישן בלי ניצרה; אנשי חיל הפרשים זרקו את הרובה, ושלומפ מצא אותו בחדר שלו מאחורי המיטה. קרולואי צעד חדור כבוד הלוך ושוב על רגליו העקומות מול הנערות, הקרבין מוכתף, גלגל את עיניו ועטה פרצוף חמור סבר. אבל הנערות השובבות לא פחדו ממנו. הן נדחקו קרוב אליו ואז ברחו בצווחות רמות. ובֵּרְט הקטנה הכשילה אותו, והוא מעד ונפנף נואשות באוויר ברובה שלו ונפל אפיים ארצה. כשקם על רגליו, הקרבין נעלם. אבל האלזסי ההגון רעד מזעם. הוא נופף באגרופו לכל הכיוונים וקילל עד כדי כך שאפילו הירח נעלם מאחורי העננים. הנערות נתקפו פחד. הן השתתקו ונעמדו בהכנעה מול המפקדה כמו תרנגולות מול דלת הלול הסגורה. כעבור שעה קלה חדל קרולואי לקלל, וכשראה שכולן מחכות בצייתנות שכזו, נמוג כעסו, והירח שב והגיח מאחורי העננים; קרולואי שב לחייך, והנערות נשמו לרווחה.

ושלומפ הצליח לשלם באין מפריע. ראשית לגברים, אחר כך לנשים ולבסוף לנערות. אחר כך נכנס לאֶסטָמִינֶה, עישן סיגריות ושיחק בקלפים עם הבחורים הצעירים. הוא היה עשוי לשכוח את המלחמה לולא קירקשו החלונות בקול רם לעיתים תכופות מירי התותחים וכולם התכווצו מפחד.

הייתה שעת בוקר מאוחרת. שלומפ ישב מאחורי שולחנו וכתב מכתב לאימו. פתאום נפתחה הדלת, וז׳נדרם נכנס, על חזהו לוחית זיהוי מפליז, וקרקש בדורבנותיו. הוא ניגש לשלומפ, פתח פנקס וביקש משלומפ לחתום. אחר כך תלש דף מהפנקס והניח אותו על השולחן: "יש בתחום המפקדה הזאת מישהי בשם מדלן טוּאָר?" — "כן," אמר שלומפ, "במרטנוואל, ממש בבית הראשון". "תפסו אותה אתמול בדרך לטימרי בלי אישור". הז׳נדרם נפרד בברכת שלום ויצא בקרקוש.

שלומפ בחן שוב את הפתק וגירד מאחורי אוזנו. הוא ידע שמחובתו להעניש אותה, למען הסדר הטוב. והוא ידע גם שיש בחירה בין קנס למעצר. אבל היא הייתה ענייה, והוא לא ידע איפה הוא אמור להחזיק אותה במעצר. כי לא הייתה בכפר תחנת מכבי אש ולא משהו דומה לזה. הוא נתקף מבוכה גדולה והרהר ארוכות במקרה המסובך.

אז עלה בו רעיון. הוא נזכר בבית קטן ונחמד שננטש בידי דייריו. החלונות היו גבוהים כל כך שכמעט לא היה אפשר לקפוץ מהם. הוא הלך למקום ווידא זאת. חדר אחד היה במצב טוב. התנור נראה תקין, והחלונות נסגרו היטב. שלומפ שלח אנשים לנקות את הבית ולסדר אותו. הוא נעל את הדלת האחורית ושמר בידו את המפתח לדלת הכניסה. הוא הורה להביא עצי הסקה, מעט פחמים, שרפרף, מיטה ושולחן. אחר כך זימן אליו את מדלן. היא לא איחרה לבוא ועמדה בחרדה מול הדלת. שערה היה אדמוני ועיניה כחולות ותמות. "מדלן," אמר שלומפ, "תפס אותך ז׳נדרם?" — "כן, מסייה," היא ענתה. "רציתי להביא חצאית חדשה ללוֹלוֹט הקטנה, אחותי. אתה יכול להאמין לי, מסייה, זה הכול. כי החצאית הישנה בלויה לגמרי, והיא פרועה כל כך." — "אני מאמין לך," אמר שלומפ הטרוד, "אבל למרות זאת אני מחויב להעניש אותך. כי אם ארשה לך להסתובב חופשי, כל הכפר יברח ממני ועוד יצחק לי בפרצוף!" — "אז מה אתה מתכוון לעשות?" — "אני מוכרח לשים אותר במעצר ליום אחד, מדלן." — "Mon Dieu, אלוהים! אבל איפה, הרי אין לנו בית כלא?" — "אין לך מה לחשוש, מדלן, אני אדאג שלא תצטרכי לקפוא מקור ושזה לא יהיה כל כך נורא". היא השתתקה, ופתאום הביטה בו ביהירות: "עשה מה שאתה רוצה, מסייה," אמרה ויצאה.

שלומפ הורה לה לבוא למפקדה ביום רביעי בחמש אחר הצוהריים. היא התבקשה להביא מצעים ומצרכים ליום אחד. מסייה דובי צחק ושאל אותו אם הוא ילך לבדוק פעם בשעתיים. אבל שלומפ לא היה במצב רוח לבדיחות שלו, כי הסיפור היה קצת מביך מבחינתו. מדלן באה בשעה המדויקת, על זרועה הסלסלה שלה ובידה חבילה קטנה. היא נהגה בו בהתנשאות מופגנת וכמעט לא הביטה בו. שלומפ לקח את המפתח הענקי והלך איתה. מסייה דובי צחק מאחוריהם. שלומפ פתח את דלת הבית הקטן. הוא ביקש ממדאם דובי שתשים קנקן קפה על הכיריים, כדי להקל מעט על חייה במעצר. העצירה הניחה את הסלסלה על השולחן, הביטה סביבה, התיישבה והוציאה מהסל מסרגות וצמר. "מחר בשתים־עשרה מדאם דובי תביא לך ארוחה חמה," אמר שלומפ, "ואחרי הצוהריים בשש אבוא לשחרר אותך."

היא לא ענתה. אבל פתאום נעמדה והביטה אל המיטה ונעצה את עיניה בשלומפ. אחר כך שוב הביטה במיטה ושוב בשלומפ ונעשתה סמוקה ונבוכה מאוד. שלומפ לא הבין אותה. וכך הביטו השניים זה בזה שעה ארוכה ולא ידעו מה לעשות במבוכתם.

"אבל, מסייה," אמרה לבסוף, "אין לי איך ל..." ואז השתתקה אובדת עצות והביטה מתחת למיטה והביטה בו בחרדה ובמבוכה גואות. עכשיו הוא הבין אותה. "מייד אשוב," קרא ונעלם.

הוא חש בחזרה לבית המרזח וניגש אל הגדר שבין הבית לבית השכן. שלומפ הוריד את אחד מסירי הלילה הרבים ששימשו קסדות לכל אחת מהכלונסאות האפורות. הם היו תלויים שם למעלה סדורים היטב, הידית לפנים, כמו מחלקה מסודרת. בצמוד אליהם ניצבה המחלקה השנייה, סירי הלילה של השכן, שידיותיהם פונות לצד הנגדי, והציגו את גבם. שלומפ לקח את הסיר הראשון, הלבן, שאולי היה טר״ש, כי כל האחרים התהדרו במדים כחולים.

הוא צעד עם הסיר הנלעג לאורך כל הכפר ובירך לשלום את האנשים שזה עתה באו מהשדות והתפלאו מאוד ושאלו אם מישהו נמצא על ערש דוויי, כי הוא החזיק את הכלי מולו בחגיגיות כזו, כמו כומר.

אבל מדלן הודתה לו בנועם וכבר לא כעסה עליו.

אבא רוֹאוֹ עמד מול שלומפ בפתח הדלת וסובב את כובעו באצבעותיו הגדולות. היו לו שלוש בנות יפהפיות, וז׳אן עגלגלת הירכיים הייתה הבכורה. הוא ביקש ממנו אישור לעבד את השדות שלו, שעמדו נטושים זו השנה השנייה. "זה מובן, אבא רואו," אמר שלומפ, "אבל אתה הרי יודע שאין לנו די בהמות לרתום למחרשה ושאנחנו מוכרחים לעבד את השדות הסמוכים לדרך. כדי שאם הרב־סרן מטימרי ייצא במכונית שלו לבדיקה בלופראנד, הוא יראה שעובדים". שלומפ ריחם עליו, כי הוא היה עצוב כל כך, ומסייה דובי תמיד היה משטה בו כי הוא היה קשה תפיסה וסבל כל מהתלה. היו לו מגפיים שהוא תמיד חלץ במבואה כדי לברך את המדאם בקבקבי עץ נקיים, ולאחרונה מסייה דובי מילא את המגפיים הגבוהים העצומים שלו בדשן נוזלי. כשהוא התכוון לצאת היה חשוך, והוא תחב ללא חשש רגל אחת למגף. ואף על פי שהרפש החום השפריץ בפרצופו, הוא ניסה גם את הרגל השנייה, כדי לראות אם יחווה כאן את אותו הפלא.

רואו יצא אפוא עצוב ממשרדו של שלומפ, ובדיוק כשניגש לומר שלום למדאם דובי, קרה ברחוב אסון נורא. הילדים הכינו לעצמם חרבות מעץ, הורידו את סירי הלילה מהגדר, הרכיבו אותם על ראשיהם ושיחקו בשודדים וחיילים. אֶרנֶסְט הקטן, בנה של האלמנה פוּלאר — בעלה נפל ב־1914 במוֹבֵּז׳ — הסתער בעזוז על השודד האומלל. אבל הלה לא היה מוג לב, הוא שמט את חרבו וחבט בידו על הסיר של אויבו עד ששקע על אוזניו. ארנסט אחז את הסיר בשתי ידיו וניסה להרים אותו — אבל הסיר לא זז ורק כמעט תלש את אוזניו! הוא התחיל לצרוח כאילו שופד חיים. וכיוון שהקול לא מצא מוצא מסיר הלילה, נשמע צליל משונה ומצחיק. קצת כמו כשדבורה נכלאת במזלף גינה ועכשיו משתוללת בתוכו בזמזום ונחבטת בגופה השמנמן בדופן הפח ואז הומה בקול רם עוד יותר, עד שהיא מצליחה לבסוף לצאת מהחור. אבל ארנסט לא הצליח לצאת מהחור. הנערים התגודדו סביבו והתגלגלו מצחוק. לבסוף נתקף אחד מהם פחד וניסה לעזור למסכן. הוא אחז בשתי ידיו בסיר הלילה הארור והרים אותו באוויר; אבל ארנסט רק הגביר את שאגותיו, והנער הנחרד שמט את הסיר. בינתיים הגיעה למקום אימו של ארנסט, וגם היא אחזה את סיר הלילה בשתי ידיים והניפה אותו באוויר ואיתו את בנה הקטן. המסכן פרפר ברגליו ומחה בזעקות מחרידות. השכנות באו בריצה וניסו הכול ופכרו את ידיהן. "הוא יגווע ברעב," אמרה מדאם בֵּנאר והתחילה לבכות. האם האומללה הביאה את הילד במסכת הברזל אל שלומפ ושאלה אם הנער ייאלץ להעביר את כל חייו בתוך סיר הלילה. ומה יהיה כשהסיר ייעשה קטן מדי, שאלה אחרת בבעתה. שלומפ אמר שיש ללכת לרופא, ורצה לתת לכולן אישור יציאה לשם כך. הן הודו לו על הרעיון הטוב וביקשו שיכתוב מייד. אבל שלומפ הבהיר שברצונו להצטרף אליהן. באותו זמן כבר התאסף המון עם מול בניין המפקדה, וההמון נחצה בהדרת כבוד כששלומפ הופיע עם האם למודת הסבל ועם הילד בסיר הלילה. אז יצאו הכול אחרי שלומפ, מעלה למונס אן פ׳. בדה ויל באו כל האנשים בריצה, והאם האומללה נאלצה לספר את הסיפור מבעד לדמעותיה, והילד התחיל שוב לזמזם ולהדהד בכלאו. אחר כך המשיכו בדרך, ואנשי דה ויל הסתפחו אליהם. הם הגיעו למונס אן פ׳ ודפקו על דלתו של הרופא. כולם שתקו כשהרופא בדק את הילד. הרופא הרצין והטה את ראשו וצמצם את עיניו וחשב שעה קלה. לבסוף הסביר שאין ביכולתו לעזור ושעליהם ללכת אל המסגר. כולם הבינו שהוא צודק והסכימו עם הרופא המנוסה, והאם התחילה לטפח תקווה. וכך המשיכו בדרכם. בינתיים התאסף קהל גדול סביב שלומפ והפּמלייה, ומרוב לחשושים והתרגשות בקושי אפשר היה לשמוע את הדבורה המזמזמת בסיר הלילה. לבסוף הגיעו אל המסגר, ושלומפ נכנס איתם פנימה, והאנשים חיכו בחוץ.

הסרן שפיקד על גדוד הטירונים והתגורר בדיוק מול המסגר היה אדון נוטה לרגוש. כשראה את האנשים הנסערים מדברים במרץ ומנופפים בידיהם, חשב שהם מתכננים לתקוף את הצבא ובאו לקבל נשק מידי המסגר לאור היום. הוא חש לטלפון והודיע לשומרים והזעיק את חיל המשמר כולו. כעבור חמש דקות, בצעדי הסתערות ולקול הלמות תופים, הגיעו למקום הכוחות וכידוניהם שלוחים לפנים. הם הקיפו את תושבי מונס אן פ׳, דה ויל ולופראנד, וקצין בדרגת סגן התייצב מולם בחרב שלופה ודרש מהם להיכנע. האנשים המבוהלים הזעיקו את שלומפ, והוא נעמד מול הסגן, הזדקף והסביר את פני הדברים במילים קצרות וחטופות. הסגן חייך, השיב את החרב לנדנה, הורה לחיילים להוריד את הנשק והעביר את הפיקוד לסמל שלו. אחר כך נכנס עם שלומפ למסגרייה. המסגר בדיוק הצמיד את המגזריים הגדולים וחתך בקול חריקה את סיר הלילה העשוי פח. הנער לא זע ולא נע. אימו צעקה לו שיעצום עיניים. וכעבור כמה רגעים היא החזיקה את בנה בזרועותיה, ובדמעות מחתה את שני שובלי הנזלת שהגיעו עד לסנטרו.

הסגן שלח את חייליו הביתה והלך אל הסרן — הלה הספיק בינתיים לעטות קסדה — כדי לדווח לו. ואילו שלומפ חזר כמנצח עם נתיניו ללופראנד.

מדאם גָספּר מהעיירה דְרימֶה עמדה מול שלומפ ונטעה יד גרמית על השולחן. היא נעלה קבקבי עץ ונראתה כמו עץ חג המולד ישן ויבשושי וכמוש. היא הייתה גבוהה כמו מוט קפיצה, ומקבקבי העץ בקעו צמד מקלות דקים, תחובים בגרביוני צמר עבים. החצאית השחורה הארוכה השתלשלה בקפלים צפופים מהמותניים, וז׳קט צמר נצמד לחזהּ הצנום והחביא את מחצית צווארה הכחוש. הייתה לה גרוגרת מחודדת כמו של גבר, והיא הציצה מבין שני הגידים המתוחים שתמכו בסנטר החד. פניה נראו כמו גבינת קממבר ישנה; זוג עיניים אפורות, קרות כקרח, השקיפו מבין הריסים חסרי הצבע, ומעליהן נראה רק מצח מרובע אנכי לגמרי בלא שום גבות. היא באמת הייתה דקה כמו מוט, ורק הירכיים בלטו מהגוף בזווית ישרה כמו זוג ענפים ששום זלזל ירוק כבר לא צומח עליהם. "אני רוצה להתלונן על מדאם פוֹנטֵן," אמרה ונתנה בו מבט כעוס.

"באמת?" שאל שלומפ.

עכשיו התמלאה היבשושית חיים והתחילה לדבר בשטף גדול.

"כן, האישה הזאת אמרה שאני אמרתי למדאם אוֹלְנוּאָה שמדאם פָּטאר אמרה שהיא ישְׁנה עם קרולואי במיטה. בטח שהיא ישְׁנה איתו במיטה, היא גם ממשיכה לעשות את זה, אני יודעת, אני יודעת את זה כמו שאני יודעת שקוראים לי מדאם גספר, אני יודעת את זה כי לאנשים כאלה אין שום רגשי כבוד, והם לא מתביישים לישון עם פְּרוּסי, ועוד עם אחד שיש לו רגליים עקומות. אבל האנשים האלה הם גם רשעים וחוצפנים וחושבים שאני אמרתי את זה למדאם אולנואה, ומדאם אולנואה יכולה להעיד שאף פעם לא דיברתי איתה על האישה הזאת. אבל פונטן משקרת, ובכלל היא צריכה לשבת בכלא, היא לא מתביישת לתת לפרה שלה לרעות באחו שלי כל יום, וגם תלתן היא כבר גנבה, ואחיה, ה..."

"חכי רגע," קטע אותה שלומפ בצעקה, "הינה קרולואי בדיוק עובר בחוץ, הוא יכול להביא את מדאם פונטן". שלומפ שמח שהצליח לבלום סוף־סוף את פיה.

"בטח, קרא לפונטן הזאת, תגיד לו שיביא אותה."

ושלומפ פתח את החלון וקרא לקרולואי להיכנס ואמר לו שיביא את פונטן, כי מדאם גספר נמצאת פה ומתלוננת עליה.

כעבור חמש דקות באה פונטן. על כתפיה היה רדיד צמר מטונף ולרגליה זוג נעלי לֶבֶד או משהו דומה לכך. היא נטעה מייד את ידיה במותניה, וזרעותיה התבלטו ברוחבן ובבריאותן לעומת גספר. ואז הביטה מעבר למדאם גספר ופערה את פיה. פניה היו שחורים כמו פתח התנור, סביב לפיה צימח בחלקות נפרדות שפם אפור־שחור, ארוך שערות, וגרם לחלק זה בפניה להיראות כמו גן אנגלי. אבל משני צידי אפה המאונקל האירו ונצצו זוג עיניים שחורות כפחם, מלאות חיים, מבין ריסים ארוכים ושחורים, ומעל לאלה התנוססו גבות אפורות עבותות וסבוכות. אבל על ראשה דרו השערות השחורות יחד בגדילים שמנוניים, והשיער נראה כאילו מימיה לא חפפה את ראשה. היא פערה פה ושאלה: Eh bien, quoi? — "נו, מה?"

"מדאם גספר אומרת שאת אמרת שקרולואי... בעצם, איך זה היה, מדאם גספר?" שאל שלומפ. אבל כששמעה השחורה את השם קרולואי הגיבה כנשוכת נחש.

"מה?" היא צרחה, "מה, היא שוב קשקשה על קרולואי? וזאת, היו לה שלושה גברים..."

"לך היו שלושה גברים," רשפה השנייה, "ושלושה באותו זמן, לא אחד אחרי השני כמוני ו..."

"שלושה גברים והיא שכבה עם הגיבן, הנקבה חסרת הבושה הזאת, האווזה הגאוותנית הזאת, המטונפת..."

"מי פה המטונפת, מי שורצת כינים כמו פְּרוּסי, מי שוכבת עם גברים על ימין ועל שמאל, מי מתפלחת וגונבת בלילות, מי שלחה את סלסטין המסכנה לשכב עם הז׳נדרם בשביל כמה סוּ, ועכשיו יש לה ילד ממנו, מי..."

והיא הניפה את טפריה ורצתה למרוט את שערה של השנייה, אבל זו התגוננה ושלפה גם היא ציפורניים, והן התנפלו זו על זו ופערו פיות מלאי חללים במקום שהיו פעם שיניים — ואז התפוצץ שלומפ ברעש כזה וצחק בחוסר רסן כזה שהנשים הניצות הביטו בו בתדהמה, סבו על עקביהן ויצאו אל הדלת. אבל כשעשו זאת נתקלו ישבניהן זה בזה, והדלת התעופפה וידיתה פערה חור בקיר.

מדאם דובי יצאה מהמטבח בבהלה ובהתה בשלומפ; הוא מחה את דמעותיו והצביע על החור שבקיר.

הקיץ חלף מזמן, וגם הסתיו. באו הימים שבהם לא יודעים אם כבר חורף. מפעם לפעם נשבה רוח לחה מעל לצמרות וטלטלה אותן קמעה, והשיחים נטפו מים בגלל הערפל התמידי, וידיות הדלתות בבתים היו רטובות, ומהמרזבים טפטפה מדי דקה טיפה עבה אל הרחוב.

הם התחילו בדיש. מכונת הדישה השמיעה צליל גבוה שהדהד בכל הכפר. וכשהאכילו אותה יותר מדי, עלתה המנגינה החדגונית בטרצה קטנה, ואז מייד צנחה בחזרה לניגון הישן. התותחים במרחק ליוו אותה בתיפוף מהיר. הנערות הגישו את האלומות, ומפעם לפעם זינק בחור אל האסם וצבט את רגליהן, והן צווחו בקול רם ועולץ. העגלה העמוסה בחיטה צהובה התנודדה בעוברה על פני המפקדה וחמקה מהתנגשות באחרת, שהסיעה בחזרה את התבן אל הערמה הענקית שהקימו.

הרב־סרן הקטן מאגף החקלאות, שלו דיווח שלומפ דיווחים שבועיים, היה בביקור לפני כמה ימים. הוא שאל את שלומפ על המלאי, על החציר, כמה זרעים יש וכמה חמאה יספק. שלומפ דיווח ונתן לו את המספרים, קצר ולעניין, וסיפר שהוא מורה לחבוץ חמאה מדי יום חמישי כדי שהאיכרים יוכלו לספק אותה בזמן. ראשת עיר נמרצת דואגת לזה ומיישבת איתו את החשבון מדי שבוע. הרב־סרן נראה מרוצה. הוא הקיש בלשונו, אחז במושכות ונסע משם.

אחריו נכנס למשרד לואי גֵז. קומתו הייתה מטר וחצי בדיוק, ואף כי כתפיו השתפלו במעוקם, כזה היה גם רוחבו. הוא לבש ללא בושה מכנסי קורדורוי רחבים שנקשרו מעל לנעליים, והייתה לו מטפחת אדומה לצווארו וכומתה על עורפו.

"אתה צריך לגדל שפם קטן," אמר לשלומפ, "הבחורות אוהבות את זה. אני מכיר אחת יפה בשבילך, בחורה חרוצה, חסונה, אתה יודע, אבל תצטרך לעשות לי טובה בתמורה..."

שלומפ כבר ידע למי הוא מתכוון: אֶלֶן שגרה במארשֵל, אבל היא הייתה ידועה בכל האזור, היא כבר הרעיפה מחסדיה על כל גדוד התותחנים שחנה שם.

"מה טורד את מנוחתך?" שאל שלומפ.

"נגמר לי הטבק לעיסה, מסייה ז׳אן, אתה הרי יודע, גבר בלי טבק הוא רק חצי בן אדם."

"כן," אמר שלומפ, "מחר אסע לקנטינה ואביא לך קצת, וגם טבק להרחה בשביל השכנה שלך, מדאם אֵאוֹלְמיֵיר. אבל שמע, לואי, באמת נכון הסיפור? אתה יודע על מה אני מדבר, הסיפור באראס?"

"אתה שואל אותי אם זה נכון? כן, אלה היו זמנים אחרים, אז, אתה יודע, עוד היה טבק לעיסה והיה קוניאק — אח, קוניאק, אין לכם קוניאק שם בקנטינה?" קטע את עצמו.

"תקבל חצי בקבוק, לואי, אני מבטיח לך."

"מֶרסי, מסייה ז׳אן, תודה. כן, אתה יודע, בימים ההם עוד היה קוניאק וטבק בשפע. בדיוק היה יריד באראס, והם ארגנו תצוגה של פַּרי הרבעה, אתה יודע. האיכרים היותר עשירים הסתובבו ברחובות עם המקלות העבים שלהם וצעקו לבחורות גסויות ומוללו בשפמים שלהם וקשקשו במטבעות הגדולים בכיסים ונראו בדיוק כמו השוורים שלהם. וגם קרניים הצמיחו להם, רק שלא ראו אותן". והוא קרץ קריצה מודגשת. "אני טיפלתי במכונה הגדולה ביריד, שעמדה ליד בית הקולנוע והיה לה דינמו. היא עבדה מעצמה, ואני ישבתי כל היום באסטמינה שבשוק עם סלין היפה. אתה יודע, זאת הייתה בחורה לעניין, סלין. כן, וכמו שאני ככה שותה את הקוניאק שלי, פתאום בחוץ ברחוב מתחילים לרוץ ולצרוח, והאיכרים באים בריצה, סמוקים כמו עגבניות, ומנופפים במקלות ונדחפים לאסטמינה. והנשים צווחות, ואחד קפץ ממש דרך הזגוגית וחתך את התחת השמן שלו. בתוך שנייה המקום היה מלא, וכיכר השוק כאילו מתה. אני ניגש לדלת הראשית ורואה שבאמצע הכיכר עומד שור ענקי. בחור לעניין, אתה מבין, עם קרניים ענקיות, וחתיכת עורף! והוא נוטע את הרגל הקדמית בקרקע ומטלטל את הראש העבה שלו ומניף אותו באוויר כמו הסוסים כשהשיבולת שועל דוקרת להם. ואז — אני רואה את זה לנגד עיניי עוד היום — מולו, לא יותר מעשר פסיעות ממנו, במזרקה, משחקת ילדה, ילדונת, ולא מרגישה כלום ושרה וזורחת מאושר. הנשים פתחו לרווחה את החלונות למעלה והן צועקות ופוכרות ידיים ואובדות עצה. ואז הדלת ממול נפתחת ואישה יוצאת בריצה, אישה צנומה, אתה יודע, חיוורת, לא יותר מארבעים קילו, היא עוברת בריצה ליד השור, תופסת את הילדה ודוהרת בחזרה, והשור בוהה אחריה כמו אידיוט. ואז הנשים מחאו כפיים מהחלונות וצעקו ״בראבו״ כמו הנשים המטורפות באופרה בפריז.

אני התביישתי, רתחתי מזעם, כי הנשים אצלנו בלאו הכי כבר די גבריות. אבל רציתי להראות להן מה זה. ניגשתי לאט אל הפר, הוא שוב התחיל לבטוש ולהתנדנד, ואני עומד מולו, והפר נועץ בי מבט! ובמהירות הבזק אני תופס אותו בקרניים, ומטלטל — מטלטל — והופ הנבלה שוכב על הגב!

ואז הנשים שוב שואגות ומוחאות כפיים, וגם, אתה יודע, מסייה ז׳אן, אחרי זה ביליתי בנעימים... עבודה יפה..." והוא צחק וירק והתנודד על רגליו הקצרות.

שלומפ הבטיח שוב שיביא לו טבק לעיסה וקוניאק. אבל לואי אמר שלא בשביל זה הוא בא. "אתה הרי יודע, אנחנו עניים, וסלסטין הקטנה, שיש לה ילד מהז׳נדרם, היא הרי גרה איתי. אנחנו צריכים עץ, תן לי אישור לצאת ולאסוף עצים ביער, במַרְשֵל". שלומפ נתן לו את האישור, כי הוא ידע ששם גרה מדאם דְרוּאָר. ולואי גם אהב אותה.

חבריו לנשק, הטירונים שבאו איתו מהמולדת, נשלחו כבר מזמן לחזית. אחרים הגיעו, ועברו עכשיו הכשרה בעיירה קַרְוָן. רק כמה פקידים נשארו באזור.

האוויר התחיל להתקרר וחג המולד עמד בפתח. החייל שהביא לו מדי יום את הפקודות ולקח את דיווחיו, אמר לו באחד הימים שנראה שבקרוב יצטרפו אליו חיילים מחיל התחזוקה, ואז בוודאי יוחלף ויישלח משם. כעבור שעה צלצל הטלפון, נגד נֶבֶּה ממפקדת הנפה במונס אן פ׳ התקשר אליו. זה היה הנגד ששלומפ תמיד נדרש לשלוח אליו את החמאה ואת הביצים, והוא בתורו העביר את המצרכים הלאה לבתי החולים הצבאיים. שלומפ לא סבל אותו, כי הוא תמיד דרש עוד ומפני שהיה מזויף ובזוי. נבּה אמר לו שבעוד יומיים תבוא מחלקה מחיל התחזוקה ואז הוא יועבר מתפקידו. יום ההעברה יימסר לו בהמשך. שלומפ הניח את השפופרת בכעס כי שמע היטב את השמחה לאיד.

אחרי הצוהריים דהר שלומפ למונס אן פ׳ כדי לברר את הפרטים. הימים היו קצרים, וכשהוא נכנס למפקדה כבר שרר בחוץ לילה אפל. הוא נכנס ומסר את שמו. הנגד נתן לו לחכות שעה ארוכה. אחר כך התייצב מולו בפישוק רחב, תחב את ידיו לכיסי המכנסיים, צחק ואמר לו בבוז:

"אז מה, בחור, אימא׳לה הולכת למרר בבכי כי הילדון שלה נשלח לחזית!"

שלומפ היה רק בן שבע־עשרה ועדיין הייתה בו מנה הגונה של רגשי גאווה. ההערה הייתה כמו נגיעה בקודש הקודשים שלו. הוא הרגיש כמו שהרגיש בפעם שהטיח את כלי האוכל בפרצופי הפרשים. הוא ראה מול עיניו מערבולות שחורות ואדומות ונתקף זעם שאין לתאר: הוא החטיף לנגד אגרוף בפרצופו, וזה הסתחרר. מה שקרה אחר כך לא התברר לו מעולם. הוא נפנה לאחור וברח בריצה. מאחוריו שמע צעקות רמות, כיסאות נופלים ונקישות וחבטות כמו של רובה ברובה. הוא חשב ששולחים את השומרים בעקבותיו. אבל הוא כבר נעלם באפלה. הוא רץ ורץ, ירד אל דה ויל ולא ידע לאן לברוח. הוא עבר מול בקתה בודדה, שהכיר את יושביה הידידותיים. הוא נכנס ובירך אותם לשלום בשלווה עד כמה שיכול.

הוא התיישב ליד תנור ההסקה. האנשים לא התפלאו, כי הוא הרבה לעבור אצלם ולהחליף כמה מילים.

"Chauffez-vous, Monsieur," אמרה המדאם, "בוא תתחמם, אדוני," ודחפה אליו כיסא ונתנה בידו כוס קפה וקוביית סוכר. היא התנצלה שאין ביכולתה לתת לו קוניאק והתחילה להתלונן על המלחמה הארורה. שלומפ הקשיב באוזן אחת והשיב תשובות מפוזרות, ואילו אוזנו האחרת הייתה כרויה ללילה שבחוץ. בכל רגע יבואו בוודאי השומרים שמחפשים אותו. ועם כל רעש שקלט מבחוץ הוא נרתע במקומו וליבו התחיל להלום. וכששמע בחוץ צעדים הוא קם בבהלה מכיסאו והכריח את עצמו לשוב ולהתיישב וליהג בלי פשר. המדאם שאלה אותו בתדהמה מה יש לו. הוא ניסה לחייך ואמר: "שום דבר". ופתאום הרגיש לא בטוח ונפרד ממנה בחופזה, והמדאם טלטה את ראשה, כי הוא קטע אותה באמצע המילה והלך.

שלומפ המפוחד ניסה לשמוע אם מישהו מתקרב, ואז חצה בריצה את השדה אל השיחים כדי להתחבא. הוא הצמיד את הענפים זה לזה, השתופף על הארץ וניסה לאסוף את מחשבותיו.

"עכשיו אתה עריק," אמר לעצמו, "ואם תיתפס תעמוד למשפט צבאי וירשיעו אותך בהתמרדות מול פני האויב. ואז פלוגת יורים. ואימא שלך! ואבא שלך! תחשוב על הצער שתגרום להם!" והוא ראה אותם יושבים בבית וקמים בבהלה עם כל צלצול בדלת, כי הם יתביישו בפני האנשים ויפחדו מהם. הוא רקם תוכניות מטורפות כדי לחסוך מהם את הצער. הוא יתוודה על הכול ואז ידבר על ליבם שירחמו עליו ויתחשבו בנסיבות המקילות לפשע. אבל אז הוא ראה את הבחורים השבעים יושבים מולו וראה את עצמו עומד מולם באין אונים ולא מוציא מילה. לא, ככה זה לא ילך.

אבל עכשיו עוד לילה, ואם הוא יֵצא לדרך עכשיו הוא יגיע רחוק. הוא יכול לברוח להולנד. כן, אבל — זאת תהיה צעדה של כמה ימים, ואין לו מה לאכול, אבל זאת הבעיה הכי קטנה — אין לו אישור תנועה, והשוטרים הצבאיים יעצרו אותו, כי דבר הבריחה שלו כבר הופץ לכל המשרדים. רגע אחד, הוא יכול להתגנב למפקדה שלו ולהכין לעצמו אישור תנועה בשם אחר ולהחתים אותו כמה פעמים. אבל בטח כבר יש אנשים במפקדה, זה המקום הראשון שיחפשו אותו בו.

הרעיונות אזלו לו. הוא השתופף על הארץ, והזמן עבר. הוא התחיל לרעוד מקור ושיניו נקשו.

הוא נרדם, התעורר בבהלה ושוב נרדם. הוא ראה חזיונות בין שינה לערות.

במזרח כבר התחיל קצת להתבהר. שלומפ התחיל לצעוד בכיוון סֶקְלָן. הוא הציץ בזהירות לכל עבר. אבל שום דבר לא נראה. הכול נשאר שלֵו. במרחק נבח כלב. בסקלן היה לו חבר, קַשָר שנשלח מהטירונות באותו זמן כמוהו. הוא ישאל אותו אם הודיעו על הבריחה שלו.

שלומפ הלך למקום מגוריו של החבר — הוא גר אצל זוג זקנים — ולמד שחברו נמצא במשמרת לילה עד שמונה בבוקר. מצוין. הוא חמק בזהירות אל המרכזייה והעיר את החבר, שישן על דרגש. החבר לא ידע שום דבר. הוא גם לא קיבל הודעה להפצה. אז נשם שלומפ לרווחה. הוא נעשה לפתע רגוע לגמרי. "מצפונו של הנגד לא נקי," הוא חשב, "הוא מעולם לא העביר כנדרש את החמאה לבית החולים הצבאי. אני יודע שהוא שלח חלק מהחמאה אליו הביתה ונתן עוד חלק לרס״רים שעושים איתו יד אחת. אני יודע גם שיש לו כמה נשים במונס אן פ׳, ושהוא מגניב אליהן כל מה שהוא היה יכול". שלומפ כבר נאלץ פעם להשיג לו כמה יונים בשביל הנשים. "המצפון שלו לא נקי והוא לא יסגיר אותי". אבל אז הוא נזכר שראה במפקדה סֶגֶן הוּסארים לא מוכר לו. הלה שמע הכול. אז שב ליבו וצנח. הסֶגֶן לא יוכל להעלים תקרית כזאת. הוא אדם מבוגר, מן הסתם הציבו אותו אצל הנגד כדי שיהיה שם מורשה חתימה. אולי הוא בחור הגון? שלומפ גמר אומר לחכות עד שמונה ואז להתקשר אל הנגד. הוא ידע שבשעה הזאת הנגד נמצא לבדו במשרד, והחליט לא לגלות לו מאין הוא מתקשר.

מעט אחרי שמונה הוא התקשר.

"תקשיב לי," אמר הנגד בכעס ובקוצר רוח, "אתה יודע יפה מאוד מה עשית ומה מצפה לך!"

שלומפ שתק. הנגד המשיך:

"מתוך התחשבות בגילך הצעיר נמנעתי מדיווח. תתייצב מייד אצל הסֶגֶן שהיה עד למקרה. ואז בוא אליי ותתנצל!"

שלומפ פלט צעקת אושר. הוא ידע שניצח. הוא חזר בריצה, עדיין בזהירות, כי לא בטח בנגד, והתייצב אצל הסֶגֶן. האיש היה אדם הגון. הוא הרשה לו להתיישב ושאל אותו על הוריו, על גילו, על הכול. אחר כך הוכיח אותו על התנהגותו, הסביר לו מה העבֵרה שעבר ומה השלכותיה וגער בו שעליו ללכת אל הנגד ולהתנצל בפניו. שלומפ הודה לו והלך למפקדה. הנגד התמלא זעם כשראה אותו. הוא צרח עליו, קרא לו בטלן, פושע, נווד, והטיח בו את כל הכינויים השגורים באותה עת בצבא הגרמני. שלומפ עמד עמידת דום כל הזמן, ידיו בשולי מכנסיו. ואז רשף עליו הנגד: "עוף לי מהעיניים!"

שלומפ חזר הביתה כמו אדם שקיבל חנינה מהגרדום. הוא חשב על אימו ונשם לרווחה.

קצין הלינה מחיל התחזוקה הלך עם שלומפ בכפר. שלומפ הראה לו את כל מקומות המגורים והקצין רשם הכול.

למוחרת הגיעו חיילי התחזוקה בעגלותיהם. לבושים מכנסי עור, לגופם פרוות כבש חדשות ולרגליהם מגפיים חדשים. שלומפ התפלא שהם מצוידים טוב כל כך ושאל אחד מהם מאין להם כל הדברים החדשים.

"כן," צחק החניך, "אצלנו לא לובשים סמרטוטים, לא חסרים בגדים חדשים. אנחנו לא עד כדי כך טיפשים!"

הם גם תלו רובה קרבין לקישוט על העגלה, והיו להם חרבות ארוכות ודורבנות מקרקשים. הם הוליכו את הסוסים לאורווה, נכנסו למגוריהם וישנו שינה בריאה. למוחרת בבוקר — כל אותו היום לא הייתה להם פעילות — בא חייל תחזוקה נסער וזועם מאוד למשרדו של שלומפ ושאג עליו:

"מה זה החדר שנתת לי! מה חשבת לעצמך? אתה מבין מה עבר עלינו? אנחנו זקוקים לשקט ולשינה! אני לא יכול לישון על שק קש, אני זקוק למיטה נורמלית!"

שלומפ גלגל את האשמה על קצין הלינה, אבל הבטיח לו חדר טוב יותר.

אחריו נכנס בצליעה הסֶגֶן מחיל התחזוקה, הוא נתמך על מקל הליכה ועיווה את פניו במאמץ. הוא היה עדיין צעיר מאוד ובמקצועו חקלאי מתנדב. הוא הביא איתו רב־סמל, רב״ט ושני לבלרים. הסֶגֶן ניכס לעצמו את המפקדה בכך שהציב לעצמו כיסא באמצע החדר, תמך את ידיו על המקל ושאל בקול רם ומתנשא על הכול: על מטלות המפקדה וחובותיה, על מספר הנתינים, על המחלקות הממונות ועל הלך הרוח של הצרפתים. אחר כך גנח וצלע החוצה בחישוק שיניים. מהדלת הוא עוד הורה לספק מגורים טובים לרב־סמל, לרב״ט ולשני הלבלרים כדי שעבודת המשרד תתקיים כסדרה כששלומפ יישלח משם. לעניין העבודה שמחוץ למשרד ידאג כבוד הסֶגֶן בעצמו עם חייליו שלו.

שלומפ היה עכשיו בסמכות מחלקת התחזוקה. כיוון שנהגי החיל הכינו לעצמם אוכל במגוריהם, הם קיבלו את כל מצרכי המזון בצורתם הגולמית. שלומפ היה שותף לייחוס, ומרוב בשר ונקניקיות וקפה וסוכר ועוד דברים טובים שקיבל הוא נעשה גאה מאוד. יום־יום הביא לעצמו את המצרכים וישב אחר כך עם הנהגים עוד שעה קלה. בתקופה הראשונה הם היו נרגשים מאוד. הם סיפרו חוויות. כי הם עברו הרבה. הם באו מהקרב המחריד בארטואה. הצרפתים שלחו את השחורים שלהם לחזית. והשדים השחורים הסתערו במדרונות, עיניהם נוצצות וסכינים בפיהם, והיו משספים להם את הגרונות לולא התערבו התותחנים. אבל בלילות לא היה אפשר לראות את הפרצופים השחורים שלהם. הם התגנבו למטה, הסכין עדיין בין השיניים, כמו נחשים, וחנקו את הבחורים המסכנים שלנו בדממה. שלומפ הקשיב לנהגים בתשומת לב וביראת כבוד. היה ירי נורא, חיל המשמר נחלץ משם, אבל מהרגלים הירוקים אף אחד לא חזר. המתים היו מוטלים שפופים בקבוצות בתעלות בשולי הדרכים, ואם נגעת בהם הם התמוטטו. הם נהרגו כבר בצעדה הראשונה. ולמרות זאת, הצרפתים לא התקדמו.

חיילי התחזוקה סקרו את שלומפ, ואז השקיפו באדישות מעבר לו, הנהנו והוציאו את המקטרת מהפה: "כן, כן". ושלומפ שאל בשקט כמה אבדות היו להם.

"הסוס של הסֶגֶן חטף כדור ברגל. הסֶגֶן נפל מהסוס וקרע את התחת בגדר תיל."

שלומפ פרץ בצחוק.

אבל החיילים הביטו בו בזעם וירקו ואמרו שזה גרוע מספיק. הסֶגֶן היה יכול גם למות.

שלומפ חזר הביתה מהורהר ולא האמין למילה ממה שסיפרו, אף על פי שהם לא שיקרו.

שלומפ לא האמין למילה ממה שסיפרו החיילים מחיל התחזוקה. אבל הסיפורים שלהם עשו אותו מהורהר. הוא ידע שהשוחות מצפות לו ושבקרוב יצטרך לעזוב את לופראנד. הוא הרגיש כאילו נגזר עליו להיפרד ממולדתו פעם שנייה.

חג המולד בא. בחוץ ירד גשם, והרוח הצליפה בענפים העירומים. אמו שלחה לו חבילה. הוא חילץ את הדברים הקטנים בעדינות מעטיפותיהם ופרש אותם מולו ברכות. אימו הדביקה על כל פריט ענפי עץ אשוח קטנים ירוקים, וריחם וניחוח עוגת השְׁטוֹלֶן שהוא הוציא עכשיו מהאריזה עטפו את ליבו באהבה ונשאו אותו הביתה. הוא הציץ בחור המנעול וראה את אימו מדליקה בחיוך את הנרות על עץ חג המולד, וחוסר הסבלנות שלו גאה לשיאו. אביו עבד בחדר הסמוך כי היה עליו לספק חליפה עוד הערב. והאד המיוזע של המגהץ נישא אליו. הם בדיוק חזרו ממיסת חג המולד וצעדו בסמטאות הצרות; הגמלונים רכנו אל מצחיהם כמבקשים ללחוש להם משהו, והשלג ירד ברכות וברחש רפה ועדין.

שלומפ הרים את עיניו. אור דמדומים עמד בחוץ, וגשם דק טפטף. אימא שלחה לו מאפים, זוג גרבי צמר ואת כל מה שאימא מודאגת עשויה לחשוב עליו. היא צירפה גם ספר ובו שירים קטנים על האביב, על אהבה, על הסתיו ועל הגעגועים, כמו שביקש לעצמו. הוא עמד שעה ארוכה מול שולחן חג המולד שלו. ואז חצה את המסדרון אל הצרפתים, שלא ידעו דבר על חג המולד. אלן הקטנה ישבה ליד השולחן בפינה וקראה בספר מאויר ישן ומתפורר. הוא התיישב לידה והיא מייד ביקשה שיספר לה אגדה, כי הוא כבר סיפר לה אגדה פעם. הוא היה איתה לבד לגמרי בחדר, רק השעון הישן נחר את מקצבו ברקע.

אבל שלומפ חשב על אימו. בשעות הדמדומים נהג לשבת בחיקה, והיא הייתה מספרת לו מעשיות שהוא האמין להן אמונה שלמה ושהכיר אותן היטב, כאילו היה נוכח בהן. "אני אספר לך את האגדה על ז׳יל העני:

״היה היה שוליית חייטים עני ושמו ז׳יל. היה לו אדון מרושע, שהרביץ לו בסרגל כשתפר תפר לא הדוק מספיק, וצבט אותו במספריים כשלא נעץ את המחט קרוב מספיק לשוליים, ודקר אותו במחט פעם כשהסתכל החוצה מהחלון וחלם בהקיץ. הו, ואשתו של החייט! היא לא סבלה אותו, כי הוא רצה לפעמים לאכול לשובע. בכל פעם שלקח כף מרק מהקערה היא נתנה בו זוג עיניים רעות. פעם אחת הוא לקח לעצמו פרוסת לחם יבש כדי ללעוס עם המרק, כי המרק היה דליל מדי. וכשנעץ את הסכין מעט עמוק מדי בלחם, הזקנה רשפה עליו: 'למה לא, תזלול כבר את הכול!'. והוא נאלץ לשבת עד אמצע הלילה ולתפור ולחבר כפתורים, ועם קריאת התרנגול הראשונה היה עליו לנקות את החדר של האישה, לפנות את האפר מהאח ולהביא פחמים. אבל האדון נעשה יותר ויותר מרושע והאדונית נעשתה יותר ויותר קמצנית, ובסוף הוא לא עמד עוד ברעב וברח משם.

״לז׳יל המסכן כבר לא היו הורים, ולכן הוא לא ידע לאן לברוח. הוא רצה ללכת לעיר הגדולה; שם הוא כבר ימצא מטה לחם. הוא עבר בפעם האחרונה בסמטאות הצרות בין הגגות החדים ובירך לשלום את הגמלונים הגבוהים שהרכינו את מצחם זה כלפי זה, כאילו התייעצו ביניהם בשאלה מה יהיה בסופו של ז׳יל המסכן. ואז יצא מהעיירה וחצה את השדות אל העיר הגדולה. העיר נראתה כבר מרחוק, ענן עשן שחור גדול ריחף מעל לארובות הגבוהות הרבות־רבות. תחילה עבר ברחובות רחבים נפלאים, שמשני צידיהם גינות מפוארות פורחות לתפארה. ואילו מאחורי הגינות, בין העצים, הציצו בתים מהודרים בעלי חלונות גדולים. ז׳יל נדהם. אחר כך הגיע לרובע אחר. שם היו בתים שחורים, גבוהים, ארוכים להחריד, שלא פורח מולם שום פרח. הרבה ילדים בעלי אפים גדולים מנוזלים שיחקו בפינות הרחובות, ומשאיות חלפו בסך מהר ונעלמו בין השערים הגבוהים הרחבים, שגם מעבר להם עמדו בתים שחורים גבוהים. ז׳יל נכנס, מפוחד במקצת, באחד השערים האלה.

״מהחלונות המפויחים של הבית האחורי הגבוה רעם שאון מכונות רוקעות ומקרקשות, ורצועות ההסעה נחבטו בגבות הרחבים של הגלגלים החרוצים.

״הוא ביקש עבודה וגם קיבל מייד. הטילו עליו לשבת כל היום ליד מכונה ענקית, מול שעון שיש בו רק מחוג אחד שמרצד כל הזמן מעלה ומטה. על לוח המספרים היה פס אדום. אם המחוג זינק מעבר לפס האדום, תפקידו היה ללחוץ על כפתור של פעמון, וזה יידע את המסיק שסכנה מתקרבת. אבל המחוג לא זינק מעבר לפס, וז׳יל ישב שם כל היום ובהה בקהות במחוג המרטט. נתנו לו מפתח ואמרו לו מספר. כל בוקר היה עליו לתקוע את המפתח בתיבת ברזל גדולה, שמעליה הותקן שעון אמיתי. על התיבה הזאת היו הרבה מספרים, ולכל עובד היה מספר, ולמספר הזה הוא היה צריך להכניס את המפתח. ככה השעון ידע אם הוא הגיע מאוחר מדי או לא. וביום המשכורת הייתה ליד המספר הזה שקית נייר ובה המשכורת שלו. נדמָה לז׳יל שהוא עצמו נהיה מספר או חלק מהמכונה שמולה היה עליו לעמוד כל היום.

״כיוון ששכרו היה זעום, הוא חיפש עבודה אחרת. הוא נעשה לשוליית מסיק. גם הפעם נתנו לו מספר, אבל עכשיו הוא עמד כל היום מול תנור והיה עליו להביא פחמים ולפנות אפר לוהט. ולפעמים המסיק פתח את הדלת הענקית של התנור ולקח מחתה ארוכה עצומה, וז׳יל היה צריך להחזיק אותה איתו. ואז הם הורידו את הגחלים הלוחשות מהרשת והיו צריכים להיזהר שלא להיכוות. פעם אחת מעד המסיק ונפל ארצה, והסִיגים הלוהטים זינקו על חזהו ועל רגליו והוא צרח נורא. ז׳יל משך וחילץ אותו, אבל הוא כבר היה מכוסה כוויות להחריד. אז בא גם אמבולנס ולקח אותו משם. עכשיו ז׳יל התמנה למסיק, אבל הוא חשב על גורלו של קודמו, שמת בבית החולים, ולכן חיפש עבודה אחרת.

״הוא הועסק במכרה. אבל שם היה גרוע עוד יותר. בהתחלה היה עליו לדחוף את הקרונות הכבדים ולהיזהר שלא לרוצץ את גולגלתו במעבר הנמוך או להידרס. אחר כך העבירו אותו לכרייה ממש, והוא נאלץ לעבוד קשה. הוא עבד על הברכיים, עירום למחצה — כי שרר שם למטה חום מחריד — וחפר בפחמים, והוא חשב שעוד מעט ייחנק באוויר המעופש. וכשלא כרה כמות מספקת, בא המשגיח וצעק עליו כהוגן. בבוקר הם היו יוצאים אל אוויר היום, עולים לרכבת ונוסעים הביתה בשתיקה. ז׳יל ישן בחדר עלוב עם עוד אדם שלא הכיר כלל. ובלילות, כשהם עבדו בבטן האדמה, ישנו שניים אחרים במיטותיהם. אבל באחד הלילות, כשז׳יל שוב היה בעבודה, הוא שמע נקישה ורחשוש חשודים לידו, ואז כבתה המנורה שלו, והוא שמע עוד רק מכת רעם אחת.

״כשחזר ז׳יל להכרה, הוא שכב בבית חולים לצד רבים מחבריו לעבודה. האחיות הנקיות טיפלו בו ודיברו אליו בשקט ובנועם. הוא לא ידע מה קרה לו, אבל האחות אמרה שהוא שכב במיטה בלי הכרה שלושה ימים. ז׳יל הרגיש כאב נורא בחזה כשנשם והיה כה חלוש עד שאפילו לא הצליח להרים את היד. אבל הוא היה צעיר, ומיום ליום השתפר מצבו.

״בסוף שחררו אותו מבית החולים. ז׳יל קיבל עוד חודש של תמיכה כלכלית ולא היה צריך לעבוד. הוא הלך לטייל בפארקים הגדולים וחשב על גורלו. כשנגמר החודש, והיה לו רק עוד מטבע של שש פרוטות בכיס, הוא החליט ללכת לקוראת בקלפים ולשאול אותה על עתידו. אם מצבו לא ישתפר, אז... אבל הוא לא רצה להשלים את המחשבה. הוא נתן למכשפת הקלפים את שש הפרוטות האחרונות שלו. היא לקחה חפיסת קלפים מטונפים בידיה, שנראו כמו שני עכבישים ענקיים. היא ביקשה מז׳יל לחתוך את הקלפים ואז טרפה אותם, הניעה את אצבעות העכביש שלה הנה והנה ומלמלה לעצמה, ולבסוף אמרה: 'האושר שלך בדרכו. כשתצא מהבית הוא יבוא לקראתך. אחוז בו היטב כדי שלא יחמוק ממך.'

״ז׳יל הלך לדרכו מאוכזב והצטער על שש הפרוטות שנתן למכשפה. ובדיוק כשפנה בפינת הרחוב, שקוע במחשבות, נתקל במישהו בעוצמה כזו שמייד המישהו נחת על ישבנו. וכשהרים את עיניו בבלבול ראה מולו דמות, אישה צעירה ויפה תכולת עיניים. והיא הביטה בו בידידות שכזו שז׳יל חשב: זה האושר, עכשיו אחוז בו היטב. הוא עזר לה לקום במהירות, ומכיוון שהיא כלל לא כעסה, הוא ביקש את רשותה ללוות אותה עוד קצת.

״וז׳יל לא הרפה מאושרו. היא השיגה לו עבודה בתור אורז בחברת משלוחים גדולה. כי היא הייתה תופרת והיו לה הרבה לקוחות נכבדים שהיא יכלה להיעזר בהם. בימי ראשון הם נהגו לטייל. ז׳יל היה מאושר. הוא שמח כשהייתה לובשת שמלה חדשה, ולפעמים היה לוקח עיפרון ומשרטט לה שמלה אחרת ואומר לה מה הצבע. היא הופתעה מטעמו הטוב. וכיוון שהייתה בחורה חרוצה וכבר חסכה כסף, היא שכנעה אותו ללכת לבית הספר לחייטים, כדי שאחר כך יוכלו להקים יחד עסק.

״וכך היה. ז׳יל נעשה חייט אומן לנשים. וכשבאו הנשים המעודנות הוא עיצב למענן בגדים נפלאים ושרטט אותם וצבע אותם בצבעים, והנשים לא ידעו את נפשן מרוב התלהבות. ואשתו גזרה את הבדים ופיקחה על התפירה ועל השוליות ועל העובדות.

״והם חיו בשביעות רצון והיו שניהם מאושרים."

אלן הקטנה גלשה מברכיו לארץ. מסייה דובי נכנס, והתותחים רעמו מהחזית, כועסים מאי פעם.

חיילי התחזוקה עיצבנו את שלומפ. הם לא עבדו הרבה; כל בוקר שניים מהם חרשו ואחר כך נשענו בראוותנות על דלתות הבתים, כאילו ירשו את כל הארץ.

הרב־סמל שאל אותו פעם מה יהיה עליו עכשיו אם יועבר מכאן.

"שוחות," ענה שלומפ.

"באמת?" אמר הרב־סמל, "יש לי שני דודנים שגם הם בוגרי תיכון והתנדבו לשירות, אבל אף אחד מהם לא הלך לחיל הרגלים להיות בשוחות. אחד משרת בתותחנים והאחר בחיל הפרשים. הרי בשוחות נמצאים רק טיפשים או כאלה שהפרו פקודה."

שלומפ שתק. הוא כבר ידע את זה מאז העריקה שלו.

אבל הוא לא רצה להיות אחד מהטיפשים. הוא גם לא רצה שיזלזלו בו, והוא הצטער שלא התנדב להיות תותחן. אבל לאלה שם יש רגליים שטוחות, הוא ניחם את עצמו, ומקומו של בחור חסון שמסוגל לצעוד כמו שצריך הוא בחיל הרגלים.

אם כן, שלומפ התעצבן. בא יום סילבסטר הקדוש, והוא רצה לבלות כמו שצריך. הוא אסף את קרולואי והלך איתו לפוּרבֵּוויל. הנהגים מגדוד תותחנים כלשהו חנו שם כבר כמה חודשים בשלווה. נדרש מהם רק לספק תחמושת מפעם לפעם, והם בחרו לשם כך את הלילות הכי שחורים. גם לקרולואי היו דאגות משלו. הוא סיפר על גְרֵט שמחכה לו בבית ויש לו ילד ממנה. אבל בכפר מסתובבים שבויים צרפתים שעוזרים בקציר. והוא לא סומך על גרט שלו. "אם איזה צרפתי יעשה למופקרת הזאת ילד, אני אקח לי אחרת. אחרי המלחמה לא יהיה מחסור". הם התיישבו בקנטינה של התותחנים ושתו בירה. הקנטינה התמלאה עד מהרה בתותחנים ובעשן טבק, ובקושי אפשר היה לראות זה את זה. בהדרגה נעשו החיילים קולניים ושמחים, ואחדים מהם כבר רבו בגלל משחקי קלפים. שלומפ שמר על שלווה ושמח לקראת הקטטה שתפרוץ בקרוב. בשעה עשר נגמרה הבירה ועכשיו הם התחילו לגמוע קוניאק מכוסות בירה. לא עבר זמן רב וכל השולחנות והכיסאות הושלכו לארץ, ורב־סמל בקבע שכב באמצע ונחר. הוא היה שיכור כלוט. בחצות הם פרצו החוצה, רעם תותחים עצום התגלגל מצפון לדרום, והנהגים שעטו למגוריהם, הביאו את רובי הקרבין וירו באוויר כמו משוגעים. אחר כך חזרו כולם לקנטינה.

שלומפ לא ממש זכר יותר מה הם עשו בקנטינה. בכל מקרה, כשהם חזרו הביתה כבר עלה אור דמדומים. לפני כן ירד קצת שלג, ועל השדות נחה שמיכת שלג צחורה ודקה. קרולואי הביט בסדינים הלבנים והאמין בלב שלם שזו המיטה שלו. פתאום הוא נעצר והתפשט מבגדיו עד לגופייה. שלומפ עמד לידו והביט בו בתדהמה. אז הוא הבין שקרולואי נכנס למיטה, ונשכב לצידו. אבל הוא לא התפשט. ועד מהרה ישנו שני החברים בשלווה זה לצד זה, וקרולואי נחר וחלם על גרט שלו, שלא סמך עליה.

בשולי הדרך פכפך נחל קטן. שלומפ התעורר פתאום והאזין. הוא שמע ליד אוזנו צלצול וגרגור משונה. הוא קפץ על רגליו ופתאום היה פיכח לגמרי. קרולואי עדיין שכב במקומו; השניים גלשו למים בשנתם, וראשם לפנים. שלומפ משך את חברו מהמים וניסה להעיר אותו. אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא כיסה אותו בבגדיו ורץ לכפר. הוא רצה לחפש מריצה קטנה כדי להביא את קרולואי הביתה. היום כבר עלה במלואו, ואנשים התרוצצו אנה ואנה. לבסוף נתן לו מסייה דובי עגלת ילדים ישנה. וכיוון שלא היה לו דבר אחר והוא לא רצה לנטוש את חברו, היה עליו להסתפק בזה. הוא לקח גם כרית ויצא לדרך.

קרולואי עדיין נחר. שלומפ ריפד את עגלת הילדים בבגדים, שם את קרולואי עליהם במאמץ אדיר וכיסה אותו בכרית. משני הצדדים השתלשלה רגל שעירה, ששלומפ תחב לתוך מגף כי לא מצא את הגרביים.

כך נסעו השניים ללופראנד, והנשים — שבדיוק היו בדרכן לעבודה באסמים — בירכו אותם לשלום בעליצות. אבל יותר מכול צחק מסייה דובי כשראה את הצמד המשונה מתקרב.

שלומפ שוטט בודד וגלמוד בשדות צרפת המושלגים. השלג הכחלחל כיסה את כרי הדשא בשכבה דקיקה מאוד, ובשדות הוא נסוג אל בין התלמים, והרגבים החומים־כהים המשוננים הציצו מתוכו רציניים ושתקנים. בלילה היה כפור קל. הערוצים הרחבים שחרצו העגלות אתמול בבוץ נמתחו לפניו ונצצו מעט בשמש העמומה שבקעה מהשמיים המעוננים. שלומפ הכתיף את נשקו והסיט את הקסדה האפורה לעורפו. הוא כבר לא היה מורגל בצעידה ובציוד הכבד. שוב ושוב החליק במגפיו, ולכן רקע בחוזקה במסמרות, וחלקי הברזל שעל העקבים נקשו בצליל גבוה. הוא צעד בכפרים המלוכלכים והתפלא שוב למראה הבתים המכוערים. הצרפתים עמדו בדלתות, ידיהם במכנסיהם הרחבים, ונתנו בו מבטים עוינים כי לא הכירו אותו.

שלשום צלצל הטלפון ומסר לו את הפקודה לצאת בכיוון קַרְווָן. הכול עבר עליו כמו בחלום. אתמול בא הרב־סרן מיחידת הכלכלה ונשא נאום קטן ששיבח אותו ואפילו הציג אותו כמופת בפני הסֶגֶן. שלומפ היה קצת גאה. אבל זה לא הועיל לו, הבוקר היה עליו לארוז את חפציו למרות הכול. אסטל באה מבית סנדקיתה ועזרה לו לגלגל את המעיל ולהדק את המכסה על התרמיל. וכשעשתה זאת זלגו על לחייה דמעות עבות ונטפו על כלי האוכל.

שלומפ ראה את כל זה בבירור בעיני רוחו. אבל הוא הרגיש כאילו הכול קרה לפני מאה שנים. הוא הרגיש משונה נורא. הוא כבר לא ידע אם כל מה שקרה באמת קרה במציאות. הוא לא היה עצוב ולא שמח. רק מוכה הלם וקצת המום. ואז הוא הניף את התרמיל על כתפיו, חגר את הפּוּנְדָּה ועליה נרתיק התחמושת וחבש את הקסדה לראשו. ואסטל נסוגה כמה צעדים ונתנה בו מבט נדהם וזר. הוא ניגש לבית המרזח. אלן הקטנה שיחקה בספר התמונות שלה. הוא לחץ את ידי כל האנשים, מדאם דובי בכתה, מסייה דובי עשה פרצוף רציני, הוציא את המקטרת מפיו, לחץ את ידו בתנועה מלאת משמעות ואמר: "בהצלחה!". אסטל נעלמה.

לפנות ערב הגיע שלומפ לקַרְווָן והתייצב אצל הרס״ר שלו. הלה הביט בו באדישות גסת רוח והקצה אותו למחלקה חמש.

* כינוי לצרפתים.