שלמה המלך 13

פרק 1 סוף או התחלה

"די כבר! אני לא יכולה יותר!"

אני שומעת את רונה מאחור, צועקת בקול רפה, וחיוך נמתח על פניי.

"אנחנו סַבָּלִיּוֹת! הפכנו לסבליות באופן רשמי!"

אני מסתובבת אליה. היא כל כך מצחיקה הבחורה הזאת. חברתי הטובה ביותר.

אני רואה אותה אוחזת בכל השקיות הצבעוניות האלה, המלאות בשטויות שאין מה לעשות איתן, ושבכל זאת אף אחד לא רוצה לזרוק. פתקים שכתבנו בשיעורים, פנקס ישן, כמה עטים שלא עובדים, קומקום מלא אבנית, שטיח קטן מסינַי. כל הדברים האלה שלא נכנסו באריזה שמחכה למובילים.

אני צוחקת עד עמקי נשמתי. תראו אותי! סוחבת מזוודה ישנה של אבא ואמא שחוט ברזל יוצא ממנה ונכנס לי ברגל עם כל צעד. על גבי מונח תיק הטיולים הוותיק מהסיבוב הגדול בדרום אמריקה. בידי השנייה אני אוחזת בשלוש שקיות מלאות בעיתוני "נשיונל ג'יאוגרפיק", במצלמה הגדולה ובמפתח לרכב. אה, וגם בשקית זבל. אני צוחקת ומקווה שאכן, שקית הזבל היא זו שתגיע לפח.

ככה מסתכמות להן שנתיים צבעוניות שבהן גרנו בדירה המשותפת הזו שלנו — רונה, אדם ואני.

זהו סוג של דז'ה וו. בחמש השנים האחרונות, מאז שהתחלנו ללמוד באוניברסיטה המדליקה הזו, אנחנו מוצאות את עצמנו כמעט בכל שנה סוחבות חפצים במשך שבוע. הרי בשביל זה המציאו את המובילים! "במה סיימתן תואר?" ישאלו אותנו בקרוב. "סַבָּלות למתקדמים. למדנו לארוז, להעמיס ולסחוב לאוטו."

אני צוחקת לי בקול רם. גם רונה. אבל בעצם לשתינו ברור שזה הרבה יותר עצוב ממצחיק.

רונה ואני הכרנו בתחילת הלימודים לתואר הראשון בכלכלה ומִנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, או, כפי שאומר נשיא האוניברסיטה, שְשְשְשבנגב.

"פתאום הבנתי מה הוא אומר שם בשיר," שמעתי את שכנתי הלא מוכרת זורקת לעברי משפט סתום בשיעור של המתרגל הג'ינג'י. "איי'ם גְרין, אִיף אָי ווֹז בְּלוּ אָי ווּד דָיי, אִיפ..." היא שרה לי, ומוסיפה, "הבנת? אני ירוק, אם הייתי כחול הייתי מת!"

אני, כהרגלי, הפניתי אליה מבט המום מעצם הפנייה הישירה הזו, ללא שום הקדמות. אנחנו מכירות מאיפשהו? שאלתי את עצמי בציניות, שהיום אני יודעת שנבעה מחוסר ביטחון עמוק מאוד. לא שלא ידעתי שאני מתביישת מאוד כשאני בחברת אנשים חדשים. מאוד. אבל לא שמתי לב שזה גורם לי להסתכל עליהם, כביכול, בהתנשאות, כאשר בפועל הגנתי על עצמי. בקושי הבנתי מה היא רוצה ממני באמצע התרגיל המסובך הזה בעקומת תמורה כלכלית, וכבר התכוונתי לתת לה את המבט המחייך, הצבוע הזה, אבל המבט ההמום שהפניתי אליה הפך לחיוך אמיתי, וחיבה התגנבה לתוך ליבי ברגע שראיתי את ההבעה הסוּפֶּר רצינית שבה נאמר המשפט הזה, ואת החיוך הרך שבא בסיומו, כזה שמקבלים רק מחברה ותיקה.

ככה זה היה בשיעור ההוא, וככה זה עד היום, שלוש שנים אחרי. עם רונה אפשר לדבר על כל דבר, והיא יכולה לדבר עם כל אחד. וכולם בטוחים שהיא החברה הכי טובה שלהם. חוץ ממני, שהיא באמת החברה הכי טובה שלי. אני חושבת.

בכל אופן, היא החברה היחידה שלי שממש חיזרתי אחריה. כל חיי אנשים פשוט היו איתי. עם כל מי שאני מכירה התחברתי תוך כדי, אולי אפילו אפשר להגיד שכולם חיברו אותי אליהם. הם מצאו את דרכם אליי ולא ויתרו, על אף התגובות המהוססות שלי, עד שיכולתי להרגיש בטוחה ולהחזיר להם חיבור. אבל רונה, אותה ממש רציתי להכיר.

מספר שיעורים אחרי אותו מפגש ראשון עשיתי את הצעד. היא ישבה בהפסקה על השולחן ויצרה מעגל הקשבה מדהים. עמדו סביבה קרוב לעשרה אנשים, והיא דיברה והסבירה משהו. לא יודעת מה. לא חשוב גם. וכולם עמדו והקשיבו. מה זה הקשיבו!? ישבו ולא פצו פה. לפעמים מישהו קפץ עם שאלה ותו לא. זה לא היה דיון, זה היה נאום. מאוחר יותר ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני בכלל לא יודעת איך קוראים לה. מהלך ראשון. ואז, אחרי כן, באחד השיעורים, הצעתי לאסוף אותה להופעה הסטודנטיאלית של פתיחת השנה. ברי סחרוף הגדול. חיזור אמיתי ומאוד לא אופייני לי. מזל שעשיתי את זה.

את כל החברים שליוו אותנו מקרוב במשך כל לימודי התואר הראשון היא הביאה, אפילו את שוהם. הכרתי אותו עוד לפניה, בעבודה משותפת במלון ההוא, החדש, שנפתח בעיר, ואחר כך בטיול משותף לדרום אמריקה. אפילו אותו היא זו שהכניסה פנימה. ובסוף השנה השלישית נפרדנו מכל החבורה המורחבת של שלוש השנים הללו ונשארנו רק הקרובים, גרעין הבנות ועוד כמה שנשארו בסביבה, בסוג של קשר שכבר ילווה אותנו, כנראה, לתמיד.

והנה, אנחנו בתחילתו של תואר שני. שתינו בפנים על מִלגה, והחלטנו לעבור לגור יחד. רונה גרה במעונות בשלוש השנים של התואר הראשון. אני, שעזבתי את הבית בשנה השלישית ועברתי לגור עם אחותי, חיפשתי עכשיו דירה חדשה מאחר שאחותי מצאה בן זוג ועברה לגור איתו. אבל היא באה עם רעיון. חבר קרוב ללימודים, אדם, שאותו רונה ואני קצת הכרנו מכל החגיגות בדירת האחיות שלנו, חיפש שותפים חדשים לאחר שאלה שגר איתם סיימו ללמוד ועזבו את העיר. הרבה לא ידענו עליו, אבל היו שני פרטים חשובים שידענו: שהוא עתודאי בבית הספר לרפואה ושהוא גיי. מתאים לנו בּוּל.

"כתבת במודעה שיש שלושה חדרי שינה."

אדם, רונה ואני החלפנו מבטים תוהים. ראינו סלון ושני חדרים, אם אפשר לקרוא לכוך השני חדר, ונגמרה הדירה.

"בואו אחריי!" אמר בעל הדירה ונכנס לתוך הקיר, או שככה זה רק נראה. בקצה הדירה נגלה לנו מסדרון דק ומפותל, או שאולי, בעצם, פנייה שמאלה חשוכה וצרה ממש כמו בסרט פנטזיה שיש בו מערות מסתוריות.

"החדר השלישי שייך לדירה השכנה. קניתי אותו מהם." זאת אומרת שהדירה הצמודה אלינו, זו שבכניסה ליד, לדירה הזו חסר חדר כי החדר שלה נמצא אצלנו.

כן. מוזר אך אמיתי. נא להכיר: דירות שכורות, אוניברסיטת בן גוריון שששבנגב, באר שבע.

אהבתי מאוד את הדירה. סלון רחב וארוך, מרפסת גדולה, מטבח פתוח הפונה לחדרים ובו שולחן אוכל קטן שמתאים בדיוק לשלושה. מרחבים על מרחבים. נכון, שני חדרים סבירים ואחד ממש קטן, אבל אני הכרתי את עצמי. אני לא חיה בחדר השינה. אותי ימצאו או בסלון או מחוץ לקירות לגמרי. לכן ידעתי שאוכל להסתדר. רציתי כל כך להסתדר, כי רציתי כל כך את הדירה הזו.

לקחנו אותה. היה לנו "נוף לים". המרפסת שלנו פנתה לגינה מטופחת ברחבה של בית אבות גדול — שכנים טובים. היינו במרחק של חמש דקות הליכה מהאוניברסיטה ומבית החולים, עם צפייה חופשית במסוקים הנוחתים ועם פאב מתחת לבית. ובעיקר היה לנו אחד את השני.

בימים הבאים היינו עסוקים בליהנות משארית החופש. רונה ואני, צמודות, ישנו בכל לילה בדירה אחרת בהמתנה עד שניכנס לשלנו. העברנו ימים ארוכים בבריכה ובהופעות קיץ.

באחד הערבים דיברנו עם אחת מהחברות ללימודים. היא גרה במבנה הארוך הזה במשך כל הלימודים לתואר הראשון. "יש שם ריח של ביוב בערב. תמיד היה, כל שלוש השנים." ביוב מפריע לנו? מה פתאום! היינו מרוצות עד השמיים. גם אדם. מצאנו את דירת החלומות שלנו. עכשיו נשאר להעביר, לנקות, לרהט ולהיכנס לשנתיים המעצבות של חיי.