שמיים זרים

1

החוט המשולש

בחלוף תְּלֵיסַר ימי בְּעָתָה וטלטלת נפש, שהניעו את רוחו לסירוגין מייאוש עמוק לתקווה גדולה ולהפך, הבין סֶנְיוֹר טוּבְיָה סַגִּי נְהוֹר כי מכל תשע מאות ושלושה מיני המיתות המשונות שהופקדו בידיו, מנוי וגמור עם שר המוות לִבְרור למַייקל גרוֹס שׁתום העין את המיתה הקשה שבכולן, ומיהר להזעיק מירושלים את מְטיל הכסף הפִּלאי.

איש הקשר הטלפוני לא היה איש בשורה. "בשעה זו ממש," הבהיר לטוביה בקול מונוטוני, כאילו קרא מתוך הכתב, "המטיל עושה את דרכו לעבר בית החולים המלכותי במלבורן, משם יישלח לבית החולים סַן ז'וֹזֶף שבמרסיי, ורק אז אפשר יהיה להחישו לעבר בית החולים האוניברסיטאי על שם יוּליסֶס סימפסון גרַנט שבפילדלפיה." טוביה סגי נהור ניסה להבהיר כי השעה דוחקת והבטיח להכפיל ואפילו לשלש את עמלת הטִרחה אם יחול שינוי בלוח הזמנים של פיסת המתכת הקסומה, אבל הקול שבקצה הקו השיב לו בגערה מרומזת כי המְטיל מֵשִׂיחַ אילמים, פוקח עיוורים ומקיץ נרדמים, מיטיב לרעים ולטובים, ואין לפניו לא עוולה, לא משוא פנים ולא מיקח שוחד.

מבעד לדלת הפתוחה ראה טוביה את מייקל גרוס מוקף בסבך צינורות: צַנְתַּר שתן, עירוי פריפרי למתן תרופות ונוזלים דרך הווריד, עירוי עורקי למדידת כמות הגזים בדם, חיישנים למדידה רציפה של לחץ הדם, עירוי מרכזי, זונדה להזנה, וטוּבּוּס שחיבר את מכונת ההנשמה אל הקנה. העייפות משעות השהייה הרבות ליד מיטתו של השְׁכִיב מֵרַע החלה להכריע את גופו, והוא שקע אל תוך הכורסה המרופדת בסמוך לחדרו של חברו הטוב. מדי כמה רגעים נחלץ מכורסתו כדי לוודא שתשדורות המסך אינן מבשרות רע ושנשמתו של החולה עדיין צרורה בצרור החיים. כשחֶבְלֵי שינה החלו ליפול על עפעפיו, התמזגו צפצופי המוניטור וצעדי הרופאים בערפילי חוט מחשבתו הנמוג. הוא ראה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים עומדים ממעל לו, שש כנפיים שש כנפיים לאחד. מיכאל, אוריאל, גבריאל ורפאל, שרי צבאות ישראל, מתחננים לאל בעד חברו, וברַעַשׁ גָּדוֹל אַדִּיר וְחָזָק משמיעים קול, ולעומתם סַמָּאֵל, שליט הרקיע החמישי שהזדווג עם לילית ונעמה מלאכיות ההפקר, הודף את קריאותיהם בחיצי אש ומבקש לשלוח את ידו אל המַאֲכֶלֶת, ומְטַטְרוֹן שר הַפָּנִים מתנשא על הכיסא וצופה במחזה. כשניעור משנתו החטופה לקול צפצוף רם ומתמשך, זינק בבהלה אל המוניטור. רופאה ניצבה למראשותיו של החולה, וטוביה הבחין בתג הנושא שם משפחה יהודי נפוץ ענוד על דש חלוקהּ. "הוא עדיין כאן," אמרה לו. "רק כשהקווים במוניטור יהפכו לקו אחד רציף וישר, תוכל לקרוא קריאת שמע."

מאותו היום ואילך מיעט טוביה לפקוד את בית המדרש. אמנם מדי בוקר המשיך להתגבר על יצרו כארי וניעור משנתו עוד בטרם קריאת הגבר, ולאחר שהתפלל וָתִיקִין וסעד את ליבו בפת שחרית שם את פעמיו כמנהגו אל עבר בית המדרש הקטן על שם רבי משה חיים לוּצָאטוֹ, שבנה הוא עצמו במיטב כספו במרכז העיר פילדלפיה, אבל רגליו נשאוהו כמו מאליהן אל עבר מקום אחר.

עד שנפל מייקל גרוס למשכב היה סניור טוביה סגי נהור נודע בשערים כמי שחס על רגעיו יותר משהוא חס על ממונו. משעה שפסע בחרדת קודש אל חדר הלימוד הצר לא פסק פיו מלפלפל בדברי תורה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית. מי שראהו לומד גמרא בבית המדרש נדמה היה בעיניו כאילו הוא עוקר הרי הרים ממקומם וטוחנם זה בזה. הבריות ריננו אחריו שהוא קנאי לאלוהיו כפנחס בַּשִטִּים, ויש שנשבעו בנקיטת חפץ כי פעם נעץ חרב בבית המדרש ואמר: "כל מי שיפסיק ממשנתו יידקר בחרב זו." את הבאים בשערי המבנה קידם שלט המזהיר את מי שאין תוכו כְּבָרוֹ שלא ייכנס אל בית המדרש, עד שנתמעטו התלמידים וכמעט לא נמצאו שם למדנים.

תשע שנים חלפו מאז הגיע סניור טוביה לפילדלפיה בעקבות חברו מייקל גרוס, כדי לעשות בה את תורתו עיקר ואת מלאכתו עראי. אף על פי שפילדלפיה – השוכנת על אם הדרך שבין המטרופולין הגדולה ניו יורק לבין וושינגטון הבירה – היא עיר גדולה לאלוהים ובה יותר ממאה ושישים ריבוא בני אדם, הרי שמעולם לא נחשבה כעירם של סופרים וחכמים יהודים. אמנם כמו ניו יורק, גם היא כרך שיש בו הכול והכול בו: לניו יורק יש תיאטראות בְּרוֹדְוֵוי ולפילדלפיה יש מרכז קִימֶל. את ניו יורק מקשטים גשר וֵרֵזאנוֹ, גשר ברוקלין וגשר קווינסבּוֹרוֹ, ואילו לפילדלפיה יש גשר בנג'מין פרנקלין, גשר בֶּטסי רוֹס וגשר טָקוֹני־פַּלמַיירָה. בניו יורק שוכנת אוניברסיטת קולומביה המעטירה, ופילדלפיה מתפארת באוניברסיטת פנסילבניה היוקרתית. ניו יורק בנויה על גדותיו של נהר הַדסוֹן, ואילו פילדלפיה משתכשכת במימיהם של הדָלָוֵור והסְקוּקֶל. ניו יורק מתהדרת בפסל החירות, ופילדלפיה מתגנדרת בפעמון המפורסם ביותר בתבל. בניו יורק פעלו בֵּייבּ רוּת׳ – מגדולי שחקני הבייסבול בכל הזמנים, ולוֹרנס טֵיילוֹר – אימת הקווֹרטֶרבֶּקים של הפוטבול האמריקאי, ואילו בפילדלפיה שיחק כדורסל דוקטור גֵ׳יי האגדי, ובה התגורר המתאגרף הנודע ג׳וֹ פְרֵייזֶ'ר. בשתיהן בתי קולנוע למכביר, מועדוני לילה שוקקי חיים, פינות אפלות ורחובות שטופי זימה, שווקים גדולים, מגדלים הנושקים לרקיע השמיים, כנסיות גוֹתיות, דוכני אוכל רחוב ומסעדות יוקרה, מוזיאונים נחשבים לאמנות ופארקים עצומים. בשתיהן מתגורר ערב־רב של לאומים, ובשתיהן מתנגנות להן ברחוב שבעים לשונות. אך יתרונה של פילדלפיה טמון בעברה: בשנת 1776 נתכנסו בה נציגי המושבות והכריזו על עצמאותה של ארצות הברית, ובשנת 1787 אושרה בה החוקה האמריקאית. לפילדלפיה יש גם גבינה מפורסמת, והסנדוויץ' הכי מושחת ביבשת – פִילִי צִ׳יז סְטֵייק. ועל אף כל זאת, כל מי שפסע פעם ברחובותיהן יודע שתהום רַבּה פעורה ביניהן. דורשי רְשומות מדמים את ניו יורק לפני החמה ואת פילדלפיה לפני הלבנה. כי ניו יורק ניחנה בתכונה שאולי אין דומה לה בשום עיר אחרת בארצות הברית. יש אומרים: נשמה יתרה ניתנה בה, ויש אומרים שאין בה נשמה כלל. כך או כך, הכול מודים שהיא מוֹתרת מכל האחרות, לא בשל גודלה או עושרה אלא משום שנֶעֱרְתָה עליה רוח ממרום, או שמא דווקא משום שהאל פסח עליה ולא נפח בה מרוחו כלל.

בשתי ערים גדולות אלה, שרק נסיעה קלה בת כשעה וחצי בטֶרנפַּייק של ניו ג'רזי חוצצת ביניהן, חיות להן קהילות יהודיות גדולות. בניו יורק דרים כמיליון ומחצה מצאצאי אברהם העברי, ובפילדלפיה כרבע מיליון מאחיהם, והממעיטים אומרים: כעשרים ריבוא. בניו יורק חיים כל שלומי אמוני ישראל: חסידים ומתנגדים, ליטאים ובריסקאים, אנשי ויז׳ניץ וסדיגורא, חסידי ערלוי וחסידי גור, הקהילה הקדושה של לובביץ׳ וזו של סאטמר, חצרות קרלין ו"שומרי אמונים", עוטי המקטורן הקצר ולובשי קפטני ה"זברה", חובשי המגבעות האופנתיות ובעלי השטריימל, ספרדים הנוהגים כשיטת ה'בן איש חי' ומזרחים המתנהלים על פי ה'שולחן ערוך', קנאים העלולים לפגוע במי שבא על נוכריות, ואף בועלי נידות וסתם אנשים שאינם חפצים בחיים דתיים. ומניינם של האחרונים – כחול הים אשר לא ייספר.

לפילדלפיה, לבד מ"קהל קדוש מקווה ישראל" – בית הכנסת ההיסטורי, שיסדו בשנת 1771 יהודים ממוצא ספרדי, חמש שנים בטרם היווסדה של ארצות הברית – ישנם גם בתי כנסת של חוזרים בתשובה גמורה, של קונסרבטיבים, של רפורמים, של יוצאי חבר העמים ושל דוברי שפת הקודש. אבל רובם של היהודים בפילדלפיה וגלילותיה מקדשים את השבת בנסיעה. בימות הקיץ הם יוצאים לחוף של וַיילְדווּד או לאטלנטיק סיטי שבניו ג׳רזי, ובימות השלגים לסקי בהרי הפּוֹקוֹנוֹס שבפנסילבניה, ומסתפקים בידיעה שאבות אבותיהם עבדים היו לפרעה במצרים ולאחר מכן יצאו משם ברכוש גדול. כי חזקה בידיהם, זה כבר שני דורות, ששֵב ואל תעשה – עדיף.

ליהודי פילדלפיה יש גם מה שאין ליהודי ניו יורק: אף על פי שחכמיה מועטים, קבע בה את דירתו גדול התורה רבי שמואל קמינצקי. במערבה שוכנת כבוד ישיבת פילדלפיה הנודעת לשם ולתהילה, ובצפון־מזרחה נאחזו חברי קהילת קודש "היד החזקה", ששמם יצא מסוף היבשת ועד סופה כאנשי מעשה וכגומלי חסדים. אבל כל מי שהזדמן פעם בחייו לבתי הכנסת של שתי הערים יודע שתהום פעורה ביניהם. יש אומרים: משום שרוח האל מפעמת בין צריחיה של העיר ניו יורק, ואחרים אומרים: משום שהאל מעולם לא בא בשעריה.

אף על פי שכמעט עשור חלף מאז עקר אליה, התהלך סניור טוביה סגי נהור כזר בפילדלפיה. לא מחמת שלא התמצא במבואותיה של העיר – כי סניור טוביה היה בקיא להפליא ברחובות פילדלפיה כפי שהאמורא שמואל היה בקיא בשבילי נהרדעא, וגם כשנהג במכונית השברולט־קַפּריס הלבנה הישנה שלו בנתיביה מעולם לא נזקק לעזרת מפות דרכים – אלא מפני שלא חש שייכות לשום מקום שנקלע אליו: לא לרחובות העיר, לא לבתיה, לא לתושביה, ואפילו לא לבתי כנסיות ובתי מדרשות שבה. גם כשנשא את עיניו לשמיים, בימים המעטים בשנה שבהם הם נראים תכולים ונקיים, חש כי הוא זר להם והם זרים לו.

לפני שעבר לפילדלפיה התגורר סניור טוביה סגי נהור באָפֶּר אִיסט סַייד בניו יורק. הוא נמנה עם אותם הסוברים שכנפי השכינה העליונה סוככים על האי מנהטן יומם וליל, כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה, כנשר על גוזליו ירחף. כשהתהלך לאורכו ולרוחבו של האי הצפוף והשוקק חש שהוא מכיר את אבניו ועציו מאז ומתמיד אף על פי שנולד אלפי מילין הרחק משם. מימרה שגורה הייתה בפיו כי מאז רכש הסוחר ההולנדי פטר מינוּאי בשנת 1626 את האי מתושביו האינדיאנים בשישים גילדֶרים הפך חבל האדמה הזה לארץ אשר האלוהים דורש אותה תמיד ועיני ההשגחה האלוהית ממוקדות בה מראשית שנה ועד אחריתה. ואולי כל זאת משום שמאז הגיח בגפו מבטן המטוס בנמל התעופה על שם ג׳ון קנדי והוא צעיר בן שלושים לא הפסיקה ההצלחה להאיר לו פנים, ונפשו נקשרה באבני המקום.

קשה לתאר את מראהו של סניור טוביה סגי נהור, כי כמו הילד שביקשה חנה אם שמואל בתפילתה, הוא דמה להרבה אנשים: לא עב בשר היה ולא שדוף, לא ארוך ולא גוץ, לא כְּעוּר תואר ולא יפה מראה, לא בהיר עור ולא שחום, ויש אומרים: גם לא חכם ולא טיפש.

עיניו היו חומות ושער ראשו שחור ומקורזל. הוא התגלח כל יומיים, כי זקנו היה דליל וזיפיו לא מיהרו לצמוח. עד כדי כך גבר ממוצע למראה היה, עד שהבריות התקשו לתארו כאשר נתבקשו לכך. מכריו האמינו שבשל חזותו הסתמית לא דבקה בו עינא בישא, וליצני הדור היו מדקדקים ואומרים כי כשהשטן היה מבקש לרקד כנגדו, לא היה יכול להבחין בינו לבין אחרים ועל כן היה מניח אותו לנפשו. רק שׁוּמָה אחת כגודל גרעין חמנייה הייתה תקועה לו על מצחו בין שתי עיניו, לְאוֹת וּלְטוֹטָפֹת, והייתה נוסכת עליו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם.

לאמיתו של דבר, סַלְבָדוֹר היה השם שניתן לו עם היוולדו, אבל לאחר שכל מה שנגע בו צלח, החלו הבריות לקרוא לו טוּבְיָה. גם שם משפחתו מלפנים לא היה סַגִּי נְהוֹר, אלא פֵרֵיירָה. אולם לאחר שישב זמן־מה בניו יורק החלו תלמידים כרבנים לקרוא לו סגי נהור, משום שהיה רואה אור בכל נכס שנידַלדל ומאסו בו אחרים, ומייד לאחר שקנהו מידם נהפך מזלו של אותו הנכס והחל להפיק רווחים. ויש אומרים שקראוהו סגי נהור על שום שהיה קונה נכסים כושלים כעיוור, בלי שבדק לעומק את טיבם ובלי שתהה על קנקנם, ובכל זאת הייתה השעה משחקת לו.

כך או כך, רבים האמינו כי בשעה שדרכו רגליו על אדמת ניו יורק נגע המלאך מיכאל במצחו, בין שתי עיניו, ובמקום ההוא צמחה לה אותה שומה חומה. אלא שמאז ששינו מכריו את שמו, הלך טוביה ונתעצם שבעתיים, ובכל מקום שזרע את מעותיו ראה מהן יותר ממאה שערים. שהרי נאמר במסכת ראש השנה: ״אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מְקָרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי המעשה״, וכולם נתקיימו ברבי טוביה: על שינוי השם כבר סיפרנו, ועל שאר הדברים עוד יסופר בהמשך.

המזל לא האיר לו משחר ילדותו. לפני שהגיע לניו יורק היה מזלו של טוביה, שעדיין נקרא אז סלבדור, דומה ללבנה, שלעיתים היא מתמלאת ולפעמים היא נגרעת. הוא נולד בסָאוּ פָּאוּלוֹ, הכרך הגדול שבברזיל, בשכונת בּוֹם רֵטירוֹ, לא הרחק מתחנת המטרו דָה לוּז. הוריו היגרו לשם מבודפשט במהלכה של שנת 1956, בעקבות המרד ההונגרי בברית המועצות שהותיר אחריו הרס רב ואלפיים וחמש מאות הונגרים הרוגים.

כְּשֶׁעִבַּרְתּוֹ אימו מת עליו אביו, וכשנגמל מחלב התייתם גם מאימו. מכרים רחומים ממוצא הונגרי, שגרו סמוך לרוּאָה דָה גראסָה שבשכונת בּוֹם רֵטירוֹ והכירו את הוריו עוד מבודפשט, אספו אותו לביתם, והוא היה להם לבן. הוריו המאמצים לא היו אדוקים כמולידיו, שהשתייכו לקהילה האורתודוקסית בבודפשט, ושלחו אותו ללמוד יחד עם ילדיהם בבית הספר היהודי הֵזֵ'נֵרָסָאוֹ – "התחדשות" – הנחשב למסורתי ומתקדם, בשכונת בָּארָה פוּנְדָה. בשבתות ובמועדי ישראל הם התפללו בבית הכנסת הליברלי "איחוד הקהילות היהודיות של סאו פאולו", שברחוב בֵּלָה סִינְטְרָה, לא הרחק משדרות פָּאוּליסְטָה, המרכז הפיננסי והעסקי של העיר הגדולה המפויחת והתוססת. כשהעלוהו לתורה קראו לו יוסף בן יהודה, אולם מחוץ לכותלי בית התפילה אימץ לו שם פרטי ושם משפחה מקומיים: סַלְבָדוֹר פֵרֵירָה.

את מייקל גרוס הכיר עוד מהימים שבהם למדו בבית הספר התיכון היהודי הֵזֵ'נֵרָסָאוֹ, אבל השניים מעולם לא נחשבו לחברים של ממש. משפחתו של מייקל גרוס התגוררה באָלָמֵדָה קָזָה בְּרַנְקָה שבשכונת זַ'רדִים פָּאוּלִיסְטָה. הוריו נחשבו ליצרנים בולטים בתעשיית תחתוני הנשים הברזילאית, ופער המעמדות לא זימן אפשרויות רבות למפגשים חבריים בין השניים. לפעמים מבטיהם הצטלבו גם בזֶ'ה־סֶה־אוּ – כך כונה בקיצור בית הכנסת הליברלי הגדול בפי כול – אבל הם מעולם לא שוחחו זה עם זה, פרט להנהוני ראש ולאמירות נימוסין שגרתיות כגון: טוּדוֹ בֶּם? הכול בסדר?

נוכחותו של מייקל, בניגוד גמור לטוביה, הייתה בולטת. כבר בשנה הראשונה של התיכון התנשא בקומתו מעל לכל בני שכבתו. גופו היה מוצק, ואף על פי שהקפיד לעטות על גופו חולצה ארוכת שרוולים גם במזג אוויר טרופי לח ומהביל, שרירי בטנו וחזהו בלטו מבעד לחולצתו ההדוקה ושרווליו חישבו להיפקע במקום הזרוע מחמת קשיותה של הקיבורת התפוחה. שער ראשו היה ארוך, והוא חצה אותו באמצעו וסירק אותו לשני צדדיו, כמו מונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ׳י. עיניו, כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם. גוֹן עינו הימנית היה כצבע הרקיע, וגון השמאלית ירקרק כמראה מי הים בחופיה של ברזיל. צבע עורו היה שחום כמי שֶׁשְּׁזָפַתְהו השמש, וגון זיפיו כעין נחושת קָלָל. הבנות, שהביטו על מראהו בכמיהה, כינוהו זֶ'זוּז, ישו הנוצרי. שמו הרשמי היה מייקל קופלמן, אבל כבר בצעירותו סוחרים יהודים ממולחים הדביקו לו את שם המשפחה גרוס, כלומר גדול, על שום שנטה להתרחק מעסקאות קטנות שאין רווח משמעותי בצידן. מאוחר יותר הוסיפו לו חבריו גם את הכינוי שְׁתוּם העין, משום שהחל לצאת לשוק כשרטייה שחורה קשורה על עינו השמאלית. היו שאמרו כי עפעפו העליון צנח וכיסה חלק מאישונו, ואחרים אמרו שתְבַלּוּל עלה בעינו ודוק לבן התפתח מן הלחמית ונמשך עד מרכז הקרנית ומראהו כמראה כנף של חרק.

סלבדור פריירה, שיהיה לטוביה סגי נהור, ומייקל קופלמן, שייקרא כאן מעתה מייקל גרוס, לא התעניינו במיוחד בענייני דת. הם ביקרו בבית הכנסת בעיקר מטעמים חברתיים. שניהם אהבו את האווירה המחשמלת שעה שהקַנטוֹר הראשי, חוֹסֶה קאגֵל הארגנטינאי, הוציא מפיו את המילים: "הוּא אֱלֹהֵינוּ, הוּא אָבִינוּ, הוּא מַלְכֵּנוּ, הוּא מוֹשִיעֵנוּ" לנוכח עיניהם העצומות של המתפללים, שביקשו להתמזג בשירתו של החזן הנודע. שניהם גם אהבו להאזין לדרשותיו יוצאות הדופן של רָבִּינוֹ מִיגֵל רֶזניק.

השיחה הראשונה בין סניור סלבדור פריירה לסניור מייקל גרוס ביולי 1991 אירעה באקראי לגמרי, בהֶבְּרָאִיקָה, מועדון החברים היהודי היוקרתי של סאו פאולו שבשכונת פִּינְיֵירוּס. ההֶבּראיקה – קומפלקס המשתרע על דונמים רבים של בריכות שחייה, מגרשי טניס, מסלולי ריצה, חדרי כושר מתקדמים, מועדוני פוקר, בתי קולנוע, תיאטראות, בתי כנסת, סניפי בנקים, מסעדות, מדשאות רחבות ידיים ומשעולי כורכר מטופחים לעילא, שמאז ומתמיד נחשב גם בעיני לא יהודים כמועדון עילית – פעלה בכל ימות השבוע. אבל ביום ראשון, יום המנוחה, הייתה גדושה במאות משפחות שבאו לנפוש משבוע העבודה וגם לפגוש בחברים ובמכרים. לצעירים ולצעירות הייתה זו הזדמנות להרחיב את מעגל היכרויותיהם.

סלבדור נרשם שם לחוג לריקודי עַם ישראליים. תרבות ישראלית לא ממש עניינה אותו, אבל מאז ראה את סוזנה חַסקין עומדת בתור מול דוכן הפלאפל הקטן שפתח ז׳וסף קארו, המהגר החדש מירושלים, החל לחקור על אודותיה. משנודע לו שהיא מדריכה בחוג לריקודי עם בהבראיקה מיהר להירשם לחוג, אבל אף פעם לא אזר עוז לדבר איתה. מדי פעם, תוך כדי ריקוד, הציץ לעברה בתקווה למצוא בעיניה רמז שיסגיר את סגור ליבה ויבהיר אם סיכויי ההיענות רבים על סיכויי הדחייה, ומשלא מצא סיכוי שכזה, חדל לפקוד את אולם הריקודים הגדול והצטרף למועדון השחמט. כי סלבדור פריירה מעולם לא הניח דבר על קרן הצבי, לא את ממונו, קל וחומר את כבודו. את כל מעשיו כִלכל בפלס בַּנָּאִים ונזהר שלא לפסוע על קרקע לא מוצקה. נוח היה לו להפיל עצמו לכבשן האש ובלבד שפניו לא יולבנו.

באולם משחקי הלוח פגש את מייקל גרוס, ששיחק שם גֵמָאוּ, שש־בש, עם דוקטור מָאוּרִיסְיוּ, המהנדס הישראלי הבכיר שממשלת ברזיל הזמינה לסייע בפיתוח התעשייה המקומית. האֶנזֶ׳נְיֵירוֹ הזר גִלגל את קוביות המשחק על השולחן הרבוע, הן נעצרו בקצהו, והוא קידם במיומנות ובמהירות את אבני המשחק שלו לכיוון היציאה מן הלוח. מייקל גרוס עשה אתנחתא קלה, הציג בנימוס את הישראלי בפני סלבדור, השניים לחצו ידיים, והמהנדס הוסיף בפורטוגזית רהוטה ובמבטא מקומי: "מוּאינְטוּ פְּרָזֵר", נעים מאוד. מָאוּריסיוּ, ממוצע קומה ובעל גזרה דקה, היה אז כבן שלושים שנה. בלוריתו הייתה רפה, הוא כבר הקריח בקודקודו והִרבה לחייך. זמן קצר לאחר הגיעו לברזיל הבין כי המקומיים מתקשים בביטוי שמו הפרטי ואימץ לו את השם הפורטוגזי מָאוּריסיוּ. עובדיו, שמשקפי ג'ון לנון העגולים שהרכיב על חוטמו נדמו בעיניהם כשני פנסיה הקדמיים של מכונית החיפושית הפופולרית של פולקסווגן שיוצרה אז בברזיל, העניקו לו מאוחר יותר את שם המשפחה פוּסְקִינְיָה, כפי שנקראת בברזיל אותה מכונית.

"מעולם לא שיחקתי את המשחק הזה. חשבתי שרק זקנים ממוצא לבנוני או סורי משחקים אותו כאן," פנה סלבדור פריירה אל המהנדס הזר, כשהוא מנסה לעקוב אחר מהלכי המשחק.

"למדתי לשחק אותו במילואים," השיב לו דוקטור מאוריסיו, בעוד מייקל גרוס לוכד אחת מאבניו שנותרה בודדה על אחד המשולשים.

"אני מניח שלאף אחד אין שָׁם בצבא חשק לחשוב," ניסה סלבדור להתבדח. "שחמט הוא לא משחק לאנשים עייפים. כשאני מניע על הלוח את הפרש או את הרץ, אני רואה בעיני רוחי את אצילי הפרסים, ההודים או הסינים במאה השנייה לפני הספירה יושבים על גבי מחצלות, חוככים בראשם כשזמנם בידם ומחשבים את צעדיהם."

"משחק השש־בש הרבה יותר עתיק מן השחמט," המהנדס גִלגל שוב את הקוביות על השולחן.

"אָה יִמְפּוּסִיוֶול, לא ייתכן," סירב סלבדור להאמין.

"כבר באוּר העתיקה שיחקו כנראה במשחק דומה. באיראן התגלה לוח משחקים בן יותר מחמשת אלפים שנה," השיב לו הישראלי. "כשהתַּנָּאִים פסקו במסכת סנהדרין כי 'הַמְּשַׂחֵק בקובייה פסול לעדות', הם ככל הנראה התכוונו למשחק הזה."

"אולי אתה צודק," הנהן סלבדור והתיישב על הכיסא הפנוי בצלע השולחן הצדדית, "אבל שחמט הוא משחק שמדמה את החיים עצמם. כמו בחיים, יש לכל אחד אין־סוף אפשרויות לפעולה. אומרים שבשחמט יש עשר בחזקת ארבעים ושבעה מצבים אפשריים. זהו מספר בלתי נתפס, טריליונים של אפשרויות. כמו בחיי היומיום, כל מהלך מושפע מקודמו ולכל מסוּבָּב יש סיבה. אם ביצעת טעות – אין חזרה ממנה ויהיו לה השלכות אין־ספור בעתיד. תוכל לכפר עליה רק באמצעות מהלכים עתידיים מבריקים. על טעויות משלמים, ולפיכך, כמו בחיים האנושיים, צריך אדם לכלכל את צעדיו בתבונה."

"נָאוּן טֵין רָזָאוּן, אתה שוגה," היסה אותו מאוריסיו. "משחק השש־בש קרוב להוויה האנושית יותר ממשחק השחמט."

"בשחמט," סלבדור נתן דרור למחשבותיו, "כשאתה פותח עם רַגְלִי המלך שתיים לפנים, הלוח כולו יהיה מעתה ואילך שונה בתכלית מאשר היה אילו פתחת בהצעדת רַגְלִי המלכה שתי משבצות קדימה. כל המהלכים שיבואו אחר כך ייגזרו מן המהלך הזה, ולעולם לא תוכל לדעת מה היה קורה אילו החלטת אחרת. כך גם בחיים. למשל, אתה מתלבט בין שתי נשים ולבסוף נאלץ לבחור באחת מהן, נושא אותה לאישה ומקים איתה בית ומשפחה. ברור שאותה החלטה חרצה איך ייראה ביתך, איפה תגור, איפה תטייל, מי יהיו ילדיך ואיך ייראו חייך. לעולם לא תוכל לדעת איך היה מעוצב ביתך ומה היה מראה פניהם של ילדיך אילו היית בוחר אחרת. בשש־בש, לעומת זאת, אתה יכול לבצע כמה וכמה טעויות, אבל אם לבסוף המזל ישחק לך והקוביות יזמנו לך מספרים טובים, ייתכן שהגלגל יתהפך ולבסוף תנצח במשחק. ווֹסֶה אִינְטֶנְדֶה? אתה מבין?"

מייקל גרוס, שעד עתה הסתפק בהאזנה לדו־שיח, גִלגל בתורו את הקוביות האדומות על השולחן. הן הראו שש־שש, הוא הוציא את אחרונות אבניו מן הלוח, הכריז על מַארְס, ולאור ניצחונו הכניס את אבני המשחק וקוביותיו אל קופסת העץ המתקפלת, נעץ מבט ממושך בסלבדור פריירה ולחש: "סניור מאוריסיו צודק בהחלט. החיים אינם משחק שחמט, הם משחק שש־בש. סֵין דוּוִידָה, ללא ספק."

"אתה יודע שאלברט איינשטיין אמר שאלוהים לא משחק בקוביות," השיב סלבדור.

"אני לא יודע למה בדיוק התכוון איינשטיין," ענה מייקל גרוס, "אבל כבר הספקתי ללמוד דבר או שניים על החיים. אדם יכול לשקול היטב את החלטותיו ולחשב את צעדיו רק כדי לגלות לאחר מכן שהגורל היתל בו. אתה מתלבט היכן להשקיע את כספך ורוצה לכלכל את מעשיך בתבונה, מתייעץ עם כלכלנים ואנשי מקצוע ורוכש את הנכס שאמור להניב לך את הרווחים המרביים, אבל זמן קצר לאחר מכן הבורסה נופלת, הנדל"ן קורס, והנכס המבטיח שקנית הופך בִּן לילה לכלום. מאידך גיסא, אדם יכול להשקיע את כספו, בניגוד לכל התחשיבים, ברכישת קרקע חקלאית זיבורית זולה על גבעה טרשית, ולאחר כמה שנים, בניגוד לכל הציפיות, מתעורר לפתע צורך ציבורי בלתי ניתן לחיזוי, הרשויות משדרגות את ייעוד הקרקע מחקלאות לבנייה, והוא מתעשר ברגע. שחמט הוא משחק אסטרטגיה מופשט המבוסס על יכולת חשיבה ותכנון, ואילו השש־בש הוא משחק אסטרטגיה המשלב גם יסוד של מזל. מי שמתנהל בחייו בחוסר אחריות, אחריתו מי יְשׁוּרֶנָּה, אבל אין פירוש הדבר שאנשים קפדנים ושיטתיים מצליחים תמיד. טֶנְיוּ טוֹדָה אָ סֶרְטֵזָה! אני בטוח בזה לחלוטין!"

שעון הקוקייה הגדול שעל הקיר באולם המחופה עץ הראה שהשעה קרובה לחצות היום, השלושה קמו מכיסאותיהם כדי למהר לאַלְמוֹסוּ, ארוחת הצהריים, ותוך כדי פסיעה מדודה במשעולי ההֶבּראיקָה המטופחים הוסיף מאוריסיו: "סניור סלבדור, כבר בספר 'הזוהר' הקדוש נאמר: 'הכול תלוי במזל, ואפילו ספר התורה שבהיכל צריך מזל', שהרי פעמים שיֵש בהיכל ספרי תורה רבים, וקורה שאת רובם מוציאים לקריאה בציבור לעיתים תכופות, בימי שני וחמישי, בשבתות ובימים טובים אחרים, ורק ספר תורה אחד נשכח בדד בפאתי ההיכל ומוציאים אותו אחת לשנה לריקודי שמחת תורה. אתה יודע? זכה הגנרל אלנבי, ורחוב מכובד נקרא על שמו בתל אביב. ואילו ליליינבלום, סופר בישראל, איתרע מזלו ונעשה רחובו למרכז הסחר הבלתי חוקי במטבע זר."

סניור מייקל גרוס וסניור סלבדור פריירה נכנסו למסעדה האסייתית שבמתחם המסעדות במועדון, ומאוריסיו המשיך לעבר דוכן האוכל הים תיכוני, תוך כדי קריאות הדדיות: "אָטֶה לוֹגוּ!" להתראות! מאותו היום ואילך נעשו שלושתם לאגודה אחת, וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק.