שנותי עם אבא

פרק 1 מזל שנולדתי

לפי הנסיבות שהיו מנת חלקם של הורי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בחודש ספטמבר 1939, הרי לידתי בספטמבר 1944, חמש שנים מאוחר יותר, היתה ממש מוטלת בספק ולא היה חסר הרבה שלא היתה מתרחשת בכלל.

באוגוסט 1939 השתתף אבא בקונגרס הציוני שהתכנס בז'נבה. אבא נבחר בהיותו סטודנט לרפואה בן 23 ליו"ר ההסתדרות הציונית של יהודי פולין, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בין שתי מלחמות העולם. היה זה הקונגרס הציוני האחרון לפני מלחמת העולם והשואה. האווירה בו היתה כבדה וקודרת, אך איש לא צפה את ממדי האסון הממשמש ובא. הקונגרס הציוני הסתיים ואבא נסע מז'נבה ללונדון. הוא צפה את המלחמה המתרגשת ובאה, הזהיר מפניה בכתב ובעל פה, ואף לא הסתפק באזהרה. בימים האחרונים של חודש אוגוסט 1939, הוא התדפק על דלתותיה של ממשלת בריטניה ובפיו רעיון יוצא דופן. רעיון זה גובש באוגוסט 1939 בשולי הקונגרס הציוני בז'נבה, בהתייעצות בין דוד בן־גוריון, אנשל רייס - ראש המשרד הארצישראלי בוורשה - ואבא. הוא הציע להקים "לגיון יהודי" מורכב מצעירי יהדות פולין שיילחם במסגרת הצבא הבריטי נגד גרמניה הנאצית לכשתפרוץ המלחמה. אבא רצה שחלקו של העם היהודי יהיה עם המנצחים במלחמה, ושיתוף רשמי של היהודים בחסות המעצמה המערבית הגדולה שהצטיירה אז כמגן העולמי נגד היטלר עשוי היה להבטיח זאת. אולם הבריטים דחו את הרעיון. שעתו תגיע כאשר תקום ביולי 1944 בארץ ישראל "החטיבה היהודית הלוחמת" (הבריגדה היהודית), שהספיקה להשתתף בשנה האחרונה של הלחימה בנאצים באירופה.

הבריטים השיבו את פניו ריקם ואילו בפולין גברו הסימנים כי המלחמה עם גרמניה עומדת לפרוץ. אבא, שהיה קצין מילואים בצבא הפולני בדרגת סרן, שימש קצין רפואה באחת החטיבות הלוחמות. מדי יום היה הולך למשרד חברת התעופה הפולנית "לוט" בלונדון, אך כל המקומות בטיסות לוורשה היו תפוסים. ב־31 באוגוסט הלך אבא למשרדי "לוט" והפקידה אמרה לו שוב: "ד"ר קליינבוים, אין מקום על הטיסה לוורשה". בעוד יוצאות המילים מפיה נכנס למשרד פולני שביקש לבטל את טיסתו לוורשה. אבא קנה מיד את מקומו של האיש במטוס. זו היתה הטיסה האחרונה של "לוט" שיצאה מלונדון לוורשה ב־31 באוגוסט 1939. אלמלא ביטל האיש את טיסתו ספק אם היו אבא ואמא מצליחים להתאחד. אמא היתה נשארת בוורשה ולא בטוח אם אבא יכול היה לחלץ אותה משם, ונראה שהיה עולה בגורלה ובגורל אחותי תמר את אשר קרה לכל משפחתנו בוורשה.

בשדה התעופה של ורשה חיכתה לו אמא. למחרת ב־8:00 בבוקר נסע אבא ליחידתו. היה זה האחד בספטמבר, היום בו פלשו הגרמנים לפולין והצבא הפולני הוכה ונסוג. את הרכבת בה נסעו הפציצו מפציצי צלילה גרמניים, והוא וחבריו המשיכו את נסיגתם ברגל. משהגיעו לתחום עליו השתלטו הסובייטים בתוקף הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, נלקחו הקצינים הפולנים במסע לכיוון בלתי־ידוע. סופם היה מר. חבריו של אבא למסע הרגלי הזה הגיעו ליער קאטין, שם נורו למוות על ידי הק־ג־ב 10,000 קצינים פולנים.

אבא לא הגיע ליער קאטין. וכך סיפר למשה מייזלס, כתב מעריב, ביולי 1971, חודשים אחדים לפני מותו: "היה זה בסוף ספטמבר 1939 - הייתי ביחידה של כ־200 קצינים פולנים בכל מיני דרגות. בעיר לוצק הוקפנו על ידי יחידות הצבא האדום. העמידו אותנו בשורות של ארבעה, כדי להעלות אותנו על רכבת שעמדה להביא אותנו למקום בלתי־ידוע. כשהלכנו בכביש מוקפים על ידי משמרות צבאיים חזקים, ניצלתי את החשיכה והתחמקתי מן השורה; הטור שלי המשיך בדרכו לרכבת. חיפשתי בית יהודי של מישהו שהיה מוכר לי. שכחתי את שמו אך זכור היה לי שהוא היה שותף בטחנת קמח. בבית פשטתי את מדי הקצין שלי ושני בניו של בעל הבית דאגו לי ללבוש אזרחי. מקאטין לא חזר איש. היה בקבוצה שלי קצין יהודי בדרגת קפיטן, בשם פייבל יאבורסקי. הוא הצליח לברוח מהרכבת לפני יציאתה. הוא ואני היינו היחידים שהצליחו להימלט". אבא העריך כי מנהיג ציונֵי פולין, שמתח ביקורת נוקבת על מדיניותה של מוסקבה בשנים שלפני המלחמה, לא יוכל לצפות משוביו הסובייטים לדבר מלבד שנים ארוכות בסיביר, במקרה הטוב. את החיסול ההמוני ביער קאטין לא שיער בדמיונו.

אמא, ד"ר חנה קליינבוים לבית ויינברג, ואחותי בת החמש, תמר, נשארו בוורשה. הן עברו את המצור ואת ההפצצות הגרמניות. אמא טיפלה בפצועי ההפצצות ללא ציוד רפואי, ללא חומרי חבישה. אחד הפצועים הגיע אליה כשעורק הירך שלו מדמם. אמא לקחה חפיסת סיגריות ריקה ובעזרת חולצה שפשט אחד השכנים אלתרה חוסם עורקים. ורשה נכבשה לאחר ימים לא רבים. היהודים הרבים בה לא ידעו מה צופן להם העתיד. אבל ימים אחדים לאחר שכבשו הנאצים את העיר החלו לפקוד את בית המגורים שבו גרו הורי, ברחוב אוגרודובה A26, קציני גסטפו שחיפשו את ד"ר משה קליינבוים. אמא, למזלה, נעדרה מהבית רוב שעות היום בשל עבודתה כרופאת ילדים בבית החולים היהודי. שוער הבניין, פולני גוי, סיפר לגרמנים כי ד"ר קליינבוים לא שב מן החזית וכי השמועות אומרות כי נהרג. אולם הם שבו לחפשו למרות סיפורי השוער ואמא הבינה כי הזמן אוזל.

להיות אשתו של מבוקש על ידי הגסטפו, משמעו להיאסר כבת ערובה תוך זמן קצר. בניגוד לעצת חברותיה שלא תנטוש דירה שזה עתה רכשה לה רהיטים חדשים, החליטה אמא לברוח מוורשה ולחפש את אבא שעל פי השמועות נמצא בליטא.

את ערכת כלי האוכל מכסף שקנתה ערב המלחמה טבלה בתוך צנצנת הדגים המלוחים בכדי שלא ייהנו ממנה הגרמנים. אחר כך ארזה מעט חפצים בתרמיל, לקחה את תמר בת החמש, ועזבה את ורשה ופניה צפונה. מטרתה היתה וילנה, כ־500 קילומטרים צפונה משם. את הגבול בין פולין לליטא הבריחה עם קבוצה של כמה יהודים. חלק מהדרך נשא את תמר על גבו יהודי בשם אלנברג, שמלבדה נשא על גבו תרמיל עם מטילי זהב ששימשו אותו בהגיעו לארץ ישראל. בית נאה שבנה בשדרות ח"ן בתל אביב מקורו באותם מטילי זהב. "אינני מאמין בכסף שנקרע", הסביר ביידיש לאמא. הם הלכו בלילה, כשאמא מתאמצת שלא לאבד קשר עין עם מעילה הבהיר של תמר, שהיתה כאמור על גבו של אדון אלנברג. לאחר מסע תלאות והברחת הגבול הפולני-ליטאי הגיעו אמא ותמר לווילנה. שם, ב־7 בנובמבר 1939, פגשו בהתרגשות רבה את אבא ומשם נדדו לקובנה, אף היא בליטא.

קובנה לא יכולה היתה להיות תחנתם הסופית. היעד היה ארץ ישראל, שם כבר חיו בראשון לציון הוריה של אמא, אסתר ושמעון ויינברג, ואחותה הצעירה, פניה, שלמדה כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. זה גם היה היעד הטבעי של מי שעמד בראש ציוני פולין. אך איך מגיעים לפלשתינה, כפי שנקראה אז ארץ ישראל? ממערב ומדרום היו הגרמנים, ממזרח ברית המועצות. אמנם ברית המועצות פתחה מאוחר יותר את שעריה למאות אלפי יהודים מפולין ומהמדינות הבלטיות וכך ניצלו חייהם, אבל בנובמבר 1939 היתה הבריחה מזרחה עלולה להתגלות כמלכודת בשל יחסו העוין של השלטון הסובייטי לציונות. מנהיג ציוני אחר, מנחם בגין, שנמלט מפולין לברית המועצות, אכן נכלא והושם במחנה מאסר לתקופה ארוכה. בגין הגיע לארץ ישראל דרך איראן, במסגרת צבא אנדרס הפולני.

איך יוצאים מקובנה ולאן? אבא, כך סיפר לי, הלך הלוך ושוב בחדר המלון בקובנה, כארי בסוגר, מנסה לטכס עצה עם עצמו, מנתח את האפשרויות המעטות והנתונות כולן בספק. הימים בקובנה הוזכרו במשפחה מאוחר יותר כימים קשים של חוסר מוצא. מי שסייע שם לאבא ואמא היה יצחק בריק - אביו של אהרן ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון - מנכבדי הקהילה היהודית בקובנה. גם אחיו הצעיר של אבא, יצחק, וחברתו מארישה (מרים) הגיעו לקובנה. מרים ויצחק נישאו בקובנה על ידי הרב המקומי. הם כן פנו מזרחה שכן יצחק לא היה איש פוליטי מפורסם ומזוהה. דרכם הובילה אותם מברית המועצות לאיראן. באיראן היה יצחק לאחד מבכירי הג'וינט, קרן העזרה היהודית העולמית, פעל שם למען הפליטים היהודים והגיע מאוחר יותר לארץ ישראל.

לאחר שבועות של התדפקות על שערי הקונסוליות הזרות בקובנה, וניסיונות נואשים להיחלץ מהעיר שלימים יירצחו כמעט כל יהודיה, נמצא פתח לתקווה. לאבא נודע כי שוודיה מכניסה אנשים לתחומה אם הם מוגדרים "אנשים חסרי לאומיות". כמו בבריחה מן הצעדה ליער קאטין גם פה החליט אבא להעז ולנסות. אבא אמר לעצמו כי יהיה הראשון, ואמא ותמר איתו, שינסה את המסלול השוודי. אם יעבור בשלום, יוכלו יהודים נוספים ששהו בקובנה במצב דומה, להימלט צפונה לשוודיה. אולם בגבול ליטא-לטביה, בקור של 42 מעלות מתחת לאפס, הורדו אבא אמא ותמר מהרכבת בשל איסור שכפו הגרמנים והרוסים על ליטא להכניס לתחומה אזרחים פולנים בגילי 19-50. השלושה נאלצו לשוב לקובנה אך אחרי שהשיגו אשרת מעבר ליטאית עשו שוב את דרכם לריגה.

אבא אמא ותמר עלו על המטוס הראשון שהמריא מריגה לסטוקהולם. הכניסה לסטוקהולם עברה בשלום. מסטוקהולם הדרימו לקופנהגן, ממנה טסו לאמסטרדם ומשם לפריז. צרפת טרם נכבשה על ידי הנאצים. אלא שהורי לא השתהו בעיר האורות ונסעו ברכבת לז'נבה. בעיר ישב מטה הקונגרס היהודי העולמי. ליו"ר הארגון, ד"ר נחום גולדמן, כתב אבא בז'נבה תזכיר מפורט על מצב יהודי פולין ועל הצפוי ליהודי אירופה. לאחר שבועיים ימים עזבו הורי ותמר את ז'נבה הרגועה, המשיכו ברכבת לאיטליה הפשיסטית של מוסוליני, ובנמל טריאסט עלו על האונייה שהביאה אותם ב־21 במרס 1940 אל נמל חיפה. מסע הנדודים תם. אבא ואמא ניצלו כתוצאה מנחישות, אומץ ומזל, על כן קראתי לפרק זה של ספרי "מזל שנולדתי".

משהגיעו ארצה התיישבו בראשון לציון. בראשון ישבה כבר משפחתה של אמא, משפחת ויינברג־רפפורט.

משפחתו של סבא שמעון ויינברג היתה משפחה ענייה מרודה בעיר מינסק שבבלארוס. לסבא היו שישה אחים ואחות אחת - תמרה. נחום, אחד האחים, היגר לאמריקה, שם עשה חיל בעסקיו. בכספו רכש אדמות ונטע פרדסים בראשון לציון. לצורכי גידול ההדרים ושיווקם הקים חברה חקלאית בשם "אביבה", על שם אחת מבנותיו, קדח באר מים ובנה בית קירור. אֶחיו ואחותו עלו ארצה, והתגוררו ב"שכונת אביבה" הצמודה ליקב של ראשון לציון.

היה טבעי אפוא שהורי ואחותי יתיישבו קודם כול בראשון לציון, בסיסה האיתן של המשפחה. חודשים מעטים לאחר הגיעוֹ ארצה התמנה אבא כחבר המפקדה הארצית של "ההגנה". בשנת 1941 היה לראש המפקדה הארצית של ההגנה, הרמ"א. בתפקיד זה של מפקד ארגון ההגנה, הוא היה מעין שר הביטחון של המדינה שבדרך. ההגנה היתה הארגון הצבאי הגדול ביותר של היישוב היהודי, והנהגתו הצבאית היתה כפופה ללא סייג למוסדות הפוליטיים של היישוב היהודי בארץ ישראל.

אין לי יומרה לתאר בספר זה את פועלו של אבא כמפקד ההגנה. בביוגרפיה המצוינת שכתב ד"ר אלי שאלתיאל, תמיד במרי: משה סנה - 1909-1948,1 יש תיאור הולם של פועלו זה. ההיסטוריה הרשמית של ההגנה, שנכתבה בעיקר על ידי אנשי מפלגת השלטון של ישראל בשנות ה־50 וה־60, גימדה באופן מכוער, קטנוני ונקמני את חלקו של אבא בבניית הכוח הצבאי של היישוב, שהיה לימים לצבא ההגנה לישראל. כך גם נעשה להנהגתו את מבצע ההצלה של שארית הפליטה באירופה, ההעפלה והבריחה, ולתפקידו בפעולה המדינית שהכינה את ההצבעה באו"ם ב־29 בנובמבר 1947, שהכירה בזכות היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל. קשה לתקן את העוול שנעשה לאבא. אם יש לכותבי ההיסטוריה "הרשמית" למיניהם מצפון, אני מקווה שהוא ייַסר אותם עד יומם האחרון.

בראש השנה תש"ה, 19 בספטמבר 1944, ילדה אותי אמא בבית החולים "בילינסון" שבפתח תקווה. אבא הודיע לה מראש כי ב' בראש השנה הוא היום היחיד בו יהיה לו זמן, וכחברה ממושמעת של ארגון ההגנה ילדה אותי אמא ביום זה. הלידה הסתבכה, אמא סבלה מתסחיף ריאתי שכמעט הפך אותי ליתום צעיר, אך לאחר חודשיים שהייה בבילינסון הגענו שנינו, אמא ואני, אל ביתנו שכבר היה בתל אביב, ברחוב ביל"ו 14.

השנתיים הראשונות לחיי היו שנים דרמטיות ליישוב ולעם היהודי. גרמניה הנאצית נוצחה. המאבק בבריטים התעצם. בוצעו פעולות נועזות על ידי הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, שאבא טיפח באהבה ובהערכה. בסוף קיץ 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי" שאיחדה, אם כי לעשרה חודשים בלבד, את שלוש המחתרות - ההגנה האצ"ל והלח"י. כמנהיג ההגנה עמד אבא בראש תנועת המרי. אין אני יכול לשמש עֵד לאירועים אלה מהטעם הפשוט שטרם עמדתי אז על דעתי. אביא רק ציטטה ממאמרו של מפקד האצ"ל דאז ולימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שפורסם ב־12.3.1982, יום השנה העשירי למותו של אבא: "בימי תנועת המרי, עבדנו יחד מתוך יחס כבוד הדדי עמוק. סנה היה, מעל לכול, איש חכם. הוא גם היה אמיץ לב. הוא לא רק עמד בראש תנועת המרי, על פי ההסכם בין שלושת הארגונים. תמיד אמרתי כי אז הוא הגיע לשיא מעמדו הלאומי. לעמוד בראש "צבאות ישראל", הלוחמים, נגד השלטון הבריטי למען חידוש עצמאותנו - לאו מילתא זוטרתא היא".

29 ביוני 1946, "השבת השחורה", הוא היום בו פשט הצבא הבריטי על היישובים בהם התאמן בסתר הפלמ"ח ובו אסר את מנהיגי היישוב במחנות מעצר בלטרון וברפיח. לאחר "השבת השחורה" גמלה ההחלטה בצמרת ההגנה כי על אבא לעזוב את הארץ ולהגיע אל פריז. היו לכך שתי סיבות: האחת - הטבעת הבריטית סביבו הלכה והתהדקה. את ההתראה על גל המעצרים ועל "השבת השחורה" הביא באישון לילה אל ביתנו איסר הראל, מאנשי שירות המודיעין של ההגנה. אבא נמלט מיד ושהה מאז בדירות מסתור שונות ומתחלפות בתל אביב. כשהגיעו החיילים הבריטים אל ביתנו שברחוב ביל"ו, לא מצאו אותו. הם כילו זעמם במרצפות הדירה אותן עקרו ממקומן. את המשך הזעם כילו בכתובת הבאה שלהם ברחוב המגיד הסמוך, שם שהה בדירת אביו יצחק רבין שבור הרגל.

הסיבה האחרת היתה כבדה יותר. בהנהגת היישוב התגלעה מחלוקת מהותית בשאלה איך להגיב על התנכלות השלטון הבריטי ליישוב היהודי. אבא הוביל את "הקו האקטיביסטי" שדרש את הגברת המאבק החמוש ואת ההעפלה. חיים ויצמן, נשיא הנהלת ההסתדרות הציונית, דגל ב"קו מתון" ששלל את המשך המאבק החמוש בבריטים. בראשית יולי 1946 הציג ויצמן אולטימטום לאבא, ובו הזהיר כי אם לא יופסק המאבק לאלתר יתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. כדי לנסות וליישב את המחלוקת סוכם שאבא יֵצא לפריז, שם שהה דוד בן־גוריון, וינסה לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית, הגוף שהיה למעשה הממשלה של "המדינה שבדרך", בעמדתו הדוגלת בהמשך המאבק והגברתו. ישיבת הנהלת הסוכנות היתה צריכה כאמור להתכנס באוגוסט 1946 בפריז. בעקבות האולטימטום של ויצמן התפטר אבא מתפקיד ראש מפקדת ההגנה, והתפקיד נמסר זמנית לתקופה של חודש ימים לזאב שפר. דבר ההתפטרות נשמר בסוד ואבא המשיך בפועל לעמוד בראש הארגון.

בריחתו של אבא מהארץ היתה אף היא מבצע מסובך שלוּ נכשל עלול היה להסתיים גם בחיסולו הפיזי של ראש ההגנה הנמלט, שהוגדר על ידי הבריטים במסמכיהם "טרוריסט מס' אחת".

מומחי המודיעין של ההגנה הכינו לאבא תיעוד מזויף. שערו גולח, הודבק לו זקן, ופניו אופרו על ידי מאפרי תיאטרון "הבימה" עד ללא הכר.

הזיוף היה כל כך מושלם עד שגם אחת ממזכירותיו, שעבדה עמו יום־יום, לא זיהתה אותו ושאלה את אחת מחברותיה "מי זה הזקן הזה?" אבל אבא התעקש כי ייפרד ממני בטרם עזיבתו את הארץ. פרידה זו עלולה היתה להיות גם הפעם האחרונה בה נתראה. איך עושים זאת בתנאי מחתרת כשהמודיעין הבריטי מרחרח בכל פינה? סוכם שאמא תביא אותי אל דירת מכרים. אבא בתחפושת יגיע מאוחר יותר. אני אשחק עם "הדוד" וכך יראה אותי אבא וניפרד, אולי לתמיד. כך היה. אמא הביאה אותי אל דירת המסתור ושיחקתי על השטיח. האיש, שאף אחד לא זיהה אותו כמשה סנה מפקד ההגנה, נכנס אל החדר. הבטתי בו ופלטתי קריאה אחת: "אבא". אנשי ההגנה שהיו בדירה הוכו בהלם. אם הילד בן השנתיים מזהה את האיש בתחפושת, אולי גם הבלשים הבריטים יזהו אותו. אך דם כנראה אינו מים. אני זיהיתי אותו והם לא.

המשכתי והפצרתי בו: "אבא, בוא הביתה. יש טוטי (משה, נהגו) יש אוישלים (ירושלים)".

לימים אמר אבא כי בפרידה ההיא נכרתה הברית בינינו. ברית אבא ובן שאין חזקה ממנה ושהגיעה אל סיומה בטרם עת, בבית החולים הדסה 26 שנים מאוחר יותר. ולמרות "תקלת הזיהוי", ואולי כיוון שהבינו כי יש כאן קשר שאין להסבירו במונחים רציונליים, הוחלט להמשיך במבצע הבריחה. האונייה בה יצא אבא מהארץ היתה אונייה צרפתית, "אנדרה לבון", שהובילה חיילים סנגלים בצבא צרפת חזרה אל מולדתם דרך נמל מרסיי. הכיסוי היה של איש עסקים עשיר הנוסע לנמל מלוּוה באהובתו הצעירה. גאלה ינאי, אשתו היפה של יאן (יעקב ינאי, מזכירו הצבאי של אבא) נהגה במכונית הספורט הפתוחה שהביאה את אבא אל הנמל. כשבדקו החיילים הבריטים את תעודותיו הסיר אבא את מגבעתו, חשף את קרחתו ואמר להם: "לקיץ - גילוח מלא!" הם הניחו לו לעבור והוא עלה על "אנדרה לבון". ב־2 באוגוסט 1946 הגיע אל נמל מרסיי. בעיתונות פורסם אז כי "הטרוריסט מס' אחת נמלט והגיע לצרפת".

גלותו האנוסה של אבא בפריז פתחה תקופה דרמטית ומכריעה בחייו. אבא הופקד על שני נושאים רבי חשיבות: הפעילות המדינית באירופה לקראת דיוני עצרת האו"ם; והאחראי על הבאתם ארצה של מאות אלפי יהודים שניצלו מהגיהינום של השואה. האתגר הראשוני היה לכנס את הניצולים, אנשים ללא בית וללא משפחה שלא יכולים היו לשוב אל עיירותיהם הריקות מיהודים, או אל בתיהם שנחרבו או הוחרמו על ידי שכניהם הגויים. חלקם, עשרות אלפים, היו ב"מחנות עקורים" בגרמניה ובאוסטריה. האתגר השני היה לארגן אותם ולהביאם אל חופי הארץ למרות המצור הבריטי. המצור הימי הבריטי של המעצמה הימית הגדולה ביותר נועד למנוע מיהודים מלהגיע ארצה ולתגבר את היישוב הקטן שאמור היה להיאבק על נפשו מול הרוב הערבי. אבא מילא תפקיד מפתח בפרשות כמו "אקסודוס", אוניית המעפילים שגורשה במסע תלאות וייסורים מנמל בדרום צרפת עד המבורג שבצפון ארץ המרצחים. כאשר בדרך התלאות שלה עגנה בנמל פורט־דה־בוק שבחופה הדרומי של צרפת, עלה אבא על סירה קטנה ששטה סביב האונייה, ובעזרת רמקול נייד שידר לעולים הנצורים דברי עידוד שרוממו את רוחם.

בין היתר היה אבא אחראי על ארגונן של שתי אוניות המעפילים הגדולות, "פאן יורק" ו"פאן קרשצ'נס", ששמן הוסב ל"עצמאות" ו"כנסת ישראל". לצורך זה נסע אל רומניה, שם פעל לשכנע את השלטון הקומוניסטי החדש לאפשר את יציאתן של שתי האוניות. על סיפונן היו 15 אלף יהודים ניצולי שואה. הם עלו אל האוניות כשעמם מטען אישי דל, צרור קטן שהכיל את הנחוץ ביותר ואת שארית חפציהם היקרים להם שנותרו מעולם שחרב לחלוטין.

כשהאוניות כבר עמדו להפליג הגיעה הוראה מהנהלת הסוכנות לבטל את הפלגתן. ההוראה הזו נבעה מלחץ אמריקאי־בריטי שהופעל על בן־גוריון ושרת. התירוץ היה שבין העולים הסתננו "סוכנים קומוניסטים". המלחמה הקרה היתה אז בראשיתה, ונימוק זה צלצל היטב כאשר הוא נשמע מפי הבריטים והאמריקאים. האמת היתה כמובן רצונם למנוע מ־15 אלף יהודים, חלקם גברים המסוגלים להילחם, להצטרף אל היישוב היהודי בארץ ישראל. אבא, שכבר אז ידע כנראה באיזה צד בחר במאבק העולמי, זעם על ההוראה, ראה בה השתעבדות לאויב הבריטי, והתפטר מתפקידו כחבר הנהלת הסוכנות האחראי לעלייה ב'. הוא מונה לאחראי על הפעולה המדינית של הסוכנות היהודית באירופה, כאשר עיקר המאמץ הופנה אז להכנת ההצבעה באו"ם על הקמת מדינה יהודית. פעילות זו לקחה אותו אל רחבי אירופה וגם הביאה אותו לראשונה, בנובמבר 1946, אל ארצות הברית. הועמד לרשותו מקום במטוס של חיל האוויר האמריקאי, שכן הטיסות האזרחיות טרם חודשו. לי, כילד בן שלוש, לא היה ידוע דבר על מעשיו של אבא. ידעתי שהוא איננו. והתגעגעתי.

אמא, אחותי הגדולה תמר וסבתי אסתר (אמהּ של אמא) הרעיפו עלי אהבה ופינוק לרוב, בין השאר כדי לפצות אותי על היעדרו של אבא.

ממסעותיו שלח לי אבא גלויות ומתנות מעט.

כשנסע לפגוש את מנהיגי צ'כוסלובקיה בהרי הטטרה, נאלץ להמתין לפגישה עמם ימים אחדים באחת העיירות, ומשם שלח לי כרכרה רתומה לשני סוסים. מהוותיקן, שם שכנע את הכס הקדוש שלא להתנגד להקמת מדינה יהודית, שלח לי פסלונים של חיילי המשמר השווייצרי. 13 מדינות קתוליות בדרום אמריקה אכן צייתו למצוות האפיפיור והכריעו את ההצבעה הגורלית בכ"ט בנובמבר.

מפריז שלח לי מעין קליידוסקופ שבו ניתן היה לראות שקופיות של אתרי פריז, האי מון־סן־מישל והרי הפירנאים.

בדצמבר 1946 נסעה אליו אמא לאחר חמישה חודשים של נתק וגעגועים. בגלויה מציריך הוא כתב לנו, בעיקר לסבתא ולתמר: "יקירַי! הדבר החשוב ביותר הוא, כי חנה יכולה קצת לנוח ולהתבדר אחרי שנים רצופות של מתיחות והתרגזויות. השאר - פחות חשוב".

ב־8 במרס 1947 חזר אבא ארצה. המתנתי לו עם אמא ותמר בנמל התעופה בלוד. חיילים בריטים חמושים עמדו בשערי בית הנתיבות. בנמל התעופה של 1947 לא היו גדרות ומחיצות שהפרידו בין רחבת המטוסים לבין אולם מקבלי הפנים. כשראיתי את אבא יורד מכבש המטוס, ניתקתי מאחיזתה של אמא ורצתי אליו. מישהו אף הנציח את הרגע המאושר הזה. זהו. אבא שב אל ארץ ישראל. פרק הסתיים.

פרק חדש התחיל.

1 הוצאת עם עובד, 2000.