שפה שסועה‏

פרק 1

סירנה פילחה את שלוות הבוקר של רחובות ירושלים הדוממים והנטושים כליל, להוציא אדם זה או אחר אשר שב מתפילת הבוקר. האמבולנס שעט לאורך הדרך התחומה משני צדיה בעצים עתיקים, הנשענים על בתי האבן הלבנים הישנים של שיכון העולים משנת 1949, שפינה את מקומו בהדרגה לווילות יקרות ומודרניות בעלות גגות רעפים אדומים. משמאל התנשאה ה"מפלצת", ראש שחור־לבן בגודל גבעה, אשר שלוש מגלשות אדומות כדם יוצאות מפיו לשעשע את ילדי ירושלים.

כשראה אותה, הירהר הנהג בילדיו הקטנים וניענע בראשו בעצב כשהציץ במראה הפנימית בפעוט המוטל דומם ופשוט איברים, מוקף פרמדיקים.

"תזדרז!" קרא אחד הפרמדיקים.

הנהג ביצע פנייה מהירה אל הכביש הארוך המתפתל אל בית החולים "הדסה", לא הרשה לעצמו אפילו להתרשם כהרגלו ממגדלי הזהב של מנזר גורני המיתמרים מעמק עין כרם, ושעט קדימה דרך הגבעות העירומות המנוקדות שיחים כהים ששיגשגו בין הסלעים העתיקים הלבנים, וכמעט שלא האט גם כשהגיע אל שערי האבטחה של בית החולים. במקום זה סימן בדחיפות לשומרים, ואלה מיהרו להרים את המחסומים ונופפו לו שיעבור.

הוא עצר בחזית חדר המיון, קפץ החוצה ומיהר לפתוח לרווחה את הדלתות האחוריות. בעוד פרמדיק אחד מחדיר אוויר לריאותיו של הילד והאחר אוחז עירוי מעל ראשו, ניווט הנהג את האלונקה בחיפזון דרך המסדרונות הצהבהבים־כתומים הגדושים לוחות תורמים היישר אל מרכז הטראומה לילדים.

"ילד חסר הכרה. דופק מיוצב בקושי," צעקו הפרמדיקים. נחיל של אחיות, כמעט כולן אמהות, עטו על האלונקה כמו שבבי מתכת על מגנט. לאט ובלב כבד נסוג הנהג לאחור.

אחות בכירה פיצלה את הקהל לשניים והתקרבה אל החולה.

לא ייתכן שגילו יותר משנתיים או שלוש, חשבה. עיניו הגדולות היו עצומות, ופני המלאך העגולות שלו התנפחו מחבורות בשלבי החלמה שונים, שהבולטת בהן היתה כתם שחור־כחול על הרקה הימנית. האחות הניחה סטתוסקופ מתחת לחולצת הפיג'מה הקטנה שלו: "קראו לדוקטור פרוינד!" צעקה.

רופא מתמחה פילס לעצמו מעבר. "מה הסיפור? איפה האם?"

איש לא ענה.

כשהגיע הרופא הבכיר, התפזרו האחיות באי־רצון אל עמדותיהן הקודמות, ניענעו לאט בראשיהן שעה ששלחו מבט קצר מעבר לכתפיהן, ועיניהן המודאגות פגשו זו את מבטה של זו.

הילד לבש פיג'מה רכה פלומתית בצבע תכלת עם ארנבונים צהובים קטנים מתוצרת אמריקאית, כך הבחין ד"ר פרוינד בעינו המיומנת של סב מנוסה, שנשלח לבדו למסעי קניות רבים לפני כנסים רפואיים בסן דייגו ובניו יורק. הוא הרים בעדינות את החולצה מעל חזהו של הילד, אחר כך הפשיל את המכנסיים. מה שראה השאיר אותו ללא אוויר. אחרי שנים כה רבות של קִרבה עם הגוף האנושי בכל מצב הוא הניח שכבר התחסן מפני זעזוע.

אבל זה...

הוא כיחכח בגרונו, הסיר את משקפיו וצבט את שני צדי אפו כדי לסלק באין רואים את הלחות שהצטברה שם.

"לְמה אתם מחכים?" אמר בעודו מתעשת. הוא הושיט יד אחת אל הניירת והסריקות, ובאחרת צבט את אצבעו של הילד ומישש את חזהו כדי להפיק תגובה כלשהי. לשווא.

"בן כמה הוא? כמה הוא שוקל?"

"כמעט בן שלוש. המשקל משוער... לא היה זמן..." ענה פרמדיק.

ד"ר פרוינד הרים את מבטו. "איפה האם?" חזר על שאלתו של המתמחה, אך הוא לא נענה. שוב השתררה דממה.

"אז מי הביא אותו הנה?"

הפרמדיק שהחזיק את שקית העירוי רכן לפנים. "קיבלנו קריאה, בערך בארבע בלילה. לקח לנו עשר דקות להגיע לשם. הוא שכב על הרצפה. הדופק שלו נעצר, והוא לא נשם. לא היו שם לא אמא ולא אבא, רק כמה אחים גדולים יותר וחסיד אחד, לא קרוב משפחה, שאמר שהוא ידיד המשפחה. הוא אמר לנו שהשגיח על הילדים כשהילד התחיל לבכות ופתאום התמוטט. ייצבנו אותו, ואחר כך לקחנו אותו ל'שערי צדק' לסריקת סי־טי."

"ולמה הוא כאן?" שאל ד"ר פרוינד. אבל הוא כבר ידע. בית החולים "שערי צדק" לא היה ערוך להתמודד עם נזק מוחי נרחב. עיניו הצטמצמו, ונשימתו הואצה כשעיין בסריקה הטומוגרפית. "צַלצלו למרדים הפדיאטרי. תגידו לו שזה דחוף. צריך לצנרר את הילד מיד."

"כן, דוקטור."

"מישהו יצטרך לחתום... אין כאן אף אחד מהמשפחה?"

הפרמדיקים משכו בכתפיהם.

"יש לכם לפחות שֵם?"

"אח אחד גדול יותר אמר ששם הפעוט מנחם — מנצ'י — גודמן."

אחות שעברה שם נעצרה. "גודמן? אתה בטוח?"

ד"ר פרוינד הביט לעברה.

"זה רק ש... נמצאת כאן דניאלה גודמן, שהגיעה לפני כמה שעות עם ילד אחר. בן ארבע. כוויות נרחבות מדרגה שלישית על הרגליים. שלחנו אותו ליחידת הכוויות. נדמה לי שאמרו שהוא יזדקק להשתלות עור."

"קחי את הטלפון," אמר לה, "וצלצלי למשטרה."