שפוי בדמשק

היציאה

שנת 1973, יום שישי, ליל יום כיפור. אצלנו, בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, שררה אווירת קרנבל מאופק. הילדים על אופניים ועל סקטים, הרחובות מלאים באנשים שזה עתה יצאו מבית הכנסת ובאחרים המטיילים סתם כך, נהנים מהשקט. אך לא כבכל שנה, התנועה בכביש תל אביב-חיפה הייתה קצת יוצאת דופן. "איך משנה לשנה יום כיפור מאבד מערכו, אנשים נוסעים ולא אכפת להם מהיום הקדוש," ציינתי בפני בלה אשתי אף על פי שגם אנחנו לא הקפדנו בקדושתו של היום, והלכנו לישון רגועים.  

 

שבת, 10:00 בבוקר. ברחוב שלנו עברה משאית צבאית, וכמוה נראו גם בכביש הראשי. התקשרתי לימ"ח, והפקידה אמרה: "אל תשאל שאלות ותגיע מיד ליחידה!"

ברוך הסמג"ד עבר לאסוף אותי בעשר ושלושים. נפרדתי מרביב בן השלוש ומבלה אשתי, שהייתה בחודש השלישי להריונה. "יש מלחמה," התייפחה והחזיקה את בטנה הקטנה. "שטויות," הגבתי בביטול, שכּן רק ימים ספורים קודם לכן, מיד לאחר ראש השנה, גויסתי לתרגיל מלא, שבו זיוודנו וחימשנו את הטנקים כל הלילה וגם למחרת המשכנו לטפל בהם. "השארנו מאה טנקים מוכנים ומצוידים. רק נתניע מנועים, והסורים יברחו," הבטחתי לה, וגם היא ידעה שעל צה"ל אפשר לסמוך.

באותם ימים הביטחון בכוחו של צה"ל היה מוחלט, הרי מלחמת ששת הימים הוכיחה שאנחנו 'סופרמנים' וכל יכולים, וגם אני והגדוד שלי היינו חלק מאותה הצלחה.

 

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים סיימתי קורס קצינים והוצבתי בגדוד 82 כמפקד מחלקת טנקים. תוך כדי אימונים עם הפלוגה באזור רביבים שבנגב נכנסנו לכוננות עליונה, שנמשכה כחודש ימים, וביוני 1967 פרצה המלחמה. הגדוד, שהיה שייך לחטיבה 7 בפיקודו של גורודיש, כבש את רפיח ואת אל עריש, ובסופו של הקרב הגיע עד תעלת סואץ. מספר חודשים שלטנו על הקו בדרום התעלה, אני הועלתי לדרגת סגן ומוניתי להיות סמ"פ (סגן מפקד הפלוגה). הכוח שפיקדתי עליו היה פרוס בכפר א-שט ובמזח על גדות תעלת סואץ מול העיר סואץ והשתתף בתקריות אש רבות עם המצרים, שבהן ספג הטנק שלי מספר פגזים, אך עמד בהם בגבורה. בסיום הקו המבצעי באותה המלחמה עלִינו עם כל החטיבה לרמת הגולן.

 

נראה היה שבלה השתכנעה, ובלב קל נסעתי עם ברוך לחניון האוטובוסים בשיכון דן כדי לוודא שהאוטובוסים של החטיבה יגיעו לנקודת המפגש ברמת גן, ומשם המשכנו צפונה, דרך כביש החוף. התנועה לצפון ולדרום הייתה ערה: משאיות, שיירות מובילים עם תומ"תים (תותחים מתנייעים), רכבי קשר ומעט אוטובוסים עם חיילי המילואים הראשונים. בשכונות שלאורך הכביש ניכרה תכונה שקטה. אנשים לבושים לבן שנאלצו להפסיק את תפילותיהם מיהרו לבתיהם, עלו על מדים ופסעו חבוקים ושותקים עם בני משפחותיהם לתחנות ההסעה. ב"קול ישראל" – דממת שידור, ואנו המשכנו לזרום עם נהר כלי הרכב וטרטור המנועים, לא יודעים לאן בדיוק ולשֵם מה. במחלף קיסריה אספנו חייל סדיר, צנחן מגדוד 50, אשר סיפר לנו שהזעיקו אותו מהבית למוצב שלו ברמת הגולן. התקשינו להאמין שפרצה מלחמה, הרי ימים ספורים לפני ראש השנה הפיל חיל האוויר שלנו 13 מיגים סוריים בקרב אוויר, ולא ייתכן שלאחר מכה שכזאת ינסו הסורים לפתוח במלחמה.

 

לקראת השעה 14:00 הגענו למחנה פילון. כבר בכניסה הייתה מהומה רבה: רכבי המילואים יצרו פקק גדול, אוטובוסים הביאו המוני חיילים, וקצינים שכיוונו את התנועה התרוצצו אנה ואנה. ניגשתי לסככות בתקווה למצוא את הטנקים שלי מוכנים כפי שהשארנו אותם לפני מספר ימים בתום תרגיל הגיוס, אבל... הסככות היו ריקות ושוממות. פגשתי שם את מפקד הגדוד, סא"ל עוזי מור, שעדכן אותי:

"... עד אתמול, יום שישי, הייתה פרוסה ברמת הגולן חטיבת ברק – 188 עם שני גדודים סדירים. בהנחה שכל הטנקים תקינים וכל אנשי הצוות קיימים, יש לנו 75 טנקים לכל היותר, ואליהם יצטרף הגדוד השלישי – גדוד מילואים שעדיין לא גויס. מנגד לסורים יש בפריסה קרבית 1,500 טנקים. הקו השני שלנו יכלול אוגדות מילואים, שגם הן אינן מגויסות עדיין. בקו הסורי השני, כ-30 ק"מ צפונה לכיוון דמשק, יש יותר מ- 1,000 טנקים נוספים, מאוישים באנשי מילואים שלהם. במוצבי החי"ר שלנו לאורך הרמה ישנו גדוד צנחנים סדיר, שחלק מחייליו בחופשת יום הכיפורים, לעומת זאת לסורים הסורי דיביזיה מלאה של חי"ר. סוללות ארטילריה בודדות מוצבות בשטחנו, בעוד לסורים עשרות סוללות פרוסות ומכוונות לעבר כוחותינו."

ניסיתי לדמיין את מערך הכוחות ושאלתי את עצמי לאן נעלמו הטנקים שלי, ועוזי המשיך ועדכן שמערכת הביטחון מבינה שעומדת לפרוץ מלחמה והיא פועלת בהתאם:

"מיום שישי חיל האוויר נמצא בכוננות עליונה, החיילים הסדירים קיבלו פקודה לחזור מחופשתם, חיילי חטיבה 7 הסדירה שהייתה בדרום הוטסו לראש פינה, ובליל שבת לקחו את הטנקים שלנו מהימ"ח בפילון. כל הלילה עד שבת בבוקר טיפסו חיילי החטיבה עם הטנקים לרמת הגולן, כך שמשבת בבוקר יש ברמה כ- 160 טנקים שלנו. כמו כן יש ידיעות שקומנדו סורי נחת עם מסוקים על החרמון," המשיך עוזי ליידע אותי, "אך זו כבר בעיה של גולני ושל הצנחנים ולא שלנו כטנקיסטים." הסכמתי אתו.

עוזי הודיע לי שהפלוגה שלי, פלוגה ג', תעלה ראשונה לרמת הגולן, אני אהיה המ"פ המוביל, ואצרף לפלוגה את החיילים הראשונים שיגיעו, גם אם אינם שייכים אליה. בדיעבד נודע לנו שבדיוק בשעה שדיברנו, בסביבות 14:00 בצהריים, פרצה המלחמה בדרום ובצפון, ואנחנו לא ידענו דבר על כך.

"עם אילו טנקים אני עולה לרמת הגולן?" שאלתי את עוזי, והוא הסביר שכרגע מארגנים אותם בימ"ח, והם אמורים להתייצב כאן בכל רגע.

בתוך זמן קצר הגיעו לסככה עשרה טנקי צנטוריון שהיו מיועדים לרדת לשיקום טיפול ד', חלקם היו עם תקלות שהחוליות הטכניות ניסו לתקן, טנק אחד היה ללא בסיסי אנטנות, חסרו גם כנפיים, ורובם היו ללא פלטות בזוקה (פלטות מיגון ממטענים חלולים – מטענים נגד שריון). היה אפילו טנק אחד שהיה מוּנָע כל הזמן ואסור היה לדומם את מנועו מחשש שלא יצליחו להניעו שוב. מכיוון שהטנקים היו מצוידים בכמות דלק מזערית, קיבלנו הנחיה שכל הזיווד והחימוש ייעשו ללא הפעלת מנועים כדי לחסוך בדלק, ולפיכך השתמשנו בצידוד בהפעלה ידנית, שאכן חסך בדלק אך לא בזמן ובכוחות.

גם הזיוודים לא היו מושלמים, לכן השתדלנו להרכיב סטים עם כלים ייחודיים, כדי שיהיו אם לא לכל טנק, אז לפחות לכל מחלקה.

לאחר מכן חולקו לנו, מילואימניקים דשנים, סרבלי טנקיסטים במידה ק' (קטן). ההשתחלות לתוכם הייתה מבצע בפני עצמו, והתוצאה – משעשעת, לפחות בהתחלה: נאלצנו ללכת מכופפים כמו גורילות, וכשהיינו מזדקפים, קיבלנו צביטה במפסעה. צחקנו והתבדחנו, אך בהמשך זה הפריע כל כך עד שהיינו צריכים להפשיל את החלק העליון של הסרבל, ולהזכיר, באוקטובר בערב בצפון כבר קר...

תוך כדי ארגון הטנקים עברתי מאחורי מחסן הזיווד ומצאתי את טובי ודעבול יושבים ואוכלים מנת קרב. גערתי בהם על שהם מתחמקים מ"עבודה", כשכולם מסביב מנסים בכל כוחם להדביק את הזמן שאוזל. למשמע דבריי הסתכל עליי טובי בעיניו הגדולות ובקול מתחנן ביקש לאכול כי כל היום הם צמו בשל יום הכיפורים. אפשרתי להם לסיים את הארוחה.

לפתע נשמעה שירה אדירה. לסככות נכנסו שתי משאיות פתוחות מלאות בחיילים מזוקנים חובשי כיפות. היו אלה חיילי נח"ל מישיבת הסדר, שהגיעו אלינו ככוח עזר להכנת הטנקים. אפשרתי להם להמשיך כשאני מתרה בהם למהר ולסיים את הארוחה. אילו יכולתי אז לצפות את שיקרה כמה שעות מאוחר יותר, הייתי עורך להם שולחן ומגיש להם סעודת מלכים.

 

בסביבות השעה 20:00 קרא לי ללשכתו מפקד החטיבה, אל"מ רן שריג, והוא הורה לי ולעוזי המג"ד לעלות עם הטנקים לנפח.

קיבלנו חצי שעה כדי לתחמש את הטנקים. במלאי לא היו די פגזי חלול, לכן הכנסנו לכל טנק 12 פגזים מסוג מעיך, שהיו מיועדים למטרות רכות כמו חי"ר, ג'יפים, נגמ"שים ומבנים, ולטנק שלי הוספנו גם 4 פגזי חלול. ברור שעם כמויות כאלה, 12 פגזים במקום 72 שיכול הטנק להכיל, לא יוצאים למלחמה, אך אני זוכר את דבריו של אחד החיילים: יש מספיק פגזים, כי אחרי שנירה פגז אחד, הסורים יברחו רק מהרעש... כולנו צחקנו, כי היינו טנקיסטים למודי ניצחון ממלחמת ששת הימים, וחיינו בתחושה שאיש לא יוכל לנו.

ארגנתי את אנשי הצוות על הטנקים, תשעה טנקים של הפלוגה והטנק העשירי של עוזי המג"ד, והתכוננו ליציאה.

 

השעה 21:00. הוצאתי את הטנק שלי מהסככה, עליתי על הצריח והובלתי אחריי את כל השאר. בחושך הטנק הופך למפלצת אדירה, 'איזה מסכנים הסורים', הרהרתי, 'אני ממש מרחם עליהם, הם לא יודעים מה מצפה להם על כך שגרמו לנו לחלל את יום הכיפורים הקדוש'.

משער המחנה צעד לקראתי איז'ו ריינבנבך, מ"פ ב', שהגיע מביתו לבוש מדים מגוהצים ומזוודה בידו, כעומד לצאת למסע תענוגות. "ניפָּגש אחרי המלחמה," קרא לעברי בטון מבודח והניף ידו לשלום.

כבר ביציאה מן המחנה נתקע אחד הטנקים, ואנחנו המשכנו על הכביש לכיוון רמת הגולן רק עם תשעה, כאשר לפנינו נוסע ג'יפּ של משטרה צבאית.

 

"כולם לשים משקפת על הצוואר למרות החושך!" פקדתי בקשר על כל המפקדים.

באותה תקופה היינו נעזרים במשקפת שדה כדי למדוד טווח למטרות. על עדשת המשקפת היה לוח שנתות, וידענו לחשב בראש נוסחה לאומדן הטווח. בקשר פנימי ביקשתי מהתותחן להגיש לי את המשקפת שנמצאת בדרך כלל ליד הרגל של המפקד. עד היום אני חש ברגלי את ידו של התותחן שמגששת באפלה בתנועות עצבניות. "אמנון, אין משקפת," הוא אמר לי. לא הטען קשר ולא הנהג ראו את המשקפת, ואף לא הייתה אחת כזאת לרפואה בטנקים האחרים. ללא משקפות היינו כעיוורים ולא היה באפשרותנו לחפש מטרות בטווחים ארוכים. הודעתי לימ"ח וקיבלתי הוראה לעצור ולהמתין שיביאו לי משקפות. עצרתי את שדרת הטנקים במרכז ראש פינה עם הפנים צפונה, משמאלי – תחנת משטרה אזרחית, ומימיני – קנטינה של השק"ם ותחנת דלק עם מסעדה עגולה. האזור שקק אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, וכולם התקהלו סביבנו. נעמדתי גבוה בצריח, צופה עליהם מלמעלה, הפרחתי נשיקות לבנות ונופפתי באצבעותיי V לניצחון, ואז הגיע ג'יפ סיור מהימ"ח ומישהו השליך לכל טנק משקפת, שהוצאה גם היא מארגזי הבלאי. קשרתי למשקפת שרוך שהוצאתי ממעיל הרוח, שמתי אותה על צווארי, והמשכנו לנוע לכיוון גשר בנות יעקב.

 

השרשראות קרעו את הכביש, חתיכות זפת עפו עליי, והרוח הקרה הקפיאה את פניי. נכנסתי פנימה לטנק, ורק עיניי הציצו החוצה. לפני הירידות לכיוון גדות, בשער של "משמר הירדן", עמדו התושבים מהמושב ונופפו לנו. שוב עליתי גבוה לצריח, נופפתי להם וזקרתי את אגודלי לאות "תסמכו עליי, אני שומר עליכם". מנגד רמת הגולן החשוכה, ההרים מאיימים והפיתולים הרבים מקשים את התנועה. אחד הטנקים איבד את ההיגוי ואנחנו המשכנו לנוע בשיירה של שמונה בלבד. עם טרטור המנועים התחלתי לזמזם, משום מה, את השיר "עשרה אינדיאנים קטנים" שלמדנו בשיעורי אנגלית בבית הספר היסודי, מקווה שסופנו לא יהיה כסופם.

באזור בית המכס העליון נאלצתי להחליף טנק בשל תקלה במערכת הקשר שבו. השארתי את שוקי, טכנאי הקשר, ולקחתי אתי את כרסנטי, שהיה נהג הטנק שלי. לפני שעליתי על הטנק החדש, נתן לי כרסנטי סנדוויץ' מחלת שבת שהכינה אמו, ואני טרפתי אותו בלי לדעת שיעברו כמה ימים עד שאזכה לאכול משהו נוסף. המשכנו לנוע במהירות לכיוון נפח עם שבעה טנקים. לפני הכניסה לנפח עלינו על ציר המוביל צפונה, לכיוון העמדות הקבועות שלנו, ואז נכנס לרשת הרדיו מפקד האוגדה רפול (רפאל איתן), ואמר לי בקשר: "גיסון (זה היה שם הקוד שלי), עצור במקום, עבור לרשת תופי, סוף."

עצרתי את השיירה, הוצאתי את הניירת שקיבלתי בימ"ח, ולאור הפנס של הטען קשר חיפשתי את הוראות הקשר. לבסוף מצאתי פתק כתוב בכתב יד: הוראות קשר חטיבה 179.

"מדוע אתה מתמזמז ולא עובר תדר?!" צעק עליי רפול בקול עצבני.

"אין לי הנייר המתאים," עניתי לו, מנסה לשמור על ביטחון קשר כפי שלימדו אותי.

"עבור לרשת תופי לתדר 38.20 סוף!" הוא גילה בחוסר סבלנות את מילת התדר הסודית של חטיבת ברק.

עשיתי כדבריו, ואז התקשר אליי סגן מפקד חטיבת ברק.

"גיסון, עם כמה טנקים אתה?" שאל. מה פתאום שאגיד לו עם כמה טנקים אני? בקשר אנחנו לא מזכירים את המילה טנקים אלא אומרים "כבדים", "גדולים", "שחורים", ועל אחת כמה וכמה לא מסגירים את מספרם. הסברתי לו שאני עם מסגרת קטנה, וקיבלתי הוראה לקחת את המסגרת ולהגיע לציר "מחזה". פתחתי מפה, מכל הפלוגה רק לי הייתה מפה, ובעזרת פנס חיפשתי את ציר "מחזה", אך לשווא – במפה שלי לא היו קודים. עדכנתי את הסמח"ט, שהורה לי להגיע לציר הנפט ויהי מה.

סובבנו בזהירות את שבעת הטנקים שנותרו לנו, ונסענו למחנה נפח. בכניסה לציר הנפט קיבלתי מעוזי את הפקודה הבאה: "בצע היכון לירי ותנוע על ציר הנפט ללא אורות, ובהמשך נקבל את המשימה."

פקדתי על הפלוגה לבצע היכון לירי, הטען קשר הכניס פגז לקנה וסרט כדורים למקלע המקביל, ואני טענתי את מקלע המפקד בסרט כדורים. עודני עסוק במקלע, נפלט מאחד הטנקים שמאחוריי צרור כדורים וחלף ליד ראשי. התכופפתי וקראתי בקשר: "רבותיי המפקדים, לאט, עוד לא התחילה המלחמה..." בדיעבד נודע שבאותו טנק המקלע לא היה מתואם, וברגע שהכניסו לתוכו סרט, נפלטו הכדורים מעצמם.