שקופה

"לא! לא! אל תגיד לי את זה, לא!"

צעקותיה קורעות הלב של אימא מעירות אותי משינה. אני מזנקת מהמיטה ונחפזת אל חדר המגורים. הטלפון הנייד זרוק על הרצפה ואימא קרסה אל הרצפה, נראית אבודה. עיניה שטופות דמעות, פניה חיוורות, שפתיה וכפות ידיה רועדות.

"אימא, מה קרה?" אני שואלת בבהלה ומשתופפת מולה, מסיטה את שערה הכהה מפניה הרטובות, המבוהלות. "עם מי דיברת? את חייבת לספר לי," אני מתחננת, לא מבינה למה דמעות זולגות מעיניי. הפחד מזדחל לבטני. משהו רע קרה, אין לי ספק בזה, אבל במה מדובר?

"הם רצחו אותו... הם רצחו אותו..." היא ממלמלת בחוסר אמון. כפות ידיי רועדות. אני מלטפת את פניה היפות בבלבול ומפצירה, "ספרי לי, את מי רצחו? על מה את מדברת?"

"את אחיך," היא עונה, מתקשה לבטא את המילים. "רצחו את טוני."

ידיי קופאות ונשימתי נעצרת. על מה היא מדברת? מי רצח אותו? למה שירצחו אותו? מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי, מסחררות אותי. למה שהיא תגיד דבר כזה? זאת בטח בדיחה של האחים שלי. הם ידועים בחוש ההומור הגרוע שלהם.

"אימא, עם מי דיברת? שוב הם משקרים לך."

"אבא שלך... הם במסעדה..." היא פולטת מילים, לא מרכיבה משפט. אני נעמדת ומנגבת את כפות ידיי המזיעות במכנסי הפיג'מה, הולכת לכיוון הדלת ונוקשת על דלתה של ג'יה.

"מה קרה, איזי? את חיוורת," היא אומרת בבהלה ואוחזת בכתפיי, מתבוננת לתוך עיניי.

"תישארי עם אימא ועם פרנקי, אני צריכה ללכת למסעדה," אני מבקשת.

"את לבושה בפיג'מה," היא מנסה לעורר את תשומת ליבי, אבל לא אכפת לי, כרגע לא אכפת לי מכלום. אני צריכה לוודא שמדובר במשחק דבילי של האחים שלי, אחרת לא אוכל להרגיע את אימא. "בבקשה, לכי אליהן," אני מפצירה בה ויורדת במדרגות, אבודה לחלוטין.

"איזי, את לא נועלת נעליים! מה קורה כאן?" היא שואלת בבהלה. אני צועדת, לא מרגישה את הדרך, לא שומעת את קריאות הבחורים המסתובבים באופן קבוע בשכונה שלנו. אני לא חושבת שאי פעם יצאתי לבד מהדירה בשעה כזאת ובטח שלא בפיג'מה ויחפה, אבל כרגע אני רק רוצה לראות את טוני.

ואם לא מדובר במשחק? ואם הוא נרצח? אלוהים, מי רצח אותו? למה שיעשו דבר כזה? אני יודעת שהוא אוהב להסתבך בצרות, אבל רצח? אנקת כאב חומקת מבין שפתיי ואני ממהרת להחניק את הבאות אחריה. יכול להיות שטוני שוב עבר את הגבול ושיחק עם הרגשות של אימא. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה.

אני נעצרת ומסתכלת על הניידות העומדות מחוץ למסעדה, ליבי מאיים לפרוץ את בית החזה. הסירנות מחרישות את אוזניי. אני מכסה את אוזניי ופורצת בבכי, גופי רועד כמו עלה נידף.

מה, לעזאזל, קורה כאן? זה לא יכול להיות.

רגליי בקושי נושאות אותי אל המסעדה. אני עוקפת את האנשים ואת הסרטים הצהובים, מתעלמת מהקריאות וממהרת פנימה. אני מסתכלת על הגופה המכוסה בסדין לבן ועל אבא, שיושב בצד וממרר בבכי. האחים שלי מדברים עם השוטרים, אך עיניהם ממוקדות בגופה, השרועה באמצע המסעדה.

אני מסתכלת סביבי ולא מזהה את המקום. החלונות מנופצים, השולחנות הפוכים. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי כאוס כזה. אני מתקדמת לכיוון הגופה אך יד גדולה אוחזת בזרועי ועוצרת אותי. אני מרימה את ראשי ורואה שוטר במדים. הוא אומר משהו, אבל אני לא מצליחה להתרכז בדבריו.

"אחי," אני מתחילה לומר, בכי קורע לב מתפרץ מתוכי. אני מאבדת שליטה על רגליי וקורסת אל הרצפה. הוא אוחז בי, לא משחרר. לאו, אחי הבכור, ממהר לעברי, משתופף וכורך את זרועותיו סביבי, מאפשר לי להתפרק. "טוני! טוני!" אני קוראת אל הסדין הלבן, מתפללת בליבי שיקום מהרצפה ושיצחק, שיגרום לי לאבד שליטה מרוב כעס עליו, שיימשך ימים.

"הוא מת, איזי. הוא מת," לאו אומר בחוסר אמון, "הוא ירה בו שוב ושוב. הוא ירה בו בלי לעצור."

אני מסתכלת על אחי. "מי ירה בו? מי עשה דבר כזה?"

"פרנקו. פרנקו טורנטיני," הוא לוחש באוזני, ממוטט את המעט שנותר. אני קופאת ומתפללת שלא שמעתי טוב, שהוא לא אמר את השם הנתעב הזה, את השם שהתפללתי למחוק מראשי, השם של האיש שהרס את חיי והשמיד את חלומותיי. "על מה אתה מדבר?"

"ששש, תנמיכי את הקול, אסור שהשוטרים ישמעו. אם הם ידעו המצב יחריף ויהרגו את כולנו," הוא לוחש ועוזר לי לעמוד על רגליי. "מרסלו," הוא קורא לאחי, "קח אותה הביתה."

מרסלו בוהה בגופה. לאו ממהר לעברו ומנער אותו, אומר לו משהו וכעבור רגע הוא מתייצב לצדי, אוחז בזרועי וסוחב אותי לכיוון היציאה. אני רוצה לסרב, אני רוצה לרוץ ולהרים את הסדין, אבל אין בשביל מה. הוא מת. פרנקו הרג אותו. פרנקו הרג אותנו.

"אני לא מבינה כלום," אני לוחשת בחוסר אמון, מתקשה לזהות את קולי. "הוא נכנס למסעדה ורצח אותו? למה? למה שהמאפיה תרצח את אחי הקטן?"

"טוני עשה טעות," אחי מספר, קולו קר. "הוא יצר קשר עם הקולומביאנים. הם תפסו את פרנקו, קשרו אותו, כמעט הרגו אותו במכות. גם טוני היה שם."

אני מתקשה לנשום. טוני אמר לנו שוב ושוב שהוא רוצה להתנקם במאפיה. כולנו אמרנו לו שישכח מהרעיון, שאי אפשר להביס אותם, שאסור לנו להפוך אותם לאויבים שלנו. הוא לא היה מוכן להקשיב. הוא החליט שהוא יהיה זה שירחיק אותם מהעסק שלנו.

"ידעתם על התוכנית שלו ובכל זאת אפשרתם לו להמשיך עם הטירוף הזה?" אני זועמת, מתקשה לשלוט בדמעות.

"אל תדברי שטויות. הוא פעל מאחורי גבנו. קיבלנו התראה רק לאחר שהתחיל הירי במסעדה."

"ולא דיווחתם על כך למשטרה?"

"ומה היינו אומרים להם? זה רק היה מסבך אותנו יותר עם המאפיה ומסכן אותך, את אימא ואת פרנקי."

"פרנקי," אני חוזרת על שמה. אלוהים, פרנקי שלי.

מרסלו עוזר לי לעלות במדרגות וכאשר אנחנו מגיעים לקומה, אני רואה שדלת הבית פתוחה. שכנים ובני משפחה מקיפים את אימא ואת פרנקי. אני נדחפת ביניהם, מתעלמת מכולם, מרימה את הילדה שלי, נושאת אותה בחזרה לחדר השינה ונשכבת לצידה מתחת לשמיכה.

"אימא," היא קוראת בקולה הקטן ומלטפת את שערי. היא נראית מבולבלת, אבל מה כבר היא מבינה? למזלי, פרנצ'סקה צעירה מדי מכדי לדעת שאבא שלה רצח את הדוד האהוב שלה.

"תישני, פנקייק. אימא פה," אני לוחשת ומלטפת את שערה, מתקשה לעצור את הדמעות השוטפות את פניי. אחי נרצח. טוני לא יחזור יותר. "אני מבטיחה לך, פרנקי, לעולם לא אתן לגבר הזה להתקרב אלייך. לעולם לא אתן לך להתמודד עם העובדה שאבא שלך רוצח." אני בקושי מצליחה לבטא את המילים, משתיקה את השתנקות הבכי. "אני מצטערת. אני מצטערת על שהגורל בחר בפרנקו להיות אבא שלך." אני מנשקת את ראשה ועוצמת את עיניי בחוזקה, מתפללת שכאשר אפקח אותן אגלה שרק חלמתי חלום בלהות.