שקרים קבורים

המוות לא הולם אותי. הוא יושב עלי כמו מעיל לא שלי; הוא נופל מעל כתפַי ונגרר בבוץ. הוא לא מתאים לי. לא נוח.

אני רוצה להוריד אותו מעלי במשיכת כתפיים; לזרוק אותו בחזרה לארון וללבוש שוב את הבגדים המחויטים היפים שלי. לא רציתי לעזוב את החיים הישנים שלי, אבל יש לי תקווה לקראת החיים הבאים - אני מקווה שאוכל להיות אדם יפה ותוסס. לעת עתה, אני במלכודת.

בין החיים האלה לחיים הבאים.

בין שמים לארץ.

אומרים שפרידות פתאומיות הן קלות יותר. כואבות פחות. זה לא נכון. כנגד כל כאב שנחסך מהפרידות הארוכות של מחלה מתמשכת, ניצבת הזוועה של חיים שנגזלו בלי התראה. חיים שנגדעו באלימות. ביום מותי הלכתי על החבל המתוח בין שני העולמות, ורשת הביטחון שמִתחתַי קרועה לגזרים. פה ביטחון; שם סכנה.

פסעתי.

מתתי.

פעם היינו מתבדחים על המוות - כשהיינו צעירים, כשהיינו חזקים מספיק לחשוב שמוות זה דבר שקורה לאנשים אחרים.

"מי לדעתך ימות ראשון?" שאלת ערב אחד, אחרי שנגמר היין ושכבנו מול הקמין החשמלי בדירה השכורה שלי בבלהם. יד עצלה ליטפה את ירכי וריככה את המילים שלך. מיהרתי להשיב.

"לא אני!"

כיוונת כרית אל ראשי.

היינו ביחד חודש; נהנינו זה מגופו של זה, דיברנו על העתיד כאילו היה שייך למישהו אחר. בלי מחויבות, בלי הבטחות - רק אפשרויות.

"נשים חיות יותר." חייכתי. "זאת עובדה ידועה. גנטיקה. החזק שורד. גברים לא יכולים להסתדר לבד."

הרצנת. החזקת את פני בין שתי ידיים והכרחת אותי להביט בך. העיניים שלך היו שחורות באור הקלוש; סורגי הקמין השתקפו באישוניך. "זה נכון."

רציתי לנשק אותך אבל אצבעותיך לא נתנו לי לזוז; האגודל שלך נצמד אל סנטרי ולחץ אותו מטה.

"אם יקרה לך משהו, אני לא יודע מה אני אעשה."

צמרמורת קלה, למרות חום הקמין העז. צעדים על קברי.

"תפסיק."

"אני אמות," התעקשת.

עצרתי את הדרמה הילדותית שלך באותו רגע. הזזתי את היד שלך ושחררתי את סנטרי. השארתי את אצבעותי שלובות בשלך, כדי שהדחייה לא תצרוב. נישקתי אותך, תחילה ברוך, אחר כך יותר חזק, עד שהתגלגלת לאחור ואני נשכבתי עליך ושְׂערי האהיל על הפנים שלנו.

היית מוכן למות בשבילי.

מערכת היחסים שלנו היתה בתחילתה; ניצוץ שאפשר בקלות לכבות או ללבות. לא יכולתי לדעת שתפסיק לאהוב אותי; שאפסיק לאהוב אותך. לא יכולתי שלא להתענג על עומק רגשותיך, על העוצמה בעיניך.

היית מוכן למות בשבילי, ובאותו רגע, חשבתי שגם אני מוכנה למות בשבילך.

לא האמנתי שמישהו מאיתנו יצטרך לעשות את זה.