שריון האור

1

עד אותו היום לא שמעה סאל קְליתֶרו את בעלה צורח. מאותו יום והלאה לא שבה לשמוע זאת, מלבד בחלומות.

היא הגיעה אל שדה בְּרוּק בשעת צהריים. היא ידעה את השעה לפי טיב האור שהסתנן חלושות מבעד לענן אפור כפנינה שכיסה את השמיים. השדה התפרש על פני שישה־עשר דונמים של בוץ שטוח עם פלג מהיר זרימה בצידו האחד וגבעה נמוכה בקצהו הדרומי. מזג האוויר היה קר ויבש, אבל ירד גשם במשך שבוע, וכשדידתה בשלוליות ניסתה האדמה הדביקה למשוך מעל רגליה את נעליה מתוצרת בית. ההתקדמות הייתה קשה, אך היא הייתה אישה גדולה וחזקה ולא התעייפה בנקל.

ארבעה גברים עסקו באיסוף יבול הלפתות החורפי, כורעים ומרימים ועורמים את השורשים החומים הגבשושיים בסלים רחבים ושטוחים שנקראו קלָתות. כשקֶלֶת הייתה מתמלאת, היו נושאים אותה אל מרגלות הגבעה ושופכים את הלפתות לעגלת עץ אלון איתנה בעלת ארבעה גלגלים. הם כמעט סיימו את האסיף, ראתה סאל, מפני שצד זה של השדה היה נטול לפתות והגברים עבדו קרוב לגבעה.

כולם היו לבושים בצורה דומה. חולצות נטולות צווארון, אברקיים באורך הברך שנתפרו על ידי נשותיהם מבד שנטווה בבית, ומותניות שנקנו מיד שנייה או נזרקו על ידי גברים עשירים. מותניות לא נשחקו לעולם. לאביה של סאל הייתה אחת מהודרת, עם שתי שורות כפתורים, מפוספסת בחום ואדום ורקומה בשוליה, שנזרקה על ידי גנדרן עירוני כלשהו. היא מעולם לא ראתה אותו לבוש בבגד אחר, והוא גם נקבר בה.

לרגליהם נעלו הפועלים מגפיים מיד שנייה שתוקנו אינספור פעמים. לכל גבר היה כובע, וכל כובע היה אחר: כובע רך מפרוות ארנב, כובע קש רחב תיתורה, מגבעת גבוהה מלבֶד, וכובע שלוש פינות שאולי השתייך בעבר לקצין ימייה.

היא זיהתה את כובע הפרווה. הוא היה שייך לבעלה, הארי. היא תפרה אותו במו ידיה, אחרי שצדה את הארנב והרגה אותו באבן ופשטה את עורו ובישלה אותו בסיר עם בצל. אבל היא הייתה מזהה את הארי גם בלי הכובע, אפילו ממרחק, בזכות זקנו האדמוני.

גופו של הארי היה צנום אך שרירי, וחזק במידה מפתיעה: הוא העמיס על הקלת שלו לא פחות לפתות מהגברים המגודלים יותר. למראה הגוף הדק והנוקשה בקצהו הרחוק של השדה הבוצי ניעורה בסאל חמימות קלה של תשוקה, חצייה עונג וחצייה ציפייה, כמו לחזור מהקור אל ריחה החמים של אש מבולי עץ מבוערים.

כשחצתה את השדה, היא החלה לשמוע את קולותיהם. מדי רגעים אחדים אחד מהם קרא לאחר, וחילופי הדברים הקצרים היו מסתיימים בקולות צחוק. היא לא הצליחה לפענח את המילים, אבל יכלה לנחש את רוח הדברים שנאמרו. קנטור עוקצני לכאורה של גברים עמלים, עלבונות ברוח טובה וגסויות עליזות, פטפוטים שנועדו להקל את מונוטוניות העמל המפרך.

גבר חמישי צפה בהם ממקום עומדו ליד העגלה, ובידו שוט קצר. הוא היה לבוש טוב יותר, עם מעיל כנפות כחול ומגפיים שחורים ומצוחצחים שהגיעו עד ברכיו. שמו היה ויל רידיק, והוא היה בן שלושים, בנו הבכור של אדון אחוזת בֶּדפורד. השדה היה שייך לאביו, וכך גם הסוס והעגלה. לוויל היה שיער שחור עבות שהגיע עד סנטרו, והוא לא נראה שבע רצון. היא יכלה לנחש את הסיבה. הפיקוח על איסוף הלפת לא היה מתפקידו, ונראה לו לא הולם את מעמדו; אבל המפקח של בעל האחוזה נפל למשכב, וסאל שיערה שוויל גויס למלא את מקומו, ולא בחפץ לב.

בנה של סאל דידה לצידה על הקרקע הבוצית, מתקשה לעמוד בקצב, עד שפנתה ורכנה והרימה אותו בקלילות, והמשיכה ללכת כשהוא אחוז בזרועה וראשו נח על כתפה. היא החזיקה את גופו הצנום והחמים קצת חזק מהדרוש, רק מפני שאהבה אותו כל כך.

היא הייתה שמחה ללדת ילדים נוספים, אבל ידעה שתי הפלות ולידת ולד מת. היא הפסיקה לקוות והחלה לומר לעצמה שלעניים כמותם מספיק ילד אחד. היא הייתה מסורה לילד שלה בכל ליבה, אולי יותר מדי, משום שילדים אבדו תכופות למחלה או תאונה, והיא ידעה שליבה יישבר אם תאבד אותו.

היא העניקה לו את השם כריסטופר, אבל כשלמד לדבר שיבש את שמו לקיט, וכך היה מכונה עכשיו. הוא היה בן שש וקטן לגילו, וסאל קיוותה שיגדל להיות כמו הארי, צנום אך חזק. הוא ללא ספק ירש את שערו האדמוני של אביו.

הגיע הזמן לארוחת אמצע היום, וסאל נשאה סל עם גבינה, לחם, ושלושה תפוחים קמוטים. במרחק־מה מאחוריה צעדה אשת איכר נוספת, אנני מאן, אישה נמרצת בת גילה של סאל, ושתי נשים נוספות בשליחות דומה התקרבו מהכיוון ההפוך, במורד הגבעה, עם סליהן על זרועותיהן וילדיהן בעקבותיהן. הגברים הפסיקו את העבודה בשמחה, ניגבו את ידיהם הבוציות במכנסיהם והתקרבו אל הפלג, שם יוכלו לשבת על מצע הדשא.

סאל הגיעה לשביל והניחה את קיט בעדינות.

ויל רידיק שלף שעון מחובר לשרשרת מכיס המותנייה שלו והציץ בו במצח זעוף. "עדיין לא שתים־עשרה בצהריים," קרא. הוא שיקר, סאל הייתה בטוחה בכך, אך לאיש מלבדו לא היה שעון. "תמשיכו לעבוד, אנשים," ציווה. סאל לא הופתעה. לוויל היה פן אכזר. אביו, אדון האחוזה, נטה להיות קשוח, אך ויל היה גרוע ממנו. "תסיימו את העבודה, ואז תאכלו את ארוחתכם," אמר. הייתה נימת סלידה באופן שבו אמר "ארוחתכם", כאילו היה משהו בזוי בארוחת פועלים. ויל עצמו יחזור לבית האחוזה שלו לבשר צלוי ותפוחי אדמה, חשבה, וכנראה גם קנקן בירה חזקה כתוספת.

שלושה מהגברים רכנו בחזרה אל מלאכתם, אבל הרביעי לא. זה היה אייק קליתרו, דודו של הארי, גבר אפור זקן כבן חמישים. הוא אמר בקול מדוד: "עדיף לא להעמיס על העגלה יותר מדי, מר רידיק."

"אני זה שאקבע בעניין."

"אבקש את סליחתך," התעקש אייק, "אבל הבלמים שחוקים לגמרי."

"אין כל בעיה בעגלה הארורה," אמר ויל. "אתה רק רוצה להפסיק לעבוד מוקדם. כמו תמיד."

בעלה של סאל התערב. הארי מעולם לא היסס להצטרף לוויכוח. "כדאי שתקשיב לדוד אייק," אמר לוויל. "אחרת עוד תאבד את העגלה ואת הסוס ואת כל הלפתות המחורבנות שלך."

הגברים האחרים צחקו, אבל התלוצצות על חשבון בני המעמד הגבוה לא הייתה צעד נבון. ויל הקדיר פנים ואמר: "סתום את פיך החצוף, הארי קליתרו."

סאל הרגישה את ידו הקטנה של קיט מתגנבת לכף ידה. אביו הסתבך בעימות, ולמרות גילו הצעיר חש קיט בסכנה.

החוצפה הייתה נקודת התורפה של הארי. הוא היה אדם הגון ופועל חרוץ, אבל לא האמין שבני המעמד הגבוה טובים ממנו. סאל אהבה את הגאווה שלו ואת החשיבה העצמאית, אבל האדונים לא אהבו אותן, והוא הסתבך לא מעט בגלל חוסר הכבוד שהפגין. אך הוא אמר את שלו עכשיו, ולא הוסיף מילה בנושא אלא שב לעבודה.

הנשים הניחו את סליהן על גדת הפלג. סאל ואנני ניגשו לעזור לגברים שלהן עם הלפתות, ואילו שתי הנשים האחרות, שהיו מבוגרות יותר, ישבו ליד האוכל.

המלאכה הסתיימה במהירות.

בשלב זה התברר שוויל טעה כשהשאיר את העגלה למרגלות הגבעה. הוא היה צריך להציב אותה חמישים מטר הלאה משם לאורך השביל, כדי לאפשר לסוסה לצבור מהירות לקראת העלייה בשיפוע. הוא חשב לרגע ואז אמר: "אתם, פועלים, תדחפו את העגלה מאחור כדי לעזור לסוסה להתחיל." ואז קפץ אל המושב, הצליף בשוטו ואמר: "דיו!" והסוסה האפורה החלה מושכת.

ארבעת הפועלים נעמדו מאחורי העגלה ודחפו. רגליהם החליקו בשביל הרטוב. השרירים בכתפיו של הארי נדרכו. סאל, שהייתה חזקה לא פחות מהם, הטתה שכם. וכך גם קיט הקטן, מעשה שהעלה חיוך על פניהם של הגברים.

הגלגלים החלו לזוז, הסוסה הרכינה ראש ונשענה על היצולים, השוט הצליף, והעגלה זזה. הפועלים הרפו וצפו בה כשהתקדמה במעלה הגבעה. אך הסוסה האטה וויל צעק לאחור: "תמשיכו לדחוף!"

כולם רצו קדימה, הניחו ידיים על ירכתי העגלה וחזרו לדחוף. העגלה שוב הגבירה קצב. למשך כמה מטרים רצה הסוסה היטב, ורתמות העור נמתחו על כתפיה החסונות, אך היא לא הצליחה לשמור על מהירות. היא האטה ומעדה בבוץ החלקלק. לרגע נראה שהתאוששה, אך היא איבדה את התנופה והעגלה נעצרה. ויל הצליף בבהמה, וסאל והגברים דחפו בכל מאודם, אך לא הצליחו לבלום את העגלה, שגלגלי העץ הגדולים שלה החלו סבים לאיטם לאחור.

ויל משך בידית הבלם. כולם שמעו קול נפץ רם, וסאל ראתה את שני חצאיו של בלם העץ השבור מתעופפים להם מאחורי הגלגל השמאלי האחורי. היא שמעה את אייק אומר: "אמרתי למנוול, אמרתי לו."

הם דחפו בכל הכוח אך נהדפו לאחור, ובסאל ניצתה תחושה מאיימת של סכנה ממשמשת. העגלה הגבירה מהירות לאחור. ויל צעק: "תדחפו, כלבים עצלנים!"

אייק עזב את אחורי העגלה ואמר: "היא לא תחזיק!" הסוסה החליקה שוב, והפעם נפלה. רתמת העור נקרעה, והחיה נחבטה באדמה ונגררה לאחור.

ויל ירד בקפיצה מהמושב. העגלה, שאיבדה שליטה, החלה מתגלגלת מהר יותר. בלי לחשוב הרימה סאל את קיט ביד אחת וקפצה הצידה, לסור מדרכם של הגלגלים. אייק צעק: "כולם לזוז הצידה!"

הגברים נפוצו לכל עבר בדיוק כשהעגלה סטתה והתהפכה על צידה. סאל ראתה את הארי נתקל באייק, ושניהם נפלו. אייק נזרק הצידה, אבל הארי נפל בדרכה של העגלה, שנחתה עליו כך שפינת משטח עץ האלון הכבד פגעה ברגלו.

ואז הוא צרח.

סאל קפאה, ליבה אחוז פחד. הוא נפצע בצורה חמורה. לרגע כולם בהו בחלחלה. הלפתות התגלגלו מהעגלה לקרקע וחלקן נפלו לפלג. הארי זעק בקול צרוד: "סאל! סאל!"

היא צעקה: "תורידו ממנו את העגלה, קדימה!"

כולם הניחו ידיים על העגלה. הם הרימו אותה מרגלו של הארי, אבל התקשו בשל הגלגלים הגדולים, והיא הבינה שעליהם להציב אותה על חישוקי הגלגל כדי שיוכלו להעמיד אותה בחזרה. "בואו נכניס כתפיים מתחת לעגלה!" צעקה, וכולם ראו את התבונה שבהצעה. אבל העץ היה כבד, והם דחפו במעלה שיפוע הגבעה. לרגע איום אחד חשבה שהם עלולים להפיל את העגלה, והיא תיפול בחזרה ותמחץ את הארי בשנית. "קדימה, לדחוף!" צעקה. "כולם ביחד!" וכולם אמרו: "דחוף," ופתאום העגלה נטתה על צידה והתיישרה, כשארבעת גלגליה נוחתים בחבטה.

ואז ראתה סאל את רגלו של הארי, והתנשמה בחלחלה. היא הייתה מחוצה מירך עד קרסול. רסיסי עצם הזדקרו מעורו, והמכנסיים היו ספוגי דם. עיניו היו עצומות, ויבבה מחרידה בקעה משפתיו הפעורות למחצה. היא שמעה את דוד אייק אומר: "אוי, אלי הטוב, חוס עליו."

קיט פרץ בבכי.

גם סאל רצתה לבכות, אבל היא התעשתה: היה עליה להזעיק עזרה. מי יכול לרוץ מהר? היא הביטה אל הסובבים אותה, ומבטה נתקל באנני. "רוצי לכפר, אנני, מהר ככל שתוכלי, והביאי את אָלֶק." אלק פּולוק היה הגלב־מנתח. "אמרי לו שיפגוש אותנו בבית שלי. אלק יֵדע מה לעשות."

"שימי עין על הילדים שלי," אמרה אנני והסתלקה בריצה.

סאל כרעה לצידו של הארי, ברכיה בבוץ. הוא פקח עיניים. "עזרי לי, סאל," אמר. "עזרי לי."

"אני אשא אותך הביתה, אהובי היקר," אמרה. היא השחילה זרועות מתחתיו, אבל כשניסתה להניף את משקלו ולהרים אותו, הוא שוב צרח. סאל משכה בחזרה את ידיה ואמרה, "ישו, עזור לי."

היא שמעה את ויל אומר: "פועלים, השיבו את הלפתות לעגלה. קדימה, תעבדו במרץ."

היא אמרה בשקט: "שמישהו יסתום את פיו לפני שאני אסתום לו אותו."

אייק אמר: "מה עם הסוסה שלך, מר רידיק? היא מצליחה לקום?" הוא הלך מסביב לעגלה כדי לבדוק את הסוסה, והסיח את תשומת ליבו של ויל מהארי. סאל חשבה: תודה, דוד אייק החכם.

היא פנתה אל בעלה של אנני, ג'ימי מאן, בעליו של הכובע בעל שלוש הפינות. "לך למגרש העצים, ג'ימי," אמרה. "בקש מהם שיתקינו מהר אלונקה משניים או שלושה קרשים רחבים כדי שנוכל לסחוב עליה את הארי."

"אני הולך," אמר ג'ימי.

ויל קרא: "תעזרו לי להרים את הסוסה על רגליה."

אך אייק אמר: "היא לא תשוב לעמוד, מר רידיק."

לרגע השתררה שתיקה, ואז אמר ויל: "נראה לי שאתה צודק."

"למה שלא תביא רובה?" אמר אייק. "לגאול את החיה מייסוריה."

"כן," אמר ויל, אך הוא לא נשמע החלטי, וסאל הבינה שמתחת להתנהגות השחצנית הוא בהלם.

אייק אמר: "שתה קצת ברנדי, אם יש עליך בקבוק."

"רעיון טוב."

בזמן שוויל שתה אמר אייק: "לבחור המסכן עם הרגל המחוצה לא תזיק לגימה. אולי זה יעזור להפיג את הכאב."

ויל לא ענה, אבל כמה רגעים אחר כך חזר אייק מצידה השני של העגלה עם בקבוק כסוף בידו. באותה עת הלך ויל בצעד נמרץ לכיוון השני.

סאל מלמלה: "כל הכבוד, אייק."

הוא נתן לה את הבקבוק של ויל, והיא קירבה אותו לשפתיו של הארי ושפכה זרזיף דק לתוך פיו. הוא השתעל, בלע ופקח עיניים. היא נתנה לו עוד, והוא שתה בלהיטות.

אייק אמר: "תני לו כמה שיותר. אנחנו לא יודעים מה אלק יצטרך לעשות."

לרגע תהתה סאל למה מתכוון אייק, ואז הבינה שחשב שאולי ייאלצו לכרות את רגלו של הארי. "אוי לא," אמרה. "בבקשה, אלוהים."

"תני לו עוד ברנדי."

המשקה החזיר מעט צבע לפניו של הארי. בלחישה בקושי נשמעת הוא אמר: "זה כואב, סאל, כואב נורא."

"המנתח בדרך." היא לא הצליחה לחשוב מה עוד לומר, וחוסר האונים שלה הוציא אותה מדעתה.

בזמן שחיכו, הנשים האכילו את הילדים. סאל נתנה לקיט את התפוחים מסלה. הגברים החלו לאסוף את הלפתות הפזורות ולהחזיר אותן לעגלה. יהיה צורך לעשות זאת במוקדם או במאוחר.

ג'ימי מאן חזר עם דלת עץ, שעונה בקושי רב על כתפו. הוא הוריד אותה לקרקע במאמץ, מתנשם אחרי שסחב את החפץ הכבד לאורך קרוב לקילומטר. "בשביל הבית החדש שבונים ליד הטחנה," אמר. "הם אמרו לא לקלקל אותה." הוא הניח את הדלת לצד הארי.

עכשיו היה צריך להעביר את הארי לאלונקה המאולתרת, וזה עמד לכאוב. היא כרעה לצד ראשו. דוד אייק ניגש לעזור, אך היא סילקה אותו בנפנוף. אף אחד לא ישתדל כמוה לנהוג בעדינות. היא תפסה בזרועותיו של הארי, קרוב לכתפיים, והעבירה בזהירות את פלג גופו העליון אל הדלת. הוא לא הגיב. היא משכה אותו, סנטימטר בכל פעם, עד שגופו נח על המשטח. אבל בסוף תיאלץ להזיז את רגליו. היא נעמדה מעליו, רגל מכל צד, התכופפה, תפסה במותניו, והעבירה את רגליו אל הדלת באבחה אחת.

הוא צרח בפעם השלישית.

הצרחה דעכה והפכה לבכי.

"בואו נרים אותו," אמרה. היא רכנה אל פינה אחת של הדלת, ושלושה מהגברים תפסו את הפינות האחרות. "לאט־לאט," אמרה. "תשמרו שתהיה מאוזנת." הם החזיקו בעץ והרימו בהדרגה, מתמקמים תחת הדלת ברגע שיכלו ומאזנים אותה על כתפיהם. "מוכנים?" שאלה. "נסו לצעוד בסך. אחת, שתיים, שלוש, קדימה."

הם חצו את השדה. סאל הציצה אחורה וראתה את קיט, מבולבל ועגום, אך הולך קרוב אחריה ונושא את סלה. שני ילדיה הקטנים של אנני השתרכו בעקבות אביהם, ג'ימי, שהחזיק בפינה השמאלית־אחורית של האלונקה.

בדפורד היה כפר גדול, בן אלף תושבים ויותר, וביתה של סאל שכן במרחק קילומטר וחצי. הצעדה עמדה להיות ממושכת ואיטית, אבל היא הכירה את הדרך היטב ויכלה מן הסתם לעשותה בעיניים עצומות. היא התגוררה כאן כל חייה, והוריה נחו בבית הקברות לצד כנסיית סנט מתיו. המקום הנוסף היחיד שהכירה היה קינגסברידג', וביקורה האחרון שם התרחש לפני עשר שנים. אבל בדפורד השתנה במהלך חייה, וכיום כבר לא היה קל כל כך לעבור מקצהו האחד של הכפר לקצה השני. רעיונות חדשים שינו את החקלאות, והיו גדרות וגדר חיה לאורך הדרך. החבורה שנשאה את הארי נאלצה לתמרן בין שערים ושבילים מתפתלים שהפרידו בין ממלכות פרטיות.

אנשים שעבדו בשדות אחרים הצטרפו אליהם, ואז נשים שיצאו מבתיהן לראות מה קורה, וילדים קטנים, וכלבים, שכולם צעדו בעקבותיהם, משוחחים ביניהם ודנים בהארי המסכן ופציעתו האיומה.

בזמן שסאל צעדה, כתפה כבר כואבת תחת משקלם של הארי והדלת, היא נזכרה איך כשהייתה בת חמש – ונקראה אז סאלי – חשבה על השטחים שמסביב לכפר כמעין פריפריה מעורפלת אך צרה, בדומה לגינה מסביב לבית מגוריה. בדמיונה, כל העולם היה גדול רק במעט מבדפורד. בפעם הראשונה שנלקחה לקינגסברידג' לא הבינה מה היא רואה: אלפי אנשים, רחובות הומים, דוכני שוק עמוסי מזונות ובגדים ודברים שלא שמעה עליהם מעולם – תוכי, גלובוס, ספר לכתוב בו, צלוחית כסף. ואז הקתדרלה, נישאת לגובה בלתי אפשרי, יפהפייה להפליא, קרה ודוממת מבפנים, בבירור המקום שבו מתגורר האל.

קיט היה עכשיו מבוגר רק במעט ממה שהייתה היא באותו ביקור ראשון מעורר השתאות. היא ניסתה לדמיין מה הוא חושב כעת. הוא בטח האמין תמיד שאביו חסין כול – כדרכם של בנים – ועכשיו ניסה להתרגל לרעיון שהארי שוכב פצוע וחסר אונים. קיט בטח מפוחד ומבולבל, חשבה. הוא יצטרך הרבה נחמה.

סוף־סוף היה אפשר לראות את ביתה במרחק. אחד הבתים הדלים ביותר בכפר, בנוי מכבול ושזירת ענפים וזרדים המכונה שֺבְכה. היו תריסים בחלונות, אך לא שמשות. היא אמרה: "קיט, רוץ קדימה ופתח את הדלת." הוא ציית, והם נשאו את הארי לתוך הבית. הקהל נשאר בחוץ, מציץ פנימה.

הבית כלל רק חדר אחד, ובו שתי מיטות, אחת צרה ואחת רחבה, שתיהן משטחים פשוטים מלוחות עץ חשופים שהארי מִסמר יחדיו. על כל מיטה היה מונח מזרן קנבס ממולא קש. סאל אמרה: "בואו נשים אותו על המיטה הגדולה." הם הורידו את הארי בזהירות, עדיין מונח על הדלת, אל המיטה.

שלושת הגברים וסאל הזדקפו, משפשפים ידיים כואבות ומותחים גבים דואבים. סאל הציצה מטה אל הארי ששכב חיוור ודומם, בקושי נושם. היא מלמלה: "אלוהים, בבקשה אל תיקח אותו ממני."

קיט נעמד לפניה וחיבק אותה כשפניו טמונות בבטנה, שנותרה רכה מאז לידתו. היא ליטפה את ראשו. היא רצתה לומר לו מילות ניחומים, אבל מילים כאלה לא עלו בדעתה. כל דבר אמיתי יהיה מפחיד.

היא שמה לב שהגברים מסתכלים סביב על ביתה. הוא היה דל למדי, אבל שלהם בוודאי לא שונים בהרבה, שכן כולם היו פועלים חקלאיים. גלגל הטווייה של סאל ניצב באמצע החדר, כלי יפהפה, מגולף בתשומת לב וממורק. היא ירשה אותו מאימה. לידו ניצבה ערמה קטנה של סלילים עטופים בחוטים מוכנים, ממתינים להיאסף על ידי סוחר הבדים. הגלגל מימן את המותרות: תה עם סוכר, חלב לקיט, בשר פעמיים בשבוע.

"תנ"ך!" אמר ג'ימי מאן, שהבחין בחפץ היקר היחיד הנוסף בבית. הספר עב הכרס ניצב במרכז השולחן, סוֹגר הפליז שלו מוריק מזוׄקן, כריכת העור מוכתמת ממשמוש ידיים רבות.

סאל אמרה: "הוא היה של אבא שלי."

"אבל את יודעת לקרוא בו?"

"הוא לימד אותי."

הם התרשמו. היא שיערה שאיש מהם לא יודע לקרוא יותר ממילים ספורות: את שמם, כנראה, ואולי את המחירים הרשומים בגיר בשווקים ובפונדקים.

ג'ימי אמר: "שנעביר את הארי מהדלת למזרן?"

"יהיה לו יותר נוח," אמרה סאל.

"ואני אשמח להחזיר את הדלת בשלום למגרש העצים."

סאל עברה לצידה השני של המיטה וכרעה על רצפת העפר. היא פרשה זרועות כדי לקבל את הארי כשיחליק מהדלת. שלושת הגברים תפסו בצד השני. "לאט, בזהירות," אמרה סאל. הם הרימו את הצד שלהם, הדלת נטתה על צידה, והארי החליק מעט ונאנק. "תטו עוד קצת," אמרה. הפעם הוא החליק משולי העץ. היא הכניסה ידיים מתחת לגופו. "עוד," אמרה. "ותמשכו את הדלת קצת." בזמן שהארי גלש מהדלת, היא השחילה את כפות ידיה ואז את זרועותיה תחתיו, במטרה לייצב אותו ככל האפשר. נראה שזה עבד, משום שהוא לא השמיע קול. פתאום עלה בדעתה שהדממה שלו מבשרת רעות.

לקראת הסוף ממש הם משכו את הדלת קצת חזק מדי, ורגלו המרוטשת של הארי נחתה על המזרן בחבטה קלה. הוא צרח שוב. הפעם קיבלה זאת סאל כסימן מבורך לכך שהוא עדיין בחיים.

אנני מאן הגיעה עם אלק, המנתח. הדבר הראשון שעשתה היה לבדוק שהילדים שלה בסדר. אחר כך הסתכלה על הארי. היא לא אמרה דבר, אך סאל ראתה שהזדעזעה למראהו.

אלק פולוק היה גבר נקי ומסודר, לבוש במעיל כנפות ואברקיים ישנים אך שמורים היטב. לא הייתה לו הכשרה רפואית מלבד זו שקיבל מאביו, שעסק במקצוע לפניו והוריש לו את הסכינים החדות ושאר כלי המלאכה שהיוו את כל ההסמכה הדרושה למנתח.

הוא נשא תיבת עץ קטנה בעלת ידית, וכעת הניח אותה על הרצפה ליד האח. ואז הסתכל על הארי.

סאל בחנה את פניו של אלק וחיפשה בהן סימנים, אבל ארשת פניו לא הסגירה דבר.

הוא אמר: "הארי, אתה שומע אותי? איך אתה מרגיש?"

הארי לא הגיב.

אלק בחן את הרגל המחוצה. המזרן תחתיה כבר היה ספוג בדם. אלק נגע בעצמות שבלטו דרך העור. הארי פלט צעקת כאב, אבל לא איומה כמו הצרחות שלו. אלק חיטט באצבעו בפצע, והארי צעק שוב. ואז תפס אלק בקרסולו של הארי והרים את הרגל, והארי צרח.

סאל אמרה: "זה רע, נכון?"

אלק הביט בה, היסס, ואז אמר בפשטות: "כן."

"מה אתה יכול לעשות?"

"אני לא יכול לקבע את העצמות השבורות," ענה. "לפעמים זה אפשרי: אם רק עצם אחת נשברה, והיא לא זזה יותר מדי, אני יכול לפעמים להחזיר אותה למקום, לקבע אותה עם סד ולתת לה הזדמנות להתאחות לבד. אבל ברך היא דבר מורכב מדי, והנזק לעצמות של הארי חמור מדי."

"אז...?"

"הסכנה העיקרית היא שזיהום ייכנס לפצע ויגרום לריקבון בבשר. זה עלול להיות קטלני. הפתרון הוא כריתת הרגל."

"לא," אמרה סאל, קולה רועד מייאוש. "לא, אתה לא יכול לנסר לו את הרגל, הוא כבר סבל יותר מדי כאב."

"זה עשוי להציל את חייו."

"חייבת להיות דרך אחרת."

"אני יכול לנסות לסגור את הפצע," אמר אלק בספקנות. "אבל אם זה לא יעבוד, כריתה תהיה האפשרות היחידה."

"בבקשה תנסה."

"בסדר." אלק רכן ופתח את תיבת העץ. הוא אמר: "סאל, תוכלי להוסיף עצים לאש? אני צריך שהיא תהיה חמה מאוד." היא מיהרה ללבות את האש מתחת לכיפת העשן.

אלק הוציא מהתיבה קערת חרס וקנקן חתום בפקק. הוא אמר לסאל: "אני מתאר לעצמי שאין לך ברנדי."

"לא," אמרה סאל, ואז נזכרה בבקבוק של ויל. היא תחבה אותו קודם מתחת לשמלתה. "כן, יש לי," אמרה ושלפה אותו.

אלק הרים גבות.

"זה של ויל רידיק," הסבירה. "התאונה קרתה באשמתו, השוטה הארור. חבל שזו לא הברך שלו שהתרסקה."

אלק העמיד פנים שלא שמע את העלבון כלפי בנו של בעל האחוזה. "השקי את הארי כמה שיותר. אם הוא יתעלף, מה טוב."

היא התיישבה על המיטה לצד הארי, הרימה את ראשו ומזגה ברנדי לתוך פיו בזמן שאלק חימם שמן בקערה. עד שהתרוקן הבקבוקון, השמן כבר רחש בקערה וסאל נתקפה תחושת קבס למראהו.

אלק החליק כלי רחב וכמעט שטוח מתחת לברכו של הארי, והקהל צפה בחלחלה עם סאל: שלושת הפועלים, אנני ושני ילדיה, וקיט חיוור הפנים.

בבוא הרגע, פעל אלק בדיוק ובמהירות. הוא שלף את הקערה מהאש בעזרת מלקחיים ושפך את הנוזל הרותח על ברכו של הארי.

הארי פלט צרחה נוראה יותר מכל האחרות ואיבד את ההכרה.

כל הילדים בכו.

ריח מחליא של בשר אדם חרוך נישא באוויר.

השמן נקווה בכלי הרדוד שמתחת לרגלו של הארי, ואלק נענע את הכלי כדי לוודא שהשמן החם יחרוך גם את הצד התחתון של הברך והסגירה תהיה מלאה. לאחר מכן הוא שלף את הכלי, יצק את השמן בחזרה לקנקן וחתם אותו בפקק.

"אני אשלח את החשבון לאדון," אמר לסאל.

"אני מקווה שהוא ישלם לך," אמרה סאל. "לי אין במה."

"הוא צריך לשלם לי. לאדון יש אחריות על פועליו, אבל אין חוק שמחייב אותו. בכל מקרה, זה ביני לבינו. אל תדאגי לגבי זה. הארי לא ירצה לאכול כלום, אבל נסי לגרום לו לשתות אם תוכלי. עדיף תה. גם שיכר יהיה בסדר, או מים צלולים. ותדאגי שיהיה לו חם." הוא החל לארוז את חפציו בתיבה.

סאל שאלה: "יש עוד משהו שאוכל לעשות?"

אלק משך בכתפיו. "תתפללי למענו," אמר.