שש

הייתי בן חמש כשקיבלתי אותך במתנה.

״אדידס טנגו״ שמך.

תחילה לא ידעתי איך לנהוג בך, אך מיד אספתי וחיבקתי אותך חזק תחת זרועי.

קרוב לליבי.

צריך שניים לטנגו.

הפכנו אתה ואני לאחד ויצאנו לריקוד הטנגו הארוך בעולם.

לא היו לו יעד, לא מטרה ולא סוף ידוע מראש.

לבית הספר היית מתלווה אליי קשור בשקית לכידון אופניי.

בשיעורים היית ממתין לי תחת הכיסא.

בהפסקות חיפשנו כל קרקע פנויה על מנת לרקוד.

בלילות ישנו מחובקים.

כשנרשמנו לבית הספר לכדורגל, לימדו אותי איך לחלוק אותך עם חבריי לקבוצה.

לימדוני איך לנהוג בך נכון.

איך לטפל בך, לשלוט בך.

רקדנו ברחבות בתי הספר, בחצרות בתי השכנים, במגרשים רעועים.

רקדנו בכל אצטדיון ברחבי המדינה.

רקדנו באירופה.

תמיד היינו שם, אתה ואני, וכשהסתיים לו ריקוד אחד, מיד חשבנו על הריקוד הבא.

רקדנו טוב, רקדנו רע, תמיד בתשוקה.

רקדנו באלגנטיות ובהערכה.

רקדנו תחת פחד במה.

כשרקדת עם זר נלחמתי עליך, רדפתי אחריך אחוז קנאה וגלשתי לעברך על מנת לאסוף אותך בחזרה אליי.

נתתי את כולי, גוף ונפש, על מנת להיות השותף לריקוד המושלם.

הוא אף פעם לא היה מושלם.

הוא לא היה מבריק.

אבל לריקוד שלנו היו ערכים.

לעד אודה לך שהובלת והארת לי את הדרך,

אך הריקוד שלנו לא יכול להימשך לנצח.

ליבי להוט, אך גופי מבקש די.

וכעת עלינו לצעוד קדימה, אל עבר האתגר הבא.

וזה בסדר, אנחנו מוכנים.

כמו בטנגו תמיד נהיה ביחד,

צמודים בחלק העליון, אזור הלב.

לנצח אהיה אסיר תודה שפגשתי אותך.

אוהב אותך תמיד,

גל