שתי אחיות

Shtei_Achaiot-1

1

בהתחלה ראתה מתילד משהו מוזר בפניו של אטיין. כך התחיל הסיפור, בצורה כמעט סתמית; אולי כל הטרגדיות מתחילות כך?

2

אילו ביקשו ממנה להגדיר במדויק את ה"משהו" הזה הייתה אומרת שעננה מרחפת על פניו, והיא עצמה לא הייתה יודעת בדיוק מה פירוש הדבר. ישנם סוגים רבים ושונים של עננים; הדימוי אינו ברור. מה ראתה אצל אטיין? סתם מצב רוח קודר או סימנים המבשרים סערה גדולה? מוטב לשאול אותו:

"הכול בסדר, מותק?"

"לא, אני לא מרגיש טוב בימים אלו."

חמש שנים היא מכירה אותו, וחמש שנים היא אוהבת אותו אהבה עזה. אבל היא מעולם לא שמעה אותו מדבר ככה, מביע תחושה רעה במילים קרות כל כך. היא נבוכה ולא ידעה איך להשיב. מתילד הציגה את השאלה שלה סתם כך, בנימה קלילה שבה שואלים אנשים תמיד מה שלומם וכמעט לא מצפים לתשובה. תחושתה לא הייתה אפוא משוללת יסוד. אטיין נראה לה מוזר כבר כמה ימים, כאילו הוא נעדר מתוך עצמו. היא ידעה שהוא שרוי במתח בעבודה, שיש לו בוס חדש שמפעיל עליו לחץ בלתי נסבל; אבל טוב, הוא רגיל ליחס תוקפני בעבודה. הוא כבר חווה מצבים קשים שם אבל מעולם לא הביא אותם בערב אל חיי הזוגיות שלהם. אדרבה, מתילד התפעלה תמיד מיכולתו המדהימה לשמור על איזון. זה היה ביטוי שהתאים לו כל כך. אטיין אהב לחלק את חייו למדורים. בפעם הראשונה שאלה מתילד את עצמה מהו מקומה. באיזה מדור? הייתה לה מין תחושה מבשרת רעות. כאילו עברה למחוזות שאין בהם רגש; למין שממה טרם דחייה.

3

אטיין הוסיף להיות שתקן במשך רוב הערב ולא רצה לומר מה הסיבה לכך. מתילד התייסרה. עליה לכבד את הבחירה שלו, אמרה לעצמה; גם היא מרגישה רע לפעמים ולא מסוגלת לדבּר. למעשה הייתה זו אחת התכונות המשותפות להם; הם מתגברים על מכאוביהם בשתיקה.

היה עליה להתאמץ מאוד להשאיר אותו בפינתו לדוש במה שמטריד או רודף אותו, ופשוט להיות נוכחת ורוחשת טוב. לעשות הכול כדי שיוכל לקרוא במבטה: "אני כאן אם תזדקק לי." אבל הוא כיבה את האור בחדר השינה. בכל זאת ליטף את גבה של מתילד לפני ששב אל הצד שלו במיטה. בעיניה הייתה המחווה קרה, שלא לומר מנותקת.

היא רצתה להדליק שוב את האור, להגיד לו שאחרי ערב כזה אין שום סיכוי שהיא תצליח להירדם, אבל לא הייתה מסוגלת לבטא ולו מילה אחת. כדי להירגע החליטה לטייל בין זיכרונותיהם. ברוחה נדדה אל תמונות הקיץ האחרון שלהם. הם היו שבועיים בקרואטיה, וכמה ימים מתוך השבועיים בילו באי כמעט נטוש. בגן העדן הזה העלו את הרעיון להינשא בקרוב. אטיין הרגיש שהוא מוכן להביא ילדים לעולם. הכול היה יפה כל כך ומלא עוצמה; נדמה היה שמשהו נצחי מתחיל.

4

גם למחרת בבוקר לא שוחררו חרצובות לשונו של אטיין. הוא יצא לעבודה בשעה מוקדמת מעט יותר מהרגיל ועזב את דירת הזוג אחרי שליטף שוב את גבה של מתילד. שוב מחווה מכנית, והפעם נדמה היה לה שהיא חשה בה מעין רחמים. היא שלחה אליו חיוך – קורן, כך קיוותה – אבל הוא מיהר להסב את ראשו. כשנשארה לבדה התחשק לה לעשן סיגריה, אבל לא היו לה סיגריות. רגע ישבה ללא נוע מול שולחן ארוחת הבוקר שהיא השקיעה מאמצים בהכנתה. היא הוסיפה לארוחה נגיעות קלות של יופי כי חשבה לעצמה שאם תייפה את הדברים אולי הכול ישתפר. אבל עיניו של אטיין היו עיוורות ליופי הזה, הוא לא הבחין בעלי הוורדים שעל השולחן. זה היה קו אופי מתמיד של מתילד, הרצון להיות חיובית ומיטיבה; לא אחת התעורר אטיין נפעם מהעובדה שהוא חולק את חייו עם אישה כזאת.

5

מתילד מעולם לא איחרה לתיכון, יצא לה שם של מורה מסורה שאוהבת את התלמידים שלה כאילו היו ילדיה. המילים האלה נאמרו באמת מפי אחד מהורי התלמידים באספת הורים. כרגיל, היא הגיעה בזמן לתיכון, ששכן בפרוורי פריז. רגע נשארה במכוניתה וחשבה לעצמה שעליה להתעשת לפני שתתייצב מול העולם. אבל מילותיו של אטיין רדפו אותה; נכון, זה היה רק משפט אחד, אבל ברוחה הוא לבש ממדים של רומן רוסי עב־כרס. היא הביטה בדמותה במראת הרכב; משונה, נדרשו לה כמה רגעים לזהות את עצמה.

כשיצאה סוף־סוף ממכוניתה נתקלה במר בֶּרְתְיֶיה בחניון. המנהל היה איש ארוך ורזה, כמו האנשים שנופלים מהשמיים בציוריו של מַגריט. הוא העריך את מתילד במיוחד, ובסוף שנת הלימודים הקודמת, כשקיבלה הצעה מחטיבת ביניים פרטית בפריז, עשה כל שביכולתו כדי שתישאר; בסופו של דבר סירבה להצעה, שנראתה משתלמת מאוד. מתוך נאמנות, מתוך חיבה לתלמידיה, ובלי ספק גם משום שנהנתה מיחסו הטוב של האיש שנתקלה בו כעת. אבל ברגע שפנה אליה, המציאה תירוץ ואמרה ששכחה משהו במכונית. רק כדי שלא תצטרך לפסוע כמה צעדים בחברתו. השיחה הראשונה של הבוקר הייתה משימה בלתי אפשרית.

6

כשעמדה מול כיתתה חשה מתילד שהיא מסוגלת סוף־סוף להדוף מעליה את שיברון הלב; בעצם לא, אולי זה לא שיברון לב, אלא, נאמר, דאגה.

בתחילת השיעור החליפה כמה מילים עם מַטֵאוֹ, שרמתו בלימודים ירדה במידה ניכרת מאז גירושי הוריו. תמיד השתדלה לעודד אותו, ולפעמים נשארה בבית הספר עד שעה מאוחרת כדי לעזור לו או לשפר את הבנת הנקרא שלו בטקסטים הספרותיים. כנראה הדבר השתלם כי בימים האחרונים הוא התקדם מאוד. אולי יחסה של מתילד שינה את גורלו של מטאו; היה מוקדם מכדי לדעת.

בשיעור ספרות הם קראו פסקה מתוך 'החינוך הסנטימנטלי'. בכל שנה נהנתה מתילד לחלוק עם תלמידיה את אהבתה לרומן הזה; בעיניה היה זה היפה בספריו של פְלוֹבֶּר. היא זכרה כיצד היא עצמה למדה אותו בתיכון, והדבר שינה את חייה; מאז נעשתה הספרות בת לווייתה. וכך נולד הייעוד המקצועי שלה. היא פתחה את הקריאה ברגע המפורסם שבו פרֶדֶריק מוֹרוֹ פוגש לראשונה את גברת אַרנוּ; רגע הולדת התשוקה. כך מתאר פלובר את האקסטזה שניעורה בלב האיש הצעיר: "זה היה כמו התגלות." אבל כשביטאה את המשפט הזה הייתה למתילד פליטת פה, והיא אמרה: "זה היה כמו היעלמות."

7

בהפסקת האוכל היא הפעילה את הטלפון שלה. היא נמנעה בכוונה מלהציץ בו בהפסקות שבין השיעורים כדי להגדיל את הסיכויים שתצפה לה הודעה. היא חיכתה מעט, לפעמים הקליטה בבית הספר לא הייתה טובה, אבל שום הודעה לא הופיעה. הריקנות הזאת על מסך הטלפון שלה הסעירה אותה מאוד.*

סַבּין, העמיתה שיחסיה איתה היו הטובים ביותר גם אם לא היו ממש חברות, חיכתה לה כדי ללכת יחד לקפטריה. שתי הנשים נהגו לסעוד יחד לעיתים קרובות; לנהל שיחות של עוברות אורח באותו מקום עבודה. מתילד סימנה לה במחוות יד שפירושה "אל תחכי לי", או "אבוא אחר כך", או "אני לא רעבה היום". מי מבין באמת מה כוונתה של יד? ובכל זאת, סבּין הבינה שעליה ללכת לבדה לקפטריה.

מתילד עמדה רגע במסדרון, מול הטלפון שלה. היא כעסה מאוד על אטיין שהשאיר אותה כך תחת מעטה שתיקה. בדרך כלל התקשרו זה אל זה או לפחות השאירו זה לזה הודעות כמה פעמים ביום; בייחוד אם נפרדו בקרירות. היא כיבדה את הרגשתו הרעה, אבל מגיע רגע שבו אדם חייב, מתוך אהבה ואפילו מתוך נימוס, לא משנה, לא להשאיר את האחר במצב של אי הבנה. היא כעסה עליו נורא, ובכל זאת לא נדרש לה אלא רגע לשנות את מצב רוחה ולכתוב, "מותק, אני חושבת עליך כל הזמן. אני מקווה שאתה מרגיש קצת יותר טוב היום. אל תשכח שאני כאן. מצפה כל כך להיות איתך שוב בערב." אחרי הצהריים הפעילה את הטלפון שלה בכל הפסקה והפסקה, אבל כלום, שום תגובה, רק אותה אלימות במסווה של היעדר.

8

באותו ערב ניסח סוף־סוף במילים את מה שטרד את מחשבותיו. הוא אמר בקול מתוח למדי, "אני מתכוון לעזוב את הדירה." מתילד לא הבינה בדיוק. היה בכך משהו עקום או מגושם. למה לא אמר, "אני מתכוון לעזוב אותך"? הוא דיבר על הדירה, כאילו רצה להעניק התגלמות מוחשית למצב שקשה להגדירו. פרידה נושאת איתה תמיד ערפול, מצבור דברים שלא נאמרו, ולא אחת –שקרים כדי לא לפגוע. היא נאלצה אפוא להיות זאת שתדרוש דיוק, שתחפש את המילים לפסק הדין המרשיע אותה.

"מה זאת אומרת? אתה רוצה שנגור בדירות נפרדות?"

"לא, לא בדיוק."

"אז מה? אטיין, בבקשה, דבּר איתי."

"זה קשה מאוד."

"אתה יכול להגיד לי כל דבר."

"אני לא חושב."

"כן, אתה יכול."

"אני עוזב אותך. הקשר בינינו נגמר."

מתילד נאלמה דום. לפחות ברגעים הראשונים לא היה בה די כוח לומר מילה. הוא פסע לעברה, שוב רצה לעשות אותה מחווה ארורה: ללטף את גבה. אכן, זאת הייתה מחוות רחמים. היא הדפה אותו בכוח ואחר כך גמגמה, "זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות."

"אני מצטער."

"זה היה... דיברנו על... רצית שנתחתן."

"אני יודע."

"מה קרה?"

"כלום. זה מה שאני מרגיש. זה פשוט ככה."

"אבל זה לא בסדר להפסיק לאהוב בצורה כזאת. זה לא יכול להיות."

"..."

"תן לנו הזדמנות, אני מתחננת."

"כבר החלטתי. אני אעבור לגור אצל בן הדוד שלי עד שאמצא דירה. את יכולה להישאר כאן."

"להישאר כאן! להישאר כאן!" התפרצה מתילד סוף־סוף. "אבל זה בלתי אפשרי! אתה נמצא בכל מקום. בכל מקום. בכל מקום. אני אמות כאן. אתה חושב שאני יכולה לישון במיטה שלנו בלעדיך? ככה אתה חושב?"

"אני לא יודע. אני לא רוצה לסבך אותך, זה הכול."

"אה, כן? אתה מתעניין ברגשות שלי? באמת? אז תסביר את עצמך!"

"זה לא את..."

"אוי לא, לא השטות המחורבנת הזאת. רק לא זה!"

היא התמוטטה על הספה, כאילו קרסה מרוב כאב. החיזיון הזה המם את אטיין; פניה המעוּוֹת מכאב של מתילד נראו לו כמעט לא אנושיות. בסופו של דבר ניגש אליה; היא הדפה אותו שוב, אבל כבר לא היה לה כוח. נדמה היה שגופה חדל להתקיים. כעבור רגע – ואולי יותר מזה, היה קשה לאמוד את הזמן – היא ביקשה ממנו שילך, שילך מייד, כן, לך, לך מייד, חזרה שוב ושוב על הציווי כאילו היה קינת אבל. הוא לא רצה להשאיר אותה לבדה, אבל הפראות במבטה הייתה חסרת רחמים. הוא שלח אליה מבט אחרון, ישר אל תוך עיניה, ואחר כך גמר אומר לצאת מהדירה.

כעבור כמה רגעים, כשהבינה שנשארה לבדה באמת, שלחה לו הודעה. "אני מתחננת בפניך, אל תעשה את זה, אני אמות."

9

מאוחר יותר באותו ערב מתילד עדיין הייתה שרועה על הספה, וחשבה: "אף אחד לא צריך לדעת." זה היה ההיגיון המוזר שהנחה אותה: "אם אף אחד לא יודע, זה לא קיים." היא חשבה על התיכון. לא בא בחשבון שסבּין, או כל אדם אחר, יֵדעו על מה שהתרחש. בעיני העולם אטיין פחות או יותר הציע לה נישואים בקיץ שעבר בקרואטיה. הם עומדים אפוא להתחתן. במשך הלילה שלחה לו הודעות רבות, החל בדרישה להסבר וכלה בתחינות. כולן נותרו ללא מענה. התחשק לה לקפוץ מהחלון.

לקראת חצות ירדה לשתות יין בבר. היא לא הייתה מעלה על דעתה שאי־פעם יקרה לה דבר כזה, שהיא תחוש צורך להשתכר כדי לעמעם כאב בלתי נסבל. גבר אחד פתח איתה בשיחה; היא חשבה לעצמה שהיא יכולה לשכב איתו, הרי היא לבדה עכשיו. כלומר, לא לשכב אלא לתת לו את עצמה בלי שום סיבה מלבד הצורך לצאת, לברוח או למות. בסופו של דבר עלתה בחזרה לביתה, השכרות לא גאלה אותה. הכאב שהשתלט עליה סיפק לגופה חדוּת מוחלטת. הייסורים שיבואו יהיו ייסורי צלילוּת חריפה וצורבת.

10

הבוקר הגיע כהמשכו של הלילה, ויותר מזה: עם צבע של לילה אחר.

11

היא התקלחה ממושכות, כאילו אם תקום ותשפשף את גופה במרץ בסבון תוכל למחוק את מה שעבר עליה. היא החליטה לזרוק את בגדיה לפח (מתוך דחף). היא לא רצתה לראות שוב את פריטי הלבוש מהיום שבו אטיין עזב אותה. היא עשתה הכול בתנועות מכניות ואפילו אלימות במקצת, כמו לוחמת. אבל היא הייתה לבדה בקרב הזה; איש לא עמד מולה; היא תקפה צבא של צללים.

12

כשיצאה ממכוניתה בחניון של התיכון נתקלה במנהל. כמו בכל יום, בעצם. בתוך חייה הקורסים נשאר הכול בלא שינוי, כמין מחול שאינו כפוף לאסונותיו הפרטיים של איש. מר בֶּרתיֶיה נראה כמו שנראה בכל בוקר, ובחיוך השמיע את כל ברכות היומיום השחוקות. מתילד שיחקה את המשחק ואמרה, "כן, אני בסדר גמור, ומה שלומך?" ותפסה כמה קל לא להיות אַת עצמך. היא חשבה שכולם יראו את מצוקתה על פניה. אבל לא, כלל וכלל לא. ברתייה, כמו כל הדמויות ביומה, לא הבחין בשום דבר מיוחד. הדבר הגביר את אי הנחת שחשה. כמובן, היא לא רצתה לחשוף את רגשותיה, אבל נשף המסכות הזה הבהיר לה שבסופו של דבר, יהיה מה שיהיה, אנחנו לבד, חסרי תקנה, חסרי תקווה.

13

כמו אתמול, מטאו חיכה לה בפתח הכיתה. הוא הושיט לה חבילה.

"זה בשבילי?" שאלה מתילד, אף שהדבר היה ברור.

"כן, ההורים שלי רצו להודות לך."

"על מה?"

"על כל מה שעשית בשבילי."

"לא עשיתי שום דבר מיוחד."

"זה לא נכון, המורה. את תמכת בי, היית כל כך טובה אליי."

"..."

"אז תפתחי את המתנה שלך?"

"כן..."

מתילד קרעה בעדינות את נייר העטיפה כדי לא לקלקל אותו. היא מצאה שם מסגרת מוזהבת.

"אני מקווה שתאהבי אותה. אתמול בחרתי אותה יחד עם אימא. את יכולה לשים בה תמונה של מי שתרצי."

"..."

"מוצא חן בעינייך?"

"כן. תודה, מטאו. זה מאוד מרגש אותי..." אמרה מתילד והוצפה רגשות.

היא הסתכלה על המסגרת הריקה, והסמליות שבדבר הכתה בה. אלה החיים שלה, חייה החדשים. מסגרת ריקה. איזו אירוניה מחרידה של הגורל. היא פרצה בבכי, בדמעות כבדות, כל הדמעות שאצרה בתוכה מאז אמש. אז הייתה שרויה במצב של הלם ועיניה נותרו יבשות. כעת, בעקבות מתנה סתמית, פרץ ממנה הכאב. מטאו ההמום גמגם, "זאת... זאת רק מסגרת..." מתילד הודתה לו וניסתה להשתלט על רגשותיה. אבל נדמה היה שפניה הפכו לממלכה אוטונומית ומוצפת, שנשטפה מבול בלתי ניתן לריסון.

בסופו של דבר נכנסה לכיתה ועמדה מול מבטיהם המופתעים של התלמידים. נערה אחת לחשה לחברתה, "היא בטח בהיריון. גם אימא שלי, כשהיא הייתה בהיריון עם אחותי, בכתה כל הזמן. מכל דבר קטן."

14

פלוֹבּר קיבל שוב את המקום הראוי לו, והיום עבר בלי התפרצויות נוספות.

15

בערב השתרעה מתילד על הספה; לא בא בחשבון שתישן במיטתם. היא לא אכלה כל היום. ועדיין לא הייתה שום הודעה מאטיין. גרוע מזה, כמה מחבריהם כתבו לה. כלומר, הוא סיפר לכולם. אולי אפילו ביקש מהם לבדוק מה שלום הקורבן. זה היה פתטי, והרבה יותר מזה. אחותו של אטיין שלחה לה הודעה בזו הלשון: "אחי סיפר לי הכול. אני מצטערת. אני כאן בשבילך, לכל דבר שתצטרכי. זה לא צריך לשנות כלום בקשר בינינו..." ברור שזה משנה הכול. מתילד לעולם לא תוכל לשאת נוכחות של אדם כלשהו שמזכיר לה את אטיין. הם היו יחד חמש שנים, והוא כבר זיהם את כל הסביבה שלה. היא לא תוכל עוד לראות איש; היא לא איבדה רק את הגבר שאהבה, אלא את כל חייה. בפעם הראשונה הרגישה מעין זעם. רצון למצוא אשמים בסבלה. חלף בה גל של אלימות שלא ידעה כמותה, אחר כך נרגעה, ואז חלף בה גל נוסף, וכן הלאה. מצבה היטלטל בין טינה לייאוש. הטלטלות היו מתישות, אבל היא לא הצליחה להירדם, כאילו נידונה להתבונן בקור רוח במפלתה.

16

לו רק הייתה אימה עדיין בחיים, היא הייתה יכולה לבכות בזרועותיה.

17

לא אחת חשבה מתילד על הלילה ההוא של 12 באוקטובר 2002. שבועיים לפני יום הולדתה. ימלאו לה ארבע־עשרה. השעה הייתה מאוחרת; משום מה היא לא נרדמה. היא שמעה את נשימותיה הקולניות מעט של אחותה, שישנה במיטה העליונה. אָגָת הייתה בת חמש־עשרה; פער הגילים בין שתי הבנות היה זעום כל כך עד שהיה קשה לדעת מי מהן הבכורה. הן היו כמעט תאומות.

אז שמעה מתילד את הזעקה של אימה. זעקה חדה שלשמעהּ הידיים כמעט מתרוממות מאליהן לכסות את האוזניים. היא זינקה ממיטתה, אבל נעצרה בפתח חדרה. אולי פרץ מישהו לדירה, ואימה צעקה כדי להזהיר אותן; עליה למצוא במהירות רהיט ולהצמיד אותו לדלת. באותה תקופה היא אהבה לצפות בתוכניות על אירועי אקטואליה שוליים, והדבר ודאי השפיע עליה כשהעלתה בדעתה את התרחיש המורבידי הזה. אולם האמת הייתה שונה בתכלית. אחרי ששככה הזעקה, השתלטה שוב דממת הלילה. לא נשמע עוד שום רעש; אימה ודאי נמצאת לבדה. בסופו של דבר שמעה מתילד מין יבבה חרישית, מתמשכת, בוקעת מחדר הוריה. היא החליטה לגשת לשם; היא פסעה באיטיות, כאילו רצתה לעכב את הגילוי שעמד להיחשף בפניה. הזעקה עדיין הדהדה בה, מלוּוה בכל מיני השערות. מאחורי הדלת מצאה את אימה על הרצפה, נחנקת, פניה מוצפות דמעות. הטלפון עדיין היה בידה. חיזיון זה של אימה הסובלת ירדוף אותה תמיד.

כעבור כמה דקות צלצלו בדלת. זאת הייתה הדודה שלה, שהגיעה במהירות רבה ככל שיכלה. אחרי שקיבלה האם את שיחת הטלפון מהמשטרה, שבּה הודיעו לה על מות בעלה בתאונת דרכים, היא התקשרה מייד לאחותה; תגובה אינסטינקטיבית; היא לא חיפשה לה נחמה, אלא פשוט ידעה שלא תהיה מסוגלת לטפל בבנותיה. הדודה אמרה למתילד שכדאי שתחזור לחדרה; זה היה מגוחך, היא לא רצתה לעזוב את אימה כשהיא שרויה במצב כזה, אבל החליטה להיות ילדה טובה ולעשות כדברי דודתה. באותו רגע כאבהּ שלה, כאב של בת שזה עתה גילתה שאביה מת, כאילו התפוגג. היא כמעט לא חשה במוות הזה; לאמיתו של דבר, הוא פשוט נראה לה כדבר שלא ייתכן. המוות נראה לה כמו פיסת מידע, לא משהו ממשי; בדיוק כמו ששומעים – בלי לקלוט את אמיתוּת הדבר –את מספר ההרוגים ברעידת אדמה או בתאונת דרכים בקצה השני של העולם. נדמה היה לה שאביה בכל זאת יהיה בבית למחרת בבוקר ויאכל איתה את ארוחת הבוקר.

מתילד חזרה לחדרה, והאסון חלחל אליה בהדרגה. רגע ממושך התבוננה בפני אחותה, פנים שלוות של נערה שקועה בשינה עמוקה; היא עדיין שייטה בעולם שכבר אינו עולמה. מות אביהן ידחק אותן אל ילדוּת אחרת, אל חיים אחרים. מתילד קיוותה שאחותה תישן זמן רב, שתאריך ככל האפשר את שהותה במקום בטוח מפני המציאות. יחסה הטוב והמגונן לאחותה לא שיקף בהכרח את היחסים ביניהן. שתי הבנות רבו לעיתים תכופות; בגיל הזה, כל מערכת יחסים היא רכבת הרים. כל אותו לילה עבר על מתילד בין קולות הבכי של אימה לפניה השלוות של אחותה.

18

אחרי הלוויה שקעה אימה בדיכאון של ממש. בנותיה נשלחו אל הדודה, אף על פי שלא גילו התלהבות. הדבר כמו הכפיל את האובדן אחרי מות אביהן. אבל הן הבינו שאימן אינה מסוגלת עוד לטפל בהן ביומיום. "היא מוכרחה להיות לבדה כדי להשתקם," אמרו אז. והיה גם משהו שטרד את מנוחתה ואיש לא ידע עליו. השיחה האחרונה שניהלה עם בעלה, הגבר של חייה, אבי בנותיה, הייתה ריב. ריב על לא־כלום, ריב לא חשוב, אבל המחשבה על הנימה השלילית שהתלוותה לפרידתם הסופית הפכה את האסון לכבד עוד יותר מבחינתה. אולי המתח הזה אף השפיע על מצב רוחו של בעלה כשנהג במכונית. לא, כאן הִפריזה ברגשי האשמה שלה, שום נתון ממשי לא גיבה את האפשרות הזאת. מה גם שהוא לא היה האשם בתאונה. הדבר הגביר את המרירות, שלא לומר את הגועל שחשה; היא הייתה רוצה להביע באוזניו בפעם האחרונה את האהבה שרחשה לו. זה היה בלתי אפשרי עכשיו; היא נותרה תלויה ועומדת, מיטלטלת בתוך החסר הרגשי הזה.

היה עליה לקום למען שתי בנותיה. לקצר את זמן הכאב. כעבור כמה שבועות שבו אגת ומתילד הביתה, אבל שום דבר לא חזר לקדמותו. הניסיונות להפיח מעט חיים בשילוש החדש היו מאומצים מדי, והטבעיות נעדרה מהם. הבנות רצו רק דבר אחד: להקל על אימן את החיים. הן לא יצרו ולו משבר קל שבקלים, לא הביעו ולו רצון קל שבקלים. הן חיו כאילו ליבן התעמעם. האווירה הייתה משונה כל כך. האם ארגנה ערבי תצלומים ושם ראו שוב את המת מזוויות שונות. דיברו עליו בלשון הווה. הרטרוספקטיבות האלה נשאו לא אחת אופי מורבידי. שתי הבנות הרגישו שהן מתקרבות זו לזו, נוצרה ביניהן ברית שהייתה הכרחית להישרדות המשפחה. הן היו מאוחדות לנצח; כאילו המוות הדגיש ביתר שאת את קרבת הגורלות.

אבל עד מהרה תחול בחייהן תפנית נוספת.

19

כעבור כמה חודשים חשה האם כאב בחזה; הסרטן נטל את חייה.

20

אחרי האובדן האכזרי של שני הוריה, זה אחר זה, ידעה מתילד היטב יותר מכל אדם אחר שהאושר עלול להתנפץ לרסיסים. החלטתו האכזרית של אטיין הייתה כמו חזרה על דברים שכבר חוותה.

כשדשה בפרקים האחרונים של סיפור אהבתם החלה מתילד להבחין פה ושם ברמזים לעתיד להתרחש. היא לא הייתה חדת הבחנה די הצורך. כעת, כשחשבה על הדברים, הבינה שבמשך שבועות אטיין נעשה שונה. שניהם הרבו לעבוד, והיא פשוט אמרה לעצמה שאי אפשר לחיות כל הזמן תחת שמש אוגוסט. זיכרון האושר בקרואטיה עורר בה לעיתים געגועים, אבל היא עדיין הייתה משוכנעת שיכלו לחלוק זה עם זה עוד חוויות רבות.

מתילד הניחה לרגשות אשמה להשתלט עליה; היא כתבה לאטיין כמה הודעות בהשפעתם. "סליחה, לא הבנתי מספיק מה אתה מרגיש, מה עובר עליך..." היא לא הייתה מסוגלת להכיר בכך שיחסיהם הסתיימו, וכתבה שוב ושוב, מכל זווית אפשרית; אבל אי אפשר לשנות סיפור שכבר נגמר. הוא לא השיב על ההודעות, לא מתוך חוסר רגישות אלא פשוט כי חשב שמוטב לשניהם לא להתכתב ולהכביר פרשנויות על כישלונם. למרות היעדר התקשורת, מתילד הוסיפה להאמין באפשרות שובו של אטיין; הוא ודאי יבין שטעה. הם לא יכולים לחיות זה בלי זה. העיוות הזה של המציאות, העיוורון הזה אפילו, אפשרו למתילד לצעוד קדימה בלי להתמוטט. בכל יום בתיכון הסבירה טקסטים במשך שעות, ניתחה את כוונות הסופרים, ולא היה לה כל מפתח להבנת מה שקרה לה עצמה. בספרים, ברומנים, הכול נראה לה ברור כל כך.**

21

רומן אחר, של סבּין. היא אהבה לדבר על עצמה; למתילד זה התאים בהחלט, כי מאז המאורעות האחרונים לא הייתה מסוגלת לקיים שום שיחה. היום, הווידויים שנשפכו מפיה של סבין לא נגעו למצוקותיה המקצועיות אלא לחיי האהבה שלה. היא בילתה את הלילה עם גבר שהכירה לא מזמן בטינדר.

"בהתכתבות שלנו הוא היה מאוד נינוח... אבל אז, את מבינה, אני רואה לפניי בחור קצת לחוץ. זה פשוט מאוד, אפילו תהיתי אם הוא באמת כתב את ההודעות בעצמו. אבל למרבה המזל הוא נרגע בסוף. התחלנו לשתות והערב ממש טס. בדרך כלל אני לא שוכבת עם בחור לפני הפגישה השנייה לפחות, תדעי לך. אבל במקרה הזה התחשק לי. הוא נראה ממש טוב. אז הזמנתי אותו אליי. שכבנו מייד. זה לא היה רע בכלל, אבל קיוויתי ליותר. הוא לא היה מאוד קשוב אליי, אם את מבינה למה אני מתכוונת. ברגע שגמרנו הוא הצית סיגריה. הרגעים האלה תמיד קצת מוזרים, אין הרבה מה להגיד אחד לשני. אבל רציתי שהוא ידבר ראשון. זה עניין עקרוני. עברו חמש דקות וסוף־סוף הוא פתח את הפה. ומה הוא אמר לי? שהוא חייב לחזור לבית שלו. אין בעיה. אני רגילה לזה, זה אפילו נוח לי בדרך כלל, אני לא אוהבת לישון עם עוד מישהו. לא העזתי לשאול אותו אם מתחשק לו להיפגש איתי שוב. ואז, את יודעת מה הוא אמר לי, האידיוט הזה? הוא הודיע לי, ככה משום מקום, שהוא נשוי. את שומעת?"

"..."

"את מקשיבה לי?"

"כן."

"הוא הוסיף עוד שניים־שלושה משפטים בנאליים ואז אמר –תחזיקי חזק: 'אני מעדיף להגיד את האמת, כי היה לי ערב נהדר איתך. את בחורה מדהימה, לכן חשבתי שעדיף להגיד לך את האמת. אני צריך לחזור הביתה לאשתי.' את מכירה אותי, יש לי מענה לשון, אבל במקרה הזה לא ידעתי איך להגיב. הוא לבש את התחתונים שלו, גרב גרביים והלך. יכול להיות שכל מה שהוא סיפר לי על העבודה שלו, על התחביבים שלו ועל שאר הדברים בחיים שלו, הכול היה שקר. לא ישנתי טוב, את יכולה לתאר לעצמך. אני לא יכולה לסבול יותר את כל המפגשים חסרי המשמעות האלה. אני יוצאת מכל האתרים. אני מעדיפה להישאר רווקה זקנה."

"אל תגידי את זה... אני בטוחה שתפגשי מישהו מוצלח."

"לך קל להגיד. את שוחה באושר."

במשך כל שעות אחר הצהריים חשבה מתילד על הביטוי הזה: את שוחה באושר. מה קורה כשמגיעים לגדה הנגדית?

22

שתיקתו של אטיין הכבידה עליה נוראות. היא כתבה לו שהיא צריכה לדבר איתו. הוא לא ענה. היו ימים בלתי נסבלים. היא נאלצה להסתגר בשירותים של התיכון בין השיעורים כדי לבכות שם. מקורביהם המשיכו לשלוח לה הודעות; בכל פעם ששאלו לשלומה הרגישה עלובה ומעוררת רחמים. אנשים ביקשו להיפגש איתה, והיא טענה שהיא עמוסה בעבודה. בסופו של דבר הסכימה לביקורו של בֶּנוּאָה, אחד מחבריו הטובים של אטיין. הוא ודאי יצא למשימה מיוחדת, בשליחותו של התליין, כמו לסקר שירות לקוחות בעקבות ניתוק קשר. אחר כך הוא ימסור לו דיווח. איך כדאי שתיראה? מדוכאת, כדי לעורר רחמים שיחזירו את אטיין, או שמחה במידה מופרזת, כדי לעורר בו חרטה על שעזב? היא לא הייתה טיפשה, הוא יבוא לבקר אצלה פעם או פעמיים, הם יחליפו כמה הודעות, אבל אחר כך ודאי ינתקו קשר. היא טעתה בעניין אחד מהותי: בּנוּאה לא היה שליח. הוא דאג באמת לשלומה. תמיד נהג בה בהתחשבות יתרה וקיבל אותה בחום רב לקבוצת החברים של אטיין.

הוא צלצל בדלת, ולפני שפתחה בחנה אותו מתילד רגע בעינית. הוא נראה מתוח מעט, כמו אדם שמבקר אצל חולה במצב מדאיג. בנואה החזיק בידו חבילה. מתילד חשבה מייד, "אם הוא הביא שוקולד, הוא חושב שאני מדוכאת מאוד." בסופו של דבר היא פתחה. הוא חייך אליה חיוך רחב, נכנס לסלון והכריז, "הבאתי לך שוקולד."

כעבור כמה רגעים הם ישבו ליד שולחן הסלון, שתו תה והפריחו משפטים בנאליים. המבוכה הייתה ניכרת. אחרי כמה חילופי דברים בענייני פוליטיקה ואמנות, דיברו על עבודתם. הקושי העיקרי בשלב הזה היה להימנע בכל מחיר משתיקה שתיפער ביניהם כמו סדק ותבלע את שניהם; ובקרקעית התהום – הצורך לדבר על אטיין. הרי היה ברור שזוהי מטרת המפגש. כל השאר היה רק הקדמה ארוכה וקשה לעיכול. בעצם, לא לגמרי. למרות הכול שאבה מתילד מידת מה של הנאה מביקורו של בנואה, שנראה לה משכיל ומקסים. הוא גם היה רגיש בעיניה, עד הרגע שבו יצא מפיו המשפט: "גם לו קשה, תדעי לך."

את זה היא לא יכלה לשמוע. הוא זה שהפך את חייה לסיוט, הוא האחראי. כן, אולי מדי פעם יש לו רגעים קשים, והדבר ודאי קשור לתחושת האשמה שלו על שעזב אותה בלי שום סיבה. אבל היא תבעה לעצמה מונופול על הכאב.

"הוא באמת אהב אותך," אמר בנואה.

"אהבה אמיתית לא יכולה להיפסק."

"אבל אנחנו לא שולטים בכל דבר."

"במה הוא לא שלט?"

"..."

"תגיד לי..."

"לא, שום דבר."

"הייתה לך הבעה מוזרה. יש משהו שאני צריכה לדעת?"

"לא..."

"בנואה. אל תעשה לי את זה."

"חשבתי... שהוא סיפר לך."

"אני לא יודעת כלום. אני חיה בתוך הכלום הזה כבר שבועות."

"אני..."

"מה?"

"זה היה חזק ממנו..."

"מה?"

"כשהוא פגש אותה שוב."

"את מי?"

"את יודעת."

"..."

אז זה העניין.

איריס חזרה.

מתילד הייתה המומה; בנואה רצה לחזור בו מדבריו. הוא בא עם שוקולד, ביקור נימוסים, ביקור ידידותי אפילו, והנה זה התלקח לפיצוץ. הוא הטיל זה עתה פצצה בסלון, הוא ראה את זה, הוא הרגיש בזה. ובכל זאת, מתילד ניסתה ליצור רושם טוב, לא להראות דבר. בסופו של דבר אמרה שהיא עובדת הרבה בימים אלו, זאת הדרך שלה להתגבר על התקופה הקשה, והיא עייפה. בּנוּאה הבין. הם הבטיחו להיפגש שוב בקרוב, הבטחה שלא יקיימו, כמובן. הוא יצא מהדירה.

ותודה על השוקולד.

23

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

איריס.

כשנשארה לבדה החלה מתילד לכתוב את השם המקולל על כמה דפים, כמו מין לחש מזיק. למה אטיין לא אמר לה כלום? היא שלחה לו מייד הודעה ודרשה הסברים. הוא השיב כעבור כמה שעות (בטח היה עסוק בזיונים איתה, חשבה מתילד) שלא היה בו די כוח להגיד לה את האמת. את האמת הבלתי מעורערת. ללא כחל וסרק. משוואת אהבה שיש לה קורבן אחד: היא. איריס חזרה, אחרי חמש שנים באוסטרליה, וקיבלה שוב את מקומה. כאילו לא קרה כלום. כאילו מתילד מעולם לא התקיימה. הקשר איתה היה נתון בסוגריים. חיים שלמים בשביל לא־כלום. זיכרונות, תוכניות (היא חזרה בראשה עד טירוף הדעת על השיחה ההיא בקרואטיה שבה החליטו להינשא בקרוב), שיחות עליזות או ויכוחים לא רציניים, כל החיים האלה לא היו אלא חדר המתנה לחיים אחרים.

האלימות הנוספת הזאת חיסלה אותה. עד כה יכלה להיאחז במחשבה שהיה לה סיפור אהבה יפה עם סוף עצוב, כמו כל סיפורי האהבה שיש להם סוף עצוב. זה נורא, אבל אלה החיים. הכאב שלה עלה מדרגה כשחשה – בצדק – ששימשה רק לסתימת חור בליבו של גבר. גבר שהיה כל חייה. ההשפלה הייתה מוחלטת. עם זאת, איריס רדפה אותה תמיד. היא לא נפלה מהשמיים; היא נפלה מהעבר. בתחילת הקשר ביניהם היא הייתה נוכחת מאוד. מתילד חשה בנוכחותה של רוח הרפאים הרגשית הזאת, המשוטטת ברגעיהם הראשונים וצובעת אותם לעיתים בגוני תוגה. האמת הייתה מורכבת יותר: כאב הפרידה של הגבר הזה נגע לליבה של מתילד. היא קראה יותר מדי רומנים אנגליים מהמאה התשע־עשרה, והם עוררו בה נטייה שווה לרומנטיקה ולסבל.

הזמן חלף, והם נעשו מאושרים יותר ויותר. כמובן, היא עדיין לא יכלה לשאת את המחשבה על הקשר האחר, על התקופה שבה היה אטיין מאוהב באיריס עד מעל לראש. אהבה צריכה תמיד להיות דף חלק. היא חשבה על האישה הקודמת ורצתה לדעת עליה יותר. "ספר לי מה קרה..."

"את באמת רוצה לדעת?"

"כן... אני חושבת שכן," השיבה מתילד, מתוך התחושה המשונה שעולה בנו לפעמים כשאנחנו אוהבים את מה שמכאיב לנו. היא רצתה להכיר את עברו הרומנטי של אטיין; את העבר שהציב אותה לפני עובדה מכאיבה: לפני שפגש אותה, חווה אהבה עזה יותר.

כזה היה הסיפור שלהם: אחרי שנתיים של תשוקה גדולה איריס נסעה, פחות או יותר מהיום למחר. התירוץ שלה היה שהיא רוצה לשנות את חייה. היא כבר לא הרגישה שהיא פורחת בפריז, לא מצאה שם אופק מקצועי. כשהייתה צעירה יותר תכננה תמיד לנסוע לאוסטרליה. לכמה חודשים או לכמה שנים, לא משנה. לצאת להרפתקה, לגלות אופקים חדשים; לא מקורי ביותר. נדמה היה ש"לנסוע לאוסטרליה" היא הסיסמה הרגילה של כל אירופאי בן עשרים.*** היכרותה עם אטיין מנעה את הגשמת הרצון הזה, ולמרות אהבתה אליו היא לא חדלה לחשוב שהקשר ביניהם מונע ממנה להגשים את ייעודה. וכך החליטה לנסוע. אבל אטיין ראה שהיא מהססת. הוא היה מעדיף שהיא תעזוב אותו בצורה כנה וחותכת. "בבקשה... אל תעזבי..." הפציר בה. "טוב לנו יחד," רצה להוסיף, אבל היה עליו להכיר בעובדות: אם אישה רוצה לעבור לחיות בקצה השני של העולם, כנראה לא טוב לה איתו, לא ממש. הוא ניסה להבין את הטיעונים שלה, את הצורך "להגשים את עצמה", להשתחרר, אבל איזה בזבוז בלתי נסבל לרמוס אושר כזה! בסופו של דבר חשב לעצמו שיש אהבות שנגמרות משום שהתחילו מוקדם מדי; איריס עדיין לא צברה מספיק חוויות, והדבר מכביד על ליבה. הוא לא יכול להילחם. היא עזבה אותו, והוא נותר המום מהסוף האבסורדי הזה.

היא הציעה לשמור על קשר, אבל בסופו של דבר הוא ניתק אותו; הוא העדיף את היעדרותה של איריס על פני שיחות קצרות ולא רצופות, פה ושם, כמו נשמות תועות. לפעמים הסתכל אטיין בתמונות שהעלתה איריס לאינסטגרם, אבל בסופו של דבר זה הכאיב לו יותר מדי. הוא עבר אפוא לפרידה הבאה: זאת שמתקיימת ברשתות החברתיות. הוא חסם אותה בכל האפליקציות. גם היא חסמה אותו: סיומו של סיפור אהבה מודרני.

24

היו לו כמה הרפתקאות קצרות ימים, ובכל פעם חש עוד יותר בחסרונה של איריס. הנשים האחרות הזכירו לו תמיד את האישה האחת. היא הייתה אהבתו הראשונה, והוא חש שנידון להמשיך לאהוב אותה לנצח. ואחר כך היה עליו להאמין שלא. שאפשר לפתוח דף חדש. בפעם הראשונה שראה אטיין את מתילד, הוא חשב שהיא מקסימה באמת ובתמים. כששאלו אותו מי הטיפוס שלו, הוא לא ידע להשיב; הוא חשב שאין לו טעם מוגדר בנשים. כל אישה הייתה עשויה למצוא או לא למצוא חן בעיניו. אבל מתילד משכה אותו מייד, ובאופן אינסטינקטיבי. הפרידה מאיריס עדיין הכבידה עליו מאוד, אבל בפעם הראשונה תפס שמתחשק לו להתראות עם בחורה אחרת. וכמובן, זה היה הדדי.**** מתילד הרגישה שהיא מכירה את הגבר הזה, שהיא לא פוגשת אותו בפעם הראשונה, אדרבה, הוא כבר קיים בתוכה כמין נבואת אהבה.

ערב אחד נקלעו שניהם למרפסת דירתו של ידיד משותף; ולמען האמת שניהם לא הכירו היטב את הידיד המשותף. נאמר שהיה זה מכר, אחד מאותם אנשים שחייהם מצטלבים לרגע בחיינו ואף על פי כן מחוללים בהם שינוי גדול.

זוהי אפוא הסצנה ששני האוהבים יספרו אחר כך זה לזה בלי הרף. כל הזוגות אוהבים להעלות באוב, מתוך התלהבות, את פרטיה ועלילותיה של הפעם הראשונה שלהם. לא אחת הם חושבים שהמפגש שלהם היה מטורף או לא ייאמן מתחילתו ועד סופו, אם כי בדרך כלל הוא בנאלי לחלוטין.

"אתה קולט? זה היה מטורף... באמת... ששנינו יצאנו למרפסת באותו זמן."

"כן, זה לא ייאמן."

"ומה שעוד מטורף הוא ששנינו לא מעשנים."

"כן, לא ייאמן. רק יצאנו לנשום אוויר."

"זה כל כך יפה. לחפש אוויר... ולמצוא אהבה."

"זה בדיוק ההפך! לחפש אהבה... ולמצוא אוויר."

"א־הה..."

ושניהם צחקו מהטיפשות המענגת של פטפוט האהבה.

עד מהרה הבחינה מתילד שאטיין נתון להתקפי מלנכוליה; איריס עדיין העיבה על האושר שהושיט לו את זרועותיו. מתילד הקדישה את כל מרצה האוהב לגירוש המלנכוליה הזאת ולהפיכת ההווה לממלכה שהכניסה אליה אסורה על רוחות מהעבר. בהדרגה החלה להצליח בכך. יום אחד הכריז אטיין, "אני לא מבין איך יכולתי לאהוב אותה, היא עלובה ופחדנית. לא אכפת לי ממנה בכלל." העבר נגמר סוף־סוף. לעת עתה, לפחות.

25

איריס שבה כמה חודשים לפני כן. ברגע שהגיעה יצרה קשר עם אטיין. היא לא רצתה שדבר שובה ייוודע לו במפתיע, דרך חברים משותפים. אותם חברים שאצלם הם עלולים להיתקל זה בזה.

הידיעה הממה את אטיין. איריס פשוט כתבה: "רציתי ליידע אותך שחזרתי לפריז. אני מקווה ששלומך טוב. נשיקות, איריס." שלושה משפטים אחרי חמש שנות שתיקה. הוא לא ידע איך להשיב. האם עליו לאשר את קבלת ההודעה? "בסדר גמור. ברוך שובך." אולי היא מצפה לסימן? ומעל לכול: האם הוא רוצה להתראות איתה שוב? הוא לא ידע. הוא חשב על מפגשים בנאליים בבית קפה, הם מספרים זה לזה במהירות מה עבר עליהם, מסכמים את השנים זה בלעדי זה, ואחר כך מנהלים שיחה שמסתיימת במבוי סתום מצער. החיים עברו, וכבר אין להם מה לומר זה לזה. ודאי יימנעו מלדבר על צער הפרידה. ודאי ינהלו שיחה מנומסת וחברותית עם האדם שהיה פעם החשוב ביותר בחייך; האדם שאיתו היית יכול להתאבד:***** מגוחך לכפות על עצמך דבר כזה. לכן אטיין לא ענה.

כעבור כמה שבועות היא שלחה הודעה נוספת, באותה נימה אגבית. "אני מבינה למה לא ענית לי, אבל רציתי רק להגיד לך שאני אשמח מאוד להיפגש איתך לצהריים. איריס." אטיין שקע שוב באותו הלך רוח כמו בפעם הקודמת: הוא לא הצליח להכריע אם מתחשק לו להיפגש איתה או לא. כמה פעמים חשב שאולי אם יראה אותה, הדבר ייטיב איתו. הוא תיאר לעצמו שהיא חזרה לפריז כי לא הצליחה בחייה שם. מנקודת מבט נרקיסיסטית, אולי הוא ישמח להיווכח בכישלון שנחלה אחרי שבחרה לעזוב אותו. לא, זה לא נכון. זה לא מה שהוא מרגיש. בסופו של דבר הבין, במשך הזמן, את הסיבות לעזיבתה. הוא איחל לה רק טוב וקיווה שתמצא במקום כלשהו את מה שכנראה לא חדלה לחפש, מתוך מין זעם אצור: מעין פיוס.

בפעם השנייה החליט אטיין לא להשיב, אבל משהו קרה פתאום. אירוע מופרך, מגוחך, פעוט, אבל בעל השלכות חמורות. הוא רב עם מתילד. כמו כל זוג שמתעצבן לפעמים בגלל זוטות. רוגז שלא היה לו כל בסיס ממשי. רק אי הבנה בעקבות הודעה כתובה; מילה שקיבלה פרשנות לא נכונה; אולי אפילו פסיק שלא במקומו, ששינה את נימת המשפט. כן, אולי הכול קרה בגלל פסיק. והפסיק הזה הוא ששינה את עתידם של כמה אנשים.

באותו בוקר יצא אטיין מהבית, עדיין נרגז בגלל אותה אי הבנה. במצבים כאלה אנשים מתרגזים מעל ומעבר לכל מידה. הם חושבים לעצמם שנמאס. נהנים לשקוע בדכדוך מוגזם, מתוך ידיעה שבערב יתפייסו ויהיו מאושרים מאוד. המתיחות החולפת הזאת לא השאירה מקום לספק: אטיין אהב את מתילד. אבל בגלל אותה אי הבנה הוא חשב לעצמו בטיפשותו: "אם ככה, אני עונה לאיריס."

וכך עשה.

26

אטיין לא סיפר למתילד על ארוחת הצהריים, ובסופו של דבר שמח מאוד ללכת אליה, חופשי לגמרי משדי העבר. אבל אז קרה דבר שקשה לתארו; התגלות של רגש שאי אפשר להתכחש לו. התגלות מפחידה. ברגע שראה אותה ידע שמעולם לא הפסיק לאהוב אותה, ואיבד את עשתונותיו. אחרי הפגישה יצא בחיפזון מהמסעדה ונשבע לעצמו שלא ייפגש איתה שוב. עוד באותו ערב הסביר למתילד בחטף, בארשת מיוסרת, שהבוס החדש שלו מציב בפניו דרישות הזויות.

27

מה שחוותה איריס בארוחת הצהריים המם אותה. אטיין נכנס למסעדה (היא הגיעה ראשונה) ולא חיפש אותה במבטו. הוא מייד איתר את המקום שבו ישבה. הם היססו רגע בדבר הביטוי הגופני של אמירת השלום, ולבסוף נשקו זה לזה על הלחי. הם החליפו כמה משפטים בנאליים:

"לא השתנית."

"גם את לא."

"עברו חמש שנים."

"כן, זה הרבה."

"זה כלום. נדמה שרק אתמול ראיתי אותך."

"גם לי."

בתוך שניות אחדות פנתה השיחה לכיוון אינטימי. בדיוק כמו אטיין, איריס הבינה מייד שמשהו מתחיל. הם הזמינו מנות בלי לעיין באמת בתפריט, ובסופו של דבר אטיין אמר, "אני לא מסוגל לאכול."

"גם אני לא."

"אני חי עם אישה כבר חמש שנים," מיהר לומר.

"אני יודעת."

"טוב לי."

"אני רוצה שיהיה לך רק טוב."

"..."

הוא לא השיב. ותוך כדי השתיקה הזאת החליט לקום וללכת. הוא הביט ישר בעיניה ופירוש הדבר היה: "אני לא יכול." או כמו ב'יחסים מסוכנים': "הדבר אינו בשליטתי." כן, הדבר לא היה בשליטתו. ובכל זאת נשאר עוד רגע או שניים.****** התבונן בה. היא הייתה כמו פִּרצָה במציאות.

28

הימים חלפו בתחושה רעה מאוד. רוב הזמן הצליח אטיין להסתיר את מה שייסר אותו. לא היה אפשר להבחין בחיים הפנימיים שרחשו בו; החיים שבהם שבה איריס למשול. גם היא הרגישה כך, אבל לא רצתה להכביד עליו. היא הבינה שהיא עדיין אוהבת אותו, אולי אפילו יותר מכפי שאהבה אותו לפני חמש שנים; אוהבת אותו עד כדי כך שלא רצתה לכפות עליו את נוכחותה, היא רצתה להניח לו לחיות את אהבתו החדשה, כי זהו רצונו. היא לא תעשה דבר כדי להשיבו אליה. היא הצטערה על שנסעה. אבל היא חשבה שיום אחד תתחדש אהבתם, והפעם יהיה לה בסיס איתן; היא כבר חייתה, הוא כבר הבשיל.

בסופו של דבר התראו שוב כעבור חודש; הפעם ביוזמתו של אטיין. "אני מקווה שהפעם תישאר קצת יותר," ענתה. והוא כתב, "אני אישאר כל החיים," ומיהר למחוק את ההודעה. הם החליטו לא להיפגש בישיבה. מוטב שיספרו זה לזה את קורותיהם תוך כדי הליכה. לכן טיילו על גדת נהר הסן. השמיים היו בצבע אפור אידיאלי. איריס סיפרה על חייה בסידני ולא ניסתה לייפות דבר. כמתוך חוש חשבה לעצמה, "אם נחזור להיות ביחד, אני מעדיפה שהוא יֵדע הכול." היא סיפרה שהייתה נשואה לאוסטרלי במשך שנתיים. אטיין הופתע, הוא חשב שהיא סולדת מרעיון הנישואים; הבשורה ננעצה בליבו כמו פגיון. היה בלתי נסבל לחשוב שהיא אהבה מישהו עד כדי כך שנישאה לו. מעל לכול, לא היה עוד ספק: מה שהרגיש הוכיח שאהבתו אכן קמה לתחייה. איריס המשיכה בסיפורה: כיאה למוצאה הבְּרֶטוֹני, היא פתחה מסעדת קרֶפּים קטנה בשכונה פופולרית בעיר, והצליחה מאוד. היא עבדה המון, וכך גם בעלה; לכן הם מיעטו להתראות. בסופי שבוע יצאו לפעמים לטיולי מחנאות. כשישנו תחת כיפת השמיים חשבו לעצמם שהכול מושלם, אבל הרגעים האלה היו נדירים ונבלעו בשגרה שהלכה ונעשתה מעיקה. עד מהרה החלה איריס לתהות מה היא עושה שם, רחוק כל כך מהבית. יותר ויותר התגעגעה לצרפת; זאת הייתה תחושה קמאית. היא הייתה מסוגלת לתפוס בכנף בגדו של כל תייר צרפתי שפגשה במקרה ברחוב או לצפות בתוכניות בלתי סבירות בערוץ הצרפתי רק כדי לשמוע את שפת אימה. ארצה נראתה לה רחוקה, רחוקה להחריד, רחוקה כל כך עד שכבר לא הייתה בטוחה שהיא קיימת על פני האדמה.

בעלה של איריס החל לחוש בספקותיה. כשהתחתנו הבטיחו זה לזה שבקרוב יביאו ילדים לעולם. הוא החל לקוות שהיא תהרה. זה היה הטיעון המוצלח ביותר כדי שתישאר. ובסופו של דבר זה קרה. במשך כמה ימים חשה אושר עמוק. הוא לקח אותה למסעדה גדולה כדי לחגוג את הבשורה, ובמשך הסעודה החלו לדבר על שמות. הכול נעשה מוחשי כל כך.

נדרשו לאיריס כמה ימים להבין שהאושר הזה כרוך בהיעקרות סופית משורשיה. והצלילות הפתאומית הזאת הפכה לבחינה מחדש, ובסופו של דבר הובילה לתחושת מיאוס.******* היא החלה לראות בילד הצומח ברחמה אויב המסכן את עתידה. בלי לספר על כך לבעלה, כי ידעה שינסה להניא אותה מזה, קבעה תור במרפאת הפלות. לפני ההליך שאלו אותה כמה פעמים אם היא בטוחה בהחלטתה. העמידה מול שני מסלולי חיים אפשריים סחררה אותה. לבסוף קיימה את כוונתה הראשונית, ובכל זאת יצאה משם הרוסה. עד הערב שוטטה בסידני וחשה שאינה מכירה עוד את העיר. בעלה צלצל שוב ושוב ואיריס לא ענתה לו; בסופו של דבר חזרה הביתה והתוודתה על מה שעשתה. הוא התקשה להאמין, רגע עמד ולא היה מסוגל להגיב. אחר כך גמגם, "לא יכול להיות, לא יכול להיות, לא יכול להיות." הוא חזר על המשפט הזה שלוש פעמים, כאילו החזרה תהפוך אותו ללחש קסמים שישנה את המציאות; אבל לא היה אפשר לשנות דבר. לרגע ניסה להבין את אשתו, שהייתה כעת זרה לו. היא נותרה אילמת. לא היה לה מה לומר. על העובדות לא היה ויכוח. הוא נתקף חמת זעם ושבר את כל מה שהיה בסלון. בחיזיון הזה של הדירה ההרוסה, בייאוש מוחלט, הסתיימה שהותה של איריס באוסטרליה.

היא סיפרה את סיפורה בלי פאתוס; נדמה היה לה שכל מה שעבר עליה לא היה אלא חלק ממסע חניכה. היה עליה לעבור את כל השלבים כדי להבין את עצמה, כדי לחיות בשלום עם עצמה: "לא תמיד קל לי, אבל סוף־סוף אני מרגישה שאני במקום הנכון."

"מצוין."

"מאז שחזרתי הכול הולך נהדר. מצאתי עבודה שאני ממש אוהבת במגזין אוכל ועוד מעט אנחנו מעלים גם תוכנית ברשת. וכבר מראש אני העורכת הראשית. מטורף, לא?"

"כן, אני שמח בשבילך."

"וחוץ מזה מצאתי אותך שוב."

"..."

"אתה שותק. זה לא סימן טוב אצלך. זה אומר שעוד מעט תלך."

הוא הביט בה, ולפתע נישק אותה.

29

זה היה מסחרר. הקִרבה לגוף שהיה מוכר, שהיה אהוב כבר מזמן, הייתה מטלטלת. התחושה של גילוי דבר־מה שכבר טמון בתוֹכֵנוּ. יום אחד אטיין, שלא ידע כיצד לומר את הדברים, גמגם באוזני מתילד, "אני לא מרגיש טוב בימים אלו." הוא לא הרגיש טוב כי צפה את הסבל שהוא עתיד להמיט עליה, וזה הטריד אותו מאוד. אבל מצד אחר, מעולם לא הרגיש טוב כל כך כמו בימים אלו.

30

מתילד הייתה יכולה לקבל כל דבר, אבל לא את זה. היא הייתה יכולה לקבל אישה חדשה, גבר, צורך להיות לבד, כל דבר, כל דבר שהוא – רק לא את איריס. הבשורה הייתה בלתי נסבלת. היא רצתה למות. בפעם הראשונה הייתה המחשבה על כך ממשית. לא רק מילים שמופרחות לחלל האוויר. לקפוץ מהחלון, לבלוע גלולות, לתלות את עצמה בעזרת צעיף. היא הלכה לאיבוד במבוך של אפשרויות קטלניות. אבל ככל שחשבה על כך יותר ידעה שלעולם לא יהיה בה הכוח לעשות מעשה. היא תחיה. היא תחיה, ועול כבד מנשוא יוסיף לרבוץ על ליבה.

31

למחרת בבוקר התקשרה למנהל התיכון ואמרה לו שאינה חשה בטוב. מר בֶּרתיֶיה הופתע; עד כה שִייך את מתילד לאותה קטגוריה נדירה של בני אדם שלעולם אינם חולים. או שהם באים לעבודה גם כשחומם עולה לארבעים מעלות. החוש שלו אמר לו, "משהו חמור קרה."

32

מאז שאטיין עזב אותה, מתילד התחמקה משיחה על הנושא ואמרה שהכול בסדר; אגת ידעה שאחותה נוהגת לשמור הכול לעצמה, את השמחה ואת הצער כאחד. היא הייתה האיפוק בהתגלמותו ולא רצתה להכביד על אחרים בפטפוטיה. אגת הבינה שיש צורך לכפות עליה עזרה, כי אחותה לעולם לא תעשה את הצעד הראשון. ברור שקרה משהו חמור. אמש היא לא השיבה לאף אחת מההודעות ששלחה לה אגת, בניגוד להרגלה. היא התקשרה אפוא לתיכון, ושם אמרו לה שאחותה חולה. היא החליטה לגשת לביתה בהפסקת הצהריים שלה ולבדוק אם הכול בסדר, אף על פי שהייתה תשושה: שנת הלילה שלה הופרעה פעמים רבות בגלל בכייה של לילי הקטנה.

בהתחלה מתילד לא פתחה את הדלת. היא רצתה להיות לבדה. רק יום אחד. עזבי אותי בשקט, חשבה. היא הייתה משוכנעת שזאת אחותה; היא הייתה צריכה להשיב על ההודעות שלה, להרגיע אותה. טיפשה שכמותה. היא יכלה לצפות מראש מה יקרה, היא עצמה הייתה פועלת באותו אופן אילו לא הייתה שומעת מאגת. בסופו של דבר גררה את רגליה אל הדלת ופתחה; אגת נכנסה בלי אומר, ואפילו לא העירה על האי סדר ששרר בדירה; תוהו ובוהו שלא היה כדוגמתו אצל מתילד, שאהבה סדר, ואמרה תמיד שאי אפשר לחשוב בצורה מסודרת כשהכול סביבך מבולגן. אגת פנתה למטבח להכין תה ועדיין לא אמרה דבר. כעבור כמה רגעים שבה לסלון ומצאה את מתילד שרועה על הספה. היא ניגשה אליה וליטפה את גבה. "אני כאן. את יודעת שאני כאן."

מתילד רצתה להיות לבדה. לכל אדם יש דרך משלו להתנחם, שיטה משלו לנסות לגרש את הכאב. אבל כשחשה ברצון הטוב של אחותה, חשבה שהיה מטופש מצידה לחשוב שתוכל להיחלץ כך מהצער. היא זקוקה לאנשים הקרובים אליה; הם יכולים לעזור לה לסבול את הכאב שהיא נושאת בתוכה.

מתילד התחילה לדבר על מה שנודע לה. איריס. שובה של איריס. שפירושו גזר דין מוות עבורה. מוות רגשי. אגת לא ידעה איך להגיב. הרי אין מה לומר. להשמיץ את האישה האחרת, להגיד שאטיין משוגע – מה התועלת בזה? המצב נראה ברור ומוחלט. צריך להסתגל אליו. להשלים איתו. בלי לומר כלום. פשוט להשלים.

בסופו של דבר אמרה אגת, "את לא יכולה להישאר כאן."

"מה זאת אומרת?"

"כאן, בדירה הזאת."

"אני לא יודעת."

"הוא השאיר את כל הדברים שלו. זה לא בריא."

"את צודקת, אבל..."

"אבל מה?"

"אני לא יודעת. אני חושבת שיש לי צורך להישאר כאן עוד."

"זה חולני."

"כן, הדירה הזאת היא כמו קבר."

צמרמורת קרה עברה בגבה של אגת. אחותה מעולם לא דיברה כך; אדרבה, היא תמיד הייתה חזקה ומלאת חיים. עצבות גדולה מילאה אותה, אך עד מהרה החליף אותה תסכול משום שלא ידעה מה לעשות ומה לומר. לבסוף שאלה:

"את מתכוונת לחזור לתיכון?"

"כן, בטח. כבר מחר."

"יופי. את צריכה להמשיך לחיות."

"מה זה המשפט הזה? ברור שאני אמשיך לחיות."

"את יכולה לסמוך עליי, את יודעת את זה?"

"כן. תודה."

"אולי תבואי לאכול אצלנו הערב?"

"לא. אני רוצה לנוח."

"טוב."

"אימא לא חסרה לך?" שאלה מתילד לפתע.

"כן, בטח. כל הזמן."

"לא... אני מתכוונת... לא שהיא חסרה סתם ככה... לא חוסר בנוכחות שלה... חוסר... אני לא יודעת איך להסביר... חוסר נוראי. כמעט בלתי נסבל."

"כן, אני מבינה למה את מתכוונת. יש ימים קשים יותר מאחרים."

מתילד חשבה: "לא, היא לא מבינה למה אני מתכוונת." היא הודתה לאחותה על שבאה; כך רמזה לה שהיא רוצה שוב להיות לבד. בזמן שלבשה את המעיל שלה אמרה אגת שוב, "את יודעת שאני כאן." היא יצאה מהדירה בחיוך רחב וקיוותה שהחיוך ילווה את אחותה במשך חלק מהיום. מול המעלית נתקפה פתאום תחושה לא נעימה; בעיקר מסיבה אחת מסוימת. מתילד לא שאלה דבר על אחייניתה. היא אהבה כל כך את לילי, בדרך כלל לא חדלה לבקש תמונות שלה, וכעת לא הזכירה כלל את שמה. זה הבהיר לה את חומרת המצב.

33

באותו ערב שלחה אגת הודעה. "אטיין, מתילד במצב רע מאוד. אני מקווה שאתה בטוח בהחלטה שלך."

34

בקומה הראשונה של הבניין התגוררה ועבדה פסיכיאטרית: דוקטור נַמוּזְיַאן. אטיין ומתילד צחקו על זה פעמים רבות; הם אהבו להגיד, "אנחנו גרים בבניין של משוגעים." הם נתקלו במטופלים בחדר המדרגות וניסו לתאר לעצמם מאילו נוירוזות כל אחד מהם סובל. כעת התקופה הזאת נראית רחוקה כל כך.

כל שעות אחר הצהריים וחלק משעות הערב התהפכה מתילד במיטתה. היא לא הצליחה להירדם. בניגוד לדעתה, החליט גופה לשלול ממנה ולו הפוגה קלה. לקראת חצות החליטה לרדת לקומה הראשונה ולצלצל בדלתה של הפסיכיאטרית. מעולם לא העלתה על דעתה שתהיה מסוגלת לעשות מעשה כזה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתפריע למישהו, היה לה קשה אפילו להיכנס לבית קפה כדי להשתמש בשירותים, והיא תמיד העדיפה להגיד שהארוחה הייתה מצוינת גם אם לא אכלה דבר. אלה רק דוגמאות אחדות לאישיות מופנמת למדי של אישה שלא רוצה להכביד על הזולת. צלצול בדלתה של השכנה באמצע הלילה דרש ממנה אפוא אומץ לב לא מבוטל. אבל היא לא יכלה לפעול אחרת; פיעם בה צורך דוחק לברוח מעצמה.

הפסיכיאטרית הסתכלה בעינית ובדקה מי מצלצל בדלת בשעה כזאת. היא התקשתה לזהות את השכנה. בדרך כלל ראתה אותה הדורה וחייכנית; בעיקר כשפגשה אותה עם החבר שלה. הם היו הזוג המושלם של הבניין. אבל עכשיו היו פניה קודרות. נדמה היה שהיא הוחלפה בגרסה מבוגרת יותר של עצמה. המטפלת פתחה את הדלת.

"ערב טוב..." פתחה מתילד.

"ערב טוב."

"אני באמת מצטערת שאני מטרידה אותך בשעה כזאת. בדרך כלל אני... לא עושה דברים כאלה."

"אין בעיה. איך אפשר לעזור לך?"

"..."

"אל תתביישי..."

מתילד עצמה לא ידעה בדיוק למה ירדה אל הפסיכיאטרית. היא עמדה וחיכתה למילים שלא באו. בושה מילאה אותה: בושה שהתפרצה לפתע בעיצומו של הרגע המביך. דמעות החלו לזלוג על לחייה והיא אפילו לא הבחינה בכך. פניה, כמו חלקים אחרים בגופה, היו שרויות בקיהיון. סוֹפי נמוזיאן הזמינה את שכנתה להיכנס; הדחיפות שבמצבה ניכרה בה.

היא הושיבה את מתילד על הספה והגישה לה תה צמחים; את התה שהיא עצמה החלה לשתות קודם לכן. אחרי ימים ארוכים של פגישות עם מטופלים, אהבה לשבת לבדה בביתה בערב, לשתות תה צמחים ולקרוא. וכמובן, חשבה האישה הצעירה, יש לה חתול. מתילד הביטה בו רגע ולא יכלה שלא לחשוב שבקרוב יהיה גם לה חתול. אין ספק שהחיים הצפויים לה כוללים חתול.

"מה קרה?" שאלה הפסיכיאטרית בקול רך.

"אני לא יודעת."

"נסי להסביר לי."

"טוב, ברור... ברור שאני יודעת. זה בנאלי נורא. החבר שלי עזב אותי. זה הכול."

"אני מצטערת."

"תודה. אני..."

"כן?"

"אני לא רוצה להטריד אותך בזה..."

"את לא מטרידה אותי."

"זה יפה מצידך. בכל מקרה, תודה... הרשיתי לעצמי לרדת לכאן כי כבר כמה ימים אני לא מצליחה לישון... אני מרגישה שאני לא מסוגלת ללמד... אני מורה... והיום לא הלכתי לבית הספר... אבל מחר יהיה יותר טוב... אני אתאושש... אני יודעת שאני אתאושש... אני ארגיש יותר טוב... אין לי ברירה... אני אתגבר על הצער... אבל... בשביל זה אני צריכה לישון... לנוח... את מבינה?"

"כן, כמובן. אני מבינה בהחלט."

"חשבתי שאולי יש לך כדורי שינה. אני איזהר איתם, מבטיחה. לא באתי בשביל... נו, את מבינה."

"כן, את רק רוצה לישון."

"בדיוק."

מתילד הרגישה מותשת מהשיחה הפשוטה הזאת. כאילו היה עליה לנהל קרב נגד מחשבותיה כדי להפוך אותן למילים. היא הגיעה לקצה גבול יכולת ההבעה שלה. הפסיכיאטרית ניגשה לקליניקה שלה להביא כדור בְּרוֹמאזֶפָם. "את יכולה לקחת חצי כדור. זה יעזור לך לישון."

"תודה. אלף תודות," השיבה מתילד, כאילו הצילו זה עתה את חייה.

35

בתחילת אותו לילה ישנה שינה עמוקה, אבל אחר כך חדרו לשנתה חלומות מטרידים ומדאיגים; היא צללה לסדרת מצבים בלתי נשלטים.

36

למחרת התעוררה בגרון יבש ובגוף קהוי. היא בהחלט ישנה, אבל באיזה מחיר? היא לא הרגישה שהיא מסוגלת לייצר ולו מחשבה צלולה אחת.

היא הלכה למטבח וראתה מעטפה תחת דלת הכניסה. אולי זה מאטיין; הוא בא בלילה; הוא מתחרט על הכול. היא הסתערה על המעטפה וראתה שם את שמה של נמוזיאן. בתוך המעטפה היה מרשם לברומאזפם ולכדורים נגד דיכאון, אישור מחלה לשבוע ופתק שעליו היה כתוב: "לא, הסיפור שלך לא בנאלי. כל כאב הוא ייחודי. חזקי ואמצי. אני כאן אם תזדקקי לי. סופי."

37

ישנם אפוא אנשים טובים בעולם, והאישה הזאת נמנית עימם. אבל מתילד התקשתה להיזכר במדויק בקורות הערב הקודם. היא ירדה אל הפסיכיאטרית, אבל היא לא הצליחה לשחזר את פרטי השיחה. הפסיכיאטרית ודאי חשבה אותה למשוגעת; לבוא ככה אל שכנה באמצע הלילה. מצד שני, זאת העבודה שלה. היא יושבת מול אנשים מעורערים מדי יום ביומו. איך מוצאים ככה איזון? לרגע נסחפה מתילד במחשבותיה אל חיי היומיום של האישה הזאת. כל יום היא שומעת על נוירוזות, על סבל וכאב, על אי יכולת לנשום. איך אפשר לשמוע את כל זה בלי חוסר רגישות מובנה, עמוק, שיגן עליה מהידבקות בכאבו של הזולת? ובכל זאת, הבוקר טרחה האישה הזו לעלות במדרגות ולהשאיר לה פתק; חוסר רגישות לא נמנה עם תכונותיה.

זה לא היינו הך, כמובן, אבל גם מתילד חשה לא פעם שהספקות והפחדים של תלמידיה מחלחלים אליה; היא רחשה להם אמפתיה כנה; היא לא ראתה את עצמה כמדריכה שעליהם ללכת בעקבותיה, אלא נוסעת שפגשו בדרכם אל העתיד. היא ראתה את עצמה לצידם, אפילו אוחזת בידם, ומלווה אותם בדרך החניכה. היא לא אהבה את רעיון הריחוק שכמה מעמיתיה המליצו לה עליו כדי שלא "ידרכו עליה". היא פשוט הייתה כזאת. עם מַטֵאוֹ, למשל, הייתה לה מעורבות עמוקה יותר מאשר למורים האחרים; לכן היא תהתה כיצד הפסיכיאטרית הזאת מצליחה להניח בצד את כל מה שהיא יודעת, את האכזריות שהיא עדה לה. האם אפשר לפתח יכולת למדר רגשות? הלוואי שהייתה יכולה להרחיק מעליה את שיברון ליבה. היא הייתה מוכנה לשפוך דמעות כמים, ואז להשאיר את צערה במכונית בבוקר בהגיעה לבית הספר. לשכוח במשך היום שננטשה ולהיזכר בכך רק בערב, בשובה הביתה. חבל שאי אפשר לשלוט בגוף ובמחשבות: אך לא רק שלא שלטה בהם, מתילד הרגישה משועבדת יותר ויותר לרגשותיה הסוערים. היא הוכרעה; היא לא הצליחה עוד לאכול, לישון, לשלוט בעצמה; נדמה שנפש חדשה משתלטת בהדרגה על גופה; אמנם זאת הייתה היא, כמובן, היא זיהתה את תנועותיה; אך הן פנו לכיוון חדש; כיוון בלתי נשלט, אפילו מבשר רעות.

38

אחרי שהלכה לבית המרקחת חזרה מתילד לדירתה. על שולחן המטבח הניחה את כל חפיסות התרופות. רגע ארוך התחולל בה מאבק פנימי: היא שקלה לזרוק הכול. זה לא מתאים לה; היא מעולם לא בלעה דברים מסוג זה. היא נזכרה במצוקה שנגרמה לה כשביקרה אצל אימה בבית החולים. היו שם תמיד טבליות רבות כל כך לבלוע במשך הארוחה. ולשם מה? דחסו לתוכה מוצרים כימיים, ולשווא. לא, בעצם לא לשווא: כדי לשכך את הכאב. היא התעכבה על הביטוי הזה: "לשכך את הכאב". זה היה החלום שלה כרגע. איש לא יוכל לרפא אותה משיברון ליבה, איש לא יוכל לעשות דבר למענה, זה ברור, אבל לשכך את הכאב, את הכאב הזה שלא נפסק אפילו לרגע, כן. זה מה שהיא רוצה יותר מכול. במשך שעה הגתה ביופיו של הפועַל הזה, אפילו חיפשה את הגדרתו במילון.

משכך: מַרגיעַ, מַחליש, משקיט (כּאֵב, כַּעַס).

זה בדיוק מה שנחוץ לה. אין כל תקווה שסבלה ייעלם, אבל אם יש ביכולתה להחליש את עוצמתו, לכסות אותו בערפילים או בצעיף, כן, זהו זה. זה מה שהיא רוצה: לא אושר, אלא אומללות שאפשר לשלוט בה.

לפני שבלעה טבלייה וחזרה לישון, סרקה את אישור המחלה ושלחה אותו במייל למר בֶּרתיֶיה. הפעולות הפשוטות האלה דרשו ממנה מאמץ לא מבוטל, אבל היה עליה להודיע לעולם שבחוץ, כדי שתוכל לשייט לה בנחת בלי לעורר שום דאגה. היא לא רצתה שאחותה, ולא שום אדם אחר, יופיעו בפתח דלתה. התרופה השפיעה במהירות; מתילד הייתה מותשת כל כך עד שישנה כל היום. השינה הייתה דרך טובה מאוד לשכך את הכאב, לקצר את הימים, להריץ אותם הלאה.

39

המייל הדהים את בֶּרתיֶיה. כמובן, הוא היה מורגל בדיכאונות של מורים; במצוקות, בהתקפי תשישות. אבל במקרה של מתילד, האירוע לא התיישב עם שום דבר אחר; לרגע חשד אפילו שמדובר במתיחה. היה בבשורה דבר־מה לא הגיוני. מה גם שהוא קיבל אישור מחלה מפסיכיאטרית; לא מדובר אפוא בבעיה גופנית. הוא היטיב כל כך להכיר אותה; איש לא היה יכול לצפות נפילה כזאת. הדבר היה חמור, בלתי נשלט; הוא נתקף סחרחורת בגלל אי היכולת להכיר באמת את הזולת.

זמן קצר לפני הפסקת הצהריים זימן את סבּין למשרדו. כשפסעה לאורך המסדרון הייתה לה שהות להעלות בדעתה כל מיני סיבות אפשריות לזימון החפוז. האם מישהו התלונן עליה? הורה, תלמיד? היא הצטערה שלבשה בגדים שחורים, הם שיוו לה ארשת חמורה. ברתייה יעיר לה על כך, כאן לא בית כלא, אבל איך יכלה לדעת שיבקש לשוחח איתה? במשך שלוש שנים הוא לא זימן אותה אפילו פעם אחת; בקושי ידע את שמה הפרטי. היא לימדה ספרדית, מקצוע שלא מעניין איש; אפילו שיעורי הספורט והציור חשובים יותר; בישיבות מורים איש מעולם לא שאל לדעתה, ואם התערבה בשיחה כדי לומר שתִיבּוֹ או אנאיס התקדמו מאוד, העוו האחרים את פניהם בספקנות שגבלה בחוסר נימוס. על כל זה חשבה בדרכה למשרדו של ברתייה; זו ודאי הסיבה. הוא רוצה להפסיק את הוראת הספרדית; היא מיותרת; יש שפות חיות ושפות מתות, אבל צריך להמציא קטגוריה חדשה –שפות גוססות; הספרדית היא אחת מהן.******** עליה למצוא בכל מחיר טיעונים לטובת המקצוע שלה; אבל שום דבר לא עלה בדעתה; שום דבר; היא לא ידעה להסביר מדוע מוכרחים, פשוט מוכרחים, להמשיך ללמד ספרדית. הבהלה שעורר בה הזימון הובילה לתגלית מחרידה: חייה המקצועיים ריקים מתוכן.

היא נכנסה למשרד. הבעת פניו של ברתייה הייתה שונה מאשר בימים אחרים: כמעט נדמה שאיבד שליטה על פרצופו. כאילו הייתה לארשת פניו חיים משל עצמה, וסבין לא הצליחה למצוא בה שום רמז לדברים שהוא עומד לומר. הדבר רק החריף את תחושתה הראשונית שזימן אותה כדי לפטרה. היא רצתה כל כך למצוא את המילים המתאימות, לפצוח בנאום לוהב שיאיר את הסגולות של מקצועה, אבל היא עמדה ושתקה; חיכתה לפסק הדין. נדמה היה לה שהדבר נמשך נצח, אבל לאמיתו של דבר חלפו רק שניות אחדות. בינתיים התיישבה. ברתייה פתח:

"גברת רוֹמֶרוֹ, תודה רבה שבאת. רציתי לשוחח איתך... בנושא רגיש מעט."

"שיעורי הספרדית?"

"לא, זה לא קשור לעבודה שלך. מדובר בגברת פֶּשֶׁה..."

"אה," אמרה בהקלה.

"נדמה לי שאת קרובה אליה, נכון?"

"כן, זה נכון. כלומר, אנחנו אוכלות יחד לעיתים קרובות. יש בעיה?"

"לא... כלומר... היא שלחה אישור מחלה."

"כן, ראיתי שהיא לא הגיעה הבוקר... אבל עדיין לא הספקתי להתקשר אליה לדרוש בשלומה. מה קרה לה?"

"בדיוק בגלל זה רציתי לשוחח איתך. אולי את יודעת משהו... אני שואל אותך כי מדובר במורה בעלת מוטיבציה רבה, כידוע לך... ובמשך שלוש שנים היא לא נעדרה אפילו פעם אחת... לכן הופתעתי לא מעט... לקבל ממנה אישור מחלה לשבוע..."

"היא בטח חטפה שפעת."

"כן... כנראה," אמר כשנוכח כי סבין אינה יודעת דבר. ואולי אינה רוצה לספר את הידוע לה.

ברתייה לא יכול להרשות לעצמו לחשוף את ענייניה הפרטיים של אחת המורות; הוא השתוקק לשאול את סבין אם היא יודעת משהו על פגישה עם פסיכיאטרית, אבל לא הייתה לו כל אפשרות להעלות את הנושא באופן ישיר כל כך. לכן תקף בדרך עקיפה יותר:

"את יודעת אם יש לה בעיות אישיות כרגע?"

"אני... אני לא יודעת. היא טיפוס די חשאי, למען האמת."

"בסדר... תודה על עזרתך."

"אין בעד מה. ולא ממש עזרתי. אני אנסה לדבר איתה, ואם ייוודע לי עוד משהו אעדכן אותך..."

סבין יצאה מהמשרד. מצד אחד חשה הקלה ומצד שני הייתה מוטרדת מנימת השיחה. מה בדיוק הוא רוצה לדעת? ודאי ידוע לו דבר־מה מדאיג או מפתיע, אחרת לא היה מנהל איתה שיחה כזאת. אישור המחלה לבדו אינו הסבר מספק. סבין ניסתה לשחזר את הרגעים האחרונים עם מתילד כדי לנסות להיזכר אם משהו עורר את סקרנותה. לא ממש, היא לא הבחינה בשום דבר יוצא מגדר הרגיל.

40

בכל ערב דרש ברתייה בשלום המורה הנעדרת באמצעות הודעה כתובה. היא השיבה בכל פעם, "תודה רבה, אני זקוקה למנוחה. אגיע ביום שני. אל תדאג." וחתמה: מתילד. השימוש בשם הפרטי הרגיע אותו מאוד, וגם עורר בו תחושה שהקשר ביניהם מתחזק.

41

מתילד נעה במחוזות לא ברורים, אבל בכל הנוגע לעבודתה הייתה צלולה. זאת הייתה מעין צורה של כושר עמידה; החלק היחיד ברוחה שלא כרע תחת הנטל. מתוך דחף הישרדותי ידעה שעליה להרגיע את המנהל. זה לא תמיד היה קל. התרופות שיקעו אותה בשילוב מוזר של לאות ועצבנות; נדמה היה לה שטבליות מסוימות נועדו לעורר אותה ואחרות – להרדים אותה; מעגל קסמים של תרופות.

היא העבירה את ימיה במצב כפול הפנים הזה. העייפות הכריעה אותה ולעיתים נרדמה על רצפת המסדרון בדרך לחדרה. וכשהתעוררה אחזו בה שדי הנקמה והיא נתקפה פתאום התרגשות מופרזת והתיישבה מול המחשב לאסוף פרטים על איריס. אבל מתילד מעולם לא הייתה אלופת החדשנות; את שיעוריה הכינה בספרייה; היא הייתה מסוגלת לתעות בין המדפים רגעים ארוכים בחיפוש אחרי מה שהייתה יכולה למצוא במחי מקש בעודה ישובה על הספה. היה לה חשבון פייסבוק שהיא לא נכנסה אליו אף פעם ולא העלתה אפילו תמונת פרופיל. מי שהקליד את שמה מצא צללית.

כעת הכול השתנה. היא בילתה שעות מול חשבון האינסטגרם של איריס ובחנה את התמונות של האויבת עד שנטרפה עליה דעתה. זה היה מכאיב עד אימה, אבל לעיתים הביא עימו הכאב מין רווחה; היא רצתה עוד, שזה לא ייפסק לעולם, לראות עוד ועוד תמונות, להקצין את השעבוד הנפשי. היא פשפשה בארכיון של הרשת החברתית ומצאה אפילו תמונה של איריס עם אטיין מלפני שבע שנים. חזרה לנקודת ההתחלה. הם עמדו על חוף ים וחייכו מאוזן לאוזן. קרואטיה הפרטית שלהם. אולי הם שם גם עכשיו; אין לה דרך לדעת. לפחות איריס נהגה בהגינות ולא העלתה תמונות חדשות; מאז שחזרה אל אטיין לא היה לה עוד קיום ברשתות החברתיות.

כשהקלידה את שמה של איריס בגוגל מצאה מאמר שדיווח על תחילת עבודתה כעורכת מגזין הבישול; זה היה קל במידה מטרידה. בתוך פחות מדקה גילתה היכן נמצאת האישה הזאת, שהרסה את חייה. היא התעכבה רגע על המחשבה האחרונה: לא, האישה הזאת אינה האשֵׁמה. אטיין הוא שהחליט לעזוב אותה. הוא זה שהרס הכול. אבל לא, מתילד שבה אל הרושם הראשוני שלה: האישה הזאת חזרה לצרפת בשביל לקלקל הכול. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב שלפעמים סיפורי אהבה נרקמים בעל כורחנו; היא לא הייתה מסוגלת לומר לעצמה שאמנם נפלה קורבן למפגשם המחודש, אבל איש לא התכוון לעשות לה עוול; שלא הייתה הכרזת מלחמה ולא הייתה כוונה להשמידה. מבחינתה, התוצאה הייתה אותה תוצאה. היא חשה שרצונם גדע את חייה. ועליהם לשלם על כך, בדרך זו או אחרת. אין סיבה שרק היא תסבול.

במשך הזמן גבר כעסה. היא מעולם לא הרגישה שנאה כזאת; השנאה הכאיבה לה ממש בחזה; זה היה מחריד. מאז ומתמיד סלדה מסיפורים על קנאה, על תוקפנות, ניסתה בלי הרף לגרש כל מחשבה שלילית; היא לא הצליחה להבין את הכוח השחור שאחז בה ושיקע אותה במחשבות חולניות. זה היה מגוחך. אין מה לעשות. ליבו של אדם אחר הוא ממלכה שאי אפשר למשול בה. צריך לשתוק ולהשלים עם המצב. או, בסופו של דבר, למות.

היא חשבה על זה. היו ברשותה כל כך הרבה תרופות. היא נעמדה מול מראה כדי לחזות בכאבה; ואחר כך לא הרחיקה לכת, ויתרה. השנאה שפּיכּתה בה הייתה דחף חיים. היא הלמה בה בטירוף בפראות. יום אחד אחר הצהריים החליטה לפתע לצאת. אין טעם להפוך ולהפוך במחשבות שלה, להניח להן להתעפש ביקום עקר. לפתע היה עליה לפעול. מייד. היא הייתה מוכרחה לראות את איריס, לדבר איתה, כן, לדבר איתה, רק לדבר. היא יצאה מהדירה בלי להתקלח, אפילו בלי להחליף בגדים. הקדחתנות שאחזה בה הביאה עימה גם אדישות למבטם של אחרים. בכל מקרה, לא היה סביר שתפגוש תלמידים או הורים באזור מגוריה. היא יכלה ללכת ברגל עד למשרדי ערוץ הטלוויזיה האינטרנטי שבו עבדה איריס. התחנה שכנה ברחוב פידֶליטֶה, 'נאמנות', ברובע העשירי של פריז; האירוניה לעולם אינה שובתת. החיים לועגים לנו בלי הרף, כאילו סבלם של אנשים אינו אלא בידור קוסמי. כעבור שלושים דקות עמדה בכניסה לבניין. לעלות? לבקש לשוחח עם איריס? לא, מוטב לחכות. אולי להתבונן בה מעט לפני שתדבר איתה.

מתילד התיישבה במרפסת של בית קפה; היא הייתה לבדה; מזג האוויר התחיל להיות קר, ואיש לא רצה לשבת בחוץ. בעל המקום ודאי השאיר את השולחנות בחוץ רק למען המעשנים.

"שלום. מה תרצי לשתות?" שאלה המלצרית.

"אני לא יודעת."

"אתן לך לחשוב."

"כן, תודה."

היא חזרה כעבור שלוש דקות, והשיחה חזרה על עצמה. מתילד לא הייתה מסוגלת לבחור. היא הייתה צריכה להגיד משהו, לא חשוב מה, אבל אפילו את התשובה הסתמית ביותר לא יכלה לבטא כרגע. היא הייתה מרותקת לדלת הבניין; בכל רגע האישה הזאת, שתפסה את מקומה לצד אטיין, עשויה לצאת; ליבה הלם בלי שום סדירות, בלי שום קצב.

"שאביא לך קפה?" הציעה המלצרית לבסוף.

"כן, תודה."

בכל פעם שנפתחה דלת הבניין, ברגע הראשון היה לה נדמה שאיריס מופיעה. כל הפרצופים לבשו את צורת פניה של איריס. בכל מקום היו רק איריסיות. אפילו המלצרית יכלה להיות איריס. כשהביאה את הקפה, מתילד שאלה אותה, "איך קוראים לך?"

"קוֹנסטנס."

איריס יצאה סוף־סוף. כמו התגלות. הפעם לא היה ספק. זאת היא. אותה איריס שהופיעה בתמונות. שיער אסוף. כמעט ג'ינג'י. קצת נמוכה מכפי שמתילד תיארה לעצמה. צעדים בוטחים. מתילד קמה בפתאומיות כדי ללכת לעברה. כעבור כמה צעדים קראה לה המלצרית. "גברת! גברת!" מתילד הבינה שהקריאות מכוונות אליה והפנתה את ראשה.

"מה קרה?" שאלה והמשיכה ללכת.

"לא שילמת את החשבון."

"אה... סליחה... כמה זה?"

"שני אירו ושבעים."

מתילד חיפשה את הארנק בתיקה, וכל אותה עת לא הורידה את עיניה מאיריס. היא נתקפה בהלה; עיכבו אותה ברגע הלא־מתאים ביותר. בסופו של דבר מצאה שטר של חמישים אירו, נתנה אותו למלצרית ופתחה בריצה בלי לחכות לעודף.

איריס פנתה ימינה בהצטלבות הרחובות הראשונה. מתילד עמדה לאבד אותה. היא הגבירה את הקצב. כעבור כמה צעדים התנשמה והתנשפה. התרופות נטלו ממנה את מרצהּ. בסופו של דבר הבחינה במטרה שלה מרחוק ונרגעה. רק עוד כמה צעדים מהירים והיא תהיה לידה, תוכל לשוחח איתה. אבל באותו רגע התעורר בה גם רצון אחר: לרגל אחריה. למן ההתחלה ידעה שאין מה להגיד; בתוך תוכה ידעה שמעולם לא התכוונה באמת לשוחח איתה, ועוד פחות מזה התכוונה לתקוף אותה. כל הדברים האלה הובילו למבוי סתום, חסר מוצא בדיוק כמו העתיד שלה. אז מה לעשות? היא לא רצתה לוותר ולנטוש. היא נשאבה אל איריס בלי שליטה. כשם שאנשים מסוימים אורבים שעות ברשתות החברתיות להופעתו של אדם אהוב או שנוא, כפי שעשתה היא עצמה, מתילד רצתה להמשיך לעקוב אחריה. מי יודע? אולי איריס עומדת להיפגש עם אטיין? היא הולכת לאסוף אותו ממקום עבודתו ואחר כך ילכו למסעדה או לקולנוע. לא, למסעדה, יש להם דברים רבים כל כך לשוחח עליהם, לפצות על הזמן שאבד.

*

מתילד התעכבה על הביטוי הזה: לפצות על הזמן שאבד. זה מה שאומרים אחרי שלא מתראים הרבה זמן. אבל במקרה הזה, היא הזמן שאבד.

*

מתילד התקשתה לעקוב אחרי איריס; רגליה היו כבדות כל כך. התרופות, כמובן. והאישה הזאת צעדה מהר כל כך; האושר הצמיח לה כנפיים. אפשר למדוד אושר על פי קצב הליכתו של כל אדם ברחוב. החיפזון הוא תמיד סימן טוב; סימן שמישהו מחכה לך במקום כלשהו. איריס התקדמה לעבר פִּיגאל; סביר ואף יותר מזה שהיא נפגשת עם אטיין בכיכר קְלִישי. אין ספק. מתילד עומדת להיווכח בכך. לחזות באושרם. ככל שחשבה על כך, כן התקשתה ללכת. ואיריס רק החישה עוד ועוד את צעדיה. כמעט רצה. לא, היא התקדמה בקצב רגיל. אז למה המרחק גדל? כעת היה על מתילד לרוץ כדי לא לאבד אותה. לרוץ, כן, לרוץ. אבל איך? היא לא יכלה לתת לגוף שלה פקודה כזאת; הכול היה כבד כל כך; במאמץ עצום אספה את כל כוחותיה וזינקה אל המדרכה הנגדית.

נשמעה חריקת צמיגים, וקול חבטה עמומה.

מתילד חצתה את הכביש בלי להביט לצדדים.

אישה בעלת רפלקסים מרשימים בלמה את מכוניתה ברגע האחרון כדי לא לדרוס אותה.

מרוב בהלה, מתילד נפלה לאחור. עוברי אורח התגודדו סביבה במהירות. ניסו להקים אותה; אבל גופה היה כבד כל כך. בסופו של דבר הצליחו להושיב אותה על ספסל עד לבוא האמבולנס. הנהגת, שהייתה גם היא שרויה בהלם, ניגשה אליה. היא גמגמה, "את חצית בלי להסתכל... יכולתי ל... ואת מתארת לעצמך מה היה קורה?" אנשים נעצו בה מבטים כמבקשים לומר לה שזה לא הזמן להאשים את האישה המסכנה, ובכל זאת צריך גם לחשוב עליה, על הבהלה שאחזה בה אחרי שכמעט הרגה אדם. מתילד הרימה את ראשה והביטה בה. היא לא הצליחה להגיד אפילו מילה. היא הרגישה כמו ילדה שעשתה שטות גדולה.

42

אחרי תקרית התאונה נדמה היה שהדברים שבים לסדרם. מכל מקום ניתן לומר שאי הסדר רוסן. את הימים הנותרים העבירה מתילד במיטה, ומדי פעם הדליקה את הטלוויזיה וראתה שם תוכניות שלא דרשו הפעלת כישורים שכליים; הטיפשות כתחבושת לנפש.

43

בערב שלפני שובה לתיכון החליטה לא לבלוע טבלייה, אפילו אם לא תישן היטב, ובלבד שלא תהיה מטושטשת. בסופו של דבר עברה את הלילה ללא קושי וקמה מאושרת מהמחשבה על חזרה לעבודה.

לפני שפגשה שוב את תלמידיה עברה במשרדו של ברתייה כדי להודות לו על ההודעות ששלח לה מדי ערב ועל תמיכתו. היא הרגישה שכל העניין עם הפסיכיאטרית הלחיץ אותו, לכן הוסיפה ל"תודה" שלה הערות אחדות:

"אולי אני לא צריכה לספר לך, אבל הפסיכיאטרית שנתנה לי את האישור היא ידידה שלי... זאת השכנה שלי, למען האמת."

"אה..."

"לאדם קרוב אליי הייתה תאונה קשה, ולא רציתי להשאיר את אשתו לבדה. לכן דאגתי לאישור מחלה."

"אה, באמת? אבל היית יכולה לספר לי..."

"אני מספרת לך עכשיו. אני מעדיפה להיות כנה איתך."

"זה מרגש מאוד. ומרגיע. אני צריך להודות שהופתעתי קצת כשקיבלתי ממך את האישור."

"אני מבינה."

"בעיקר משום שזה לא רגיל אצלך. כלומר... אני מתכוון... את נראית... חזקה כל כך."

"אני באמת חזקה," אמרה מתילד בחיוך. "עכשיו, אני מוכרחה ללכת לתלמידים שלי. אני ממהרת."

היא יצאה מהמשרד ולא אפשרה לברתייה לענות. בגלל הנימה האינטימית, הווידויית, של השיחה, הוא היה עלול לנצל את המצב ולשאול אותה אם היא פנויה לארוחת ערב.

44

כעת ידעה מתילד דבר אחד: היא יכולה לסבול, לשקוע בדכדוך, להיות הרוסה מהחיים, אבל תמיד יהיה מקום שבו תרגיש בטוחה מפני האכזריות, מוגנת מפני מתקפות הגורל. והמקום הזה הוא כאן, בכיתה, מול תלמידיה.

השיעור בכיתה י"א, מגמת ספרות, היטיב איתה. היא ראתה כמה חיוכים חביבים, שאלו אותה אם שלומה טוב יותר וסחטו ממנה הבטחה שלעולם לא תיעלם להם ככה שוב כי יש בגרות בסוף השנה. מטאוֹ הביע הקלה. לא היה ספק: היא אהובה. האם אפשר להחליף חיי אהבה בחיי עבודה? האם שלושים מתבגרים יכולים למלא את מקומו של אטיין שנטש? כל קלסתרי הפנים שלפניה נראו לה כפאזל אחד גדול; אם תאסוף את כולם, תרכיב לה אדם שלם.

כעת הגיע הזמן לחזור ל'החינוך הסנטימנטלי'.

בתחילת הספר, כשפרדריק מוֹרוֹ פוגש את גברת ארנוּ על סיפונה של אונייה, הוא רוצה לדעת עליה הכול. הסופר מבהיר שהתכלית הזאת נראית חשובה עוד יותר מכיבושה של האהובה. הידע נעשה חשוב יותר מהכיבוש. מתילד השתיקה את הכיתה כדי לקרוא את הקטע הבא: "התשוקה לכיבוש גופני נבלעה כמעט כליל בתוך חשק עמוק יותר, בתוך סקרנות מכאיבה שאין לה גבול."

היא חזרה פעמים אחדות על הביטוי "סקרנות מכאיבה".

ואחר כך הניחה למילים האלה להתפשט בחלל החדר. כל זה בדממה. נראה שכל אחד מהתלמידים מקבל את המילים במעין דבקות. פה ושם נלחש הביטוי הזה, סקרנות מכאיבה. המורה הסבירה בקצרה שיש משהו מודרני מאוד בצמד המילים האלה, התשוקה הזאת לעקוב אחרי כל פרט ופרט בחיי האחר הוגברה עד לממדי ענק בימינו. כמובן, בדבריה הדהדה החוויה שחוותה לאחרונה: הצורך להתבונן באיריס, שהתעורר בה ולא היה בר כיבוש. פרדריק עדיין לא ידע אז דבר על גברת ארנו, אך כוונותיו היו דומות, בוואלס הבלתי פוסק הדוחף אדם לגלות את מה שעדיין אינו מכיר, ולרצות לדעת עוד על מה שחדל להכיר. בכל הנוגע להכרת מושא האהבה, איננו יודעים שובע.

ובכך קטעה מתילד את השתיקה, שנעשתה מכבידה: "נשארו לנו שלושים דקות. בזמן שנותר לנו, אני רוצה שתכתבו טקסט בעקבות הביטוי 'סקרנות מכאיבה'. ספרו לי מה הוא מעורר בכם. כמו תמיד, כתבו בחופשיות רבה ככל האפשר."

45

באותו ערב קראה את החיבורים במיטתה. אחד התלמידים שלה כתב: "כל רגש עמוק הופך, במוקדם או במאוחר, לכאב."

46

חלפו כמה ימים, אבל דבר לא קרה. כשהייתה מתילד לבדה, תמיד היה כאבה עז ולא הראה סימני התמתנות. לפעמים, במהלך השיעורים, קרה שלא חשבה על אטיין במשך שתיים־שלוש דקות, וההפוגה הזאת סיפקה לה הקלה עצומה. רוב הזמן הוא לא מש ממחשבותיה; הוא היה בעליה של דירה שהושארה ריקה.

47

אטיין לא השיב על ההודעות של מתילד; לא מתוך חוסר חמלה אלא פשוט כי חשב שאין מה לומר. הוא קיבל החלטה, וזו גרמה לנזקים רגשיים חמורים, מה עוד אפשר להוסיף? אילו המשיך להיפגש עם מתילד היו החולות הטובעניים מתפשטים עוד ועוד. אי אפשר להיפרד בעדינות. אבל הוא חשב עליה לעיתים קרובות. ואפילו: היו רגעים שבהם התחרט על בחירתו. בעצם, לא לגמרי, רק מעט, פתאום חש בחסרון תנועה כלשהי של מתילד, נטייתם לצחוק מאותם דברים, וכל הזיכרונות שלהם שנגדעו כעת והתנתקו מהקשרם; כי גם הזיכרונות סובלים מהחלפת המשמרות; כשיש שני חזיונות שונים של עבר אחד, העבר הזה מאבד את צורתו. אבל רוב הזמן הייתה לו תחושה שהקשר עם איריס מפיח בו חיים חדשים.******** כל יום כמוהו כלידה מחדש. הוא היה מאושר מכל דבר; כשהלך עם איריס למסעדה וישב לידה נראה לו הדבר כמו נס; כשצפה איתה בסרט גרוע, היה מוקסם; אפילו הגשם נעשה רטוב פחות.

48

בסופו של דבר שלח אטיין הודעה למתילד: "אני מצטער שלא עניתי. נראה לי שכך עדיף. אני מקווה שאת בסדר. חושב עלייך הרבה. ואני כותב לך מסיבה אחרת: את חושבת שאוכל לקפוץ אלייך? הייתי רוצה שנדבר. אטיין."

היא קראה את ההודעה פעמים רבות כל כך. כל אות נותחה. החמימות שב"חושב עלייך הרבה" נהרסה כליל בגלל החתימה שלא לוּותה ב"נשיקות" או בכל הבעת חיבה אחרת. ההודעה הפשוטה הזאת זכתה לפרשנות שלא הייתה מביישת את כתבי הקודש. וגם אטיין עצמו ודאי שקל את היתרונות ואת החסרונות של כל מילה; הוא רצה לכתוב מתוך רגש אבל לא להשאיר פתח לתקווה. הוא נכשל. למרות הכול, עצם העובדה שמתילד קיבלה כמה מילים ממנו עוררה בה פנטזיה על שיבה. הוא רוצה לראות אותה, לדבר איתה. מובן שהיא חשבה על הכול. אולי הוא עומד לבשר לה שאיריס מצפה לתינוק; היא ידעה שזה ייתכן; אבל בתוך תוכה חשבה שהוא עומד לשוב אליה. היא הייתה משוכנעת בכך. הרי הם אוהבים כל כך. הם לא יכולים להפסיק לאהוב זה את זה. אי אהבה היא המצאה של אנשים מרירים. הכול מובן. האחרת חזרה, היא סובבה את ראשו, אבל בסופו של דבר הבין אטיין שהיא כמו שבשבת, שאי אפשר לבנות איתה שום דבר בר קיימא, היא כבר עזבה פעם אחת ומי יודע אם לא תעזוב פעם נוספת. הריגוש שבחידוש מתפוגג תמיד, לפעמים במהירות רבה ולפעמים באיטיות, אבל הוא מתפוגג עד שהוא נעשה שקוף לגמרי. לא נשאר עוד דבר מהברק ההתחלתי.

שלא כמו האהבה שלהם, שחצתה את הזמן בהדרת כבוד. לא אחת צחקו לזוגות שדיברו זה אל זה בצורה גועלית; הם לא הבינו איך אפשר לחיות עם מישהו בלי לכבד אותו; הם עשו הכול כדי שבכל הימים שלהם יהיה שמץ מהיום הראשון. כשאחד מהם היה מצוברח ורטן, מייד נחקר: "היית מדבר/היית מדברת אליי ככה בתחילת הקשר שלנו?" השנים חלפו מתוך הרצון המתמיד להיות קשובים זה לזה. נכון, הוא עזב אותה; אבל הסיבות לכך היו חיצוניות; הסיבות לא היו קשורות למה שאחרים חווים, לשחיקה בקשר או למיאוס. היא הייתה בטוחה בזה, לא היו ביניהם לא שחיקה ולא מיאוס. ההערכה הזאת, שהייתה מדויקת במידה רבה, חיזקה אותה, והיא הייתה משוכנעת שאהבתם תתעורר לחיים חדשים.

היא השיבה (במהירות רבה יותר מכפי שתכננה תחילה) שהיא כמובן מסכימה שיקפוץ; והם קבעו פגישה למחרת בערב; יהיה זה יום שבת.

49

מרגע שהתעוררה שקעה מתילד במערבולת של היסוסים. איך כדאי להתנהג? להיות מרוחקת או חמה? עד מהרה החליטה שתתאים את התנהגותה להתנהגותו של אטיין. אבל היא לא ידעה איזו גישה ינקוט. וקודם כול, מה כדאי שתלבש? את השמלה הכחולה שאהב כל כך? היא חששה שזה יהיה מגוחך, בעיקר אם הוא יתלבש בסגנון יומיומי. בסופו של דבר החליטה שתכין שלוש תלבושות שונות ותניח אותן על המיטה. כמה דקות לפני מועד בואו של אטיין היא תעמוד ליד החלון בבגדיה התחתונים. היא התגוררה בקומה הרביעית, ולכן יעמוד לרשותה די זמן לגלות מהי גישתו (הביגודית, לכל הפחות) של אטיין לפגישה, ולהתאים את עצמה. היא חשבה שכך תימנע מכל פער צורם. מרוב מאמצים לחזות כל נשימה שלו, התישה את עצמה.

היא ראתה את אטיין מגיע בג'ינס, סוודר ונעלי התעמלות. לא תלבושת של אדם שרוצה לחזור אל בת זוגו, חשבה מתילד. אבל לעולם אין לדעת. היא פיתחה אסטרטגיית לבוש. השמלה הכחולה לא באה בחשבון פתאום. בסופו של דבר לבשה גם היא ג'ינס וסוודר. צריך לבסס שוב שוויון; היא לא יכולה לשאת עוד מצב שבו היא סובלת יותר ממנו.

והיא רצה לחדר האמבטיה להסיר את האיפור.

50

אטיין דפק חרש על הדלת: הוא היה יכול לצלצל בפעמון אבל ידע שיש לו צליל צורם. מתילד התעכבה מעט עד שפתחה; דרך גסה להעמיד פנים שלא הייתה ממוקדת בהגעתו. כשראתה מולה את אטיין חלפה בגופה עווית פראית; כמו מכה יבשה שמפלחת את הלב או את העורק. מייד חשבה לעצמה, עוד לפני שיכלה לבטא ולו מילה אחת, שהיא תאהב אותו לנצח. זה היה נורא. ההרגשה הברורה הזאת שאם הוא לא יחזור אליה, כאבה לא ישכך לעולם. הוא אמר "ערב טוב" והושיט לה בקבוק יין. היא לא לקחה ממנו את הבקבוק ולא השיבה. רק עמדה קפואה כמה רגעים, ואחר כך התעשתה והתנצלה. כן, זאת המילה הראשונה שאמרה לגבר שעזב אותה: "סליחה."

היא רצתה להיות רגועה ולהראות שהכול בסדר. מתילד סידרה, כמובן, את הדירה, והניחה על השידה במקום בולט שני כרטיסים להצגת תיאטרון שלעולם לא תצפה בה. זה היה הסימן הממשי היחיד שיוכל להוכיח לאטיין שהיא עדיין יוצאת, שהכול בסדר. כיוון שלא אחת לקחה את תלמידיה לתיאטרון, קיבלה הזמנות דרך קבע. אטיין ראה את הכרטיסים (לא היה אפשר שלא לראות) ושאל אותה על ההצגה. היא אפילו לא ידעה באיזו הצגה מדובר, אך אמרה בהתלהבות, "כן, שמחתי מאוד שהשגתי כרטיסים."

הוא המשיך להתבונן בדירה והתקשה להאמין שחי שם שנים רבות כל כך. הוא הרגיש כמסייר בין שרידיו של איש אחר, אטיין אחר.

בזמן שהתהלך בסלון מתילד הסתכלה עליו. זה לא ייתכן. הוא יפה עוד יותר מכפי שהיה; הוא נראה כמעט מרחף. אחרי שראתה אותו מתוח כל כך, עומד על סף התפוצצות, במשך שבועות (והבינה סוף־סוף למה), כעת נדפה ממנו שלווה בלתי נסבלת. אין תקווה, חשבה. הוא נראה מאושר כל כך; לא ייתכן שהוא בא להודיע לי שהוא חוזר. אבל... יש משהו במבט שלו. לא עצב, לא. אולי תוגה. געגוע. אולי פשוט חשש מהסיטואציה? לא היה לה מושג מה הוא עומד להגיד. הוא פתח את בקבוק היין, מזג שתי כוסות והם אמרו "לחיים". מתילד המיואשת כמעט נקטה הומור שחור ואמרה, "לחיי האהבה!" אבל התאפקה. הם החליפו חיוך חפוז, ודבר לא היה יכול להיות פתטי יותר. מתילד לא יכלה לשאת עוד את המצב וקמה בפתאומיות. "סליחה... אני אלך להשלים את האיפור שלי אם לא אכפת לך."

"בטח, אין בעיה," אמר והוסיף, "את יוצאת הערב?"

"..."

"..."

"כן. כן... אני הולכת למסעדה עם חברים."

מול הראי בחדר האמבטיה חשבה מתילד, "האיש הזה שנמצא אצלי בסלון לא חשב אפילו לרגע שאני מתאפרת לכבודו." היא פידרה מעט את לחייה, והמחווה הזאת נסכה בה כוח לא לבכות.

כששבה ראתה שמפלס היין בבקבוק ירד במידה ניכרת. נראה שאטיין כבר שתה לפחות שלוש כוסות.******** למרות חזותו הנינוחה, המצב ודאי היה מורכב מבחינתו. הוא בא לבקר אצל אישה שההחלטה שקיבל הייתה שקולה לרציחתה; אישה שהעביר איתה שנים נפלאות; ועכשיו לא יוצאת מפיו אפילו מילה. לאמיתו של דבר כל המילים היו מוכנות עימו, הוא חזר עליהן כמה פעמים לפני שבא, לא היה כרוך בעניין שום אלתור; המילים פשוט היו כמו שחקנים בערב של הצגת בכורה: הן נתקפו פחד, כי הערב היה עליהן להופיע סוף־סוף לפני קהל.

הוא התכוון להעלות מייד את הסיבה לביקורו, אבל כעת חש שיש צורך בהקדמה. וגם הוא עצמו נזקק לה. הוא רצה שהם יגידו זה לזה דברים פשוטים. אטיין שאל אפוא:

"מה שלומך?"

"טוב."

"באמת?"

"זה משתנה מיום ליום, כמובן... אבל כן, אני בסדר."

*

אילו פעלה מתילד מתוך תשוקה לאמת, הייתה השיחה מתנהלת באופן שונה.

"מה שלומך?"

"רע. רע מאוד. מאז שעזבת אני מתה. אני לא יודעת איך אחיה בלעדיך. וכשאני רואה אותך כאן, זה מחדד את הכאב שלי. אתה כל כך יפה, אטיין. אתה חסר לי כל כך. בכל בוקר, בכל ערב, בכל דקה. זה נורא. אתה לא יכול לעשות לי את זה. אנחנו אוהבים. תגיד לי שאנחנו אוהבים. מאז שעזבת אני כבר לא יודעת איפה אני. אני לוקחת תרופות כדי לישון, ותרופות אחרות כדי להתעורר. אני נאחזת בקש כדי לא לטבוע. זה שלומי."

"באמת?"

"כן, באמת. זה לא משתנה מיום ליום. זה ככה כל הזמן. ואני יודעת שזה יימשך לנצח."

*

אילו אמרה את האמת, הייתה מבריחה אותו. אין למתילד ברירה; היא מגמדת כל אחת ממחשבותיה. אבל גם להיראות אדישה אסור לה. עליה להבהיר לאטיין שהיא מקווה רק לדבר אחד: שישוב אליה. הכול מסובך כל כך. היא תיתן כל דבר שבעולם תמורת הוראות ברורות כיצד לפעול.

מוטב לדבר על עניינים קונקרטיים.

וכך עשה אטיין.

מגדל ההשערות התופתי עמד לקרוס.

"אז העניין הוא... אני עומד להגיד לך משהו קצת רגיש."

"..."

"את מקשיבה לי?"

"כן, כמובן."

"היה קשה מאוד לעזוב..."

"קשה למי?"

"כן, סליחה, דיברתי בחוסר רגישות. אבל את יודעת שזו הייתה החלטה מכאיבה גם בשבילי..."

"..."

"בכל מקרה, רציתי להקל עלייך כמה שיותר. ולכן הצעתי לך שתישארי כאן, ושאני אמשיך לשלם את החלק שלי בשכר הדירה..."

"מה אתה מנסה להגיד לי בדיוק?"

"אני מנסה להגיד ש... ש... זה קשה לי מדי. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. כרגע אני גר אצל חבר, אבל בקרוב אשכור דירה..."

"אתה עובר לגור איתה?"

"..."

"תענה לי. אתה עובר לגור איתה?"

"כן."

"אז זה מה שבאת להגיד לי? אתה הולך לגור איתה... ואתה רוצה שאני אעזוב את הדירה."

"כן... כלומר, זה לא דחוף... אני מתכוון, את צריכה לעשות מה שהכי טוב לך."

"מה שהכי טוב לי?"

"כן."

"אם ככה, אני רוצה שתלך עכשיו."

"עכשיו?"

"כן. קום ולך. וביום שתבוא לקחת את הדברים שלך, אני רוצה שתודיע לי מראש. אני לא רוצה להיות כאן. זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך."

אטיין נדהם מהנימה הקרה שנקטה מתילד. היא דיברה בקול רגוע, בלי היסטריה. זאת הייתה מעין גרסה מילולית של רצח. הוא לא היה יכול לשאת עוד את מבטה, ולכן קם ויצא מהדירה בלי לומר מילה. מאוחר יותר באותו ערב, כשסעד עם איריס, הרגיש שהוא עדיין שרוי במצב של הלם.

51

מתילד פסעה במסדרון שהוביל לכיתה. בימים האחרונים הוא נראה לה ארוך יותר ויותר.

52

בסוף השיעור, בזמן שהתלמידים אספו את החפצים שלהם, ניגש מַטֵאוֹ אל מתילד. הוא נהנה מהקשר המיוחד שלו עם המורה לספרות; לפעמים אמרו עליו שהוא "מתחנף למורה", אבל לא היה לו אכפת כלל. הוא רצה לדבר על פרט מסוים בהתנהגותה של גברת אַרנוּ ב'החינוך הסנטימנטלי'.

מאז שיחתה האחרונה עם אטיין חזרה מתילד לבלוע את הטבליות. הפסיכיאטרית רשמה לה שוב תרופות נגד דיכאון; היא בלעה אותן בלי סדר, ולא ממש הקפידה על המינון המומלץ. אבל בתיכון איש לא הרגיש בשינוי שחל בה. היא נראתה לכולם כפי שנראתה תמיד, חייכנית ומסורה. אולי פה ושם התנהגה בצורה שיכלה להיראות מוזרה, למשל – ראו אותה מדברת לעצמה בכיתה; אבל לא היה בכך שום דבר מבהיל. גם חברתה סבּין הרגישה שהיא מרוחקת מעט, אבל זה ודאי נובע משחיקה בחברוּת שלהן. שחיקה קיימת גם בקשרים שאינם רומנטיים. לפעמים, כשאוכלים ארוחת צהריים בחברת אותו אדם כמעט בכל יום, אפשר לחוש שהשיחות איתו מגיעות למבוי סתום. ובהקשר מקצועי התחושות הללו מחריפות, כשהדיונים סובבים שוב ושוב סביב עמיתים אחרים לעבודה וסביב סיפורים שחוזרים על עצמם בחוג סגור. כמובן, סבין רִעננה את שיחותיהן בווידויים עסיסיים ובפרטים על חיי המין שלה, אבל אלה רק הבריחו את מתילד. היא לא יכלה לשאת סיפורים שנוגעים לחיי הרגש. אבל ערב אחד התפתתה להירשם לאתר היכרויות. סבין הסבירה לה שהאפליקציות מבוססות על איתור מיקום. היא הייתה לבדה, נטושה, ודמיינה את אטיין עם איריס, ולכן כן – כמעט נרשמה, לא כדי לקבוע דייט או לדבר, פשוט כדי למצוא גבר שיכבוש אותה בלי לשאול שאלות, זה כמעט ריגש אותה למשך כמה רגעים, אבל אחר כך הושלכה שוב אל המציאות של רגשותיה האמיתיים: עצם המחשבה שגבר אחר ייגע בה עוררה בה בחילה.

וכך התרחקה לאיטה מאנשים אחרים.

והמסדרונות הלכו והתארכו.

אבל מלבד זאת, הכול היה כמו קודם.

נשוב אל מטאו.

הוא ניגש אליה, הספר בידו, כדי לשאול שאלה על גברת ארנו.

"סליחה... רציתי לשאול מה דעתך על ההתנהגות של גברת איריס."

"..."

מתילד סטרה לנער בחוזקה לנגד עיניהם המשתאות של התלמידים האחרים שעדיין היו בכיתה. מטאו ההמום החליק במורד הקיר. כמה רגעים היה כמאובן, ואחר כך הציפו הדמעות את פניו. גם מתילד עצמה קפאה על מקומה לרגע, ואחר כך מיהרה לעבר מטאו והתנצלה. היא הייתה מבועתת, היא לא ידעה מה לעשות. היא ניסתה להקים אותו על רגליו, הסבירה שהיא לא יודעת מה עבר לה בראש – אבל היא ידעה היטב, היא שמעה את מטאו מדבר על איריס, היא לא משוגעת, זה לא ייתכן, הוא באמת אמר איריס, היא שמעה אותו, אם היא שמעה אותו, זה מה שהוא אמר.

אחד התלמידים הלך לקרוא למר בֶּרתיֶיה. הוא הבין מייד שהמצב חמור, כי לחיו של מטאו הייתה אדומה ונפוחה. הסטירה הייתה אלימה ביותר. הוא ביקש שילוו את הנער למרפאה. מתילד הביטה אחריו והמשיכה להתנצל, אבל לאמיתו של דבר שום צליל לא בקע בין שפתיה.

53

מתילד עמדה מיוסרת במשרדו של המנהל.

"תרצי לשתות תה?"

"..."

"גברת פֶּשֶה, תרצי לשתות תה?"

"לא, תודה."

"מה קרה?"

"..."

"תצטרכי להסביר לי..."

"..."

"בכל זאת מדובר בתקרית חמורה ביותר. לא מרביצים לילד סתם כך..."

"הוא לא עשה כלום."

"סטרת לו בלי סיבה?"

"כן."

"תשמעי, את תצטרכי לפרט יותר. ההורים ודאי יגישו תלונה. אולי אני אוכל למנוע את זה. להגן עלייך. אבל תצטרכי לעזור לי."

"אין לי מה להגיד. אני לא יודעת למה..."

"את עוברת תקופה קשה?"

"לא."

"מה שקרה מעציב אותי מאוד. חשבי היטב על מה שתחליטי לומר או לא לומר. אבל מחר לא תוכלי לבוא. את מושעית. דעי לך שאעשה הכול כדי להגן עלייך. אגיד שזה קרה בגלל עומס מופרז. שאת זקוקה למנוחה... זהו זה. ואני מקווה שהעונש לא יהיה כבד מדי. מה שמטריד אותי קצת... אני מודה... הוא שסטרת לו מול הכיתה. יש עדים רבים. זה מסבך את המצב."

"..."

מתילד לא ידעה מה לומר. היא עצמה הייתה המומה. מעולם לא נהגה באלימות כלפי איש. אבל היא שמעה היטב את דבריו של מטאו. הוא אמר "איריס". היא ניסתה להיאחז במחשבה הזאת שעשויה להצדיק במידת־מה את המעשה שלה, אבל ידעה היטב שזוהי אשליה; לא ייתכן שאמר את השם הזה. עליה להכיר באמת: היא שמעה קול. זאת הייתה הזיה.

54

באותו ערב שכבה מתילד בחושך והבינה שאין טעם להילחם. בחיים אין טיוטות. לא משנה כמה תתנצל על הרגע שבו איבדה את עשתונותיה, מבחינה מקצועית זה מעשה שלא ייעשה. השנים שבהן היטיבה עם תלמידיה נעלמו באבחה אחת של עיוות בצלילות דעתה. מה שעתיד לבוא נראה לה לא מידתי; נוכח האי צדק הזה, לא היו בה אפילו כוחות לבטא את זעמה.

55

היא החליטה לרדת אל דוקטור נַמוּזיאן. שוב בלי לקבוע פגישה מראש. שוב היא עלולה להפריע לאישה מחוץ לשעות עבודתה. אבל היה למתילד צורך לדבר עם מישהו. היא הייתה יכולה לרדת לרחוב ולהיאחז באוזן הראשונה שתזדמן לה, כמו שמשוגעים עושים.

סופי נמוזיאן סיימה את ארוחתה. היא הייתה לבדה, כמו במרבית הערבים. היא פתחה את הדלת בלי הפתעה. כשמקבלים ביקור לילי אחד יודעים שיהיו ביקורים נוספים. מתילד התנצלה, והבטיחה שלא תישאר זמן רב. אבל רק אמרה את המילים ונתקפה רושם מוזר: נדמה היה לה שהאישה העומדת מולה אינה במיטבה. הדבר נראה לה בלתי מתקבל על הדעת. לרופאים יש מעין מחויבות לשמור על בריאותם; פסיכיאטרים מוכרחים לשמור על יחס מספק לחיים. אולי מתילד ציפתה שתקבל את פניה אישה חכמה שמוקפת תמיד בהילה רוחנית, מרחפת מעל לתהפוכות היומיום. האמת הייתה פרגמטית יותר; הפסיכיאטרית הייתה מותשת מיום עבודה, ורצתה רק דבר אחד: לכלות את תאי מוחה מול הטלוויזיה. היא לא הרגישה שהיא מסוגלת לקיים שום פגישה מועילה, אבל לא הייתה לה ברירה. עליה לקבל את השכנה הזאת שהולכת ומידרדרת לנגד עיניה.

היא לא רצתה לנהוג בשכנה כמו במטופלת, והציעה שוב תה. הן שתו אותו במטבח. לאמיתו של דבר, הייתה זו חליטה שנקראת "לילה שקט". אילו רק זה היה נכון, חשבה מתילד. אילו רק היה אפשר לשתות את מה שצפוי לשעות הבאות שלנו. היא חלמה על הלילה השקט הזה, והמשקה הציע לה תקווה לממש את החלום. לשווא, היא שתתה שקר.

"מה שלומך?" שאלה הפסיכיאטרית.

"זוועה. נתתי סטירה לתלמיד."

"תסבירי לי מה קרה."

"זה ילד שאני נורא אוהבת. חשבתי שהוא מדבר איתי על משהו אחר. על האישה שאטיין עזב איתה. אני לא יודעת למה... הוא בכלל דיבר על גברת ארנו..."

"גברת ארנו?"

"כן, מ'החינוך הסנטימנטלי'... טוב, לא משנה..."

"זה קורה הרבה, דעי לך. כשאנחנו מקובעים על משהו, אנחנו מוצאים אותו בכל מקום."

"הגבתי בצורה אלימה כל כך. זה לא מתאים לי."

"אני מבינה. אבל עברת הלם רגשי חמור מאוד. ויש לזה השלכות, כמובן."

"אילו השלכות?"

"מה שסיפרת לי כרגע, למשל. סטייה קלה מהמציאות."

"המציאות... נדמה לי שהיא חומקת ממני, זה נכון. אבל עכשיו אני מרגישה צלולה כל כך. זה יכול להיות קשור לתרופות שרשמת לי?"

"לא. הן אמורות להרגיע אותך. שוב, לדעתי מה שקרה לך הוא תוצאה של הטראומה שעברת."

"את מנסה להרגיע אותי, אבל אני חושבת שאני משתגעת."

"אילו היית משוגעת, לא היית מתייסרת ככה בגלל מה שעשית. היית מנסה להצדיק את המעשה."

"את חושבת שהדברים יחזרו לתקנם?"

"כן. זה ייקח זמן. תזדקקי לאומץ ולעזרה."

"..."

"יש סביבך אנשים? משפחה? חברים?"

"לא ממש."

"בפעם הקודמת אמרת לי שאחותך באה לבקר אצלך? אני מתארת לעצמי שהיא דואגת לך."

"אחותי?"

"כן."

"אנחנו לא קרובות כל כך."

"טוב, בכל מקרה, אני כאן אם תזדקקי לי. עוברת עלייך תקופה קשה. קחי הערב כדור שינה. את צריכה לישון..."

מתילד רצתה להודות לה, אבל לא הצליחה. כמובן, היא חשבה שהפסיכיאטרית אישה טובה, אבל כשהתבוננה בה לא יכלה שלא לחוש במשהו אחר. משהו שהסתתר במבטה. לא היה קל להבחין בו, אבל מתילד הצליחה. היא ראתה מין שמחה לאיד בעיניה של הפסיכיאטרית. האישה הזאת מפגינה צער, אבל בסתר ליבה היא נהנית מסבלם של אחרים. לכן היא פתחה לה את דלתה, כדי להשתעשע עוד קצת על חשבונה; קצת בידור לעת ערב. אולי היא אפילו נתנה לה כדורים לא חוקיים, ולכן היא הרביצה לַילד, צריך להפסיק עם השטויות האלה, כן, כן, זה מסביר את הכול, היא אמרה לה לקחת כדור שינה כדי לחסל אותה סופית. היא גמרה עם כל זה, היא לא תבוא אליה שוב. וכשתפגוש אותה בחדר המדרגות, אפילו לא תגיד לה שלום.

56

החקירה הייתה מהירה מאוד והעונש מיידי: משום שסטרה לתלמיד, מתילד מושעית עד להודעה חדשה. הטעם לחייה נעלם. אבל היא נאבקה להסיר את רוע הגזרה. היא הלכה לשוחח עם הוריו של מטאו ולבקש מהם שלא יגישו תלונה, והצליחה לשכנע אותם. אבל היו עדים רבים מדי, היה מסובך מדי להשאיר אותה במשרתה לאור מה שהתרחש. חוץ מזה, דבר נוסף פעל לרעתה: אישור המחלה הראשון, הידוע לשמצה. ברתייה, בהיותו שרוי בספקות, פנה אחרי תקרית הסטירה לפסיכיאטרית; זו אישרה שנתנה אישור מחלה לשבוע. המנהל הסיק אפוא שמתילד שיקרה לו, ושאמנם נועצה בפסיכיאטרית הזאת; בהתחשב במידע החדש הזה, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להגן עליה. הוא חש שלמרות הכחשותיה, המורה מתילד נעשתה שברירית ולא יציבה. כשקיבלה את הבשורה, השתדל ברתייה מאוד לנחם אותה: "זה עניין של כמה שבועות... ככה תוכלי לנוח... לחזור מחוזקת... אני כאן בשבילך... תמיד יהיה לך מקום כאן, אני מבטיח," אמר לבסוף אך ידע שכעת יהיה למתילד קשה מאוד להשתלב שוב בתיכון.

57

ביום שנודע לה על גזר הדין, בכתה במשך שעות. על סבלה שלה תוכל להתגבר, כך חשבה, אבל לנטוש את תלמידיה הכאיב לה יותר מכול. מה הם יעשו בלעדיה? בייחוד מטאו המסכן, שזקוק לה כל כך. לא רק שגרמה לו לטראומה, היא חששה גם שיידרדר שוב בלימודים. לא היה סוף לרגשות האשמה שלה.

כעבור כמה ימים נודע לה שהמחליפה שלה התחילה ללמד ספר חדש, ואפילו לא סיימה את 'החינוך הסנטימנטלי'. פלובר יגווע בטרם עת.

58

הפסיכיאטרית דיברה על "תקופה קשה". כפי שקרה לעיתים תכופות, חשה מתילד צורך לבדוק את מובנן המדויק של המילים. לפעמים המילון נראה לה המרחב האמין היחיד. היא חיפשה את ההגדרות. תקופה: [עת]. פרק זמן בחיי אדם. קשה: כבד, לוחץ, מכביד. זהו אפוא העניין. אשר לתקופה הקשה, זה נכון. זה המעט שאפשר לומר. הצירוף "פרק זמן" מרגיע, אך יש באפשרותו גם לעורר חרדה. מי יודע כמה זמן יכול הפרק הזה להימשך? כשעוברים תקופה קשה, היא עלולה להימשך כל החיים. או לפחות להשפיע על כל הפרקים הבאים של חייה.

59

הגיע היום שבו בא אטיין לקחת את חפציו. בתוך שבועיים יהיה עליה לעזוב את הדירה. היא לא ידעה לאן תעבור. לא היה ביכולתה לחפש, היא לא הייתה מסוגלת להעלות בדמיונה שום מחר. לעת עתה החליטה לבלות את היום בבית קפה בשכונה. לא בא בחשבון להיתקל בו או בחברים שיבואו לעזור לו. בסוף היום עלתה שוב הביתה, לדירה שהייתה פעם של שניהם וכעת נגדעה ממנה נוכחותו באופן מוחלט. מראה הדירה הריקה למחצה כמו הוסיף מכה על חבורה. זו הייתה התגלמות ממשית ומושלמת של החוויה הפנימית שלה. עולם חסר ומעורער. וכאילו לא די באזור האסון שנגלה לעיניה, התברר לה שהוא השאיר מאחור את כל המזכרות המשותפות שלהם; הוא לא לקח איתו שום דבר מאהבתם. המסגרות ובהן התמונות, הכריות שקנו יחד, המזכרות מהחופשות, הכול, הכול נשאר שם, כאילו עליה להסתדר לבדה עם העבר שמכביד עליו יותר מדי כעת.

60

הימים הבאים התערבבו זה בזה ודמו ליום אחד אינסופי. למתילד לא היו עוד עוגנים, היא לא ענתה עוד לטלפון, לא יצאה אפילו לקניות. היא הניחה לעצמה להיסחף בזרם. נדמה היה לה שהיא שומעת דפיקות על הדלת, אבל היא לא הייתה בטוחה. אחרי הכול, היא סטרה לתלמיד בגלל אמירה מדומיינת. איך אפשר להוכיח שמה ששמעה אמיתי? אבל מישהו אכן דפק על הדלת, והדפיקות הלכו ונעשו רמות יותר. אגת הייתה מודאגת כל כך עד שהתקשרה למשטרה. היא מצאה את אחותה שרויה במצב של הלם, כמו בעל חיים מפוחד.

61

נדרשו שעות רבות עד שעשתונותיה של מתילד שבו אליה. אחר כך התחילה לבכות בזרועות אחותה, וזו האחרונה לחשה לה מילות נחמה. היא מילאה לה אמבט וחפפה את שערה. מתילד אמרה לה:

"רוצה להיכנס איתי לאמבטיה?"

"להיכנס איתך?"

"כן. כמו כשהיינו ילדות."

62

אגת ערכה קניות כדי למלא את המקרר הריק של אחותה וסידרה את הדירה. המקום החל ללבוש חזות רגילה; היא מחקה את שיירי החורבן. מתילד אכלה מעט ואחר כך הודתה לה.

"היית צריכה להתקשר אליי," אמרה אגת וריסנה את כעסה.

"אני יודעת."

"את יודעת, אבל את לא רוצה לשמוע."

"אני לא רוצה להעיק עלייך. יש לך חיים משלך. יש לך את לילי."

"איך את יכולה להגיד את זה? את סובלת. את חושבת שאני לא מרגישה את זה?"

"אני יודעת שכן."

"אנחנו אחיות."

"אני יודעת."

"אנחנו צריכות לדבר."

"על מה?"

"אני יודעת שאת צריכה לפנות את הדירה בעוד ארבעה ימים."

"כבר?"

"כן. יש לך תוכניות?"

"..."

"טוב, את תבואי אלינו. נשים את המיטה של לילי בחדר שלנו עד שתמצאי משהו."

"את בטוחה?"

"בטוחה לגמרי. את לא במצב להיות לבד. אני אטפל בך. את תרגישי טוב יותר. ונמצא לך דירה. את תשתקמי."********

"תמיד היית חיובית כל כך."

"אבל גם את, גם את חיובית. טוב, בסדר, במקרה הזה לא כל כך רואים עלייך..." היא החניקה צחוק.

ובסופו של דבר הצחוק התפרץ לו. וגרר אחריו את צחוקה של מתילד. זמן רב כל כך לא צחקה. זה היה צחוק עצבני, בלתי נשלט, אבל טוב כל כך. נראה ששתי האחיות מבינות זו לליבה של זו. מתילד כעסה על עצמה שלא ביקשה את עזרתה של אגת קודם לכן. היא חשבה שהיא מסוגלת להתגבר על הקשיים לבדה, ומה היה בסופה? היא התחפרה בסלון שלה; נקברה חיים.

63

אגת הייתה פרגמטית כל כך. הן דיברו על ההיבטים המעשיים של המעבר. מתילד תאחסן את הרהיטים שלה בְּמחסן ותביא איתה רק את בגדיה. בעלה של אגת, פרדריק, ישכור מכונית מסחרית וידאג לכול. אפשר לסמוך עליו. היא כבר לא צריכה להתמודד עם הקשיים לבדה.

64

היא שלחה מבט אחרון לעבר הסלון, ואחר כך סגרה את הדלת.

היא רצתה להביט עוד קצת אל החיים האלה שאינם עוד.

ובסופו של דבר עזבה את המקום.

הכול נגמר.

* מחלה מודרנית.

** "אולי אני צריכה לעבור לחיות בתוך ספר," חשבה לעצמה.

*** ואפשר לומר ש"לנסוע להודו" היא הסיסמה של האירופאי בן הארבעים ו"לנסוע לשווייץ" היא סיסמתו בגיל שישים.

**** האישה שכתבה תזה על פלובר הבינה בדיוק למה התכוון כשתיאר את המפגש עם מי שאהבה נפשו: "היקום התרחב לפתע."

***** המחשבה הזאת עלתה בדעתו של אטיין בעקבות סרט שהוא ואיריס העריצו: 'תרגיל בנישואים' של פרנסואה טריפו. בסרט הזה קיוֹקוֹ, חברתו היפנית של אנטואן דוּאַנֶל, אומרת לו: "אילו הייתי מתאבדת עם מישהו, הייתי רוצה מאוד שזה יהיה איתך."

****** ובמצב כזה, רגע או שניים הם נצח.

******* בראשו של אטיין חלפה המחשבה: "כזאת היא איריס, היא בורחת מהאושר כי היא פוחדת שיקמול לנגד עיניה."

******** סביר להניח שבספרד חשבו אותו דבר על הצרפתית: זאת הייתה מין גסיסה הדדית.

******** ביטוי איום שמשתמע ממנו שבזוגיות הקודמת הוא היה מת.

******** מתילד לא ידעה אם שתה במהירות רבה או שמא היא התעכבה בחדר האמבטיה.

******** מתילד חשבה: הנה סוף־סוף מילה מדויקת. אני צריכה להשתקם, כי נחרבתי עד היסוד.