שתי שניות



1

דבר נורא

ג'יימס לואו וביירון המינגס למדו בבית הספר וינסטון האוס משום שהיה פרטי. היה בית ספר יסודי נוסף, קרוב יותר, אבל הוא לא היה פרטי; הוא נועד לכולם. הילדים שלמדו שם התגוררו בשיכונים שבדרך דיגבי. הם זרקו קליפות תפוזים ובדלי סיגריות מהחלונות העליונים באוטובוס על כומתות הילדים מווינסטון האוס. ילדי וינסטון האוס לא נסעו באוטובוס. האימהות שלהם הסיעו אותם כי המרחק היה כה גדול.

עתידם של הילדים מווינסטון האוס מופה מראש. לסיפורם היו התחלה, אמצע וסוף. בשנה הבאה הם ייבחנו בבחינות האחידות למסלול הישיר לאוניברסיטה. הנבונים מביניהם יזכו במלגות, ובגיל שלוש־עשרה יישלחו לפנימיות. הם ידברו במבטא הנכון וילמדו את הנושאים הנכונים ויפגשו את האנשים הנכונים. לאחר מכן יגיע תורן של אוקספורד או קיימברידג'. הוריו של ג'יימס חשבו על סנט פיטר'ס קולג'; הוריו של ביירון על אוריאל קולג'. תהיה להם קריירה במשפטים או בפיננסים, בכנסייה או בכוחות המזוינים, בדומה לאבותיהם. יום אחד תהיה להם דירה לעצמם בלונדון, ובית גדול בכפר לאישה ולילדים, שם יבלו בסופי שבוע.

היתה זאת תחילת יוני, שנת 1972. שמץ של אור בוקר חמק מתחת לווילונות הכחולים בחדרו של ביירון והבליט בזה אחר זה את חפציו המסודרים להפליא. היו שם האוספים השנתיים של מגזין "לוק אנד לרן", אלבום הבולים שלו, הפנס שלו, תיבת הקסמים החדשה של "אברקדברה" וערכת הביולוגיה עם זכוכית המגדלת שקיבל לחג המולד. אמו כיבסה וגיהצה את התלבושת האחידה שלו בלילה הקודם וכעת היא נחה על הכיסא כצורת ילד משוטח. ביירון בדק את שעון היד שלו ואת השעון המעורר. מחוגי השניות נעו בהתמדה. הוא חצה את המסדרון בדממה, פתח בשקט את הדלת אל חדר השינה של אמו והתיישב במקומו הקבוע בשולי המיטה.

היא שכבה דוממת מאוד. שערה היה גדיל זהב על הכרית ופניה רעדו עם כל נשימה כאילו היא עשויה מים. מבעד לעורה הוא ראה את הסגול של ורידיה. ידיו של ביירון היו רכות ושמנמנות כמו ציפת אפרסק, אבל לג'יימס כבר היו ורידים, חוטים קלושים שהתמשכו ממפרקי האצבעות ויום אחד יהפכו לרכסים כמו של גבר.

בשעה שש וחצי, השעון המעורר הצטלצל לתוך הדממה ועיניה של אמו נפקחו בהבלח כחול.

"שלום, מתוק שלי."

"אני מודאג," אמר ביירון.

"לא שוב עניין הזמן?" היא הושיטה יד לכוס ולכדור שלה ולגמה מן המים.

"נניח שיוסיפו את השניות היום?"

"גם ג'יימס מודאג?"

"נראה שהוא שכח."

היא מחתה את פיה והוא ראה שהיא מחייכת. שתי גומות נגלו כמו תקרים קטנטנים בלחייה. "כבר דיברנו על זה. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב. כשיוסיפו את השניות, קודם כול יכתבו על זה משהו ב'טיימס'. ידברו על זה ב'ניישנווייד'."

"זה עושה לי כאב ראש," הוא אמר.

"כשזה יקרה אתה לא תשים לב. שתי שניות הן כלום."

ביירון הרגיש שדמו מתחמם. הוא כמעט קם אבל חזר והתיישב. "זה מה שאף אחד לא מבין. שתי שניות הן המון. זה ההבדל בין משהו שקורה למשהו שלא קורה. אפשר ללכת צעד אחד רחוק מדי וליפול מעבר לשפת צוק. זה מאוד מסוכן." המילים פרצו מפיו בבהילות.

היא הביטה בו ופניה מכווצות כמו כשניסתה לחשב פעולת חיבור. "אנחנו באמת צריכים לקום," אמרה.

אמו הסיטה את הווילונות מדלתות הזכוכית והשקיפה החוצה. ערפילים של קיץ שטפו מאדמות הבור של קְרַנְהם, כה סמיכים היו שנדמה שהגבעות שמעבר לגן נמצאות בסכנת היסחפות. היא העיפה מבט בשעון היד שלה.

"עשרים וארבע דקות לשבע," אמרה, כאילו מודיעה לשעון את השעה הנכונה. היא לקחה את החלוק הוורוד שלה מהמתלה והלכה להעיר את לוסי.

כשביירון דמיין את פנים ראשה של אמו, הוא ראה בעיני רוחו שרשרת של מגירות זעירות שידיותיהן המשובצות כה עדינות, כך שאצבעותיו היו מתקשות למצוא בהן אחיזה. האימהות האחרות היו שונות ממנה. הן לבשו גופיות קרושה וחצאיות שכבות ואחדות אפילו נעלו את נעלי הפלטפורמות החדשות האלה. אביו של ביירון העדיף שאשתו תתלבש בסגנון רשמי יותר. בחצאיותיה הצרות ובעקביה הדקים, עם התיקים התואמים והמחברת, דיאנה גרמה לנשים אחרות להיראות מגודלות ולא מספיק מוקפדות. אנדריאה לואו, אמו של ג'יימס, היתמרה מעל דיאנה המינגס כמו ענקית כהת שיער. במחברת של דיאנה הודבקו מאמרים שגזרה מבין דפי "עקרת הבית" ו"חוג המשפחה". היא כתבה ימי הולדת שהיתה צריכה לזכור, תאריכים חשובים בשנת הלימודים, וכן מתכונים, הנחיות רקמה ותפירה, רעיונות שתילה בגן, טיפים לעיצוב השיער ומילים שנתקלה בהן בפעם הראשונה. המחברת שלה היתה תפוחה מהצעות לשיפור: "עוד יותר יפה הקיץ עם 22 תסרוקות חדשות". "מתנות מנייר משי לכל אירוע". "מתכוני איברים פנימיים". "אות יו"ד אחת או שתיים — הכללים".

"Elle est la plus belle mère," היה ג'יימס אומר לפעמים. וכשאמר זאת היה מסמיק ומשתתק, כאילו מהרהר בדבר־מה מקודש.

ביירון לבש את המכנסיים הקצרים העשויים פלנל אפור ואת החולצה הקיצית. חולצת בית הספר שלו היתה כמעט חדשה, והוא נאלץ למשוך אותה בכוח כדי לכפתר את הכפתורים. לאחר שהידק את הגרביים בגובה הברך במחזיקי גרביים תוצרת בית, הוא ירד למטה. הקירות המחופים עץ בהקו כהים כמו ערמונים.

"אני לא מדברת עם איש מלבדך, יקירי," זימרר קולה של אמו.

היא עמדה בקצה האחר של המסדרון, ליד שולחן הטלפון שלה, כבר לבושה. לוסי עמדה לצדה וחיכתה שאמה תקשור סרטים בצמותיה. האוויר היה כבד מריח חומר ניקוי "וִים" ותרסיס הברקה "פלדג'", והריח היה מרגיע כפי שאוויר צח מרגיע. כשביירון עבר על פניה, אמו נישקה את קצות אצבעותיה ונגעה במצחו. היא היתה גבוהה ממנו רק במעט.

"רק אני והילדים כאן," היא אמרה אל השפופרת. החלונות מאחוריה היו אטומים.

במטבח, ביירון התיישב אל דלפק ארוחת הבוקר ופרש מפית נקייה. אמא שלו דיברה עם אביו. הוא התקשר באותה שעה כל בוקר, ובכל בוקר היא אמרה לו שהיא מקשיבה.

"אה, היום אני אעשה את הדברים הרגילים. הבית, לנכש עשבים. הדברים שצריך לסדר אחרי סוף השבוע. מזג האוויר אמור להתחמם."

לאחר ששוחררה מידי אמה, לוסי דילגה למטבח והקפיצה עצמה על השרפרף הגבוה. היא הטתה קופסת "כוכבי סוכר" מעל קערת "פיטר הארנב" שלה. "זהירות," אמר ביירון כשהושיטה יד לקנקן הכחול. הוא הביט בזרם החלב הניתז סביב דגני הבוקר שלה. "את עלולה לשפוך את החלב, לוסי," אמר, אף שדיבורו היה מנומס. היא כבר שפכה.

"אני יודעת מה אני עושה, ביירון. אני לא צריכה עזרה." כל מילה של לוסי נשמעה כמו התקפה קטנה ומסודרת על חלל האוויר. היא הניחה בחזרה את הקנקן על השולחן. הוא היה עצום בגודלו בידיה. ואז הקימה חומה של קופסאות דגני בוקר סביב הקערה שלה. ביירון יכול היה לראות רק את קודקודה הבהיר.

מהמסדרון בקע קולה של אמם: "כן, סימור. היא מצוחצחת." ביירון הניח שהם דנים במכונית היגואר החדשה.

"אני יכול לקבל בבקשה 'כוכבי סוכר', לוסי?"

"אתה לא אמור לאכול 'כוכבי סוכר'. אתה צריך לאכול את סלט הפירות שלך ואת הגרנולה הבריאה."

"אני רוצה לקרוא את הקופסה. אני רוצה להסתכל על התמונה של סוּטי."

"אני קוראת את הקופסאות עכשיו."

"את לא צריכה את כולן בבת אחת," הוא אמר בעדינות. "וחוץ מזה את לא יודעת לקרוא, לוס."

"הכול כשורה," נשמע קולה המזמרר של אמם מהמסדרון. היא צחקה צחוק מרפרף.

ביירון הרגיש חריץ של דבר־מה חם בתוך הבטן. הוא ניסה לקחת קופסת דגני בוקר, רק אחת, לפני שלוסי תספיק לעצור בו, אבל ידה נשלחה מעלה בדיוק כשמשך את הקופסה אליו. קנקן החלב הועף הצידה, נשמע קול התרסקות מהדהד והרצפה החדשה היתה פתאום לים של חלב לבן ומחטי חרסינה כחולות. הילדים בהו בה מבועתים. כמעט הגיעה השעה לצחצח שיניים.

דיאנה הופיעה בחדר בתוך רגעים ספורים. "שאף אחד לא יזוז!" קראה. היא הרימה את ידיה כאילו עוצרת מכוניות מתקרבות. "אתם עלולים להיפצע!" ביירון ישב דומם כל כך, שצווארו התקשה. בעודה עושה את דרכה אל ארון חומרי הניקוי כשהיא מאוזנת על קצות הבהונות, בזרועות פרושות לצדדים ובאצבעות מתוחות, הרצפה שיכשכה והתפצחה תחת רגליה.

"זאת היתה אשמתך, ביירון," אמרה לוסי.

דיאנה מיהרה לחזור עם הסחבה והדלי, היעה והמברשת. היא עירבלה את הסחבה במי הסבון והעבירה אותה בשלולית הנוזל. במבט חטוף בשעון, היא גרפה את שברי החרסינה אל נקודה יבשה ואספה אותם ביעה. את השבבים האחרונים צבטה באצבעותיה וניערה מעל לפח. "זהו, גמרנו," אמרה בקול עליז. רק אז הבחינה בכף ידה השמאלית. היא נחתכה ארגמנית, כמו נוטפת סרטים.

"עכשיו יש לך דם," אמרה לוסי, שנחרדה והתענגה כאחת מפציעות פיזיות.

"זה שום דבר," התעקשה אמם, אבל הדם גלש במורד ידה, ולמרות הסינר שלה הכתים בכמה מקומות את שולי החצאית שלה. "שאף אחד לא יזוז!" היא קראה שוב, סבה על עקביה ומיהרה לצאת מהחדר.

"אנחנו נאחר," אמרה לוסי.

"אנחנו אף פעם לא מאחרים," אמר ביירון. זה היה אחד הכללים של אבא שלהם. האנגלי דייקני בכל עת.

דיאנה הופיעה שוב, לאחר שהחליפה בגדים לשמלה בצבע מנטה עם קרדיגן תואם מצמר כבשים. היא עטפה את ידה בתחבושת כך שנראתה כעת ככַפָּה קטנה, ומשחה את פיה בשפתון שצבעו אדום־תות.

"למה אתם עדיין כאן?" הצטעקה.

"אמרת לנו לא לזוז," אמרה לוסי.

תוק תוק, נקשו עקביה לאורך המסדרון בעוד הילדים ממהרים בעקבותיה. המקטורנים וכובעי בית הספר שלהם נחו על מתלים מעל נעלי בית הספר. דיאנה אספה את ילקוטיהם ואת תרמילי בגדי ההתעמלות.

"בואו," קראה.

"אבל לא ציחצחנו שיניים."

אמם לא ענתה. היא פתחה את דלת הכניסה ומיהרה לצאת אל תכריכי הערפל. ביירון ולוסי נאלצו להזדרז כדי למצוא אותה.

היא עמדה שם, דמות דקת גזרה על רקע דלת החניה המקורה. היא הביטה בשעון, ומפרק היד השמאלית אחוז בין אגודל לאצבעות ידה הימנית, כאילו הזמן הוא תא קטן והיא בוחנת אותו במיקרוסקופ.

"הכול יהיה בסדר," אמרה. "אם נמהר נוכל לפצות על הזמן האבוד."

***

"בית קְרַנְהם" היה מבנה בסגנון ג'ורג'יאני עשוי אבן בהירה, שבהקה לבנה כעצם בשמש הקיץ, ורודה כגוף בבוקרי החורף. לא היה שם כפר. היו רק הבית והגן, ומעבר להם אדמות הבור. הבניין ניצב נחוש על רקע כובד הרוח, השמים והאדמה שהיתמרו מאחוריו, ולביירון נראה שהבית היה רוצה להיבנות במקום אחר, על דונמים של שטחי פארק אנגליים שטוחים, לדוגמה, או על גדות מעודנות של נחל. היתרון בנוף הזה, כך אמר אביו, הוא בפרטיותו. זאת היתה מה שג'יימס כינה לשון המעטה. נאלצת לנסוע לפחות חמישה קילומטרים כדי למצוא שכן. בין הגנים למדרונות הראשונים של אדמות הבור היה אחו עם ברֵכה גדולה, ולאחריו רצועה של עצי מֵילָה. שנה קודם לכן גודרה הברֵכה ונאסר על הילדים לשחק שם.

חצץ השביל רישרש תחת גלגלי מכונית היגואר. הערפל היה כברדס על עיניו של ביירון. הוא גזל את הצבעים ואת הקצוות אפילו מהדברים הקרובים ביותר. המדשאה העליונה, ערוגות התבלינים ופגודות הוורדים, עצי הפרי, גדרות האשור, חלקת הירק, הערוגות התוחמות ושער הכלונסאות, כל אלה נעלמו. המכונית פנתה שמאלה ועשתה את דרכה בין הפסגות העליונות. איש לא דיבר. דיאנה ישבה רכונה קדימה מעל להגה.

במעלה אדמות הבור היו התנאים גרועים אף יותר. הערפל כיסה יותר משישה־עשר קילומטרים מכל כיוון, למרות שבאותו בוקר לא נגלה קו מפריד בין הגבעות לשמים. פנסי המכונית קדחו שקעים רדודים בשמיכת הלובן. פה ושם לבשו צורה עדר בקר רטוב או ענף מבצבץ, ולבו של ביירון החסיר פעימה כשאמו סטתה כדי לא להתנגש בהם. ביירון אמר פעם לג'יימס שהעצים באדמות הבור כל כך מפחידים שהיו יכולים להיות רוחות רפאים, וג'יימס עשה פרצוף. זה נשמע כמו שירה, אמר ג'יימס, אבל זה לא אמיתי, כמו שהכלב־הבלש המדבר בטלוויזיה לא אמיתי. הם עברו על פני שערי הברזל של "בֶּסְלי היל", שם גרו האנשים המשוגעים. כשגלגלי היגואר חלפו בקול טרטור על מחסום הבקר, ביירון נאנח אנחת רווחה. ואז, בהתקרבם העירה, הם פנו ועצרו בחריקת בלמים.

"אוי לא," אמר ביירון והזדקף במושבו. "מה קרה עכשיו?"

"אני לא יודעת. פקק תנועה." בדיוק מה שהם צריכים.

אמו הרימה אצבעות אל שיניה וכססה חתיכת ציפורן.

"זה בגלל הערפל?"

שוב: "אני לא יודעת." היא הרימה את בלם היד.

"אני חושב שהשמש איפשהו למעלה," הוא ניסה לעזור. "היא תפזר הכול בקרוב."

מכוניות חסמו את הכביש במלוא שדה הראייה, הרחק אל תוך רעלת העננים. משמאל סימנה צללית מעומעמת של רכב שרוף את הכניסה לשיכוני דרך דיגבי. הם אף פעם לא נסעו משם. ביירון הבחין שאמו מעיפה לשם מבט.

"אנחנו נאחר," ייללה לוסי.

דיאנה הורידה את בלם היד בתנועה חדה, העבירה להילוך ראשון בקול חריקה, סובבה בכוח את ההגה והאיצה שמאלה. הם פנו היישר לעבר דרך דיגבי. היא אפילו לא הקפידה על "מראה, איתות, פנייה".

תחילה היו הילדים המומים מכדי שיאמרו דבר. הם חלפו על פני המכונית השרופה. החלונות היו מנופצים, וגלגלים, דלתות ומנוע נעלמו כך שהמכונית נראתה כמו שלד מפוחם, וביירון זימזם לעצמו בשקט כדי לא לחשוב על זה.

"אבא אמר שאף פעם לא ניסע משם," אמרה לוסי. היא כבשה את פניה בידיה.

"זאת דרך קיצור, דרך השיכונים," אמרה דיאנה. "כבר נסעתי מפה בעבר." היא הגבירה בהדרגה את הלחיצה על דוושת הגז.

לא היה זמן להרהר במה שאמרה: שעל אף הכלל של אביהם היא כבר עברה כאן לפני כן. דרך דיגבי היתה גרועה משביירון דמיין. במקומות מסוימים היא אפילו לא היתה סלולה. הערפל דבק בשורות הבתים, כך שהם התמשכו הלאה, עמומים ומטושטשים, עד שנדמה שהם מתפוררים. שאריות אשפה סתמו את תעלות הניקוז: חצץ, שקיות, שמיכות, קופסאות, היה קשה לדעת מה אלה בדיוק. פה ושם נגלו חבלי כביסה ועליהם סדינים ובגדים נטולי צבע.

"אני לא מסתכלת," אמרה לוסי וגלשה במורד המושב להסתתר.

ביירון ניסה למצוא דבר כלשהו להסתכל עליו שלא יעורר בו בהלה. משהו שהוא עשוי לזהות, וישפר את הרגשתו בנוגע לדרך דיגבי. הוא דואג יותר מדי, כך אמרה לו אמו פעמים כה רבות. ופתאום הוא מצא את זה. דבר יפה אחד: עץ שהזדרח מבעד לערפל. הוא פשט ענפים רחבים ומקושתים שנראו עמוסים פרחים בצבע ורוד־מסטיק, אף שעונת הפריחה של עצי הפרי בבית קְרַנְהם חלפה מזמן. פרץ תקווה גאה בביירון כאילו היה עד לנס קטן, או למעשה נדיבות, בדיוק כשאיבד כל תקווה באפשרות של זה או זה. מתחת לעץ התקרבה דמות נעה. היא היתה קטנה, בגודל של ילד. היא מיהרה בכיוון הכביש והיו לה גלגלים. זאת היתה ילדה על אופניים אדומים.

"מה השעה?" שאלה לוסי. "אנחנו מאחרים?"

ביירון העיף מבט בשעון וקפא. מחוג השניות נע לאחור. קולו פילח את גרונו והוא קלט שצרחה פורצת ממנו.

"אמא, זה קורה. תעצרי." הוא תפס בכתף שלה. הוא משך בכוח.

הוא לא הצליח למצוא היגיון במה שאירע לאחר מכן. הכול קרה כל כך מהר. בעודו מנסה לדחוף את השעון שלו — או ליתר דיוק, את מחוג השניות שעבר שינוי — מול פניה של אמו, הוא היה מודע גם לעץ הנס ולילדה הקטנה הנוסעת על אופניה אל תוך הכביש. כולם היו חלק מאותו דבר. כולם נורו משום מקום, מתוך הערפל הכבד, מתוך הזמן. מכונית היגואר סטתה, וידיו של ביירון לפתו את לוח המחוונים העשוי מהגוני כדי להתייצב. בעוד המכונית בולמת בבת אחת נשמע צליל כמו לחישת מתכת, ואז דממה.

ברגעים שלאחר מכן, שהיו קצרים משניות, קצרים אפילו מהבזקים, בעוד ביירון תר בעיניו אחר הילדה הקטנה שלצד הכביש ואינו מוצא אותה, הוא ידע שדבר־מה נורא אירע ושהחיים לעולם לא יהיו כשהיו. הוא ידע זאת עוד לפני שהיו לו המילים.

מעל לאדמות הבור זרח עיגול מסנוור של אור לבן. ביירון צדק לגבי השמש. בכל רגע היא עומדת לפזר את הערפל.