תאומות

הלחץ האיום הקים אותה לבדוק כל פינה בחדרה במלון. פתחה, סגרה, נשמה אוויר דחוס, אפשרה למים לזרום בכיור חדר הרחצה, גרגרה אותם בפיה וירקה. היא לקחה רגע לעצמה כדי לבדוק האם התקף של חרדה עומד לבוא, ולא, הדופק אמנם מהיר מהרגיל, אך היא לגמרי שולטת. "יופי גדעון", שלחה ד"ש על-רוחני למטפל שלה, נשכבה על המיטה הגדולה והביטה בשעון במכשיר הנייד שלה. שוב בדקה – לא, היא לא זוכרת מה הדהד בראשה לפני שנייה אחת בלבד. הוא בכלל לא שאל אותה האם היא נשואה, מה קורה איתה, האם יש לה ילדים. היא רצתה לספר לו הכל, והוא, בשחצנות האופיינית לו, בכלל לא התעניין. צלצול הטלפון הקפיץ אותה ממקומה. הפסיכולוג שלה חזר אליה לשמוע על החלום שלא עזב אותה, אך ההתרגשות ערבבה את מחשבותיה.

  הם הכירו לפני המון שנים בפאב סואן ודחוס מעשן סיגריות מסריחות. היא מאחורי הדלפק, מגישה אלכוהול בקצב, והוא, עם חברה, לימים התברר שהייתה זו חברה לסקס, אחת הנשים הכי חושניות שראתה בחייה. היא אפילו נמשכה אליה מעט. הם התיישבו על הבר והיא לא הצליחה להוריד את עיניה ממנו. הוא שאל שאלות, על הצבא – בעוד שבועיים היא מתגייסת; העבודה, החיים, האלכוהול. כבר אז, בפגישה המקרית ההיא, הם התחילו לדבר עם העיניים. הוא צחק עליה: "את כל כך לא סימטרית, עין אחת קטנה והשנייה גדולה מאוד", היא נזכרה ונחפזה אל המראה המגדילה בחדר הרחצה כדי לבדוק כיצד תרמו לה השנים.

כבר באותו הערב הוא ויתר על החברה שלצידו, נפרד ממנה בביתה וחזר אל הפאב שכבר לא סאן, אורותיו דלקו בקושי, בעוד אופוריית הבוקר עמדה להפציע. כל האיפור השחור צבע אפר את עיניה והיא התמוגגה. שעה וקצת הוא המתין לה, יושב כפוף על הבר, מבחין בכל צעד מצעדיה, מרפקה המתכופף, גווה הלא זקוף דיו ושיערה הארוך השחור שמסגר את פניה באור קסום.

שהתיישבה ברכבו הצר והקומפקטי, מצאה עצמה מתנצלת על ריח הסיגריות, העייפות, השעה, הקצב, החברה שהשאיר בבית... הוא מילא את פיה הסואן בנשיקה הכי לא רומנטית שידעה בחייה, אך העומק שבה, הרצינות וחוסר הרגישות לצרכיה כל כך משכו אותה אליו, שהיא רק רצתה להישען, למצוא בגופו את נקודת האיזון שלה, המקום שעוצב במיוחד עבורה, המקום שלה מלידה. מהר מאוד חלקי גופה נטבעו בחלקיו שלו, אלה לא היו חלקים שחשו בעודף או בחוסר, זו הייתה התאמה שלא עוררה שום ספק, ולו הקטן ביותר. הוא אהב אותה מאז אותו לילה חשוך, סואן ואפלולי, והיא אהבה אותו מאז חלומותיה – על האביר שלה, תכול העיניים, הגבר הכי יפה שחלמה.

השעה נראתה עגולה מדי. היא ספרה על אצבעותיה השמנמנות את שש השעות שנותרו לה. הוא כל כך מקסים היא חשבה, קסום ואלגנטי. ההתבגרות עשתה לו טוב. זקן דקיק קישט את פניו, קמטוטי הבעה קלים הטביעו חותם של חיים נטולי שגרה, עמוסי תלאות, הרפתקאות ושפע. פתאום נזכרה בסיבה האמיתית לביקורה בעיר החמה ומיד הניחה לזה. היא התמסרה לתמונות שרצו בראשה, איך היה מלטף את צווארה, מחכך עוד ועוד את אגודלו בבד חולצתה ומעורר בה צמרמורת קשה. הם נהגו לישון עירומים, ולפנות בוקר, כשהצינה פלשה, עור גופה התברווז ושערותיה סמרו ודקרו אותו, היה מרחיק אותה ממנו.

לאחר הפרידה האחרונה, הוא היה זה שהדליק בליבה את נורת האהבה כדי שתהבהב תמיד, תמיד כשירצה, תמיד כשיזדקק. אפילו ביום שבו ילדה את שני יקיריה, הרגישה אותו. בין דופק ליבם של העוברים שעוד רגע יגיחו אל העולם, בתוך המולת צפצופי המוניטור והמכשירים הרבים שחוברו אליה, היא חששה לחיים היקרים שיצרה וגם קצת לשלה, וגם אז חשבה עליו.