תאנה ממתינה לשמיים

ירושלים, סיון תשס"ב

עופר הציץ לגינה האחורית, ענבר נראתה לו שקועה בעבודתה אף שהתחיל מעט להחשיך, מחייך לעצמו כמו על מקרה אבוד, הִטה את פלג גופו העליון מחוץ לדלת המרפסת מאותת לה באצבעו הימנית על שעונו. ענבר התנערה, מעפעפת לו תודה, קינחה את כפות ידיה, ונכנסה פנימה.

רק אחרי המקלחת, כשהתלבטה בין חליפת מכנסיים שחורה ארוכת שרוולים לבין השמלה השחורה הקצרה שלה החושפת אף את זרועותיה ואת כתפיה, החלה התרגשות דקה ממלאת את לִבה. רותם ביקשה אתמול שיישארו הערב, אחרי ההצגה, לכינוס אינטימי מצומצם בבית-הקפה הסמוך, גם לחגוג גם להחליף ביקורות ורשמים. יקי ביקש במפורש שתזמין אותם. ענבר הניחה שגם אחיו ורחלקָה ישתתפו. מורחת את ידיה בקרם טבעי שנרקח במיוחד עבורה להגן על עור ידיה כאשר כיירה, בחרה בחליפה השחורה. כנראה בגללו חשבה צוחקת על עצמה, ולכי תדעי מי עוד יהיה שם מהזן שלו. אז יאללה, שיהיה סולידי, מה שבטוח.

חוט ההתרגשות הדק שהִסתולל בלִבה - כאילו הסתבך סביב עצמו בתנועות ריקוד - תפח והלך עד שהפך סליל סבוך, והיא רוקנה את רֵאותיה בנשיפה אִטית ארוכה, מאמצת לקראת סיומה את שרירי בִּטנה בבת אחת פנימה אל הגב ונושפת חזק וקצר את המעט שנשאר. כדי להרגיע ניסתה לדבר על לב עצמה שֶׁמָּה הביג דיל, כולה כמה עבודות בְּלובי של תיאטרון. אפילו לא גלריה של ממש. אבל תיעבה תוך כדי את הרְמִייה העצמית. היא מתרגשת ודי. זה טבעי ואפילו מתבקש. בכל זאת חשיפה ראשונה. וגם אם לא כך דמיינה אותה כל ימיה, וגם אם ידעה שלולא רותם שהגניבה אותה לשם בדלת האחורית - - - בכל אופן - קהל יהיה; מספיק אפילו צופה-מבין-עניין אחד, שיספר לחברו המבין יותר, שיבוא גם הוא לראות ויתרשם ויטריח את חברתו האוצרת, או מבקרת אמנות שתזדמן לתיאטרון ותכתוב כמה מילים, או מבקר תיאטרון רחב- אופקים שנפשו דקה גם לאמנות פלסטית, או מי יודע.

מִשֶּׁאך הושיטה ידה אל בקבוקון הבושם, עוד בטרם נתן ריחו, ידעה שבתוך שניות ימלא גלעד את לִבה. אף שלא עמדה על פִּשרָהּ, ולא הצליחה לגלות למה מעורר בה דווקא ריח מריר-עדין את זכרו של גלעד, לא נאבקה בהתניה. וגם עכשיו רק הכינה עצמה לקראתה, עוצמת את עיניה, מעמיקה את נשימתה. היא התלבטה אם יש בו רמז לריח תפוז נקלף או נפלח. האם הוא מעורר בה זיכרון חי חזק מלפני עשרים ושלוש שנים החוזר ומזכיר עצמו לפניה שוב ושוב, גלעד עדיין סטודנט לרפואה, במרפסת של רותם, קולף בתנועות מתונות, חוצה לשניים, מגיש חצי לרותם חצי לה עצמה, וריח תפוזי מריר עולה ומעקצץ בקצה-חוטמה?

היא התיזה מן הבושם על פרק ידה. גלעד הציץ בה בַּמבט-מן-הצד שלו, בצמצום עיניים, כאילו קרא אותה בין השורות. אף שציפתה לו מראש הִכה לִבה בחוזקה, כמו הפך סליל ההתרגשות הדקה לפקעת עבה, סבוכה, מאיימת להיפקע. היא בלעה את רוקה, וכמו שלמדה מרותם חייכה אליו בביישנות-חצי. קוֹנְגְרַטְס אמר אנגלית דווקא, כל כך שמח שזה סופסוף קורה. מגיע לָך. ושיהיה בהצלחה מרובה. תודה רבה; היא התפלאה לשמוע שגם קול פנימי יכול לרעוד, תחסר לנו שם מאוד, אתה יודע, לרותם, לי, לעופר, בטח גם לרחלקָה. הוא לא ענה.

רותם לימדה אותה לא להיאבק, לקבל אותו, אפילו לשמוח שעדיין הוא ממלא כך, כל כך מָלֵא, את לִבה. היא סיפרה שעליה זה דווקא מֵקל, שגם אם היא בוכה אחר כך, היא מרגישה אושר קטן תוך כדי. ענבר רִחרחה בפיזור נפש את פרק ידה, מצטערת שכבר אבד. היא חשבה על רותם, ולִבה נצבט. עוד מילדוּת דאגה לה וחשה צורך לגונן על שבריריותה ועל ביישנותה. האם רק מפני שאיבדה את אִמה בגיל צעיר כל כך, או שעוררה אִכפתיות מעצם טבעה. בינה לבינה נאלצה להודות כי החוזק שגילתה רותם עם אובדנו של גלעד הפתיע אותה. בחודשים הראשונים אמנם חששה לה מאוד, אבל ככל שחלף זמן הסתבר לה כי דאגותיה היו מופרזות וכי יש לה לרותם חוסן פנימי שלא שיערה קודם.

היא הרגישה דמעות מתקרבות ובאות, לא רוצה לבכות, לא עכשיו, ונחפזה לצאת מן החדר כאילו לשאול את עופר מה סיכם עם הוריה. הם יבואו קצת אחרינו אמר, בקצב שלהם; כמו הרגיש בה קימט את מצחו מנענע קלות בראשו כשואל מה קרה. גלעד - - ענתה חרש, נימת ביטול עם ניואנס של נוּ-מובן-מאליו בקולה. הוא הושיט לקראתה את שתי זרועותיו, ומשהניחה ראשה על חזהו אימץ אותה אליו רגע ארוך, טומן את אפו בשערה.

היא שמחה בקרבתו, כמו ניחם אותה בעצם היותו, מתאמצת לגבור על דמעותיה, יודעת שלא תוכל להסיח דעתה לגמרי מרותם ניסתה להטות את מחשבתה עליה הַצִּדה. בשבועות האחרונים הִרבתה לספר לה על רחלקָה, רומזת כי תשמח אם תפגוש אותה גם היא. ענבר לא נענתה להצעותיה להצטרף אליה לצפות בחזרות, אבל קראה את המחזה שכתבה רחלקָה ואף יצרה תבליט גדול שרותם שילבה בעבודות שלה כחלק מן התפאורה להצגה. עכשיו תהתה למה בעצם ביקשה רותם להפגיש אותה עם רחלקָה, מבטיחה לעצמה לברר את העניין הערב.

שבוע לפני הפרמיירה כבר ידעה רחלקָה שזה ייפול לה באותו ערב. היא התלבטה מה לעשות. הפתיחה של התערוכה בלובי נקבעה לשמונה בערב, והבכורה מיד אחריה לתשע. אחרי ששוחחה בטלפון והובטח לה שאם תגיע מוכנה ובזמן תוכל בדיוק בצאת הכוכבים, רחביה זו שכונה חילונית ומזדקנת ואין חשש שתצטרך להמתין, תיאמה עם אקי שיקדימו לנסוע לירושלים. הוא יחכה לה ברכב כמה דקות. והם יאחרו קצת לפתיחה. גם אם משהו ישתבש ויגיעו רק בשמונה וחצי זה יהיה עדיין בגדר הסביר, אף אחד לא יחשוד.

אקי נאחז בעיניה: שום דבר לא ישתבש נשמה שלי, תכיני לך הכל מראש שלא תשכחי כלום, נצא מספיק מוקדם, הכל יהיה בסדר. הוא ידע שהיא לא אוהבת לטבול מחוץ ליישוב אבל אם יֵצאו מבית-אל רק אחרי צאת הכוכבים אין סיכוי שיספיקו. הוא ידע שדי בִּטבילה לבדה או בִּבכורה לבדה כדי לעורר את התרגשותה, ריקוד על שתיהן יחד עלול להלחיץ; וציפה מעצמו לשמור על קור רוח, להיות קשוב לה, למַתֵּן ולהרגיע. הוא גיחך על עצמו משזיהה התרגשות תופסת אחיזה גם בלִבו שלו.

זה מה שחסר לו עכשיו. אחרי כמעט עשרים ושמונה שנות נישואים. הוא דמיין לרגע את הערב את המתח שידלג ביניהם, הרי אפילו לחבק אותה לפנֵי לא יהיה זמן לא מקום. רחלקָה תצניע את יופייה, הוא ידע, ודווקא משום כך יאהב אותה כל כך. היא תצמצם את עצמה כמו תעמעם את אור פניה כדי לא להקשות עליו. אבל לִבם יֵצא.

כשיצאו מן היישוב ואמרו תפילת הדרך חשבה כהרגלה על גלעד. היא ידעה שגם אקי חושב עליו, הוא שאל אם פגשה את רותם אתמול בגנרלית ומה שלומה. רחלקָה אמרה: יקי מתוק וסבלני, במקומו כבר מזמן הייתי מתחרפנת. אקי צחק: שאלתי על רותם לא על אחי. כן בטח, שנינו יודעים בדיוק מה שאלְתָּ. הוא כבש את צחוקו בחיקו. אתה יודע, קשה לי להחליט אם היא באמת לא מבחינה בו או רק עושה את עצמה כי זה עוד נורא מוקדם לה. איך לא מבחינה בו? הם לא עבדו יחד על התפאורה? עבדו בטח עבדו, היא מכבדת אותו כבמאי אבל כאילו לא מבחינה בו כאופציה. ניסית לרמוז לה? לא, יקי ביקש שלא אתערב, תודה רבה שהפגשְׁתְּ אותנו, הוא אמר, שסיפרְתְּ לי על הציורים שלה, עכשיו הכושית עשתה את שלה ויכולה להתחפף.

אקי חשב שהוא צודק, ורחלקָה הסכימה גם היא. אבא שלכם בוחש קצת בקלחת. חבל; אבל הוא סומך על יקי שינפנף גם אותו. הוא שתק רגע מהרהר בגלעד. כילד. כנער. איך עורר את קנאתו בשיחותיו האינסופיות עם רחלקָה. כרופא וכתלמידו המובהק של אביו. הוא שאל את עצמו אם רותם הזמינה להערב את אחותו של גלעד ואת בעלה, מאז השלושים לא פגש את יעל ואת רֶבּ צבי, ולִבו הִכהו שלא טרח מספיק לשמור על קשר. כבר יותר משנה אמר לרחלקָה, אנחה התחבטה בקולו, ועדיין בלתי נתפס. רחלקָה התבוננה בצדודיתו, הכביש היה פנוי, והוא נסע מהר, אז תאר לך מה רותם מרגישה ולמה שתבחין בכלל באופציה אחרת. אקי לא היה בטוח: רותם חוֹוָה את החיסרון שלו נון סטופ, אולי היא כן תופסת.

רחלקָה החזירה פניה אל הדרך, שוקלת בלִבה את דבריו, מניחה את ידיה רפויות לצִדי גופה. היא שאלה את עצמה למה מחשבותיה על גלעד מתמקדות בילדותם. למה היא רואה בפְנים העין את דמותו כילד, לכל היותר כנער, גם כשהיא חושבת על מותו. והרי פגשה בו פה ושם גם משהתבגרו. האם רק משום שבילדותם הִרבו להיפגש ובבגרותם בקושי ורוב זיכרונותיה ממנו הם כילד, או שהחברוּת בילדותם יְקרה לה עדיין ואפילו יותר ממה שהעריכה בזמנה. היא זכרה שכבר אז לא ידעה להגדיר לעצמה האם ומה קורה ביניהם.

היא הציצה באקי, משלבת את אצבעות ידיה מעל בִּטנה, מוודאת שזרועותיה עדיין רפויות. היא הרגישה רגועה יחסית למה שציפתה ושיערה שגם אקי מתפלא על נינוחותה. כאילו דווקא הכפילות קיזזה את עצמה, חשבה, דווקא הריקוד על שתיים יחד הנמיך את ההתרגשות לקראת כל אחת בנפרד. היא שאלה את עצמה איך תוכל בעקיפין, בלי ממש להתערב, לגרום לרותם להבחין ביקי; מתלבטת אם יזדמן לה הערב. המחשבה שהחזרות הסתיימו ומי יודע מתי איך ואיפה תפגוש שוב את רותם, מלבד הערב, ציערה אותה אבל גם אִתגרה להצליח כבר הערב במזימתה.

בסתרי לִבה התחבטה האם הדחיפוּת לרמוז לרותם היתה נותרת בעינה גם אם לא היה מדובר ביקי, או שהקושי שלה לשבֶת בחיבוק ידיים הוא יותר בגללו בעצם מאשר בגללה. היא ניסתה להעמיד עצמה לרגע במקומה, לוּ היה חלילה קורה משהו לאקי - - ברור שלא היתה יכולה לחשוב על מישהו אחר, לא אחרי שנה וקצת, לא בכלל. היא נאנחה חרש, מתנערת.

לא שכחְתָּ להביא משהו ללמוד בזמן שתחכה שָׁאלה. אל תדאגי, הוא סיפר שנתקע בסוגיה מסובכת והוא רוצה לבדוק סוגיה מקבילה במקום אחר בגמרא, אולי היא תפרוץ לו דרך. הוא חנה ברחוב הסמוך שלא להרתיע נשים אחרות שיגיעו לטבול ויבחינו בו. הלימוד הסיח את דעתו מעט, והפעלתנות הזריזה של רחלקָה את דעתה. כשחזרה ונכנסה למכונית התניע וכיבה את האור באחת, בעודה מתיישבת, והושיט לה את ימינו מסובב את ההגה בשמאלו. היא התרפקה בשתי ידיה על זרועו שואלת אם הוא ממהר לאנשהו.

רותם מרחה קרם לחות על פניה, מתלבטת אם להתאפר. מאז מותו של גלעד לא הסתפרה, ופדחתה הקצוצה הומרה בתלתלים גדולים כבדים כהים שֶׁמִּסגרו את פניה ועידנו את תוויהן. מייצבת באצבעותיה תלתל סורר ניסתה לדחוק מראשה את החלום שהעיר אותה לפני כשעה. בסך הכל ביקשה להחליף כוחות לקראת הערב. אבל הַבֶּהלה שהקפיצה אותה משנתה משבשת את פעימות לִבה, כמו נטלה ממנה כוח רב יותר מזה שהרוויחה כשנמנמה.

היא ניסתה להירגע, משננת לעצמה שזה רק חלום, שממילא כבר איבדה את גלעד; אבל תמונות מתוכו שבו והציפו את לִבה, והחמיצוּת שהעיקה עליה כשהתעוררה איימה להשתלט מחדש. ואולי מוטב להתעמת ישירות, כאילו דווקא לשחזר את כל הפרטים שאני זוכרת ולברר על מה הבהלה. היא זכרה שהסתובבה עם גלעד בְּעיר שלא הכירה לקניות או לסידורים, הוא נכנס לרגע לאיזו חנות או משרד, וכשנכנסה בעקבותיו לא מצאה אותו, לא שם, לא בשום מקום, נתקעת לבדה, בלי מפתחות לרכב, בלי ארנק, בלי סלולרי.

היא הִצלילה על עפעפיה בסגול-אפרפר עדין, תואם לצבע שמלתה, והברישה קלות את ריסיה במסקרה שחורה, כמו מנצלת את כישרון הציור שלה לאיפור דק, כמעט טבעי, ועם זאת מורגש איכשהו, לפחות מיטיב מעט את פניה בעיני עצמה. בבת אחת תפסה למה נבהלה. במשך שנה שקדה לחזור לשגרת חייה, להמשיך לתפקד כפי שתפקדה בחייו, להתרחק ממי שהיתה בחודשים הראשונים אחרי מותו; ואובדנו מחדש כעת, בחלומה, איים להסיג אותה אחורה, לצריבת הלב המבהילה המתמשכת שהעיקה עליה אז בלי להרפות.

ההבנה הֵקלה על לִבה, והיא חייכה להשתקפותה במראה, משוחררת. הסנדלים האלגנטיים שמדדה לרגע הציקו לרגליה, והיא חלצה אותם ונעלה זוג אחר, מחמיא פחות אבל נוח ועם זאת סביר למראה. היא קיוותה לעבור את הערב בשלום; יודעת כבר שדווקא בחברת אנשים היא נוטה להרגיש בודדה, חסרה את גלעד; שדווקא בבית לבדה היא מרגישה אותו כאילו ביחד אִתה.

היא תהתה אם רחלקָה תבחין באיפור שלה; בחודשים האחרונים כשהתראו לא התאפרה. היא ידעה שענבר תבחין; מאז שִׁכנעה אותה אִמה של ענבר להתאפר לקראת חתונתה קנתה לה ענבר תכשירי איפור מדי פעם לימי הולדתה. היא זכרה את הרמת הגבה של גלעד משפתחה את המתנה, מחייכת לעצמה, הוא לא יתלהב לראות אותי כך אבל גם לא יעיר כלום. היא נשאה עיניה אל ציור הדיוקן הצבעוני שעשתה לפני כחצי שנה, והוא החזיר לה מבט חטוף.

היא ניסתה לשער מראש מה יקרה כשתפגיש את ענבר עם רחלקָה, ואיך ימצאו זו את זו. ענבר היתה חברתה הקרובה מילדוּת וכמו אחות לה. את רחלקָה פגשה אמנם פה ושם בשנות נישואיה אבל קשר של ממש קשרו רק בחודשים האחרונים כשביקשה לשאול מציורי הנוף שלה לתפאורה בהצגה שכתבה. היא שמחה ברחלקָה, וקיוותה שלא תאבד לה כעת משנסתיימו ההכנות להצגה. בשנה האחרונה נוכחה בצער לדעת כי מלבד ענבר אין לה חברות. אמנם בחודשים הראשונים אחרי הירצחו של גלעד התעניינו בשלומה ואף באו לבקרה נשים אחדות מִצדיקות היישוב, אבל אף אחת מהן לא התמידה. והיא היתה ביישנית מטבעה מכדי ליזום קִרבה; ואחרי מותו של גלעד התביישה עוד-יותר-מטבעה, חוששת להיות לטורח.

היא תהתה אם הקשר עם רחלקָה יקר לה כי חיפשה את עצם החברוּת, או שהחְשיבה דווקא את רחלקָה מצד עצמה ובגלל מה שכבר נרקם להן באופן טבעי. היא ידעה שגם אִתה תתבייש ולא תיזום כלום, שהכל תלוי ברחלקָה, מתלבטת אם רצונה להפגיש אותה עם ענבר לא נובע מתקווה סמויה להיעזר בחברותיות שלה, להגיע באמצעותה אל רחלקָה.

רותם הציצה בתיק שלה לוודא שלא שכחה כלום; זוקפת את גבותיה כמתפלאת על עצמה תחבה פנימה גם את תכשירי האיפור ששימשו אותה קודם, שיהיה. בשולי תודעתה הִבהב חשד עצמי כאילו תהייתה קודם - אם תבחין רחלקָה באיפור שלה - לא כללה את רחלקָה בלבד, וכֻוְּנָה בעצם גם אל יקי. הוא היה חברותי לא פחות מרחלקָה, והיא נהנתה מחברתו, ושיערה שתצטער גם על חסרונו שלו עכשיו משנסתיימו ההכנות להצגה. כשלעצמו לא עורר בה אי-נוחות ואפילו לא ביישנות, אבל מבטיה החטופים של רחלקָה כשהציצה בהם, וצל החיוך שכאילו מָחקה מעל פניה, הדאיגו אותה. היא התבוננה שוב בדיוקנו של גלעד לפני שיצאה מן החדר כמו מבקשת שיאחל לה נסיעה טובה ובהצלחה. היא ידעה שתמשיך לאהוב אותו עוד שנים רבות, אולי כל חייה, וקיוותה שימשיך למלא את לִבה.

היא חיבקה את הבנים לשלום, גיא השמיע שריקת התפעלות, אוחז בידה מסובב אותה כמו בתנועת ריקוד: או-לה-לה איזה שמלה-לה-לה (סגול-אפרפר היה הצבע החביב גם עליו), והיא צִחקקה נענית לו. הם ליוו אותה לדלת הכניסה מרצינים-חצי: שה' ישמור עלייך. היא הבטיחה להתקשר כשתגיע לירושלים, אל תדאגו. אף שעמדה לעבור בִּמקום הירצחו של גלעד לא חששה לעצמה כמו מכירה את הדרך למרות סיכוניה, כמי שנסעה בה פעמים אינספור ויודעת שהסיכויים לעבור אותה בשלום גבוהים לאין ערוך מן הסיכון. היא גיחכה על עצמה משתפסה שהיא דואגת יותר לרחלקָה ובעלה שיגיעו בשלום מבית-אל, לשני בניה הבוגרים המשרתים כעת בצבא.

מיד בכניסתה לתיאטרון הבחין בה. קשה היה להתעלם מיופייה. עופר גער בעצמו שהאריך להתבונן עד שהרגישה בו, נושאת את עיניה אליו לשבריר רגע. רותם ניגשה אליה להפתעתו, והן התחבקו. אחר כך הציגה אותה ואת בעלה בפני ענבר ובפניו. הוא נזכר שראו פעם הצגה שכתבה, זכר שהוריו של גלעד היו מי שהמליצו להם ללכת לראות; זכר במעומעם שהיתה לו תובנה מסוימת על המחזה, ששוחח עליה עם גלעד בדרכם הביתה, שגלעד הציע לו לכתוב למחזאית, היא תשמח, זה מעניין מה שאתה אומר.

ענבר הציצה בה מהססת ציינה שכבר נפגשו שתיהן, רחלקָה התבוננה בה שוב: בשבעה של גלעד שאלה חרש. ענבר הנהנה. היא חשבה שגם פעם בילדותן, ביחד עם גלעד, אבל נמנעה מלמְנות ולהזכיר כעת. רותם שמחה על הדיבור הישיר והַמִּיָּדי של שתיהן. היא שאלה את רחלקָה אם עדיין היא מתרגשת לפני בכורה למרות הניסיון שצברה, ורחלקָה הודתה שכן, בטח, כל פעם מחדש; מתקשה להעלים עין ממבטו כמו-אורב למוצא פיה. היא החוותה בסנטרה לעבר העבודות של רותם ושל ענבר שהוצבו בלובי: אתן לא? הן הציצו שתיהן זו בזו, והחליפו שלושתן חיוך חשאי. עופר עקב אחריהן ואז נתן את עיניו בבעלה, תוהה על מידת דמיונו לאחיו.

רחלקָה הביטה בפניה של רותם, מהסה את קולה לטון אינטימי: יפה לך, אַת נראית נהדר. רותם הודתה לה משפילה את ראשה בביישנות. ענבר הדפה בכתפה את כתפה של רותם, פונה אל רחלקָה: נכון? תגידי לה, תגידי לה, אני כבר שנים מנדנדת לה שתתאפר על בסיס קבוע. רחלקָה חייכה אל רותם, מהנהנת, נבוכה-משהו מן הסחבקיות של ענבר, רִפרפה שבריר מבט לכיוונו של עופר לבחון אם רק נדמה לה או שהוא עדיין נותן בה את עיניו.

יקי יצא מחדר פנימי אל הלובי וניגש אליהם בזרועות פשוטות: הגעתם, הוא חיבק את אחיו, שואל אם היו בעיות בדרך; אקי אמר, סִברו רציני: מאז חומת מגן שָׁקט ומתוח. רותם ניסתה לדחוק מראשה את המחשבה כי בשביל גלעד הַשֶּׁקט המתוח הזה איחר קצת. אף שהרגישה נרגשת מָשלה ברוחה כמו מתבוננת בַּכֹּל מן הצד, אולי אפילו מלמעלה, בעין ביקורתית ממעטת, מְשַׁמרת מעין שַׁלווה פנימית. העין השלישית הזו כמו השלווה היו חדשות לה; והיא שיערה שנולדו לה אחרי מותו של גלעד, דואגות למַתֵּן את העצב ואת השמחה, לשמור על פרופורציות, כמו שום דבר כבר לא יעציב מאוד, גם לא מאוד ישמח, בלעדיו.

רחלקָה סימנה לאקי והם פנו להתבונן מקרוב בציורי הנוף של רותם ובעבודות של ענבר. עופר עקב בעיניו אחריהם, מנַסֶּה להבין מה פשר תשומת הלב שלו; מנַסֶּה להיזכר מה היתה התובנה שלו שכמעט כתב לה. הוא לא שיער את יופייה מן הסיפורים של גלעד על אודותיה, תוהה אם זה השילוב של צניעות ויופי יחד - - של יופי כבוש בכוח בוקע מבעד למה שסוגר עליו כמו אור מפציע מבין חרכים. בצעירותו, בטרם ענבר, חנוק בין בנות מקיפות עד צוואר, זלזל בהן מכדי להתרגש מיופיין; בעוד היא - - - כל מראֶהָ כולו אמר כבוד.

אקי פנה חרש לרחלקָה, טון קולו מפגיע ומתחטא גם יחד: אני רוצה שתאכלי עוד קצת; הוא הושיט לה שוב שקיק שקדים וצימוקים שהכין עבורה בבית כשחפפה ורחצה, והפתיע אותה קודם במכונית בדרכם הנה כשטמן מהם בכף ידה, והיא נטלה כעת חופן נוסף נושאת אליו את עיניה בתודה. היא השתוקקה לטמון את ראשה בחיקו, והוא ראה ללִבה מעביר בעדינות, כמו בגנֵבה, אצבע קלה מתחת סנטרה. הוא לא נתן לִבו לעיניו של עופר.

הוא אמר שהציורים יפים אבל לא משתווים לציור הקיר הענקי שראו אצל רותם בבית, בנווה-דניאל, כאשר באו לנחם. רחלקָה לא חָלקה עליו אבל הניחה שאת הציורים בפנים, על הבמה, יאהב יותר. הוקל לה כשהרחיקו מעט מעל עופר. אף שהמשיכה לחוש את עיניו עליה לא ידעה אם מהרהורי לִבה היא חשה אם דברים כהווייתם. שוב לא נשאה פניה אליו, מרשה לו ליהנות מן הספק. אקי נגע בגבה בתנועות קלות כמו אקראיות כמו מלווה אותה לאורך התצוגה, והיא קיוותה שיישאר לצִדה כל הערב, לפחות ירפרף סביבה, ייתן לה גב. הוריה נכנסו עם הוריהם של יקי ואקי, והם חזרו על עקבותיהם לקראתם.

רותם ראתה אותם מתקרבים וקיוותה שרחלקָה תאמר לענבר כמה מילים על העבודות שלה בתצוגה. בחודשים האחרונים התייחסה לא אחת לציורים של רותם, ורותם ציפתה להפגיש את שתיהן הערב, לשמוע את רחלקָה מתייחסת באוזניה של ענבר לעבודות, ואת ענבר באוזניה של רחלקָה למחזה; אבל אקי ורחלקָה נעצרו ליד הוריהם, משוחחים אִתם, והיא הרכינה ראשה מאוכזבת.

היא ידעה מה היה גורם-העומק לציפיותיה. עוד לפני נישואיה לגלעד נבהלה מחששותיה של ענבר כי המחויבויות שקיבלה על עצמה בגללו וכי השינוי באורח חייה יפגעו בחופש היצירה שלה. הביטחון שלה אז בעצמה לא היה רב ממילא, והחשש של ענבר ערער את המעט שהיה. עם השנים אמנם שינתה ענבר במקצת את גישתה והודתה שהדברים מורכבים מבינתה, אבל עדיין הציקה לרותם מדי פעם בתהיות או בהערות. כעת קיוותה שהיכרוּת עם מחזאית כרחלקָה תשכנע אותה שאין סתירה בין מחויבות לחיי תורה לבין מחויבות לאמנות. היא עקבה בעיניה אחרי שני זוגות ההורים שהקיפו את אקי ורחלקָה, בולעת את אכזבתה.

פרופסור דותן פרשׁ מן היחד הסובב אותם וניגש אל רותם, הוא חיבק אותה והציג אותה בפני אשתו. יקי עקב אחריהם. אִמו לחצה את ידה של רותם בקצרה בניד ראש זעיר, ויקי הצטער בלִבו על קרירותה. הוא הציץ באביו מפרצף פנים של ייאוש, ופרופסור דותן הבליע צִחקוק למראה פרצופו ונטל את רותם בזרועה שֶׁתַּראה להם את העבודות. יקי לא הצטרף אליהם, ורותם הודתה לו בלִבה על הריחוק הנאות. כששאל אותה פרופסור דותן, כחודש לפני הבכורה, מה דעתה על יקי, השיבה תשובה עניינית סתמית כאילו שאל לדעתה עליו כבמאי; והוא ויתר, משער שתזדקק לזמן רב יותר, רב משקיווה.