תגדל נפשי

מבוא תפקידכם

מהות התפקיד של יועץ טלפוני והיועץ בכלל הוא להתערב במשבר. אתם אמנם לא רופאים ולא פסיכולוגים, אך אל יקל זאת בעיניכם, התערבות במשבר היא דבר חשוב מאוד. פעמים רבות אתם האדם היחיד שהפונה במשבר יפנה אליו, ואפילו אדם לפני התאבדות חלילה - אליכם הוא יפנה, ולכם יש הזכות הבלעדית להיות המעורבים, ואם תטפלו נכון הוא לא יצטרך שרשרת של טיפולים.

ההדרכה כאן נותנת לכם כלים לפתח תחושת בטן נכונה להבין מהי סיבת הפנייה. אין צורך לאבחן את הפונה מקצועית בשביל לעזור לו.

חשוב לדעת, כי הדיבור עם הפונה הוא רק הכנה, הוא לא הטיפול עצמו. הטיפול עצמו הוא החוויה הרגשית. זאת נעשה על ידי שנַפנה את הפונה לדרכים היוצרות חוויה רגשית, כפי שנראה בהמשך, או במקרה הצורך למטפלים מקצועיים שיעשו זאת. הכול קשור בסופו של דבר לציר הרגשי.

כאן המקום לומר: חשוב מאוד שלפני שאנו מייעצים לאחרים, נתאמן על עצמנו. למשל על החרדות והדאגות שלנו. אנו עובדים כדי לפתח את המקום העצמי של האדם ("מוח ימין", כפי שנראה בהמשך), ואי-אפשר לעשות זאת עם עצות מן השפה ולחוץ. אין אפשרות לייעץ לפני שאנו בעצמנו חווים זאת ומתקנים בעצמנו.

גישת הטיפול

כל מה שאני אומר בהדרכה משולב משלוש אסכולות: 1. התורה. כל מה שנאמר הוא לפי התורה והדרכת חכמי ישראל. 2. המדע והמחקרים ברפואת הנפש. "חוכמה בגויים תאמין".1 אם אתם רואים כלים טובים, אפשר להשתמש בהם, אם זה לא סותר את היהדות. 3. ניסיון אישי קליני. כל מה שאני כותב, ראיתי שזה אכן עובד.

אלא שלפעמים, האמירה המדעית הרווחת אינה חופפת להדרכת חז''ל. למשל, טוענים שהטיפול המומלץ בהרבה מבעיות הנפש הוא טיפול פסיכולוגי CBT (ראשי תיבות: Cognitive - שכלי, Behavioral - התנהגותי, Therapy - טיפול) קרי: טיפול קוגניטיבי התנהגותי. דרך זו משתמשת בשינוי תבניות החשיבה ובשינוי בהתנהגות. בדיכאון למשל, לפי רוב המחקרים זהו הטיפול המועדף. אך אני מאמין שלא הכול זה קוגניטיבי. אם ניקח את זה למקום יהודי ואמוני, זה יעבוד טוב יותר, כלומר לחבר את המחשבה למקום עמוק יותר. גם זוהי הבנה ברורה היום בתחום המחקר, ונוהגים להכניס מושגים כמו האמונה כגורם מיטיב, משאב חיובי. עם זאת אנחנו עובדים דרך הגוף. למעשה שיטתי היא ש... אין שיטה אחת. אלא יש לשלב בין השיטות וזוהי דרך מקובלת מאוד בתחום בריאות הנפש.

שיטת הטיפול שאני ממליץ עליה משולבת: מחד גיסא, לאמן את השכל לחשוב מחשבות חיוביות על פי האמונה היהודית, אך מאידך גיסא, העיקר הוא לפתח את המקום החווייתי הפנימי שלנו, שעליו אחראי מוח ימין שלנו, ואז גם השכל - שעליו אחראי מוח שמאל - לא רק יחקור דברים חיצונית, אלא יתוקן לחשוב נכון בצורה פנימית ועמוקה. במילים אחרות: לחזק את מה שהיהדות מלמדת אותנו (ונלמד בפרק ג) - להאמין ש"אין ספק צודק", ש"הטוב הוא האמת", "אין אשמה ביהדות", וכן לקחת אחריות על כל הדברים הרעים שעשינו, ועוד - כי רק על ידי כך נהיה אנשים טובים יותר. אדם שמאמין רק בחקירה שכלית, עובד רק עם הדמיונות ולא עם המציאות. עם מוח שמאל, ולא עם מוח ימין.

ככלל, הגישה היהודית בכל דבר היא לא תפיסה אידיאולוגית "דּוֹגְמָטִית" (הנחה שאין לערער עליה) בעד או נגד משהו, אלא תפיסה מחשבתית של "גם וגם". כמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", 2 פירוש: כדי להגיע לאמת צריך להיות ריאלי, על קרקע המציאות (ארץ), ולא להיצמד לאידיאולוגיה בלי מחשבה. וכך גם כותב המהר"ל 3 על דברי חז"ל במדרש תמורה השלם. 4 חז"ל שם אומרים שבעולמנו שולטים חוקי ההפכים, שהרי אין קצוות יותר מרוחקים זה מזה כמו הקב"ה מחד גיסא - שהוא בלתי גבולי לחלוטין, והאדם מאידך גיסא - הרובץ תחת שלטון הגבול. אלא שעצם הניגודיות התהומית הזו יוצרת את האחדות המקיפה ביותר, אחדות שמצדיקה את ההגדרה "הכול", היות שהקצוות משלימים זה את זה - "להיות הכול בלי חיסרון". המציאות נבראה בצורה של הכלת ההפכים, כמו קודש וחול. אם כן, היהדות למעשה היא מחשבתית ודה-דוגמטית.

משבר = הזדמנות

פעמים רבות בארץ ישראל אנו נמצאים בתקופות חריגות, כמו למשל פיגועים, מלחמות, מגפת הקורונה ועוד. תקופות אלו באות מטבע הדברים עם דברים שליליים, הרבה אסונות, וגם הרבה אנשים שמפתחים מצוקה נפשית שאותם אנו רוצים לחזק. ננסה לסייע להם על ידי תובנות שבאות מבפנים, מפנימיות הנפש, אור הפנימיות. בכך נעזור להם לתקן את המציאות, כי "הנפש ניזונה מהרוח", ועל ידי שאנו מזרימים תובנות רוחניות חיוביות יש לנו אפשרות לתקן את הנפש.

כך למשל כשלאורך זמן כל המשפחה בבית, אנשים חווים יותר התפרצויות, דיכאונות ובעיות בשלום בית. מצד שני, זו הזדמנות מיוחדת לעשות דווקא הפוך: לתקן ולעשות שינוי דרמטי בחיים שלנו, הרי סוף-סוף יש לנו זמן להיות בבית ולנהוג כמו שצריך. כלומר: המצב נתון לבחירתנו, הוא יכול להיות גן עדן ויכול להיות חלילה גיהינום. 5

כשקורה משהו דרמטי, אנחנו משנים את צורת החשיבה, מה שנקרא "שינוי פאזה". כמו סיפור שאירע לי בעבר: הגיעו אלי שני סיפורים דומים מאוד, שתי משפחות ששכחו את אחד מילדיהם ברכב והוא נפטר, אך התוצאות של שני המקרים היו הפוכות ממש. משפחה אחת התפרקה ומשפחה אחת נבנתה מזה. כך באירוע הקורונה, וכך באירוע טרור ומלחמה. המציאות דורשת מאיתנו לשנות: להתכנס פנימה ולגלות את הנפש הפנימית. נפש הילד, נפש הזוגיות או נפש המשפחתיות. מי שלוקח את זה בצורה נכונה יצליח לעבור את התקופה הזו בצורה טובה מאוד.

התקווה והאמונה כבסיס בכל ייעוץ

כיועצים, אנו מוכרחים להאמין בטוב ולתת תקווה לפונים. תקווה היא מלשון קו, לכל אדם יש נתונים, אבל יש לו בחירה איך למתוח קו ולהתייחס אליהם. זה לא סותר אחד את השני, התקווה היא קו של התייחסות נכונה לנתונים.

בני אדם מטבעם לא רואים את הטוב בעולם, אלא אם כן יש להם תקווה ואמונה. אמונה הכוונה שאדם אומר לעצמו: אף על פי שאני לא רואה את הטוב, זה טוב! אבל כשאין אמונה (אצלנו זה אמונה בקב"ה), המצב לא טוב. כפי שכתוב "אמונתך בלילות", 6 בחושך של הצרות, שם צריך את האמונה.

למעשה גם מדעית הוכח כך. ואכן בספרות הפסיכולוגיה נכתב רבות על התקווה ומקומה בתהליך ההחלמה, וכיום זוהי כבר דעה רווחת בקרב רוב החוקרים. 7 אם כן, העבודה שלנו כמייעצים צריכה להיות ממקום של אמונה ותקווה בטוב. אם יש מטפל שאינו מאמין בטוב, לדעתי הוא צריך לעזוב את עבודתו. כל מי שפונה אלינו הרי נמצא במנהרה חשוכה ומרגיש שהיא ללא מוצא, והוא מחפש תמיכה במקום החיובי, בתקווה, בתוך החושך שהוא נמצא - ואנו מדברים איתו על הדרך לאותו אור שצפוי לו. אנו מוכרחים להיות שם בתוך אותה תקווה, ולהאמין בה באמת ובתמים.

אבל איך עושים זאת? כיצד מפיחים תקווה ואמונה בפונים?

מודל התקווה של סניידר 8 הוא מודל פרקטי המורכב משלושה שלבים: 1) לבנות חלום עתיד, וזה נעשה על ידי גיבוש חזון אישי והצבת מטרות, 2) לזהות כיוונים חלופיים ולתכנן דרכים להשיג את המטרות, תוך כדי פתרון בעיות והתגברות על המכשולים שבדרך, 3) לזהות את הכוחות והאמצעים שיהוו בסיס יציב וגיבוי להמשך השקעת מאמצים עד למימוש המטרות. שלב זה כולל את האמונה שיש לי את החיוניות והכוחות המספיקים כדי לממש את המטרות האלו.

אדם בעל תקווה גבוהה לא יוותר בקלות על המטרות שלו, ויחפש כל העת דרכים אלטרנטיביות לממש את החזון שלו. וגם כשיהיו לו מכשולים בדרך הוא לא ייַחס את הנפילה או הכישלון רק לעצמו, וגם יבדוק אסטרטגיות נוספות כדי להתגבר על הקשיים.

אדם בעל תקווה יודע בו זמנית לווסת את הרגשות שלו ואת מצב הרוח שלו, שלא ייגררו רק למחשבות שליליות ולמצבי רוח דיכאוניים ומשתקים.

לכן תכונת התקוותיות וחשיבת התקווה מחברות בין העבר, ההווה והעתיד. ההתנסות [העבר], החלום [העתיד], כוחות הנפש והאמונה בעצמי [ההווה]. תכונה זו היא כמו אפיון אישיותי, הקיים בנו מעבר לזמן או למצב מסוים. יש שוני בין אנשים ברמת התקוותיות שלהם, וככל שהיא גבוהה יותר, יש לזה השלכות ממשיות על התפקוד היום-יומי והכללי של האדם.

התקווה מייצרת את תהליך ההחלמה

תהליך נוסף הנובע מתוך התקווה הוא של הפסיכיאטרית הנודעת ג'ודית לואיס הרמן, המתארת 9 את תהליך ההחלמה בשלושה שלבים: 1) יצירת ביטחון ושליטה, 2) זכירה ואבלות, 3) קשר מחודש עם החיים הרגילים. השלבים אינם בהכרח עוקבים.

השלב הראשון בהתערבות שייך לתפקיד הייחודי שלכם: יצירת מרחב של ביטחון שבו יהיה ניתן מקום לעיבוד משותף ולהכלה של הקושי. להיות עם האדם בכאב שלו, לשמוע מה הוא מרגיש ולהיות איתו. לא להאיץ תהליכים, כי האצת תהליכים גורמת בסופו של דבר בטווח הרחוק לרגרסיה (נסיגה). היא גורמת לנועץ להתקדם קצת, אך בסוף הוא שוקע בעצב ובמנגנוני הגנה. לכן חשוב להיות עם הפונה בשלב שבו הוא נמצא. שלב זה הנו הכרחי ונעשה מתוך הֶקְשֵׁר של קשר ושייכות ובה שני השותפים, היועץ והפונה מתמסרים למשימת ההחלמה.

האתגר שלנו במשימה הזו הוא להיות מצד אחד מסוגלים לשוחח על הקושי והכאב, אך מצד שני לא לאבד תקווה, ולהזכיר לפונה שגם כשקשה זה מקומי ספציפי, ולא צובע את כל החיים, וזה לא כללי לגבי כל החיים. יש מקומות שהם טובים. ההתערבות שלנו צריכה לכלול הכלה, הבנה ואמפתיה. במקביל לחלקי הקושי, עלינו להראות, להבליט ולהעצים את הטוב שקיים במקומות הבריאים של החיים.

ההתערבות שלנו, אם כן, היא בשני עולמות תוכן הפוכים: מצד אחד להיות בכאב, בקושי, במשבר ובחוסר הישע הקיים מול ציפיות ריאליות, ומצד שני פיתוח הקשר וההתבוננות עם החלקים הבריאים. תפיסת העולם המציאותית הזו, עם נטייה מחד גיסא לחיות את הרגע אך מאידך גיסא לפתח ייעוד, ערך ומשמעות בחיים - שתי דרכים אלו יסייעו למתמודד לפתח עמידות והזדמנויות חיים חדשות. 10

תהליך צמיחה ממשבר

ישנם חמישה ממדי צמיחה ממשבר טראומתי:

1. הכרת תודה: חשוב לעזור לפונה לראות מה כן יש לו בחיים, לצד מה שעבר. זו תכונה שנותנת הגנה חזקה, שנותנת כוח בשביל מה להמשיך לחיות. החיים הם בעצם נס, לחיות כל יום מחדש. וכשרואים את הטוב זה נותן כוחות להמשיך לחיות.

2. שינוי במרקם היחסים הבין-אישי: בנקודה זו ישנם שני היבטים:

א. אין סיכוי לצמוח אם לא נהיה אנשים יותר אמפתיים ורגישים לזולת. החמלה גוברת ככל שאדם עובר משברים רבים יותר, ולכן אדם שחומל יותר הוא אדם שצומח מהקושי, מתפתח ממנו ומעיד עליו שהוא מתקדם. ישנו מושג טיבטי שנקרא "רחבה". בתרבות הזו כבר מגיל צעיר הם לא מתמקדים בצערם ובכאבם האישי, אלא מתמקדים בסבל של האחר, שאולי הוא גדול יותר. כלומר במרכז לא נמצא הסבל האישי שלהם אלא הסבל של האחר, וזה נותן להם כוח לשאת גם את המשבר שלהם.

ב. צמיחה ממשבר מובילה את האדם לשאול שאלות, כמו: "מכמה אנשים עוד אתאכזב?". יש אנשים שהם משביתי שמחות, שואבי אנרגיה, מנמיכי מוטיבציה, ועל האדם לשאול את עצמו, "עד כמה אתן להם להשפיע על הרווחה הנפשית שלי?". משבר אמור לגרום לנו לקרֵב אנשים שטוב לנו בחברתם ולשמור על מרחק מאנשים שפחות נעים לנו להיות איתם. אם אדם עושה כך, זה מעיד על פוטנציאל צמיחה. כך למעשה משברים גורמים לנו לא להתאכזב מאנשים ומצד שני להתקרב לאנשים טובים וליהנות ממה שיש.

3. חוסן נפשי: העוצמה של הגוף והנפש, ההבנה כמה אנו חזקים. לאחר משבר אני רואה כמה אני אנטי-שביר, כמה אני יכול להתמודד. משבר מראה לנו כמה כוח יש לנו. לפי הרבה מחקרים, הקשר בין משבר לצמיחה דומה לצורת האות U. כשאדם עובר מעט אירועים קשים הוא מפתח מעט חוסן, וכן כשהוא עובר יותר מדי משברים הוא מפתח מעט חוסן, מתוך אמירה של "כמה אפשר להכיל?". אך כשאדם חווה מידת משברים ממוצעת זה מעניק לו יותר אושר, חוסן ושביעות רצון מהחיים, שלא היה מקבל לולא המשברים. יש דברים שהמשברים וחוסר הוודאות מדגישים לנו, כמו למשל שיש לנו כוחות שלא העלינו לתודעתנו, ואנו מסוגלים להיבנות מחדש עם התאמה גבוהה יותר לחיים ולאתגרים הניצבים מולנו.

4. תפיסת משבר כהזדמנות: משבר מוביל לסדרי עדיפויות יותר ברורים, משבר מוביל להזדמנויות, משבר מוביל להעניק כוח לאחרים, משבר מוביל אותנו לתודעה מה החיים מבקשים ממני להיות.

5. התפתחות רוחנית: יציקת משמעות לאירוע. (נרחיב בזה בפרק ג.)

לסיכום, ישנם שלושה גורמים המנבאים צמיחה פוסט-טראומתית, שאם הם מתרחשים תתרחש הצמיחה: 11

1. עיבוד קוגניטיבי: הבנה של מה קרה, מה היתה ההשפעה של זה עלי, איך נכנסתי לזה, ואיך יצאתי. עליכם להוביל את הפונה למצוא היגיון וקוהרנטיות עם מה שקרה. ללמוד מה התרחש ואיפה המקום שיש קושי או טעות. מה הוא עשה שגרם לו לקבל החלטות לא נכונות, ואיך לעשות אחרת.

2. ביטוי רגשי ועיבוד רגשי: עליכם להוביל לשיח רגשי עם הפונה, להביא אותו לשאול מה אני מרגיש. לבטא את זה וכך לעבד את החוויה דרך שיחה, כתיבה, בכי, ריקוד, ציור וכדומה. כשהאדם מבין מה עובר עליו הוא מבין איך לעזור לעצמו.

3. תמיכה חברתית: עליכם להוביל את הפונה לא לעבור את הקושי לבד. הוא זקוק לתמיכה חברתית לכל אורך הדרך כדי לבנות את השברים. יש הבדל בין תמיכה חברתית ממשית: כמה באמת אנשים עוזרים ומוכנים לעזור לי - ובין תמיכה חברתית נתפסת: כמה אני מאמין שאנשים רוצים לעזור לי. בתהליך צמיחה ממשבר חשובה עוד יותר התמיכה החברתית הנתפסת, היא מעלה את הסיכוי לצמוח.

תכלית רפואת הנפש - פיתוח מוח ימין

המוח שלנו מחולק לשני צדדים, הנקראים "המיספרות": המיספרה שמאלית וקדמית, והמיספרה ימנית ואחורית. האונה המרכזית גם קשורה למוח שמאל. אלו למעשה שני חלקים באישיות שלנו. מוח שמאל הוא הרצון, הרגש והשכל - כוחות האגו-האני, והם מפעילים את החיים מבחוץ. כוחות ההישרדות בעולם מגיעים ממוח שמאל. מוח ימין הוא הצד החווייתי, הפנימי, העצמי, זה נקרא "כוח המדמה" מלשון אדמה, כלומר חיבור לגוף מבפנים, מה שנקרא "נוכחות גופנית". (בפרק א נאריך במשמעות כוח המדמה.) מוח שמאל נחשב "קליפה" לעומת מוח ימין.

הבסיס הנוירופיזיולוגי של מוח ימין הוא מערכת ההרפיה, המערכת ה"פרה-סימפתטית". 12 והבסיס הנוירופיזיולוגי של מוח שמאל הוא מערכת המתח, המערכת ה"סימפתטית". למשל כשהלב שלי דופק חזק ואני לחוץ, אני עובד יותר מדי עם מוח שמאל, ואז יש לי הרבה דופמין והרבה אדרנלין. ברגע שאני בהרפיה אני מפריש יותר סרוטונין, ואז אני יותר חי את החיים ופחות חושב על החיים.

על כן הטיפולים בתחום הנפש מורכבים משני חלקים עיקריים (ראו הרחבה בפרקים ב, ג): מחד גיסא, אימון השכל הקוגניטיבי, מוח שמאל, למחשבות חיוביות אמוניות כפי שנלמד, ומאידך גיסא, פיתוח מוח ימין, לחוות את הגוף מבפנים, לתת לגוף לשהות במצוקה בתחושת החסר, וזה נעשה על ידי תרפיות פיזיות של "גוף-נפש".

החיים הם כמו פירמידה. נולדנו עם פוטנציאל ברור לחשוב, להרגיש ולרצות וזהו מוח שמאל. כל אדם חושב, מרגיש ורוצה. אבל יש כאלו שגדלו במשפחות עם נתוני פתיחה פחות טובים, עם רמת רצון יותר נמוכה, או שמנת המשכל יותר נמוכה, ויש כאלה שהרגש אצלם יותר נמוך וממילא הקשר פחות טוב עם הילדים. המטרה בחיים היא לא להגיע לשיא הגובה - למוח שמאל, כי זה החיצוניות. כך גם לחיות רק עם מוח ימין ללא מוח שמאל, זה גם לא טוב. (נאריך בהמשך.) אלא המטרה היא להגיע לאיזון ולפרופורציה בין הגובה של הפירמידה, שהוא מוח שמאל, לעומת הבסיס של הפירמידה, הקרקע, המציאות, שהוא מוח ימין. 13

התחלואה הנפשית סובבת סביב הציר הזה: אנו עובדים יותר מדי עם מוח שמאל ולא פיתחנו מספיק את מוח ימין. 14 מוח ימין הוא "עץ החיים", לחיות את החיים עצמם, מוח שמאל הוא "עץ הדעת", שהוא חשיבה ודעת. כל עצה ברפואת הנפש באה מעץ החיים - מוח ימין, ולא מעץ הדעת - מוח שמאל. העצות לרפואת הנפש באות לפתח את מוח ימין: לכוון את המחשבה לצד החיובי, ולפתח את מוח ימין החווייתי. אני סבור שבדור שלנו צריך להכשיר את הילדים כבר מכיתה א' ועד לכיתה י"ב לבנות את כוחות הנפש. כשמפתחים את מוח ימין, את ההרפיה העצמית, יש פחות אלימות, פחות חרדות וממילא יותר ריכוז, פחות התווכחויות, יותר כבוד לזולת וגם יותר כבוד עצמי.

ששת הצירים בנפש האדם

האדם מורכב משישה צירים מרכזיים, שהם שלושה - דבר והיפוכו.

ציר ראשון: הציפיות. כשיש פער בין הרצוי למצוי עלולות להתעורר חרדות. יסוד בריאות הנפש הוא המודעות העצמית. 15 המודעות העצמית כוללת את כל רובדי העולם הפנימי שבתוכנו: את המופע החיצוני שלנו; את ההתנהגות שלנו (קרי, הכישרונות והחוזקות שבתוכנו); התכונות המאפיינות אותנו; עמדות ההישרדות שלנו (כלומר: האופן שבו אנו שומרים על עצמנו במצבי דחק); הרגשות שלנו; וגם את הרגשות על הרגשות, כלומר, השיפוט שלנו על הרגשות שלנו.

כמו כן, כוללת המודעות העצמית את התפיסות שלנו, המושפעות בין היתר מכללי המשפחה שגדלנו על פיהם, מהתרבות, מהחינוך, מניסיון החיים שלנו. בהתאם לתפיסות שלנו ניתן משמעות לדברים הקיימים בעולמנו ולדברים שקורים לנו. הציפיות שלנו מעצמנו, מהאחר, והתפיסה שלנו את הציפיות של האחרים ממני. הכמיהות שלנו לאהבה, לביטחון, לשייכות, לנראות, למימוש עצמי, לחופש וליצירתיות.

ככל שאנו מודעים יותר, יש לנו יותר יכולת להתגונן בדרך הנכונה, להתבונן במה שקורה לנו, להיות בעמדת בחירה ולא לפעול באופן אוטומטי. מודעות עצמית היא על ידי הסתכלות פנימית. (מה שמכונה אינטרוספקציה. אינטרו=פנימה, ספקציה=הסתכלות.) היכולת להכיר ולהבין את מצבי הרוח שלי, הרגשות והמניעים שלי, וכן את ההשפעה שלהם על אחרים.

כדי שיהיה אפשרי לעשות זאת, יש צורך להיות בתשומת לב שאינה תגובתית או שיפוטית למצבים הפנימיים - להיות בקשב פנימי לעצמי ולקבל מהאחר. את רמת המודעות העצמית ניתן לבחון בארבעה היבטים: היבט ערכי - מהו הערך המרכזי שמניע אותי לבחור בדרך זו? היבט קוגניטיבי - מהן הנחות היסוד, מהו ההיגיון ומהי הלוגיקה שנמצאת מאחורי פעולה זו? היבט רגשי - מה אני מרגיש בעקבות כך? היבט פיזי - מהן תחושות הגוף?

הגברת המודעות של אדם לעצמו, לצרכים ולרגשות שלו מאפשרת לו להגביר את המכוונוּת והפניוּת לסביבה. התנועה פנימה מתבטאת בעצירה ובהתבוננות של האדם אל תוך עצמו, הבנה של עצמו, של מה שקורה לו, ושל אופני ההתמודדות וההיעזרות הנכונים לו.

כי הפנים הנמצא בתוכנו הוא הטוב, כפי שאנו אומרים בתפילה, "נשמה שנתת בי טהורה היא", והיסוד לכל התנהגות נובע משורש חיובי, והטוב הוא האמת. ולהפך, ככל שחושבים יותר חיצוני ושטחי - זה הרע. המבט השטחי גורם להתבוננות חלקית המתמקדת רק במופע הגלוי - ההתנהגות, ולא רואה את אותם רגשות הנובעים מצרכים רגשיים שלא מולאו, ובאופן אוטומטי הסתכלות זו גורמת לעצב ולשיפוטיות על עצמי והאחר.

ציר שני: חיבור וקבלת המציאות כפי שהיא. כתוב בגמרא: 16 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אחד הפירושים הוא: "הכל בידי שמים חוץ מראיית שמים", כלומר לראות שהכול משמים, ולהכיל את המציאות, וזהו התפקיד והמסוגלות שלי להכיל את המציאות. כי לאחר שאדם רואה את המציאות כפי שהיא ללא הכחשה, הוא יכול להתחיל תהליך של התמודדות עמה באופן נכון; התקווה והאמונה בטוב גם אם הוא נסתר מאפשרות להתחיל תהליך שיוביל לנקודת בחירה.

אבל יש לשים לב, כי אמנם מצד אחד צריך להיות ריאלי ולחבר בין הרצוי למצוי. אך מצד שני, אם החיבור יותר מדי מציאותי ויותר מדי מקורקע ואין כבר שאיפה, אז אני יכול להיות כבוי ויבש.

ציר שלישי: השכל. לחשוב בבהירות. אך אם הציר המחשבתי עובד יותר מדי, זה כבר עלול להוביל למחשבות טורדניות כפייתיות. הוא ציר אסוציאטיבי, כלומר הוא הדרך לחבר בין לימודים סותרים למשל, או לזכור דבר שעלול להישכח, כלומר לחבר מחדש את מה שנמצא בפירוד. ככה נראה הריכוז, לחבר בין תבניות החשיבה לבין הדברים החדשים הנשמעים. אמנות החיבור והאיחוד.

ציר רביעי: הציר הרגשי. מה אני מרגיש? וזה תלוי ב"איך האדם מרגיש שמרגישים אותו". הכול קשור בסופו של דבר לציר הרגשי. הדיבור הקוגניטיבי עם הפונה בהתחלה נועד לבנות ברית טיפולית ויצירת אמון. הוא אמנם לא הטיפול בעצמו, אך הכרחי להמשך תהליך ההתערבות. הטיפול עצמו הוא להוביל את האדם לחוויה הרגשית שתיעשה על ידי פרשנות שונה למציאות והרחבת הפרספקטיבה ונתינת פרופורציה. השיח בהתחלה נועד לבחון אם הציר הרגשי בשל כבר לתהליך של שינוי והגמשת החשיבה, וזה ייעשה על ידי מבט מגַדל, ללא שיפוטיות וביקורתיות אלא על ידי נתינת מקום אמפתי שרואה את הטוב והשורש החיובי שיש באדם.

ישנם חמישה סוגים של תגובתיות יתר: 17 תחושתי, פסיכומוטורי, אינטלקטואלי, דמיוני ורגשי.

בעלי תגובתיות יתר תחושתית חווים חוויה חושית עשירה במיוחד בהשוואה לאדם הממוצע.

בעלי תגובתיות יתר פסיכומוטורית חווים עוררות מוגברת של מערכת העצבים והשרירים, ומתוארים בדרך כלל כילדים או אנשים בעלי "עודף אנרגיה", אימפולסיביים, תנועתיים, פעילים ואנרגטיים.

בעלי תגובתיות יתר אינטלקטואלית הם בעלי צורך מוגבר להשיג ידע, לחקור ולחפש אחר האמת.

לבעלי תגובתיות יתר דמיונית יש פעילות מוגברת של הדמיון, עושר אסוציאציות ודימויים עשירים.

לבעלי תגובתיות יתר רגשית יש רגשות עוצמתיים ומורכבים, המלווים גם בתגובות פיזיות כגון כאבי ראש ובטן. הם תנודתיים במצבי הרוח, וחווים רגש עוצמתי המתעורר בתגובה לגירויים ניטרליים. הם פגיעים יותר לחרדה ולדיכאון. עם זאת, היכולת לחוות רגשות בצורה עוצמתית עשויה לסייע לאנשים אלו להזדהות עם רגשות האחר, להיקשר לאנשים, למקומות ולאובייקטים, לגלות חמלה ויכולת נתינה גבוהות מהנורמה. 18

ציר חמישי: ציר ההחצנה. הציר מאופיין על ידי כל מה שבא לידי ביטוי. למשל, בדרך כלל התסמינים קלים ואפשר לטפל בקלות. בתופעות אלו האדם נוהג לפי מה שהוא מרגיש, כך שאם ניתן לאדם את האפשרות להביע את רגשותיו, זה הבסיס לתהליך הריפוי. הרובד של הציר הזה הוא החלק השטחי יותר של האישיות שלנו.

ציר שישי: ציר ההפנמה. הוא הציר ההפוך לציר ההחצנה, והוא עניין המפגש עם עצמי, ההתכנסות. לכאן שייכים הדיכאון, נדודי שינה או שינה יתרה, עצב, בכי, רצון להתאבדות, הפרעות אכילה ועוד.

20% מהאוכלוסייה המערבית סובלים מדיכאון, והסיבה לכך היא כי האדם המערבי לא בנה אצלו את הנקודה האישית שלו, אלא נסחף אחר התרבות ההמונית. תהליך החשיבה במצבי דיכאון מורכב ממחשבות שליליות על עצמי (ערך עצמי), מחשבות שליליות על העתיד (חוסר תקווה) ומחשבות שליליות על החיים / חוויות / אירועים.

תהליך תורשת הגנים

יש כאלו שמאשימים את ה"גנים" שלהם שהם חלילה פגומים. אך צריך לדעת שאין במציאות גן ישיר של אף התנהגות! אין גן של אלימות או גן של עישון, של חרדות, של נטיות מיניות וכדומה, יש רק "מוכנות גנטית תורשתית".

מה זה "מוכנות גנטית תורשתית"? למשל משפחה שבה עשרה ילדים עוברת תאונת דרכים. בכל ילד יתבטא האירוע בצורה אחרת. כלומר מחד גיסא יש מוכנות תורשתית לתגובה נפשית לתאונה, אבל מאידך גיסא יש בחירה ברגשות. בסוף יש אפשרות לעזור לכל ילד אחרי התאונה הזו לחזור להיות בריא ושלם בנפשו ובגופו.

גם היהדות אומרת כך: יש את הסוגיה בגמרא במסכת שבת, 19 שבה אומרים חז"ל שגם כאשר אדם נברא עם תכונה מסוימת, כמו למשל שפיכות דמים, יש לו עדיין בחירה מלאה כיצד לנתב את חייו בין טוב לרע, ובמקום להיות רוצח הוא יכול להיות שוחט או מוהל שמתעסק בדם. וכמובן, על אותו משקל גם ביכולתו להציל חיים בתור מתנדב במד"א או רופא מנתח.

אסביר את התהליך המדעי-גנטי של זה:

כיום במדע משתמשים הרבה במושג "אפיגנטיקה" (Epigenetics), התחום שנמצא מחוץ לשינויים הגנטיים ב-DNA. ישנם 150 חומרים בגוף שמשפיעים מבחוץ על הביטוי הגנטי התורשתי, לפי מצבי הרוח, ההשפעות הסביבתיות, ההשפעות החברתיות. כלומר, אין גן ישיר להתנהגות מסוימת, רק השפעות סביבתיות.

במחקרים שעושים היום, מוסיפים חומר מסוים ל-100 אנשים פוסט-טראומתיים שנמצאים בטיפול נפשי, והמחקר מראה שבכל אלו שהוסיפו להם את החומר הזה, הטיפול היה יותר מוצלח, כי נעשה שינוי בגנים והם הפכו לפחות חרדתיים.

במחקרים היום רואים את זה גם במיקרוסקופ, שכל גן מושפע מחומרים שאנו מפרישים לפי הסביבה, לפי הנפש, לפי מצב הרוח ולפי הרבה דברים, וזה משפיע על "הביטוי התורשתי", ואז ככה הגנים מתבטאים. אבל אין גן ישיר להתנהגות מסוימת. 20

אם כן, היום במחקר המדעי, בקרב אלו שעוסקים בגנטיקה של התנהגות יש הסכמה מאוד ברורה שאין גן של התנהגות - לא בקשב וריכוז, לא בחרדות ולא בשום דבר. יש רק מוכנות גנטית ויש בחירה לכל אחד להיות אחרת מההורים. (כמובן שאם למשל יש אימא שחולה ב"מאניה דפרסיה", ושישה חודשים שוכבת וצורחת שהיא המשיח - יש לזה השפעה סביבתית מאוד ברורה ולא צריך להאשים את הגנים כדי להסביר זאת.)

חשוב מאוד לדעת ולהבהיר זאת לפונים. כי הרבה פעמים ישאלו אתכם, "רגע, לבעלי יש בעיה נפשית, הבת שלנו יכולה להתחתן? זה לא תורשתי?" לכן אמרנו: אין תורשה של גנים ישירים של שום דבר. ומה כן יש? יש "מוכנות גנטית". וגם זה לא אומר שהילדים שלכם בכלל קיבלו את הגנים שלכם.

הבדלים בין גבר לאישה

באופן כללי, אישה צריכה יותר את הצד הקוגניטיבי. זה מחבר אותה יותר לעולמה, ואחר כך לעבודה עם החוויה הרגשית. אצל הגברים זה הפוך, הם יותר אוהבים את החוויה. האישה היא בחינת "מוח אם", שהוא מוח שמאל, האחראי על הצד הקוגניטיבי וכוחות הרצון, והגבר בחינת "מוח אב", שהוא מוח ימין, האחראי על הצד החווייתי.

למעשה זה הפוך ממה שאמרו לנו מאז ומעולם, שהעיקר אצל האיש הוא השכל והעיקר אצל האישה הוא הרגש. אבל למה תמיד אמרו לנו את זה? כי באמת לצערנו הגברים עובדים יותר מדי עם מוח שמאל, המחשבתי, הביקורתי. כאמור, במוח שמאל יש כוחות אגו של רצון, שכל, רגש. בצד ימין יש את הכוח המדמה, החווייתי, הציורי, שזה הפוך מדמיונות. הבעיה מתחילה שלא מספיק חינכו את הגברים לפתח את המוח הציורי, הרבה בגלל היותם בגלות אלפיים שנה, ואז לא היה כוח ציורי, והם למדו לעבוד רק עם השכל. ואז השכל השתלט על הלב יותר מדי. אבל באמת המטרה היא שהימין יאיר לשמאל, שהכוח הציורי יאיר את המחשבות, את הרגשות ואת הרצונות.

גברים חונכו כל כך למוח שמאל עד כדי כך שאיגוד הפסיכולוגיה בארצות הברית הגדיר את זה בצורה מדעית וטען שלגברים יש סוג של "אוטיזם". יש להם באופן אינטואיטיבי פחות יכולת לראות את השני, להרגיש את השני ולאהוב באופן אוטומטי, ולאישה בדרך כלל יש יותר נטייה כזו. ועל זה אני ממליץ: "את פתח לו", את - האישה - צריכה ללמד את בעלך לדבר על הרגשות שלו (לא ללעוג לגבר, כי "במקום שבעלי תשובה רגשיים עומדים בו אין צדיקה גמורה רגשית יכולה לעמוד"...).

משימת חייו של הגבר היא להתגבר על תכונותיו. "גבר" מלשון "התגברות", וכן "זכר" מלשון "לזכור", כי הניסיונות של הגבר הם בעיקר להתגבר ולזכור מה לא לעשות, כמו שמירת העיניים. לעבור מדמיונות ל"כוח המדמה". אדם מדומיין הוא אדם ביקורתי שחי כאמור בסוג של אוטיזם, של ביקורתיות וחוסר הכלה של המציאות. (למעשה, זה מתחיל אצל העובר בחודש הרביעי. בחודש זה מתחיל כרומוזום "XY" לייצר הורמון אנטי-מולר שמדכא את האיברים המיניים שלו, וכדי שיֵצא זכר, וככה הזכר צריך להתגבר ובונה את עצמו שלא להיות נקבה.)

לעומת זאת, אישה באה ממקום של יותר שלמות - הקב"ה ברא אותה "כרצונו". אך לצערנו ברוב הבתים האישה נמצאת בצד הביקורתי והגבר בצד ה"רחפן", ובכך שניהם מתנהגים הפוך ממה שצריך להיות. ה"גבר" כאמור צריך להתגבר ולזכור. ואילו האישה תפקידה הוא הפוך - לשכוח. ה"אישה" מלשון "נשייה", שכחה. יש לעתים תחושה אצל נשים שהן יודעות הכול, כי באמת הן פיקחות מאוד, אך התפקיד שלהן הוא קצת לשכוח, וזה הניסיון שלהן. רוב הנפילות של האישה הן דרך הפה בנתינת ביקורת. האישה רגילה לעבוד עם "מוח אם" - מוח שמאל, שהוא חושב, מרגיש ורוצה במקור, אבל תפקידה לפתח את מוח ימין, להמתיק את הדינים של עצמה. במחשבות: להיות פחות ביקורתית. ברגש: פחות להיות בהיסטריה. היסטריה זה "הסתר י-ה", חוסר באמונה. ברצון: להפחית את הרצון הכפייתי. "רצון" מלשון "ארץ", לרצות את מה שיש, אבל האמת היא - "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כך הרצון הופך להיות רצון יותר טוב, שרוצה את מה שיש, פחות תוקפני ופחות כפייתי. לכן העבודה של האישה היא להמתיק את הדינים של המחשבות ולעבוד עם הצד הרך, ההרפיה, הצד הנשי. בין היתר על ידי פעילות גופנית.

היום 35% מהזוגות מתגרשים, ויש עוד רבים שחיים ב"גירושין אמוציונליים", כלומר בסוג של שותפות חצי-חצי, ורק כ-10% מהזוגות חיים באמת בהרמוניה. מתוכם 90% בנו את עצמם מתוך נפילות, דרך התמודדות, כי המפתח של פיתוח כוח המדמה - זה דווקא השהייה בחסר. התרבות של המערב - כפי שרבי נחמן אומר 21 ראשי תיבות: "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), בכי לדורות על תרבות שמדכאת את צד ימין ונותנת המון דמיונות. בשביל לבנות את תחושת החסר, צריך לדעת כי כשיש קושי - מתמודדים איתו, לא בורחים מזה, לא מפחדים מזה, אלא מבינים שכל ריחוק צריך קרבה. במקום לבנות בית חולים תחת הגשר, נכשיר את הגשר עצמו.

1. ראו: מדרש רבה, איכה ב, יג.

2. תהלים פה, יב.

3. מהר"ל, גבורות ה, פרק ה: "אפילו הפכים משלימים להיות הכל בלי חיסרון... וזהו עניין האחדות, שאין לעניין האחדות רק שהוא הכל, ואין חוץ ממנו... וכל שההפכים יותר רחוקים זה מזה, יותר ראויים לצאת זה מזה, שבשביל כך הם הכל, במה שזה קצה האחד, והשני הוא הקצה השני". וראו עוד בחידושי אגדות, נדה ט, א; באר הגולה הבאר החמישי, בביאורו על הפסוק איוב יד, ד, "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

4. מתוך פרקים ג, ד, ה. מדרש זה מיוחס לרבי עקיבא ורבי ישמעאל: "וכל מה שברא בתמורה בראו, אילולא מות לא היה חיים, ואילולי חיים לא היה מות, ואילולי שלום לא היה רע ואילולא רע לא היה שלום... אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהם טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים. אלא "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים" (קהלת ז, יד) ...ברא חן וברא כיעור, זכרים ונקבות, ברא אש ומים, אור וחושך... אם אין צדיק, אין רשע, אמר רשע לצדיק: צריך אתה להחזיק לי טובה, לולי שאני רשע מאין היית ניכר? אלו היו כל בני אדם צדיקים לא היה לך יתרון. הרי אמרנו לכל יש תמורה... אבל הקדוש ברוך הוא אחד שאין לו שני, ואין אדם יודע היכן מקומו, ולא המלאכים, ומהללים שמו יודעים היכן מקומו שנאמר (יחזקאל ג, יב) ברוך כבוד ה' ממקומו".

5. כדברי המשפט שז'אן פול סארטר שם בפיו של גרסאן, גיבור המחזה "בדלתיים סגורות": "האחר הוא הגיהינום".

6. תהלים צב, ג.

7. נצטט כאן כמה חוקרים בולטים:

"התקווה טבועה ביכולת המנטאלית האישית של כולנו, ומהווה בסיס לשינוי עתידי ולהתמרה. התקווה היא תופעה רצופה המתרחשת לאורך כל שלבי הגדילה וההתפתחות באופן מודע ובלתי מודע, והיא הכרחית לגדילה, לחיים ולשינוי" (לוי, 2006). "לאחר משבר ממלאים התקווה והחוסן האישי תפקיד ייחודי ומשמעותי להתמודדות, צמיחה והחלמה" (כהן, פראשה ומרכוס, 2009).

הפסיכולוג הנודע אריק אריקסון מתייחס אל התקווה כמשאב שמקדם צמיחה (אצל מיטשל, 2003). התקווה לדעתו היא "הראשונה והבסיסית ביותר מבין 'הסגולות החיוניות' המעוררות באדם חיות החודרת לכל שלב ברצף חייו".

מיטשל (2003) הגדיר תקווה כ"חיפוש אחר מרחב פסיכולוגי שבו העצמי יכול למצוא התחלה חדשה לקראת התעצבות והתגבשות".

יעקובי (1989) מגדירה תקווה כציפיות של הפרט לעתיד ביחס לעצמו ולחייו. לדבריה, זהו "תהליך נפשי פעיל המתעורר כתגובה לאיום במגמה להתמודד עימו, וכולל התמודדות עם משימות ומטרות תוך הבנת פשרן ומשמעותן". התקווה מתוארת כ"אזור מוגן" - אי של ביטחון בים של פחדים ודאגות.

בספרו "מה זאת אהבה", כותב יובל (2005): "התקווה קשורה למוטיבציה, והיא בת בריתה הנאמנה של האהבה. התקווה העיקשת אינה זרה לנו ורובנו ממשיכים לאהוב גם נוכח קשיים, מכשולים וסכנות". הוא מוסיף כי "התקווה נמצאה כמרכיב הכרחי לתהליך השיקום וההחלמה... לצד קביעות, נוכחות, ביטחון, הכלה ואמון. בתהליך השיקום... התקווה של המטפל ושל בני המשפחה מושפעת מהמשאבים, המוטיבציה, המעורבות והשותפות של כל אחד מהם בתהליך. זהו תהליך מתמשך, מורכב, דינמי ומשתנה".

דונלד ויניקוט טוען כי "התקווה והכמיהה בחייו של המטופל צריכות לעבור תהליך הבשלה, וכי בטיפול יש לעוררן ולהחיותן כדי שתוכלנה לצמוח ולהתפתח לכדי תקוות בוגרות" (אצל: מיטשל, 2003).

8. ראו עוד:Snyder, C. R. (2002). "Hope theory: Rainbows in the mind". Psychological Inquiry, 13, 249-275. Snyder, C. R., Feldman, D. B., Shorey, H. S., & Rand, K. L. (2002). "Hopeful choices: A school counselor's guide to hope theory". Professional School Counseling, 5, 298-307.

9. בספרה "טראומה והחלמה", 1995.

10. ראו עוד: אבירם ולנגר, 2004.

11. תיאוריה זו מכונה "צמיחה פוסט-טראומתית" (PTG), לפיה מתמודדים עם מצוקה פסיכולוגית בעקבות טראומה יכולים לצפות לעתים דווקא לצמיחה חיובית בעקבותיה. פותחה על ידי הפסיכולוגים ריצ׳רד טדסקי ולורנס קלהון.

12. זוהי תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית, האחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה.

13. המחקר גם מראה כי ההמיספרה השמאלית מוטית לכיוון של התנהגות חברתית ושל אפקט חיובי, ואילו ההמיספרה הימנית מוטית לכיוון של חרדה, חשדנות ועוררות יתר. איזון נכון בין ההמיספרה הימנית והשמאלית מאפשר לנו ויסות אמוציונלי.

14. כך למשל חרדות באות בשל הפער בין הרצוי למצוי, שזה פער בין מוח שמאל הרוצה למוח ימין המציאותי. כך גם חוסר ויסות רגשי, הנובע מחוסר בפיתוח הרגשי הנכון של מוח ימין. המווסת של הרגשות נמצא במוח ימין. כך גם אדם מכור. הוא לא מספיק פיתח את "כוח המדמה" שלו, לכן מחפש דמיונות. גם חוסר ריכוז, זה משום שאין לו יישוב הדעת, שבא ממוח ימין. כך גם השורש של אהבה עצמית ואהבה לכל אדם - זה פיתוח של כוח המדמה. כשאדם רואה את הטוב שבכל אחד, הוא נעשה אוהב. כך גם בנושא של חינוך ילדים, של תוכחה, זהו נושא של נוכחות. כשאני נוכח ופחות שיפוטי וביקורתי, ועם יותר אהבה, אני מצליח לגעת ולחנך.

בתוך הספר נפרט בכל פרק איך הבעיה נובעת משימוש לא נכון במוח שמאל.

15. חמש היכולות העיקריות של האינטליגנציה הרגשית הן: מודעות עצמית - רגשית. ניהול (ויסות) רגשות (שליטה רגשית). יצירת מוטיבציה עצמית. אמפתיה - רגישות והכרת רגשותיהם של אחרים. כישורים חברתיים - פיתוח ושמירה על מערכות יחסים לאורך זמן. ראו עוד: Salvoy, & Mayer, 1990.

16. ברכות לג ע"ב.

17. ראו עוד: Dabrowski & Piechowski, 1977.

18. ראו עוד: Mendaglio, 2007.

19. שבת קנו ע"ב.

20. מה הביא את החוקרים לעשות מחקרים אלו? להלן מחקר שנערך לפני כ-50 שנה בארצות הברית עם תאומים. התאומים אומצו אצל שתי משפחות שונות והפוכות מההורים הביולוגים. החוקרים מצאו שאף על פי שהתאומים אומצו אצל משפחות מאוד שונות, הגן הוא זה שקבע. כלומר: אם ההורים הביולוגים למשל היו סכיזופרנים, והילדים גדלו במשפחות מאמצות בריאות, בסוף גם הילדים נהיו סכיזופרנים, ואז הוכיחו שכביכול הכול כן תורשתי ואין השפעה של הסביבה, והגנים כן קובעים מה האדם יהיה. ולכן ערכו את המחקרים החדשים שקבעו הפוך, שאין גנטיקה בזה, רק "אפיגנטיקה".

ובעקבות הגילויים האלה של ה"אפיגנטיקה" עשו עוד מחקרים והוכיחו בדיוק הפוך... כי במחקרים האלה הכול עניין של מה אתה רוצה שתהיה התוצאה - המציאות עצמה פחות משנה...

21. ראו לקוטי מוהר''ן, חלק ב, סז.