תוגת השמאל

פרק ראשון

על חלום ושברו

1

לפני שמלאו לו עשר שנים נטל יוסי ביילין עט ונייר, וכתב את השורות האלה:

עייפתי

עייפתי עד למאוד

כהו כוחותַי מלשיר

נסתיימו חלומותי

תמו מנגינותי

הוי, זקנתי

זקנתי עד למאוד

חלשה ידי מלכתוב

ולא אוכל עוד לשיר

זקנתי

זקנתי עד למאוד

עד למאוד.

כשהוא מוקף בתמונות של מנהיגי התנועה הציונית, שפיארו את סלון בית הוריו, אולי לא נותרה לילד ברירה אלא לחוש עייפות. כובד משקלה של ההיסטוריה היהודית נערם על כתפיו בבית משפחתו כמעט מאז יצא לאוויר העולם.

יוסף ביילין נולד ב־12 ביוני 1948, בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. אביו השתתף במלחמה, ולכן נעדר מהלידה. הוא נקרא על שם סבו, אביה של אמו, יוסף ברגמן. הסב נפטר שנתיים לפני כן, אך ביילין הילד חש בקיומו, שכן צילו הדומיננטי של הסב הוסיף לרחף בבית.

ברגמן נולד ב־1880 בפּינסק, בֶּלָרוּס, למשפחה אדוקה. בדומה לרבים מבני דורו, במהלך נעוריו הוא התרחק מהדת, והחליף את עולם הישיבה וההלכה היהודית בעניין הולך וגובר בעקרונות הכלכלה, שאותם למד בכוחות עצמו. מאז בחרותו היה בנקאי, ובמקביל עקב בעניין אחר ההתפתחויות בתנועה הציונית. הגיבור שלו היה בנימין זאב הרצל, ובהשפעתו בחר לנתב את חייו גם למסלול הפוליטי. בגיל עשרים ושתיים נבחר ברגמן כציר לקונגרס הציוני החמישי, שהתכנס ב־1902, ושנה לאחר מכן השתתף בקונגרס השישי, שנודע לימים כ"קונגרס אוגנדה", או "קונגרס הבכי", והיה אירוע בעל השפעה מכרעת על חייו.

הזיקה לארץ ישראל עמדה במרכז תפיסתו של ברגמן את התנועה הלאומית היהודית המודרנית. מכיוון שכך, הצעתו המפורסמת של תיאודור הרצל לבחון את האפשרות ליישב יהודים נרדפים במזרח אפריקה ("תוכנית אוגנדה"), כ"מקלט לילה", כפי שכינה זאת סגנו מקס נורדאו, גרמה לברגמן להתאכזב אכזבה עמוקה מהמנהיג שאותו העריץ ובו תלה את תקוותיו האישיות והלאומיות. להרצל — שממילא התחבט בספרו "מדינת היהודים" בין התיישבות בפלשתינה לבין התיישבות בארגנטינה — היו שיקולים רבים שהביאוהו לאמץ את הצעת הבריטים ולתמוך בשיגור משלחת שתבחן את האפשרות להתיישבות יהודית במזרח אפריקה. כמדינאי מתוחכם, גם אם נאיבי באמונתו כי תוכניותיו יתממשו באמצעות המאבק הדיפלומטי שניהל כמעט לבדו, קיווה הרצל כי ריכוז קהל יהודי עצום באפריקה לא רק יביא פתרון זמני למצוקת היהודים, אלא גם יגבש אותם כגורם פוליטי משמעותי. הוא סבר כי יש חשיבות מדינית רבה לחסות הבריטית שתינתן להתיישבות באוגנדה, שכן היא תהיה תמריץ להכרה ביהודים כלאום הזקוק לריבונות ומסוגל לה. ואולם אף על פי שלדידו של הרצל אופציית אוגנדה נועדה לשמש, במובנים רבים, מעין חזרה גנרלית לקראת התארגנות קולקטיבית להתיישבות בארץ ישראל,1 ציונים רבים, ובהם ברגמן, הגיבו להצעתו בשלילה, ועשו זאת בדרמטיות רבה, שכללה גינוני אבלות.

חשוב לשוב לדיון קצר בהצעת אוגנדה בהקשר של סיפורנו, שכן מארג השיקולים המדיניים השכלתניים של הרצל התעלם ממרכיב בסיסי אחד, שהאדישות כלפיו ליוותה גם את נכדו של ברגמן, יוסי ביילין: עוצמת המיתוסים הדתיים הקמאיים שהשפיעו על התנועה הלאומית היהודית המודרנית מאז היווסדה. הציונות, כידוע, נוצרה במידה רבה בעקבות המפגש של היהדות עם המודרנה ותופעותיה. במובן הזה, אחת ממטרותיה בעיני הרצל היתה לחולל מהפכה בתולדות העם היהודי, אשר תכליתה היתה, בין השאר, יצירת תרבות חליפית לזו המסורתית־רבנית כפי שהתפתחה בימי הגלות. כלומר, הלאומיות נועדה להחליף, לרשת, את הדת.2 ואולם בפתח המאה ה־21 כבר ברור כי את היחסים בין דת ולאום בציונות יש לקרוא כמערכת מורכבת וסימביוטית יותר מראשיתה. הציונות כתופעה אמנם שאבה מערכי עידן הנאורות וההשכלה, שעיצבו את השקפת עולמו של חוזה המדינה, אך בה במידה היא ינקה ממושגי העבר הדתי והזינה אותם מחדש.3

בניגוד ל"תזת החילון" — תזה שרווחה בעולם המערבי עד שנות השישים של המאה ה־20, והתייחסה למודרנה כאל תהליך אבולוציוני שבו ידעכו העולם הדתי, מוסדותיו ומושגיו4 — מחקרים עדכניים של "ביקורת החילון" מדגישים את קיומן הבולט של תופעות דתיות, ותיקות או חדשות, המתקיימות ומתעצמות בתוך המודרנה, ואף שואבות ממנה.5 ההבחנה בין דת וחילון היא, לפיכך, מורכבת, והחילוניות עצמה אינה עומדת בסתירה לעולם הדתי, אלא "ניזונה מן התיאולוגי ומקיימת דיאלוגים מסוגים שונים עמו".6 הדבר נכון לא רק לגבי התנועה הציונית. רוב התנועות הלאומיות, אף שנולדו מתוך הנאורות וערכיה ואף שהן פרק בתהליך הסֶקוּלַריזציה (חילוּן) של העולם, מתאפיינות בשניוּת ביחסן לדת: מצד אחד הן שאפו לקִדמה והציגו מערכת מושגים רציונלית ואוניברסלית — שטמנו בחובם התנגדות להשקפה שהעמידה את האל ״ונציגיו״ במרכז ההוויה — אך מצד שני, הלאומיות שגשגה דווקא משום שהציעה נראטיב המשמר, בגוונים ובדפוסים שונים, מושגים דתיים, שנועדו להקפיד על הזהות הפרטיקולרית הישנה של בני האדם. במובנים רבים ניתן, אפוא, לראות בלאומיות תופעה דתית בפני עצמה.

התנועה הלאומית המודרנית של היהדות, שבה מעולם לא התקיימה הפרדה בין דת ולאום, היא מקרה בולט יותר ומובחן יותר של האמביוולנטיות הזאת. שהרי גם מי שמפרש אותה כשבר ברציפות ההיסטורית היהודית, כתופעה חילונית חדשה בתולדות עם ישראל, יתקשה להתכחש לכך שהרעיון הכרוך בשיבה לארץ ישראל והשאיפה לקיבוץ גלויות מעוגנים בשיח הדתי.7 בצדק קבע אמנון רז־קרקוצקין כי " [אף על פי ש]הממד התיאולוגי איננו בלעדי לציונות, ומצוי במוקד של תודעות לאומיות רבות, באירופה ובמקומות אחרים, הציונות התייחדה בכך שהתודעה הלאומית היתה בה מלכתחילה פרשנות למיתוס הדתי ולא תחליף לסיפור שעמד במוקד הזהות הקודמת. המגמה לחילון התודעה הדתית לא התבטאה בניטרולה, או בניתוק מן המיתוס, אלא בפרשנות הלאומית שהוענקה למיתוס. הסקולריזציה התבטאה בהלאמתה של הדת, מצד אחד, ובהענקת משמעות תיאולוגית לפעילות הפוליטית, מצד שני".8

כשהרצל העלה את הצעתו להתיישב באוגנדה, ולוותר לפחות לזמן־מה על ארץ ישראל, המיתוס המקודש, הוא לקה בהערכת עוצמת הממד הדתי בקרב החילונים שתמכו בו, ולא העריך נכונה את הזעזוע שתעורר ההצעה בקרב רבים ממשתתפי הקונגרס. אף על פי שהצעתו זכתה לרוב של 295 צירים, ואף שהצביעו בעדה גם נציגי הפלג הדתי "המזרחי" — אשר, למרבה האירוניה ההיסטורית, היו מתונים יותר מהחילונים דווקא משום שאמונתם הפרידה בין פעולות ב״עולם הזה״, שעליהן ניתן להתפשר, לבין השאיפות המקסימליסטיות המכוונות ל״אחרית הימים״ — את הרושם הותירו ההתייפחויות של מתנגדי ההצעה, שרובם באו מקרב יהודי רוסיה, ואשר נטשו בהפגנתיות את האולם שבו נערך הקונגרס.

אחד מהם היה יוסף ברגמן, שמעולם לא סלח לחוזה המדינה על הצעתו. כמעט בן יום נעשה גיבורו למגלמו של שבתאי צבי, משיח השקר. אף שהרצל נפטר כשנה לאחר הקונגרס השישי, ובקונגרס שבא אחריו ב־1905 הוסרה ההצעה מעל סדר היום (וממילא התחוור כי חברי המשלחת לאוגנדה סברו כי המקום אינו ראוי להתיישבות יהודית), פרשת אוגנדה נחרטה עמוק־עמוק בתודעתו של ברגמן, והיחס לארץ ישראל עמד במוקד הדיונים של צאצאיו. אם כי ברגמן ודאי לא היה יכול לשער שארץ ישראל תעמוד גם במוקד הפעילות הפוליטית של נכדו — כאחד מאדריכלי התוכנית לחלוקתה בין היהודים לפלסטינים בשנות התשעים של המאה ה־20 — וכי הממד הדתי בתנועה הציונית יהיה בעל השפעה לא מבוטלת גם על כישלון התהליך שנכדו יימנה עם מתכנניו.

2

את מקומו של הרצל תפס מנחם אוסישקין, שהתעמת עם נשיא הקונגרס הציוני שקדם לו בנושא תוכנית אוגנדה. ברגמן עצמו הכיר את אוסישקין עוד לפני משבר אוגנדה, וההערכה ביניהם היתה הדדית: אוסישקין התרשם מכישוריו הפיננסיים של ברגמן, ולאחר שחובבי ציון בחרו בו ב־1902 לראשות "ועד גאולה", שנועד לעסוק ברכישת קרקעות בארץ ישראל ובמכירתן לאנשים פרטיים (בהמשך הפכה היוזמה ל"חברת גאולה"), הוא ייעד את ברגמן לעמוד בראש בנק ציוני שהיה אמור לקום ברוסיה.

אבל מהפכת 1917 ברוסיה שיבשה את התוכנית, ובעקבות כך החליט ברגמן לממש את חזונו הציוני. בשנת 1923 הוא עלה לארץ ישראל עם אשתו רבקה ועם שני ילדיו, ברוך וזהבה. המשפחה התגוררה ברחוב קלישר 24 בעיר העברית הראשונה, תל אביב. יוסף ברגמן חינך את משפחתו להקפיד על סממני המסורת (בבית שמרו על כשרות), אם כי גינוני הדת נועדו לבטא את הייחוד הלאומי, ומקומו של האל כגורם טרנסצנדנטי נפקד. אף על פי שאין להטיל ספק בלהט הציוני של בני הבית בבית, הזהות המפלגתית שלהם היתה עמומה. בהשפעת מנחם אוסישקין, ובדומה לרוב הציונים בני זמנם, השתייכו הברגמנים לזרם המכונה "ציונות סינתֶטית", שביקש לשלב את הפעילות הדיפלומטית של הציונות המדינית עם ההתיישבות בארץ ישראל של הציונות המעשית, ותו התקן היה "ציוני סתם". כלומר, אנחנו ציונים שאינם מפלגתיים, כאידיאולוגיה.

עם עלייתו ארצה זכה ברגמן במשרה יוקרתית: הוא התמנה למנהל בנק הלוואה וחיסכון ברחוב הרצל בתל אביב, משרה שהחזיק בה עד יום מותו ב־1946. זאת היתה משרה מתגמלת למדי, ומשפחת ברגמן חיה ברווחה, והשתייכה למעמד הבינוני־גבוה. בימי היישוב היא נמנתה עם מספר קטן של משפחות שהחזיקו בקו טלפון פרטי, במקרר חשמלי ובמכשיר רדיו.

זהבה ברגמן התחתנה לימים עם פקיד בנק בשם צבי ביילין. לאחר החתונה התגוררו השניים בבית הוריה של זהבה. ב־1937 נולד בנם הבכור ינון, לימים מנהל השירות הבולאי של ישראל, ואחת־עשרה שנים אחר כך נולד בנם יוסי (על אף השנים הרבות שהפרידו ביניהם, נעשו שני האחים חברים טובים.) מכיוון שרחוב קלישר היה סמוך לאחת המפקדות הקדמיות של ה״הגנה״, והבית עצמו נעשה עמדה של ה״הגנה״, נחשב האזור מסוכן למגורים. בחודשים הראשונים לחייו גדל יוסי אצל קרובים, שביתם נחשב בטוח יותר.

אלה היו ימים מעוררי השראה במשפחת ביילין: חלום העצמאות התגשם ואווירת ה"מחורבן לתקומה" הורגשה היטב. אבל בתחומים אחרים היו העניינים יגעים יותר. מאז מות הסב חלה נסיגה ניכרת ברמת החיים. מכשיר הטלפון נותק והמקרר החשמלי הוחלף במקרר קרח. (את הקרח נהגו בני המשפחה להביא משוק הכרמל בצעידה מהירה וזהירה כאחת, מחשש שהקרח ייפול או יימס בחום הלוהט של חודשי הקיץ.) בחורף נהגו להבעיר עצים כדי לחמם את דוּד האמבטיה, ואת קצות הנעליים של הילדים נהגו לחתוך, כדי שכף הרגל תוכל להמשיך לצמוח ללא הפרעה וכך להימנע לזמן־מה מקניית נעליים חדשות. אבל מספר הספרים שעל המדפים בסלון, ברובם כאלו הנוגעים להיסטוריה יהודית ולציונות, הוסיף לגדול. בבית הקפידו לשמר את ההון התרבותי גם בימי המצוקה. ומעל הכול הוסיפה לרחף רוחו של הסב.

חדר עבודתו, שנקרא בפי המשפחה "הקבינט", נותר כשהיה בימי חייו. איש לא העז לתפוס אותו, או אפילו לשנות את העיצוב שלו. מקל ההליכה נותר תלוי בגאון על הקיר לצד ספריו. מחוץ לחדר היו קירות הבית מעוטרים בדיוקנאות לרוב של ראשי הציונות. בלטו בהם פניהם של אוסישקין וויצמן — כמעין אלטרנטיבה לתמונתו של הרצל שהיתה שגורה על פי רוב בבתים ציוניים אחרים. אבל לא רק דיוקני מנהיגי הציונות פיארו את הבית. ביילין הילד גדל גם במחיצתם של תצלומי הרוגי הפוגרומים ברוסיה של ראשית במאה ה־20. הוא לא דיבר מעולם בפומבי על השפעת התצלומים, אם כי ייתכן שהיה להם חלק בשיר שכתב על עייפותו מחייו. לאחר שכבר נעשה פוליטיקאי, ונכון היה להשקיף על ילדותו מפרספקטיבה מאוחרת, הגדיר את עצמו בשנים אלה כ"ילד רציני שנטל על עצמו משימות לאומיות גדולות. גדלתי בבית מפחיד מבחינה זו".9 למעשה, עד עלייתו לכיתה א' איש לא סיפר לו כי סבו עבר מן העולם, והגרסה המשפחתית היתה שנסע לאמריקה. במובנים רבים הוא חש, במהלך שנותיו הראשונות, כ"נכד של". אף ששמו של סבו לא היה מוכר לציבור הרחב, הוא היה ממייסדי המערכת הבנקאית בארץ. רק בדיעבד הבין עד כמה אמו, שהעריצה את אביה, התקשתה להתגבר על מותו.

3

צבי ביילין, אביו של יוסי, גדל בוורשה במשפחה מיוחסת פחות מזו של אמו ומסורתית יותר ביחסה לדת. ב־1926, כאשר היה בן שש־עשרה, הוא עלה לארץ עם משפחתו במסגרת העלייה הרביעית. מן המפורסמות הוא כי העולים בעלייה הזאת באו לארץ מטעמים מגוונים. משפחת ביילין היגרה בעיקר מתוך הרצון לממש את הזיקה לארץ ישראל בהתאם לממד הלאומי בכתבי המסורת. מעין ציונות אינטואיטיבית, ללא הכרה מעמיקה עם הוגי התנועה הציונית וכתביהם. אמו של צבי, רחל, התקשתה עם בואה ארצה להסתגל לשפה העברית. היא לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, וכל חייה דיברה יידיש, שפה שהנחילה בהמשך גם לנכדה יוסי. על הסרטיפיקט של אבי המשפחה זאב נכתב כי מקצועו נגר, אך בארץ הוא היה פקיד בנק זוטר. לאחר מות רעייתו הוא עבר לגור בביתם של בנו צבי וכלתו.

צבי סיים את לימודיו בתיכון הרצליה והתנדב ל"הגנה". הדתיות שלו היתה דומה לדתיות המתונה שהביאו עמם רוב יהודי ארצות האסלאם עם עלייתם ארצה בשנות החמישים.10 כמותם, זיקתו לציונות לא נבעה מכך שהיה אמון עם עלייתו על כתבי הוגי הציונות. הוא זיהה את התנועה הלאומית כחוליה מודרנית על רצף ההיסטוריה היהודית, המעוגנת בתרבות הדתית, ולא כרעיון מהפכני בהשראת הלאומיות שהתסיסה את עמי מזרח ומרכז אירופה.11 בהתאם לכך, בערבי שבת נהג לחבוש כיפה ולערוך קידוש, אך את בתי הכנסת פקד בעיקר בשבתות ובחגים. בשבתות המשיך מבית הכנסת למשחקי כדורגל, בעיקר אלה שנערכו באיצטדיון באסה ביפו.

צבי ביקש להנחיל לבנו את יחסו לדת, אבל יוסי, שעד היום מגדיר את זהותו בראש ובראשונה כ״יהודית״,12 התקשה להשלים, כמנהגם של צעירים, עם דרכו של אביו. הוא ראה סתירה שאינה ניתנת ליישוב בין בית הכנסת לכדורגל בשבת, וביקש להכריע בין שתי האפשרויות: דתי או חילוני. בדומה לישראלים רבים שעיצובם כנערים התרחש בשנות השישים, גם ביילין לא הושפע מהמהפכות החברתיות והתרבותיות של אותו עשור. הוא נותר ספון בעולמן הפנימי של הציונות ושל היהדות, ואף על פי ששאלת קיומו של האל לא בערה בו, הוא בחר לממש את יהדותו בהקפדה יתרה על המסורת. מאז שחגג בר מצווה ועד שהיה באמצע שנות העשרים לחייו הניח תפילין בקביעות, הקפיד על כשרות, שמר על קדושת השבת והתפלל בבית הכנסת השכונתי. בתיכון הלך העניין שגילה במצוות הדת היהודית ועקרונותיה והעמיק כל כך, שהמורה שלו לתלמוד זיהה בו פוטנציאל ללימודים בישיבה וניסה לשכנעו בכך. אביו התנגד.

לימים העיד ביילין כי מעולם לא ראה את עצמו חוזר בתשובה. עם זאת, העניין שגילה בדת לא היה בגדר אפיזודה חולפת. גם כשהתגייס לצבא הקפיד על שני מסטינגים — האחד לאוכל חלבי והאחר לבשרי.

אביו לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מדרכו של בנו, אך נמנע מלהתעמת עמו. צבי ביילין היה אדם נוח לבריות, תאב ידע וחובב ספרות, שלא הצליח לממש את חלומו להיות סופר או עיתונאי, ונאלץ להמשיך לעבוד כפקיד בנק. הוא היה קרוב מאוד לילדיו, והשתדל שלא להחצין את תחושת ההחמצה בחייו כדי שלא להכביד עליהם, אף שקשה היה שלא להבחין בכך. הוא הקפיד על שירות כחייל מילואים, ובמסגרת זו חווה גם את מבצע סיני ב־1956.

לאחר שהבין כי צורכי הפרנסה אינם מאפשרים לו לעזוב את עבודתו בבנק, הוא הכין את עצמו לקראת הפנסיה, כדי שיוכל לפחות אז להתפנות לכתיבה ״במשרה מלאה״, בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. עד אז מצא לפרקים דרכים לשלב בין מקצועו הבנקאי לתחביבו. בשלב מסוים הוא הצליח להשיג משרה חלקית בעיתון "הדור", אבל לרוע מזלו העיתון נסגר זמן קצר לאחר מכן. בהזדמנות אחרת עלה בידו למזג במידת־מה את העבודה בבנק עם חלומו המקצועי כשנעשה למנהל החשבונות של אגודת העיתונאים, וערך שני עיתונים פנימיים של בנק לאומי ("אגרת" ו"ביתנו"). בערבי שבת הוא נהג לבקר, מלווה בבנו יוסי, בכינוסי עיתונאים שנערכו בכיכר מוגרבי בתל אביב, ועם הזמן נהג לפקוד עם בנו גם את בית סוקולוב בתל אביב, כדי להאזין לשיחות של עיתונאים שראיינו את עמיתיהם במעין ״שבת תרבות״ פתוחה לקהל הרחב.

צבי היה אוטודידקט מובהק. הוא לא מצא אמנם את הפנאי לרכוש השכלה אקדמית, אבל למד שפות שונות. הוא היה בקיא בערבית, באנגלית ובצרפתית, והיה לו גם ידע בסיסי בלטינית. הוא נפטר ב־1972, כאשר היה בן שישים ושתיים בלבד.

לימים, כשהרהר בהסתלקותו של אביו מהעולם, חש ביילין עצב על שאביו לא מימש את הפוטנציאל שהיה גלום בו. בה בעת הוא העריך את אביו (וההערכה הזאת רק הלכה וגברה עם השנים) על שמתוך רצון להקל על ילדיו הוא נמנע מלהחצין את תסכולו.

סיפור חייה של אמו זהבה היה שונה. גם היא הקפידה לשמור מסורות דתיות מסוימות, ובהן כשרות, אם כי עשתה זאת כחלק מהיידשקייט ולא מתוך אמונה בדברי אלוהים חיים. היא בחרה ללמוד ערבית ספרותית באוניברסיטה העברית, אבל החלטתה לא נבעה מאידיאולוגיה ברורה באשר לצורך להבין את "האחר", או מתפיסה מוקדמת של מטענו העמוק של הסכסוך הציוני־ערבי במזרח התיכון. מבחינתה היה מדובר בהכרה מעשית, פרקטית, בצורך לתקשר עם תושבי הארץ הערבים.

את חשיבות התקשורת עמם הפנימה לאחר שיום קיץ אחד בשנות השלושים חשה ברע בדרכה לביתה, ועגלון ערבי עצר לברר לשלומה וניאות להסיעה לבית החולים. העובדה שהשניים לא היו מסוגלים לשוחח במהלך הנסיעה הצטיירה בעיניה כאבסורד שיש לתקנו.

לאחר שרכשה בקיאות מסוימת בערבית החלה זהבה לעבוד בעיתון "דבר" ככתבת המופקדת על התחום הערבי. אבל היא לא התמידה בעבודתה, ואף הפסיקה את לימודי הערבית בעיצומם, ועוד לפני שהשלימה את התואר בהם פנתה ללימודי תנ"ך וארכיאולוגיה. גם בתחום הזה מצאה את נקודת ההשקה בין האקדמיה לעיתונות, ולימים השתתפה בהגשת פינת פרשנות שבועית ב״קול ישראל״ על סיפורי המקרא. בזכות הפינה הזאת היא אף הוזמנה להשתתף בחוג התנ"ך המפורסם של דוד בן גוריון והנשיא יצחק בן צבי. היא נפטרה ב־1994, כאשר היתה בת שמונים וארבע.

הסוגיה הלאומית עמדה במרכז חיי משפחת ביילין, וניכרה גם בברכות שהעניקו זה לזה באירועים משפחתיים. הקדשות לכבוד ימי הולדת לוו במליצות כמו "לרגל י"א שנים לשחרורנו" (לעתים הוחלף "לשחרורנו" במילה "לגאולתנו"), או בציון "במלאת כך וכך שנים להכרזת בלפור". מן הסתם, החג החשוב בלוח המועדים היה יום העצמאות. ביום הזה נהגו ההורים להדליק נרות, ולהזמין אורחים לביתם. האווירה הזאת השפיעה על השקפת עולמו של ביילין הילד והנער. כשבני כיתתו התבקשו להביא לכיתה חפץ אמנותי שנמצא בבית הוריהם, הגיש ביילין הנלהב למורה תמונה של אחד העם. המורה סירב להתייחס לפורטרט כאל יצירת אמנות.

עם זאת, לא ניתן להגדיר את בית משפחת ביילין כבעל זיקה מפלגתית מוגדרת. אף ששירת ב"הגנה" והיה חבר בהסתדרות, סירב צבי להיות חבר מפא"י. הוא חש הערכה לזאב ז'בוטינסקי, אם כי לימים הסתייג למדי ממנחם בגין ומחרות. על פי רוב החזיקו ההורים בעמדות דומות, אם כי לא תמיד. רצח חיים ארלוזורוב ב־1933 עורר חילוקי דעות בבית. צבי טען כי טופלים על הרוויזיוניסטים האשמות שווא וחשד כי ידם של הערבים היתה ברצח. זהבה סברה כי ידם של תומכי ז'בוטינסקי היתה במעשה והצביעה על מוטיבים פאשיסטיים במחנה הרוויזיוניסטי. משלא הגיעו להסכמה, וכדי למנוע התלקחות, החליטו שלא לדון עוד בנושא. לאחר הקמת המדינה התאחדו בהערכתם את סגולותיו של ראש הממשלה הראשון, בן גוריון.

ב־1953 הפתיע "הזקן" בהודעה שהוא מתפטר מתפקידו ומחליף את החיים הפוליטיים בחיים בשדה בוקר בנגב. רבים מהישראלים נתקפו חרדה מפני הבאות. זלמן ארן, מבכירי מפא"י ושר החינוך בשנות החמישים והשישים, שיקף את הלוך הרוח הציבורי כאשר כתב לבן גוריון: "אני מתחנן אליך, אל תעשה זאת. העם האומלל הזה והמדינה הטרגית הזאת, אין בכוחם לשאת זאת".13

גם הוריו של ביילין נזעקו. ביילין בן החמש הפנים זאת. כשהגננת סיפרה על התפטרותו של ראש הממשלה, התקשה ביילין להשלים עם הבשורה והתבודד על ספסל לבדו בדרך חזרה לביתו. קסמו של בן גוריון אפף אותו גם לאחר ש"הזקן" חזר ב־1955 לחיים הפוליטיים וביילין היה לתלמיד בית הספר היסודי. פעמים רבות נהג לטייל בשדרות קרן קיימת (כיום שדרות בן גוריון) בציפייה לראות את ״הזקן״ יוצא מביתו או נכנס אליו.

בדומה להוריו — ועל אף העניין הרב שגילה בשדה הפוליטי — גם יוסי לא החזיק בנעוריו בזיקה ברורה למפלגה מסוימת. בן גוריון נתפס בעיניו כאבי האומה, כמנהיג ממלכתי, ולא כמנהיג מפא״י המצוי ביריבות עם פלגים שונים בחברה ובמערכת הפוליטית. לקראת ימי הבחירות השתדל אביו לחשוף אותו למצעי ולכנסי הבחירות של רוב המפלגות. בכלל, מערכות הבחירות הביאו לשיא את יחסיו עם אביו: הם נהגו לצאת יחדיו לעצרות של מתמודדים שונים. בזיכרונו של ביילין נחרטו נאומיו של בגין בכיכר מוגרבי ושל משה דיין בשוק הכרמל. יחד עם אביו הוא צפה גם בנאומי שרת ובן גוריון, והשניים לא דילגו גם על האזנה לדברי בר הפלוגתא של בן גוריון, נחום גולדמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1968-1956. עם זאת, לסקאלה הפוליטית שלהם היו גבולות ברורים. משה סנה, שהצטרף למפלגה הקומוניסטית, היה מחוץ לתחום. עבור אביו של ביילין הרעיון הקומוניסטי הצטייר כאיום העיקרי על הציונות, ואף שהיה, כאמור, חבר הסתדרות, נהג לעבוד, בהתרסה גלויה, בחג הפועלים, האחד במאי.

גם את אהבת הקריאה ספג ביילין מאביו. מאז למד קרוא וכתוב שקע ביילין בספרים. ספרי היסטוריה ותולדות הציונות היו מועדפים, אך הוא לא נרתע גם מספרות העולם, ובנעוריו נהנה מ"מאהבה של ליידי צ'טרלי" של ד"ה לורנס כפי שנהנה מ"מלחמה ושלום" של טולסטוי. היו לו משמעת וחריצות שאינם שגרתיים בקרב בני גילו, ואפילו אביו רטן לפעמים על נטייתו להסתגר בחדר ולקרוא, ועודד אותו להשתתף יותר במשחקים עם חבריו. יוסי אכן השתדל לאמץ כישורים ספורטיביים, ואף שיחק כדורגל במשורה, אבל בדרך כלל נמנע מבילויים ומהשתובבויות נעורים. הארכיון הפרטי שלו, מוקפד ומאורגן לעילא, מכיל תעודות הצטיינות מבית הספר היסודי, ובהמשך מגימנסיה הרצליה, שבה למד כתלמיד תיכון.

כפי שקרה במשפחות רבות בעשור הראשון לקיום המדינה,14 גם בבית משפחת ביילין נדחק העיסוק בשואה ובזוועותיה לקרן זווית. צבי אמנם החרים סחורות גרמניות, אבל לא הרחיב בנושא, ולא הצהיר על עמדתו כאידיאולוגיה מנומקת. בדומה לילדים אחרים בני זמנו, נתקל יוסי ברחובות העיר בניצולי שואה פגועי נפש — היתה אחת שלא חדלה לזעוק כי רודפים אחריה, ואחר נהג לתפור במרץ ובחרדה בדים שונים בפינת הרחוב — אבל אלה היו בעיניו ובעיני חבריו חלק מהנוף התל אביבי, ולא נקודת ציון לאסון שפקד את העם היהודי. הם נתפסו כמשוגעים, וזכו ליחס של תמיהה במקרה הטוב, ולעג במקרה הפחות טוב. משבגר מעט, גילה עניין ב"מדור לחיפוש קרובים", שהיה פופולרי בעיתונות התקופה ושימש לאיתור קרובים ומכרים שהקשר עמם ניתק, אבל הוא לא העמיק בסוגיה. הדימוי הקורבני של העם היהודי לא היה מרכיב דומיננטי בתפיסת ההיסטוריה שלו.

החוויה המעצבת את השקפת עולמו הציונית היתה הגבורה והניצחון במלחמת העצמאות. ההשתתפות של אביו במלחמה היתה מקור לגאווה, וימי הזיכרון לנופלים נגעו ללבו יותר מימי הזיכרון לשואה. בדומה לישראלים רבים אחרים, היה זה משפט אייכמן שנפתח ב־1961, וההד הציבורי והתקשורתי שהתלווה אליו, שהעמיק את העניין שלו בשואה. הוא ביקש לברר גם את הזווית הנוגעת לטענות שנשמעו — אמנם מחוץ למיינסטרים — על אוזלת ידה של ההנהגה הציונית באשר להצלת יהודי אירופה. אך ככל שקרא בנושא, הסיק כי הציונים פשוט לא יכלו לתפוס ולהבין את ממדיה ומשמעותה של הקטסטרופה. בדעה הזאת הוא מחזיק עד היום.

בילדותו השואה היתה מעין סיפור שלא ניתן להכילו, שאי אפשר להטמיעו במציאות הקיום השגורה. מכיוון שכך, נוח יותר היה לתפוס את ניצולי השואה כסתם משוגעים המשוטטים ברחוב. כשבגר וקרא רבות בנושא, הסיק כי חשוב להבין את השואה, ולהנחילה לדורות הבאים, כחלק אינטגרלי מההיסטוריה האנושית, ולא כאירוע זר או חריג. הלקח הוא שהיא עלולה להתרחש שוב בקנה מידה כזה או אחר. הנסיבות שהביאו לשואה לא היו חד־פעמיות. לדידו זהו לקח אוניברסלי, שממנו משתמעת נטילת אחריות מצידם של היהודים על גורלם, אך גם הקפדה על גורלם של עמים אחרים הנתונים במצוקה.

4

חרף העניין הרב שגילה יוסי ביילין בגורל העם היהודי ובציונות, כנער הוא לא חלם על עתיד פוליטי, אלא רצה להיות שחקן תיאטרון. בגיל עשר הצטרף לסטודיו למשחק שפתח מנחם גולן ברחוב שלום עליכם בתל אביב, ובהמשך נרשם ל״חוג הבימה לנוער״, שעסק בעיקר בניתוח מחזות ובהאזנה להרצאות של שחקנים ושל במאים ומחזאים. גם אל עולם המשחק התייחס במלוא הרצינות. כישרון יוצא דופן הוא לא הפגין — אבל הוא היטיב לשנן את הטקסטים ומיעט להחסיר ימי חזרות. הוא התמיד בחוג של ״הבימה״ במשך חמש שנים. הדברים שהקסימו אותו בתיאטרון היו היכולת לגלם תפקידים שונים, לברוא עולמות חדש, ולאו דווקא השאיפה להתפרסם ולהשתלב בעולם הבוהמה.

על הפער בין אישיותו המופנמת לבין הממד המוחצן של עולם המשחק הוא לא התעכב — אם כי הכיר בו. הוא ידע להכיר גם במגבלותיו כשחקן. בהיותו בתיכון החליט להשקיע את מרצו באפיק אחר — עיתונות. מודעה שהציעה משרה של כתב בעיתון "מעריב לנוער", שהיה אז מהנפוצים בישראל, לכדה את תשומת לבו. לאחר שהוכיח כישורי כתיבה, הוא זכה במשרה, ובמקביל החל לשדר לעתים במסגרת "קול ישראל לנוער" וערך את העיתון של גימנסיה הרצליה. גם אל המלאכה התקשורתית ניגש במלוא הרצינות, וכאשר קראו לו חבריו להצטרף אליהם למשחקיהם, השיב לעתים קרובות שהוא עסוק, טרוד במשימותיו החשובות.

בימי התיכון הכיר את הלנה איינהורן, שנשאה חן בעיניו. אביה של הלנה היה ראש המפלגה הרוויזיוניסטית במחנה העקורים קאסל בגרמניה, מאז תום המלחמה ועד העלייה ארצה. יוסי והלנה היו לזוג בשלהי ימי התיכון.

ביילין לא הסתפק בכתיבה עיתונאית. בגיל שבע־עשרה הוא קרא את קובץ הסיפורים "ארצות התן" — ספרו הראשון של עמוס עוז — ומיהר להודיע למאזיני ״קול ישראל״ כי זהו ״ספר השנה״ של 1965. מי שהתרגש מהביקורת היה עמוס עוז, ששיגר ל״קול ישראל״ מכתב שיועד לביילין, ובו הציע להיפגש בביתו בקיבוץ חולדה. לאחר שהתכתבו באמצעות גלויות על מועד הפגישה, נפגשו השניים בקיבוץ. כך החלה ביניהם מסכת ידידות, שבמהלכה הציג ביילין לעוז טקסט שכתב: רומן רומנטי, שבמרכזו סיפורו של נער שמתאהב במורה שלו לספרות. עוז קרא, ובמכתב תגובה ששלח לאחר זמן־מה הציע לביילין לשפר את כתיבתו לפני שינסה לפרסמה, אך עודד אותו להמשיך במאמץ הספרותי. מאז נמשכה ההתכתבות בין השניים. ב־1968, כאשר ביילין היה חייל והוסיף להתחבט באשר לכישוריו כסופר, כתב לו עוז, "אל תעיר ואל תעורר את כתיבתך, ובוודאי אל תספיד אותה. אולי תתעורר פתאום בכוחות מחודשים (אני, למשל, לא כתבתי במשך שירותי בצבא שום דבר מלבד מכתבים לבחורות)". ביילין, מכל מקום, הסיק כי ייעודו אינו בתחום הפרוזה. עם זאת, מאז ועד היום כתב אחד־עשר ספרים בתחום העיון והמסות.

5

ב־15 במאי 1967, יום העצמאות התשעה־עשר של ישראל, החלו כוחות גדולים של צבא מצרים לזרום לחצי האי סיני. הרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה לוי אשכול עודכנו בהתפתחות בעת שצפו במצעד הצבאי שקיימה ישראל. שמונה ימים לאחר מכן חסמו המצרים, בהוראת הנשיא גמאל עבד אל־נאצר, את מיצרי טירן.

הפעילות של צבא מצרים החריפה מתיחות — סמויה וגלויה — ששררה זה כמה חודשים בין ישראל לשכנותיה מצרים וסוריה. במטכ"ל החלה להתגבש ההערכה שאין מנוס ממלחמה, ושאם ישראל מעוניינת בהכרעה, עליה לפתוח במתקפת פתע. ואולם בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית שררה חרדה, והחשש התעצם בין היתר בגלל הדימוי הציבורי של אשכול, שנתפס כמנהיג חלש והססן: בשנים 1966 ו־1967 הופצו בארץ החוברות "כל בדיחות אשכול" ו״עוד בדיחות אשכול״, שלעגו לאישיותו ולמגבלויותיו, ומפקדים בצמרת צה"ל חשו כי עליהם ליטול אחריות.15

גם המצב הכלכלי לא סייע למצב הרוח הכללי. המשק הישראלי טרם התאושש לחלוטין מהמיתון שהחל ב־1966 וגבה מחיר של 108,000 מובטלים — כ־12 אחוז מכוח העבודה — במדינה בת 2.6 מיליון תושבים. (רק בדיעבד גילו היסטוריונים כי המיתון נבע גם ממדיניות שתכנן שר האוצר פנחס ספיר בגיבויו של אשכול, ואשר נועדה להאט באופן מבוקר את הפעילות במשק כדי להתמודד עם הפסקת זרימת כספי השילומים לישראל וכדי להקטין את הגירעון ולעצור את האינפלציה.)16

הציבור בישראל הושפע גם גם מאיומיהם של מנהיגי מדינות ערב ושל כלי התקשורת שלהם: "נתלה את החייל האימפריאליסטי האחרון על מעיו של הציוני האחרון", הכריז רדיו דמשק בשלהי מאי, ורדיו "קול ערב" בקהיר נשבע כי העולם עומד בפתחו של "יום חיסולה של ישראל".17 גם במערכת הפוליטית של ישראל היו מי שנתפסו לבהלה. התחושה היתה כי ללא האב המייסד, בן גוריון, איבדה ישראל את המנהיגות הדרושה לזמני משבר. אחד התורמים לתחושה הזאת היה בן גוריון עצמו. ב־1967 היה ״הזקן״ מנהיגה של רפ"י — מפלגת המרכז הראשונה בישראל, שקמה לאחר שבן גוריון פרש בזעם ממפא"י, ואשר ביקשה לחולל מהפכה נגד הממסד שאותו כונן בעצמו, בעקבות טענותיו כי ראשי מפא״י לא פעלו כשורה בכל הנוגע לאירועי פרשת ״עסק הביש״. אף על פי שבבחירות 1965 קיבלה רפ״י עשרה מנדטים בלבד, ונותרה באופוזיציה, טענותיו של בן גוריון נגד מפא״י וראשיה חלחלו לציבור. לאחר הבחירות הרבה בן גוריון למתוח ביקורת גם על ״מחדלים ביטחוניים ומוסריים״ של אשכול, ואף שלא פירש למה כוונתו, דבריו החריפו את התחושה כי ישראל לוקה בהנהגה חלשה.18 ניסיון להשיב את בן גוריון לעמדת ההנהגה כשל אמנם (בראש הניסיון עמד שמעון פרס, שהיה אז חבר כנסת מטעם רפ״י), אבל המגעים שהתקיימו בין המפלגות השונות הביאו בראשית יוני להקמת ממשלת ליכוד לאומי. גח״ל הצטרפה לראשונה בתולדותיה לממשלה, ומנהיגה מנחם בגין נעשה שר ללא תיק. אשכול נותר ראש הממשלה, אך נאלץ לוותר על תיק הביטחון ולמסור אותו לרמטכ"ל לשעבר ואיש רפ"י בהווה משה דיין.19 ממשלת האיחוד הלאומי, כפי שנקראה, נערכה להורות לצה"ל על הנחתת מכה מקדימה.

לימים התברר שמלחמת ששת הימים לא פרצה רק בגלל רצונן של מדינות ערב לחסל את "הישות הציונית", כפי שהצהירו מנהיגיהן בשחצנות. היא היתה גם פרי של שיקולים מוטעים והערכות מורכבות, ובהם אינטרסים של ישראל,20 אבל לחיילים שהמתינו בשטח להתפתחויות הצטיירו הדברים בגוני שחור ולבן בלבד.

אחד החיילים האלה היה יוסי ביילין, שהתגייס לצה"ל כשנה לפני כן, ושירת עתה כאלחוטן בחיל הקשר. בדומה לרבים בציבור ובצה״ל, גם הוא מאס בהמתנה מורטת העצבים לבאות, וייחל למלחמה מכרעת שתשים לה קץ. כדרכם של צעירים, המלחמה נתפסה בעיניו גם כהזדמנות להשתתף בעיצוב ההיסטוריה, שכן עד אז הוא חש החמצה על שלא התמזל מזלו להשתייך לדור שחווה את שתי המלחמות המעצבות של צה"ל וישראל, מלחמת העצמאות ומבצע סיני.

כפי שנהג כתלמיד, כשחקן בחוג לתיאטרון וכעיתונאי נוער, גם כחייל הוא נודע כקפדן ומסור לתפקידו, ואף קיבל מוקדם מהמצופה דרגת סמל ראשון. כינויו בקשר הצה"לי היה "סבון". כמי שהלאומי התמזג אצלו באישי, בימי ההמתנה הוא החל לכתוב יומן שנועד גם להותיר מזכרת היסטורית. "המוות", כתב יממה לפני שמטוסי צה"ל השמידו את חילות האוויר של מצרים וסוריה, "אפשרי וסביר, אבל אני לא מפחד".

ערב פתיחת הקרבות סופח ביילין לחטיבה 8 של חיל השריון. החטיבה פעלה בחצי האי סיני והתפקיד העיקרי של ביילין היה לסייע בהזעקת מטוסים ברשת הקשר בעת הסתבכות צבאית. כמרבית החיילים, עם ראשית המתקפה הצה"לית ב־5 ביוני 1967 ביילין לא היה יכול לחזות את המשמעויות ההיסטוריות שיהיו למלחמה, והתעניין בעיקר במספר ההרוגים והפצועים של צה"ל. רק ב־7 ביוני, כשחיילי חטיבה 55 של הצנחנים כבשו את העיר העתיקה בירושלים, וביילין האזין בטרנזיסטור להכרזתו של מוטה גור "הר הבית בידינו", הוא החל להפנים כי אין זו עוד מלחמה. כיבוש העיר העתיקה עורר בו התרגשות עד כדי בכי. מחצי האי סיני הוא נשלח לרמת הגולן והספיק להשתתף בקרבות היום האחרון לכיבושה.

את זוועות המלחמה ואת מוראותיה הוא קלט רק לאחר שהסתיימה. לימים נזכר כיצד באחת ההפוגות, כשביקש לקנות "מצופה" בשק"ם, שירך את דרכו בטבעיות בין גופות של חיילים מצרים. בעת המלחמה עצמה, גופה שעדיין היתה שרועה מתחת לרכב השק"ם בלי שאיש טרח להזיזה, לא פגמה בתיאבונו. במהלך הקרבות הרגיזו אותו בעיקר מעשי הביזה שנתקל בהם, ולא זכו להבלטה בתקשורת הישראלית, שנסחפה וסחפה בשמחת הניצחון. פעם אחת אזר אומץ וביקש לעצור חייל שביקש לבזוז שעון יוקרתי מגופה של חייל סורי. לקראת תום המלחמה ניסה, באמצעות הערבית שלמד מאמו, לדבר עם שבויים סורים, אבל השיחות לא התפתחו. לאחר המלחמה נשלח ביילין עם פלוגתו לרמאללה, והיה בה שבועות אחדים. העיר זכורה לו כמרשימה ביופיה, אבל התרבות הערבית שמצא בה לא משכה אותו. לאחר כמה שבועות הוא הועבר עם יחידתו לגזרה הצפונית של תעלת סואץ, לקונייטרה, שם נמשכו ההפגזות מפעם בפעם. הוא השתחרר מהשירות הסדיר ב־1969, ומאחר שנחשב חייל יעיל וקפדן, שובץ לשירות מילואים כאלחוטן במטכ"ל.

בשלב הזה ביילין לא השתתף בדיונים על מלחמה ומוסר. גם שאלת מעמדם וזכויותיהם של הפלסטינים ושל השטחים שנכבשו לא הטרידה אותו יתר על המידה. אדרבה, תוצאות המלחמה העצימו את אמונתו בדרך הציונית ובממסד הישראלי. בדומה לישראלים רבים אחרים, כיבוש השטחים חיזק גם את הממד הדתי בזהותו.

הסיבות לכך היו מגוונות: ימי ההמתנה היו מלווים בתחושות של איום קיומי, שהדהדו את המסגרת הקונספטואלית של המסורת היהודית בדבר רדיפה וגאולה. לפני המלחמה חידדו האיומים שהשמיעו מנהיגי מדינות ערב הכרה עצמית שקישרה תופעות אנטי־ישראליות עם אנטישמיות היסטורית, ואילו לאחר הניצחון נקשרו השטחים שנכבשו לעידן התנ"כי, והשיבה אל המקומות שנתפסו קדושים עוררה סנטימנטים דתיים, בין שהיו חבויים ובין שהיו גלויים.21 למלחמה היתה השפעה עצומה על דרכה של החברה הישראלית והמערכת הפוליטית שלה. בקרב דתיים־לאומיים התחזקה ההשקפה שהנהיג בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק, ואשר אמרה כי בניין המדינה היה בבחינת "אחתלתא דגאולה" וכי עתה יש להחיש את הגאולה באמצעות התיישבות בשטחים שנכבשו. אין זה מקרה כי שבע שנים לאחר המלחמה הקימו דתיים־לאומים את תנועת גוש אמונים, שהיתה למובילת מפעל ההתנחלות. התעוררות הזיקה הדתית אִפיינה גם חלק מנציגיו המסורתיים של המחנה הציוני־סוציאליסטי. "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שהוקמה בנובמבר 1967, אמנם ביססה את טענתה נגד נסיגה מהשטחים על נימוקים ביטחוניים והיסטוריים, אך מעצם הקושי להפריד בין ההיסטוריה הלאומית לממד הדתי בקורות העם היהודי, שורגו בנימוקים האלה גם מוטיבים תיאולוגיים. חרף פערים אידיאולוגיים בין חבריה, עובדה היא שתנועה זו, שרבים מראשוני חבריה היו יוצאי מפא"י ואחדות העבודה, התמזגה לאחר מלחמת יום כיפור דווקא בליכוד בהנהגת מנחם בגין, שביסס בנאומיו את זיקתו לארץ ישראל על הבטחת האל לבני עמו.22

מלחמת ששת הימים העצימה את הממד "היהודי" של ישראל גם משום השפעתה על היחסים עם יהודי התפוצות. ההישג של צה"ל היה מקור גאווה בקהילות היהודיות, ונותב למפגני תמיכה, פיננסיים ואחרים, שבאו לידי ביטוי גם בחידוש גלי העלייה.23 בין 1967 ל־1973 היגרו לישראל כ־260,000 בני אדם, רובם מארצות המערב ומברית המועצות. הידוק היחסים עם יהודי התפוצות המחיש את הרעיון שישראל היא מדינת העם היהודי בכללותו — דבר שהעניק למוטיב הדתי־אתני עדיפות על פני האפשרות לביסוס לאומיות אזרחית המנותקת מיהודי הגולה.

התהליכים האלה היו בראשיתם עם סיום המלחמה וטרם נגלו לעין. ביילין לא היה חריג אפוא בהיסחפותו אחר הלך הרוח הנלהב בישראל. הוא לא היה חריג גם בתחושתו כי המלחמה לא היתה רק פרי מהלכים מדיניים שנגזרו מריאל־פוליטיק ומהערכות והערכות־שכנגד, אלא פרק מעצב בהיסטוריה היהודית ואף הוכחה להשגחה העליונה המלווה אותה. יחד עם בני משפחתו יצא לטיולים נרגשים בשטחים וביקר במקומות הקדושים ליהדות. שאלת עתיד השטחים ותושביהם לא עמדה בראש מעייניו. ישראל ניצחה לדידו במלחמת מגן צודקת. הוא נמצא בתחום הקונצנזוס המדיני הרחב שנוצר בישראל והקיף את כל המרחב שבין הימין והדתיים־הלאומיים לבין אנשי תנועת העבודה. אף שממשלת ישראל קבעה כבר בחודש שלאחר המלחמה כי יש להיערך עקרונית לוויתורים טריטוריאליים במסגרת הסדר עתידי, גם בשמאל הציוני רווחה ההערכה כי הערבים אינם בשלים להסדר שלום, והתפיסה הזאת צמצמה בפועל את הפער בין העמדות של בגין לבין עמדותיהם של אשכול ושל גולדה מאיר, שירשה את מקומו של אשכול לאחר מותו בראשית 1969.24

בשבוע האחרון לשירותו הצבאי נישא ביילין להלנה. לשמחתו הוא זכה להיות מחותן בידי הרב הצבאי של חיל הקשר. הנישואים של השניים נמשכו שלושים ושתיים שנה. באותה העת הוסיף ביילין להקפיד על גינוני המסורת, ולאחר השחרור נמנע מלנסוע ולעבוד בשבת, והפריד בין חלב לבשר. הוא אף הטיף לבני משפחתו לאמץ את הנהגים שלו, סירב לסעוד בבתים שבהם לא הקפידו על כשרות, והפתיע את הוריה של הלנה כשאיים שלא לבוא לסעודת ליל הסדר אם המטבח שלהם לא יוכשר כהלכה (הם נכנעו לדרישתו). עם זאת, ושלא כמו רוב הנמשכים לדת בימי נעוריהם, לביילין לא היה עניין בשאלת קיומו של אלוהים. הוא לא האמין מעולם בישות עליונה המניעה את העולם, ולא פנה לאלוהים בעת מצוקה. הקפדתו היתרה על גינוני הדת נבעה מהשקפה לאומית לחלוטין — ובמובן הזה, ממילא הדת היהודית מחייבת את פרקטיקת המצוות ופחות נדרשת לפיקוח על מידת האמונה — ובעיקר מרצונו לשמר את רצף הקיום של עם ישראל.

6

לאחר השחרור מצה"ל שכרו הביילינים דירה ברחוב ארבע ארצות בתל אביב ונרשמו לאוניברסיטת תל אביב. הלנה למדה משפטים ונעשתה עורכת דין. ביילין בחר ללמוד ספרות עברית ומדע המדינה. בין מוריו במחלקה לספרות עברית בלטו דן מירון ועוזי שביט, ואילו מדעי המדינה הוא למד אצל אשר אריאן, יונתן שפירא ושבח וייס.

באותה העת התחרו החוגים למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב על הדרך הנכונה והראויה ללמד מדעי המדינה. הירושלמים הדגישו את הפילוסופיה המדינית ואילו בחוג התל אביבי נטו להלל את אסכולת המחקר הכמותני. ביילין נטה לשיטה הכמותנית. הוא אהב את הממד הטכני, את העיסוק במשוואות ובטבלאות ככלים מתודולוגיים להבנת תהליכים פוליטיים וניתוחם.

הפוזיטיביזם הזה שביילין דגל בו הביא אותו לשאוף להתמקצע בחקר תורת הסקרים. עם זאת, בדומה לאביו, הוא אהב לקרוא ולכתוב, והפיתוי להיות עיתונאי התחרה בשאיפה להתמקצע כחוקר אקדמי. וכך קרה שכאשר במקביל ללימודים נתקל במודעת "דרושים" למשרת כתב כלכלי בעיתון "דבר", שנערך באותה העת בידי יהודה גוטהולף, הגיש ביילין את מועמדותו למשרה.

לרשותו של ביילין עמד ניסיון בן ארבע שנים ככתב ועורך ב"מעריב לנוער" ושל שש שנים ככתב ב"קול ישראל". אבל מולו התמודדו שני פרחי עיתונות מוכשרים — עלי מוהר ודורון רוזנבלום. עורך מוסף "דבר השבוע", אוהד זמורה, הציב תנאי למועמדים, להתחייב למשרה מלאה, שכן הוא לא אהב את העובדה שרבים מהכותבים הצעירים נהגו לחלוק את עבודתם עם לימודים באוניברסיטה. רוזנבלום הקדים את ביילין ואת מוהר וזכה במשרה, אך לבסוף הוחלט להעניק גם לאחרונים הזדמנות כפרילנסרים.

הכתבה הראשונה של ביילין הקדימה את זמנה: היא עסקה בפרידה מהתחנה המרכזית הישנה של תל אביב (התחנה החדשה נבנתה בסופו של דבר רק בשנות התשעים). פרט לכתבות מגזין עסק ביילין בעיקר בנושאים כלכליים. אחד התחומים שנכללו בתחומי הסיקור שלו היה ההסתדרות. אף שההסתדרות היתה למעשה הבעלים של העיתון, ואף ש"דבר" שימש במה מרכזית לעמדות של מפא"י והאוריינטציה המפלגתית שלו היתה מובהקת, ביילין לא נתקל בניסיונות מפורשים להכתיב לו הוראות. אחת הסיבות לכך היתה שלא התעורר צורך בכך. רוב כתבי העיתון הזדהו עם הקו המפלגתי. סיבה אחרת היתה רוח המפקד ששררה בעיתון והקפידה גם על הגנה פרסונלית: את יצחק בן אהרון, מזכ"ל ההסתדרות בשנים 1973-1969, ואת יעקב לוינסון, מנכ"ל בנק הפועלים מאז סוף שנות השישים, אסור היה לבקר.

ובכל זאת, תחת גוטהולף, ומאז 1970 תחת חנה זמר, שהחליפה אותו כעורכת הראשית, הצליח העיתון להקפיד על איכות גבוהה. מוסף סוף השבוע, "דבר השבוע", ריכז כותבים צעירים בעלי פוטנציאל, בהם נחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויהונתן גפן, ומוספי החג היו במה לפרסומים של כותבים כמו עמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, ס' יזהר, חיים גורי ומשה שמיר. העיתון ייצג את האליטה האשכנזית בתחום התרבותי־ספרותי.

העיתונות המודפסת היתה אז שדה התקשורת המרכזי בישראל (שידורי הטלוויזיה של הערוץ הראשון החלו במשורה רק לאחר מלחמת ששת הימים). גם מעמדו של העיתונאי כמתווך בין השדה הפוליטי והציבור היה בשיאו. תרמה לכך גם העובדה שעיתונאים הועסקו בחוזים קיבוציים שהקשו על פיטוריהם. עם זאת, שנות השבעים היו גם התקופה שבה החלה דעיכת העיתונים המפלגתיים, שהתקיימו עד אז בעיקר בזכות התקציבים שהעניקו להם המפלגות. כתוצאה מהקטנת התקציבים שהעניקו המפלגות לעיתונים, ניכרו גם ניצני הזיקה הבעייתית בין עולם העסקים והתוכן העיתונאי. ביילין הופתע לשמוע על הצעות לתשורות מחברות מסחריות בתמורת להשפעה על דיווחיו. למשל, יום לפני שהיה אמור להיות במסיבת עיתונאים של חברת שעונים גדולה, בא אליו שליח מיוחד והציע לו שי: שעון יוקרתי. ביילין מסר את השעון לעורך וזה החמיא לו על דרכו, אם כי אחרים במערכת לעגו לתמימותו. תחת עריכתה של זמר הוא נאלץ לגנוז פעם כתבה ביקורתית על תנאי האשראי בעת רכישת מכוניות "קונטסה". הסיבה לכך לא נאמרה, אבל היה אפשר להבין אותה: החברה השקיעה בפרסומות ענק בעיתון. הניסיונות של ביילין להסיר את רוע הגזירה כשלו.

תחום חשוב אחר שלמד ביילין להכיר בימיו בעיתונות היה היחסים בין העיתונאים והמקורות שלהם. לא קשה היה להבחין שפוליטיקאים רבים נוטים להדליף מידע כדי לזכות בתמורה בסיקור אוהד — אבל ביילין הבין כי הפוליטיקאים שזכו להערכה רבה יותר של העיתונאים היו מי ששיתפו פעולה באופן מתוחכם יותר ומתמסר פחות. לעומת זאת, המסתגרים לחלוטין מפני העיתונאים איבדו את האפשרות להשפיע על התקשורת לטובתם ולטובת העניינים שביקשו לקדם. לימים, כשהיה לפוליטיקאי, פיתח ביילין על בסיס ההבנה זאת את השיטה שלו ליחסים מועילים עם התקשורת: הוא שמר על יחסי ידידות עם לא מעט עיתונאים, אבל בדרך כלל העדיף להעניק פרשנות אוף דה רקורד ממקור ראשון לאירועים על פני הדלפות ישירות של מידע. בכך שמר על יחסי קרבה ותועלת הדדית, אך גם על היוקרה שלו כמי שאינו מוכן להדליף כל מידע שהגיע לידיו.

בשלב הזה ביילין טרם החליט לאיזה מסלול יפנו חייו המקצועיים. במהלך עבודתו ב"דבר" הוא רקם קשרים עם שר האוצר פנחס ספיר, עם יצחק בן אהרון, ועם ראש עיריית חיפה יוסף אלמוגי, שהיה בעל השפעה אדירה במפא"י. אלמוגי אף הציע לו ב־1972 להיות דוברו, בין היתר משום שהעריך את סבו של ביילין, אבל ביילין סירב להצטרף לעולם הפוליטי באופן מובהק, אם כי נעתר באותו הזמן להצעה של יוסי שריד להיות חבר בצוות החשיבה של יהושע רבינוביץ׳ בבחירות לעיריית תל אביב. לדידו, הדבר לא פגע ביושרתו כעיתונאי. כפי שעד ראשית שנות השישים קציני צה"ל, בעיקר אלה שביקשו להתקדם בסולם הדרגות, לא נמנעו מלהיות חברי מפא"י, גם ייעוץ למפלגה לצד העבודה העיתונאית לא נתפס כמעשה לא אתי וכהפרת האמנה הבלתי כתובה בין העיתונאי לציבור.

הסוציולוג יונתן שפירא, שנמנה עם מוריו של ביילין בחוג למדעי המדינה, הבחין בכישורים האנליטיים של ביילין, אך גם בנטייתו שלא להתחייב בלב שלם לעולם האקדמי. יום אחד הוא זימן את תלמידו לשיחה, והציע לו להחליט על עתידו: חוקר, עיתונאי או פוליטיקאי. ביילין היה מוכן להבטיח שאלה המסלולים שהוא רואה בהם את עתידו, אך לא היה מוכן להתחייב על אחד מהם, אף שהעולם הפוליטי היה האופציה האחרונה מבין השלושה. בסופו של דבר הוא התמיד בלימודי הדוקטורט שלו. נושא עבודת הדוקטור שלו היה "חיכוכים בין־דוריים בשלוש מפלגות בישראל". התזה המרכזית עסקה באופן שבו הליך חילופי דורות מציב מגבלות על התפתחותם של בני הדור הצעיר במפלגות הגדולות ומונע חדירת רעיונות חדשים. כך, למשל, מחקרו הסביר את כישלון הניסיון שעשה בן גוריון להנהיג בישראל את שיטת הבחירות האזוריות,25 בעמדתם של בני הדור הוותיק במפא"י, שכן "אנשי המנגנון, ובראשם קבוצת העלייה השלישית והרביעית, התנגדו לבחירות אזוריות בכל תוקף, אם משום ששיטה שכזו מחלישה באורח טבעי את המרכז ואת המנגנון המרכזי, ואם משום שאנשיהם לא היו בנויים, בחלקם הגדול, להתמודדות בשיטה כזו".26 העבודה אושרה בשנת 1981 — אחת־עשרה שנים לאחר שהחל את לימודיו האקדמיים. ביילין התעכב גם משום שלא חש שאצה לו הדרך וגם משום שבאווירה האליטיסטית ששררה באוניברסיטאות הישראליות בשנות השבעים, לפני עידן המכללות, נהוג היה להיאחז באמירה פופולרית, שרווחה בעיקר בחוג למדעי המדינה בירושלים, ולפיה דוקטור רציני אינו ראוי לשמו לפני שהשלים עשרים שנות לימוד.

האם לימוד מדעי המדינה מעניקים ערך מוסף לפוליטיקאי? ביילין, אשר בסיכומו של דבר הרצה במשך שלוש־עשרה שנה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, סבור כי המטען האקדמי אכן סייע להשתלבותו בפוליטיקה ולהבנתו את חוקי המשחק הפוליטי, והעניק לו פרספקטיבה רחבה הנחוצה לפוליטיקאי. עם זאת, בדיעבד הסיק כי מוטב היה לו ללמוד כלכלה ומשפטים, שכן אלה תחומים משמעותיים יותר להבנת הכוחות הפועלים בשדה הפוליטי. מכל מקום, הערך המרכזי הנחוץ להצלחתו של פוליטיקאי אינו טמון בלימודים תיאורטיים, נהג לומר, אלא בניסיון שרכש. את הניסיון אף תיאוריה שנלמדה אינה מסוגלת להחליף.

7

בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר, וסגנו אנוואר סאדאת תפס את מקומו. הממסד הישראלי תפס את סאדאת כאדם חלש, שיירתע מלחדש את המאמץ המלחמתי נגד ישראל.

בשנת 1971, לאחר שישראל דחתה הצעות אחדות שלו לקידום התהליך המדיני, הכריז סאדאת כי השנה תהיה "שנת הכרעות", והעובדה שהשנה חלפה עברה בלי שהשקט הופר, רק חיזקה את האמונה של מנהיגי ישראל שאל לה לישראל לחשוש ממצרים. צה"ל, מכל מקום, נחשב בלתי מנוצח לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.

למעשה, מאז תום מלחמת ששת הימים ועד 1973 רחש האזור מפעילותם של דיפלומטים ומתווכים שניסו לקדם כל מיני יוזמות שלום — משליחותו מטעם האו״ם של גונאר יארינג ועד יוזמת מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס, ומניסיונו של נחום גולדמן לכונן ערוץ ישיר בין ישראל למצרים ועד שיחות ארבע המעצמות. ישראל קיבלה אמנם, בלחצם של האמריקאים, את יוזמת רוג'רס, שכללה אימוץ חלקי של החלטת האו"ם 242 (שטחים תמורת שלום), אבל היא עשתה זאת מן הפה לחוץ. אדרבה: מחקרים חדשים מעידים כי ב־1971 סיכמה גולדה מאיר בחשאי עם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של ניקסון, על היתרונות הטמונים בקיפאון מדיני.27

קולו של בן גוריון, אשר חשש מעוד סבב של שפיכות דמים וסבר כי על ישראל לחתור למשא ומתן גם במחיר נסיגה מהשטחים, נותר כמעט בודד. הערכתו של האב המייסד, כי בראשית העשור השלישי לקיומה של ישראל הבשילו התנאים לשלום (בעיקר בשל צרכיה הכלכליים והמדיניים של מצרים), נתפסה כלא יותר מחיזיון שווא.28

משהפנים סאדאת את הסרבנות הישראלית, הוא פנה לאופציה האלטרנטיבית של שבירת הקיפאון המדיני באמצעות מהלך צבאי. אף שצה"ל זיהה פעילויות צבאיות חריגות, המודיעין הישראלי היה משוכנע כי הן קשורות בשלב הזה לאימונים בלבד.29 ישראל התייחסה הן לתמרוניו המדיניים והן לאיומיו הצבאיים של סאדאת כאל ביטויים של מצוקה, והעריכה כי מצרים לא תצא למלחמה קודם שתכשיר מחדש את חיל האוויר שלה, וכי בכל מקרה סוריה לא תצא למלחמה לבדה. במאי 1973 חשדו שירותי המודיעין של ישראל כי מצרים עומדת לפתוח במלחמה, אך בסופו של דבר העריכו כי קלושים הסיכויים לאפשרות זו. העובדה שמלחמה אכן לא פרצה, חיזקה את הביטחון של ההנהגה הישראלית בהערכת המודיעין.

ב־13 בספטמבר ניטש קרב אווירי בין מטוסים ישראליים וסוריים. חיל האוויר הישראלי הפיל שנים־עשר מטוסי סוריים ואיבד מטוס אחד בלבד. בצה"ל התחזקה ההערכה בדבר חולשת הסורים. ב־25 בספטמבר, בפגישה סודית שהתקיימה בארץ, הזהיר חוסיין מלך ירדן את גולדה מאיר כי מצרים וסוריה ערוכות למתקפה בזמן הקרוב, אך הביטחון בכוחו של צה״ל להדוף מתקפה ערבית ולהגיב במהירות גרם לחוסר התייחסות של ממש לאזהרה. גם החשש מפני ההשלכות המדיניות הקשות שיהיו להחלטה של ישראל להנחית מכה מקדימה — השלכות שהממשל האמריקאי הזהיר מפניהן — השפיע על קברניטי ישראל להעדיף את עמדת ההמתנה הפאסיבית. בראשית אוקטובר, כאשר נודע כי מצרים מרכזת כוחות בתעלה, היה אפוא נוח להנהגה הישראלית לאמץ את הערכת המודיעין כי מצרים נערכת לתרגיל צבאי. רק בלילה שבין הארבעה לחמישה באוקטובר השתכנעו גולדה ושר הביטחון דיין כי ישראל עומדת להיות מותקפת, ובכל זאת בצה"ל הוכרזה כוננות חלקית בלבד. השאלות על מה שקרה בצמרת המערכת הפוליטית והביטחונית עדיין מעסיקות חוקרים בישראל ובעולם.

ב־6 באוקטובר 1973, בבוקר יום הכיפורים, הוחלט על גיוס מילואים, בציפייה להתקפה שתיפתח בערבו של היום הקדוש ביותר ליהודים, אבל ההחלטה התקבלה באיחור. סמוך לשעה שתיים אחר הצהריים הפרה צפירת האזעקה את דממת יום הכיפורים, וסימנה את פתיחתה של הנוראה שבמלחמות ישראל.

גם ביילין — שבוי בתפיסה כי מצבה של ישראל ״מעולם לא היה טוב יותר״, כקביעתה המפורסמת של גולדה באותם הימים — נמנה עם המופתעים. כהרגלו ביום הכיפורים, הוא צם והתפלל בבית הכנסת. אף שכעיתונאי היתה לו גישה למקורות ולהערכות, האפשרות למלחמה לא חדרה להכרתו. ערב החג הוא עוד שקד על כתיבת מאמר נגד סגירת ספינת השלום של אייבי נתן, בטענה כי זהו מהלך שאינו חוקי, ומעט לפני כן כתב על ההתפתחויות ביישוב ימית בחצי האי סיני. הוא תמך בהתיישבות בסיני, וראה בה חלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני. בשלב הזה הוא ראה קו ישר נמתח בין פעולות ההתיישבות הציונית שנעשו בידי תנועת העבודה בתקופת היישוב לבין ההתנחלויות שהחלו לקום לאחר מלחמת ששת הימים (אם כי מדובר היה בסימפתיה להיאחזויות נח״ל בעיקר).

כשנשמעה האזעקה לא נותר לו עוד פנאי להרהורים על כתבותיו. הוא גויס למילואים ומיהר למטכ"ל, שם שימש כאלחוטן. הוא לא היה יכול לשער כי שירות המילואים שלו יימשך כחצי שנה, ושיוסי ביילין שיסיים את שירות המילואים הזה יהיה שונה לחלוטין מיוסי ביילין שהתחיל אותו. למעשה, אי אפשר להבין את ביילין, כפי שהוא מוכר מהבחינה הציבורית מאז שנות השמונים, בלי להבין כיצד השפיעו עליו המלחמה ותוצאותיה וכיצד הן עיצבו מחדש את התודעה שלו.

מתוקף תפקידו כאלחוטן במטכ"ל היה ביילין מהראשונים ומהמעטים בישראל שנחשפו בזמן אמת לשבר בהנהגה, לתחושת חוסר האונים שאחזה בה, וגם לזעקות השבר של הפצועים, ולמלחמות הגנרלים והקצינים הבכירים שעד אז נטה להעריץ כל כך.

ימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נדמה (כדברי שר הביטחון דיין) כי ישראל ניצבת על סיפו של חורבן הבית השלישי, היו בשבילו בגדר התגלות. כמעט באחת התערערו יסודות ביטחונו בממסד הישראלי וב״צדקת הדרך״. הפקרת החיילים במוצבים, הפרת הפקודות, והטרגדיות שפקדו אלפי משפחות — כל אלה קרעו את המסכה מעל פניה של ישראל, וחשפו את קלונה וחולשתה. גם לאחר שצה"ל שרד את קרבות הבלימה הקשים בדרום ובצפון, הדף את כוחות מצרים וסוריה, ואף חצה את תעלת סואץ והגיע למרחק מאה קילומטרים מקהיר — גם אז מחשבותיו היו נתונות למחיר הנורא, כ־2,600 הרוגים, מספר גדול פי שלושה כמעט של פצועים, ומאות שבויים ונעדרים. את האשם תלה ביילין באוזלת ידה של ההנהגה, ובקוצר ראותה את מצבה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון.

התמורה העמוקה שחלה בו השפיעה גם על יחסו לדת. לפתע הרגיש שיש אבסורד בהמשך קיום המצוות. ניכורו המיידי כלפי הדת לא נחווה כסוגיה תיאולוגית שיש להסביר, אלא כביטוי לאכזבה עמוקה. היה בכך ביטוי לרצונו להשתחרר ממסכת האמונות שעיצבה את תפיסת עולמו, ומעין מרד פרטי שבאמצעותו ביקש לפתור את המשבר הלאומי שחווה. וכך, מאז השחרור מאותו שירות מילואים, ביילין לא הניח עוד תפילין, זנח את חוקי הכשרות וביקוריו בבית הכנסת התמעטו עד מאוד.

מה שהחל כמרד התחלף עם הזמן בחיפוש אחר מטען יהודי משמעותי המנותק מהממד האורתודוקסי. ביילין ביקש לערער את הבינריוּת הטמונה בהבחנה בין יהודי דתי ליהודי חילוני, ולהציע יהדות חילונית מלאה. בשנת 2006, בהיותו ראש מרצ, הוא הקים את ה"שדולה החילונית" בכנסת, אשר ברוח ארגוני ההתחדשות היהודית ביקשה לקדם נושאים כמו גיור חילוני, נישואים אזרחיים, הפרדת דת מהמדינה והענקת תקציבים לחינוך יהודי חילוני. כל אלה נועדו ליצור עמדה יהודית חילונית כאלטרנטיבה לדת, ולא כנסיגה ממנה בלבד.30 ואולם זו כבר היתה התפתחות מאוחרת יותר בהשקפת עולמו. בשלב הזה, שבא בעקבות המלחמה, הוא חש בעיקר תסכול ואכזבה שביקש לפרוק בהתנערות מנוהגיו הקודמים בהקשר הדתי.

8

טראומת המלחמה לא השפיעה על ההשקפה של ביילין בדבר צדקתה העקרונית של הציונות. הוא לא הטיל ספק בנכונות הרעיון להבטיח בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אלא התרעם על היעדר הנכונות והתבונה של ההנהגה הנוכחית לאתר אפיקים חדשים שיבטיחו את הישרדותה של המדינה היהודית במזרח התיכון. האמונה הכמעט מיתית שליוותה אותה מילדות, אמונה ביכולתם של מנהיגי המדינה להוביל את המפעל הציוני לחוף מבטחים, התמוטטה והתפוגגה. הביטחון בכוחה הצבאי של ישראל להבטיח את קיומה הוחלף בחשש באשר ליכולתה להשיג את המרכיב הדומיננטי במה שהיה אמור להיות תפיסת הביטחון שלה — הסדרי שלום.

בשלב הזה ביילין לא ביקש לבחון מחדש את שורשי העמדה הציונית ואת יחסה המקורי ל״שאלה הערבית״. הוא הדגיש את החשיבות האקטואלית שיש להסדר מדיני וכעסו הופנה בעיקר כלפי מה שהחל לתפוס כעיוורון מדיני שפקד את ההנהגה מאז 1967. כאשר שוטט ברחובות תל אביב בחודשים שלאחר המלחמה, הוא נתקל פה ושם בכרזות של ״המערך״, שהוכנו לקראת הבחירות לכנסת השמינית שנועדו להתקיים באוקטובר 1973 (אך נדחו בחודשיים בעקבות המלחמה). הכרזות האלה, שהבטיחו למרבה האירוניה "שקט" בכל החזיתות "בזכות מדיניותנו", היכו בו כאותות הקוראים לשינוי תפיסתי. בשוך ההלם הראשוני, המעבר המהיר מהאופוריה שאחזה בו בעקבות מלחמת ששת הימים לדיפרסיה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, החל להתגבש כרצון לפעולה, לתיקון, להתוויית דרך אחרת. עם זאת, הוא עדיין לא חשב ברצינות על פעולה פוליטית.

גם לציבור הרחב נדרש זמן לעכל את שהתרחש ולחפש דרך פוליטית אלטרנטיבית. אף על פי שגולדה ודיין, שכבר נתפסו כאחראים הראשיים למה שהוגדר כ"מחדל", המשיכו להנהיג את המערך, ניצחה המפלגה בבחירות לכנסת השמינית וקיבלה 51 מנדטים (הליכוד, שקם בראשית אותה שנה מאיחוד של גח"ל ומפלגות ימין אחרות, נאלץ להסתפק ב־39 מנדטים). הנה כי כן, דרכן של טראומות רבות, אישיות וקולקטיביות, שהן רוחשות מתחת לפני השטח ומתפרצות בבוא העת, בשלב מאוחר יותר. נדרשו עוד כמעט ארבע שנים כדי לחולל את המפנה הפוליטי הראשון בישראל, שהביא לשלטון את גלגולה של המפלגה הרוויזיוניסטית, הליכוד. נראה כי בבחירות לכנסת השמינית, דווקא משום הטלטלה שהניבה המלחמה, הציבור ביקש יציבות מסוימת. לא היתה זו העת לתמורה נוספת.

גם ביילין, חרף אכזבתו מגולדה ומדיין, לא קונן יתר על המידה על תוצאות הבחירות. את המערכת הוא חשב לתקן — לא לשבור או להחליף. את הפתרון — הכרה בעובדה שהמפעל הציוני לא יוכל לשרוד אלא בהסכמה הכרוכה בפשרה עם הערבים — ביקש למצוא מתוך הממסד הוותיק.

בניתוח עצמי שעשה בעקבות המלחמה הסיק ביילין כי המדיניות הישראלית מאז 1967 (ובדומה למדיניותה במאה ה־21, בעידן בנימין נתניהו בראשות הממשלה) לוקה בנטייתה להעדיף "שקט תעשייתי", הסדרי ביניים שפירושם ההיסטורי אינו אלא חתירה להפסקות אש ממושכות שיניחו לישראל להתקיים ללא המאמץ והעוז הכרוכים בוויתורים עמוקים. בפרספקטיבה ציונית, בכך מוסיפה ההנהגה להישען על תפיסת "חומה ומגדל", דונם פה דונם שם, מראשית המאה ה־20, מתוך אמונה כי התקדמות והתבססות איטית במרחב תביא בעתיד למימוש החזון במלואו. הזמן פועל אפוא לטובתנו.

זו היתה השגיאה העיקרית לטעמו. ביילין סבר כי מה שהיה נכון לימי ראשית הציונות שגוי עתה. הוא ראה הבדל ניכר בין מצבה של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים — מדינה יציבה, בעלת משקל בינלאומי — למעמדו של הפרויקט הציוני בראשיתו. בעיניו, העדפת הסדרי ביניים עם המצרים, במקום ניסיון אמיץ לחתור להסכם כולל, היתה לא רק שגיאה טקטית, שאפשרה למצרים להתעצם מהבחינה הצבאית ולהיערך למלחמה, אלא בעיקר שגיאה אסטרטגית: שכן המזרח התיכון אינו קופא על שמריו. הערבים מתקדמים ומתפתחים, וחוסר המעש המדיני הוא שהצית את אש הקרבות.

הפתרון המדיני שלו ינק מיוזמות שכבר נמצאו על המדף הבינלאומי — ובראשן תוכנית רוג'רס. התשתית הרעיונית שנגזרה מנוסחת "שטחים תמורת שלום" היתה האפשרות היחידה בעיניו. בדיעבד הסיק כי אימוץ התוכנית היה יכול להוביל להסדר שלום מוקדם יותר עם מצרים. הטענה שהעלתה גולדה מאיר בהתנגדותה לתוכנית, כי היא מסוכנת משום שתחייב היפרדות גם משטחי יהודה ושומרון, לא שכנעה את ביילין. עכשיו הוא סבר כי ממילא נכון לחתור לנסיגה גם מהגדה המערבית. את הנסיגה הזאת הוא העדיף לתאם עם ירדן, במסגרת אפשרות למתכונת מדינית של קונפדרציה.

אף על פי שביילין תלה את האחריות למלחמה בגישתה של גולדה, שסימנה בעיניו מודל מנהיגותי כושל — מודל נטוע בעבר, כבול לדוֹגמוֹת גלותיות המנתחות את מעמדה של ישראל דרך פרדיגמות מן המסורת היהודית של סיפורי רדיפה וגאולה מעגליים — הוא לא הצטרף למחאה שהחלה עם שובם של חיילי המילואים לבתיהם, ואשר אנשיה דרשו את התפטרות ההנהגה.

הוא חשב על מהלכים בשדה הפוליטי המפלגתי.

תנועת המחאה, שהונהגה בראשיתה בידי מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בימי המלחמה, התקיימה לצד דיוני ועדת אגרנט, שנועדה לברר את המחדלים והאירועים שהובילו למלחמה ואת ימי הקרבות הראשונים. החלטת הוועדה לתלות את האשם בדרג הצבאי, ולפטור את הדרג המדיני, רק העצימה את הכעס הציבורי, והביאה להתפשטות ההפגנות והמחאה בתקשורת. באפריל 1974 נכנעה גולדה ללחצים והתפטרה. בעקבות זאת קמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין, שלא מילא תפקיד רשמי במלחמה, שכן זמן קצר לפניה סיים את תפקידו כשגריר ישראל בארצות הברית. רבין לא הציע לדיין להמשיך לכהן כשר הביטחון בממשלתו החדשה. בכך, גם אם באיחור־מה, שילמו שני המדינאים הבכירים את מחיר המלחמה.

ביילין שמח על התפטרותה של גולדה מאיר: פרט להתנגדותו למדיניותה, הביוגרפיה הפוליטית שלה הצטיירה בעיניו כלקח על הממד ההרסני של הפוליטיקה הפנימית במפלגות השלטון, אשר נוטות להסתאב עם השנים; שכן היא נבחרה לתפקידה בעיקר משום הרצון של בני דור הביניים להימנע מהכרעה בעימות בין משה דיין ויגאל אלון, שני המועמדים הראויים יותר לראשות הממשלה. יחסו של ביילין לדיין — שהיה פרגמטי יותר מגולדה ונטה לפני המלחמה לאמץ הצעה להיערכות מחודשת של ישראל בסיני — היה אמפתי וחיובי יותר. הוא לא היה יכול לשער כי העתיד יזמן לו לצעוד לצד יורשו של דיין במשרד הביטחון, שמעון פרס.