תולדות היהודים

פרק 1

אמונת ישראל

בעולם המתואר במקרא חיו עמים ששלטו על שטחים רחבי ידיים, הקימו ממלכות מפוארות ויצרו תרבות עשירה. הארכיאולוגים וההרפתקנים שיצאו בעידן המודרני מאירופה למזרח הקדום, חשפו בקרבת נהרות הפרת והחידקל שרידי ערים שבהן נוצרה ופרחה תרבות מתקדמת. בשוּרוּפָּק התגלו לוחות חרס ועליהם כתובות בכתב היתדות השוּמרי, ראשון הכתבים הידועים לנו. עתיקותיה של ניפּוּר העידו על קיומו של מרכז דת גדול, שבו פעלו זמרים, מוזיקאים, כוהנים וקוסמים. חומותיה של סִיפָּר נבנו סביב שנת 1750 לפני הספירה1 והתנהל בה מסחר עשיר בסוסים ובטקסטיל. הריסותיה של נִינְוֶוה, הבירה האחרונה של אשור, עוד נראו היטב לעיני הארכיאולוגים האירופאים שמצאו בה ארמון ובו חצרות ענקיות, פסלים עצומים וגם ספרייה גדולה. לרבים מהמקדשים שנמצאו בערים האלה, ובערים אחרות, היו יסודות איתנים, קירות עבים, חדרי אוצר שבהם אוחסנו חפצים יקרי ערך וחללים שבהם נערכו דיונים, טקסים והילולות.

מתחת לעפר ולהריסות שכיסו את הערים הקדומות של מסופוטמיה מצאו הארכיאולוגים אובניים, כלי זכוכית, ציורים של גלגלים וטקסטים עם חישובים מתמטיים, ובהם חלוקת המעגל ל־360 מעלות. על אלפי לוחות, שהכתובות החרוטות עליהם פוענחו במאמץ רב, נוסחו חוקים לצד דברי שירה וספרות. בין השאר נחשפו בהם חוקיו של המלך חַמּוּרַבִּי — קובץ דינים ובהם סדרי השלטון, ודיני רכוש ועבדות — ועלילותיו של גִּלְגָּמֵשׁ, הגיבור הראשון של ספרות העולם.

קרוב יותר לארץ ישראל, באזור סוריה של ימינו, שכנו הערים אֶבְּלָה ומארי, שימי הזוהר שלהן היו סביב שנת 2500, וממערב להן, לחוף הים התיכון, שכנה העיר אוּגָרִית, ששגשגה עד שנת 1200 בקירוב. באתרים הללו ובאחרים נחשפו מקדשים ופסלים ונמצאו אלפי לוחות כתובים, ובהם חומר מדיני, מינהלי, משפטי וכלכלי וכן סיפורים ושירים. כל אלה לימדו שגם כאן התקיימו חיים מפותחים בחומר וברוח.

מדרום־מערב לארץ ישראל שכנה מצרים, שבעת איחודה לממלכה אחת בשנת 3100 בקירוב היתה הגוף הפוליטי הגדול ביותר בעולם. התגליות של הארכיאולוגים שחפרו במצרים כללו ארמונות, מקדשים, מבצרים, וכמובן קברי מלכים, ובהם אוצרות, אומנות עשירה וכתבים שנחרטו על קירות ואַסְטֶלוֹת ונכתבו על פפירוסים. שרידים אלו של העבר מעידים על חייה של ממלכה ארוכת ימים, בעלת תרבות עשירה ומגוונת.

בימים הרחוקים ההם היה עַם ישראל רחוק מעוצמה עירונית ומסחרית, ועולמו התרבותי לא כלל עיסוק במדעי הטבע, במתמטיקה או בפילוסופיה על כלליה המופשטים. עיקר כוחו היוצר של ישראל — אומה של רועי צאן ועובדי אדמה — היה בסיפור, בשירה ובדברי חוכמה, נבואה ומוסר, ואלה מהם שנשמרו במקרא מהווים הישג תרבותי מרשים שעמד במבחן הזמן, והיה מקור השראה לעמים רבים לאורך הדורות ועד ימינו.

ואולם גם אם המורכבות, העושר והיופי של סיפורי המקרא בולטים בין יצירות העולם העתיק, הרי שצדם המופלא ביותר הוא האמונה הדתית המגולמת בהם. אמונת ישראל היא תופעה יחידה במינה בתולדות האנושות, ותהום פעורה בינה לבין יתר אמונות העולם העתיק. האמונה הזאת אינה מוצגת במקרא כהשקפת עולם סדורה, אלא עולה מתוך סיפורי המקרא, דברי השיר, החוכמה, המוסר והנבואה שמצויים בו. אמונה זו קבעה כי רק אֵל אמיתי אחד קיים בעולם, והוא עליון על הטבע ועל כל חוקי המציאות.



במזרח הקדום, ובאזורים רבים אחרים על פני כדור הארץ, רווחה אמונת היסוד שהעולם מלא אלים. שמות האלים ותפקידיהם השתנו ממקום למקום וכן דרכי הפולחן הראויות להם, אך יחד עם זאת, אמונת העמים הקדומים התבססה בכל מקום על תפיסה עקרונית אחת: האלים משועבדים לחוקי המציאות המושלים בעולם כולו. לאלים אומנם יש כוח רב, אך הם אינם מקור כל הכוח. יש להם שליטה על הגורמים הפועלים במציאות, אך לעולם לא שליטה מוחלטת. מחוץ לאלים ולמעלה מהם מתקיימת מציאות, שניתן לכנותה "הוויה ראשונית", שקודמת לאלים ותוחמת את גבולות היכולת שלהם. "ההוויה הראשונית" גזרה את חוקי המציאות שבה פועלים האלים, חוקים שמהם אפילו החזקים שבאלים לא היו יכולים להשתחרר.

השקפה זו על אודות כפיפות האלים לחוקי המציאות התבטאה במיוחד בסיפורים המיתולוגיים של שבטי ועמי העולם העתיק. על פי סיפורי הראשית המיתולוגיים המתארים כיצד התהווה העולם, האלים לא בראו את המציאות ולא קדמו לה, אלא נוצרו לתוך הוויה רבת כוחות ונתונה מראש, כגון מים היוליים, חלל וזמן ללא גבול, אור וחושך אינסופיים, בֵּיצה שבתוכה נשמרו זרעי כל היצורים ושלל דימויים נוספים. יתרה מזו, מכיוון שחוקי המציאות חלו שווה בשווה על האלים ועל בני האדם, תואר עולם האלים בדמות עולם האדם. האלים התנהלו בתוך שלל יחסים משפחתיים סבוכים בין בעלים ונשים ובין אבות ובנים. האלים אהבו וחמדו, קינאו ושנאו. אנו מוצאים בסיפורי העמים אלים שאוכלים מזונות ושותים משקאות, אלים הנזקקים לסמי מרפא ואלים המשתמשים בכלים, אלים המסוגלים לפשוע ולחטוא ואפילו אלים שמתים ונולדים מחדש. השותפות העקרונית בין עולם האלים והעולם האנושי היתה עמוקה עד כדי כך, שאנו שומעים על זיווגים בין בני אדם לבין האלים ועל בני אדם שהופכים לאלים.

מרעיון ה"הוויה הראשונית" השתלשלה גם התפיסה שבעולמנו שולט כוח, הוא הגורל, החזק מהאלים ואינו תלוי בהם. האלים, כמו בני האדם, נתפסו כישויות הכפופות לגורל, כבולות לגזירתו ומוגבלות על ידו. זאת ועוד. היות שהאלים כפופים לחוקי המציאות ולגורל, הרי ששליטה בחוקים ובגורל משמעה שליטה באלים עצמם. משום כך נעשו בקרב כל העמים ניסיונות להבין את חוקי המציאות ולכבוש דרכים נסתרות על מנת לשלוט בהם. בעולם העתיק נכתבה ספרות מאגית ענפה שמטרתה לנסח במדויק את החוקים שיאפשרו לבני האדם להשפיע בדרכי כישוף על המציאות ועל האלים ולכפות עליהם את רצונם. יתרה מזאת, ברבות מהדתות הקדומות האלים עצמם השתמשו במאגיה כדי לכפות את רצונם על העולם ועל אלים אחרים.

אמונת ישראל היתה ההפך המוחלט של האמונה הכלל־עולמית הזאת בכך שביטלה לחלוטין את כפיפותו של האל לחוקי המציאות השולטים בעולם. במרכז האמונה המקראית עומד אל עליון שהוא סיבת הכול ואשר רצונו שולט במציאות ללא גבול ומידה. זוהי הסיבה שלאל המקראי אין סיפור חיים, וזוהי גם הסיבה שאין במקרא תֵיאוֹגוֹניה (כלומר, סיפורים על הולדת האלים ופרשת חייהם) ותֵיאוֹמכיה (כלומר, סיפורים על מלחמותיהם אלה באלה). האל במקרא אינו כפוף לחוקי הפריון הטבעיים ואין לו משפחה, בת זוג וילדים. בהיותו עליון על הכול, הוא גם פטור מצרכים גופניים כגון אכילה ושתייה ושינה. האל במקרא אינו כפוף לזמן, הוא היה, הווה ויהיה. למעלה מהאל המקראי אין כוח, גורל או אל אחר השותף לו בקביעת המאורעות. האל המקראי אינו מושפע מכישוף ולא נזקק לו, וכל חוכמתו מצויה בו עצמו. אומנם יש במקרא ישויות לא אנושיות, כמו מפלצות קדמוניות, מלאכים ואפילו השטן, אך קיומם של אלה ותפקודם לעולם אינם מערערים את האמונה העקרונית של ספרי המקרא באל אחד, בעל עליונות מוחלטת השולט בכול.



היה זה שלטון מוחלט ובכל זאת לא מוחלט לגמרי. בתפיסת העולם המקראית נותר מקום אחד שרצונו של האל אינו שולט בו והוא רצונו של האדם — יכולת הבחירה החופשית שלו. במקרא לא מסופרים קורות חיי האל ואין דרמה מיתולוגית שבה נלחמים באל כוחות אלוהיים, דרמה שהיא כה אופיינית לאמונות שהיו מקובלות בדתות העתיקות. במקומה של הדרמה הזאת מתקיים במקרא מתח בין רצון האל לבין רצון האדם. האדם יכול לבחור בטוב ולקיים את מצוות האל, אך הרשות בידו גם למרוד באל, לחטוא ולבחור ברע, כפי שהוא אכן עושה לעיתים קרובות.

אי קיומה של דרמה אלוהית במקרא והעיסוק ביחסים בין האל לאדם הם שמובילים את המקרא להתמקד בסיפוריהם ובקורותיהם של בני האדם. בכך נוצר קשר עמוק בין האמונה הישראלית לבין עלילותיה של החברה האנושית. ובמילה אחרת: ההיסטוריה. עמד על כך המלומד האנגלי הרברט בטרפילד, שהתמחה בחקר כתיבת ההיסטוריה:

שום עם עתיק [...] לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פירוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה. הדת וההיסטוריה הובאו כאן [במקרא] לתוך יחס גומלין רב משמעות: האל ממלא תפקיד מכריע בתולדות האדם ואילו האדם, במשך שנות מאות, עמל לעמוד על טעמו [...] עמדתם [של העברים הקדמונים] כלפי העבר גרמה שבפעם הראשונה זכתה ההיסטוריה להשפעה כבירה על מחשבתו של האדם. מהם באה ההשקפה — שלא היתה כלל וכלל רווחת בעולם — שיש לראות את המאורעות של ההיסטוריה החילונית כבעלי משמעות ובעלי חשיבות. המקרא מדבר על אל שמתגלה בהיסטוריה, מוצא עניין בעסקי בני אדם ונוטל חלק פעיל במהלך המאורעות. על ידי כך הופקע האלוה מתחומי אי הממשות המיתית והובא במגע ישיר יותר עם העולם הממשי.1

דברים דומים כתב שלום בארון, מגדולי ההיסטוריונים היהודים במאה העשרים:

העם הזה היה הראשון לכתוב היסטוריה באמת מידה גדולה. סיפורים היסטוריים, שירים וכדומיהם מצויים אצל כל העמים. אבל ספרות היסטורית רצופה, על כל אותו הצירוף הנאה של ידיעות ממשיות, הסבר פרגמטי ותיאור לוקח לב, מעין מה שחיברו סופרים ועורכים מישראל בימים שבין המאה העשירית לשמינית, אין למצוא לה חבר בשום ספרות קדומה אחרת.2



להשקפה המקראית על האל היחיד והעליון התווסף עוד ממד שהיה בו משום ניגוד מהותי ויסודי לכל האמונות של כל העמים שחיו בעת העתיקה על פני האדמה. היתה זאת התפיסה שבניגוד לה', האל האמיתי היחיד, כל אלוהי העמים, על משפחותיהם ושבטיהם ומדינותיהם, אינם אלוהים אלא אלילים העשויים "עץ ואבן". המקרא אינו מבין כלל את האמונה האלילית, ומבחינתו עבודת האלילים בקרב כל העמים היא עיסוק נבער — "הבל וריק", המשפיל את ערכו של האדם ומרחיק אותו מהאל; ועבור עם ישראל, חטא בעל השלכות גורליות.

האבחנה הזאת בין פולחן העמים לפולחן ישראל מלמדת דבר מהותי על תפיסתו של המקרא את ייחודו של עם ישראל. האמונה באל העליון והמוחלט השולט בכל הקיים, העניקה להשקפת המקרא ממד אוניברסלי, משום שהאל המקראי חובק בהכרח את העולם כולו ואת כלל החוויה האנושית. ואולם למקרא היה גם ממד לאומי מובהק. סיפורי המקרא נפתחים אומנם בתיאור האנושות מימי אדם הראשון, תוך הצגת אילן יוחסין של כל עמי העולם המוּכרים למקרא מיוון ומכרתים במערב דרך עמי אסיה הקטנה ופרס במזרח ועד העמים שבערב ובצפון אפריקה. אך התמונה האוניברסלית הזאת מתחלפת עד מהרה בהתמקדות בסיפורו של אברהם העברי וצאצאיו שנשאו עִמם את האמונה המיוחדת. ובכן, במקרא אלוהי העולם כולו הוא אלוהיו של עם ישראל.

עַם זה ראה את עצמו כנבחר. הוא האמין שהאל היחיד והעליון התגלה לאבותיו — אברהם, יצחק ויעקב — ליווה אותם, בירך אותם וכרת עמם ברית נצחית. בשלל סיפוריו ושיריו של העם באה לידי ביטוי אמונתו שאלוהי אבותיו מנהיג אותו והולך לפניו לאורך שנות קיומו, וזוהי דרכו להתגלות בעולם. דבקותו של ישראל באמונה הזאת לאורך שנות קיומו קבעה את גורלו לדורות, והשפיעה לימים גם על קורות העולם כולו.

כל התאריכים מכאן ועד שיצוין אחרת הם לפני הספירה הנוצרית.