תוציאו את הילד מהמסך

פתח דבר מאת עדי פנחס המסכים וילדיכם — סיפור אהבה-שנאה אלקטרוני

אני רוצה לברך אתכם על שבחרתם במודעות לנזקי המסכים, ובכך לקחתם צעד ראשון וחשוב בהתמודדות עם התלות המסוכנת שמפתח דור שלם במסכים האינטראקטיביים

תלות מסוכנת? כן, מסוכנת. גוף ידע מחקרי שהולך וגדל מצביע על כך ששימוש אינטנסיבי במסכים מוביל להתמכרות, התפרצויות זעם, בעיות שינה, חוסר ריכוז ואף לשינויים ארוכי טווח במבנה המוח. מאז יצא לראשונה ספרה של דאנקלי ב-2015 ועד היום, המשיכו העדויות על נזקי המסכים להצטבר.

בתחילת 2019, חודש לפני ירידתו של ספר זה לדפוס, התפרסם מחקר קנדי שסקר למעלה מ-2,400 ילדים בגילאי 2-5 וקשר בין התפתחות איטית של יכולות דיבור, הבעה וקליטת שפה, לבין שימוש במסכים. פחות משלושה חודשים קודם לכם חשף ה-NIH האמריקאי ממצאים ראשונים ממחקר רחב אפילו יותר, שכלל סריקות מוחיות של ילדים וחשף כי שימוש של מספר שעות ביום במסכים, הוביל להצרה של קליפת המוח הקדם מצחית דקה יותר. החוקרים ציינו כי למרות העובדה שהאונה הקדמית אחראית על ריכוז, תכנון ארוך טווח ויצירתיות, פרק הזמן הקצר שחלף מאז צצו המסכים מונע מהמדע לנתח את המשמעות ארוכות הטווח של השינויים במבנה המוח. האם אנחנו באמת רוצים שהילדים שלנו יהיו שפני הניסיון?

אנו חיים בתקופת מעבר מסוכנת. למעשה, יש להניח כי הסיבה היחידה לכך שהמכשירים הניידים, הטאבלטים וקונסולות המשחקים, לא נמכרים עם אזהרות שימוש של משרד הבריאות, היא כי מהפכת המסכים מצויה בחיתוליה. קשה להאמין, אבל האייפון, אבי הטלפונים החכמים הושק לפני קצת יותר מעשור, ביוני 2007. האייפד, הטאבלט הפופולרי הראשון הושק בינואר 2010..

באותם ימים קרובים רחוקים, בהם צצו המסכים האינטראקטיביים לראשונה, נשאל סטיב ג'ובס, המייסד והמנכ"ל האגדי של אפל, מה חשבו ילדיו על הטאבלט הראשון. "הם לא משתמשים בטאבלט," ענה ג'ובס לכתבת המופתעת, "אסור להם." טים קוק, היורש של ג'ובס בהנהלת אפל, לא נותן לאחיין שלו לגעת ברשתות חברתיות.

ג'ובס וקוק לא לבד. גם ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, אסר על ילדיו לגעת במסכים אקטיביים עד גיל 14, מלינדה אשתו ציינה מאוחר יותר שהיא מתחרטת שהם לא חיכו יותר.

מה הסיבה לכך שקומץ האנשים האחראים למהפכת המסכים בוחרים למנוע אותם מילדיהם? את התשובה המדאיגה סיפק לניו יורק טיימס כריס אנדרסון, העורך לשעבר של כתב העת הטכנולוגי החשוב בעולם Wired: "אם נצייר סקאלת התמכרות שבקצה האחד שלה ממתקים ובקצה השני והמסוכן קוקאין וקראק, נמצא שהמסכים הרבה יותר קרובים לקוקאין וקראק מבחינת פוטנציאל הסכנה וההתמכרות," הוא פסק וסיכם, "חשבנו שאנו יכולים לשלוט בזה, אבל זה מעל ומעבר ליכולת שלנו. המסכים האינטראקטיביים מתעסקים ישירות עם מרכזי העונג של המוח. התלות שהם יוצרים היא מעל ומעבר ליכולת התפישה של הורים רגילים." מיותר לציין כי הילדים של אנדרסון לא רואים מסכים עד גיל תיכון, וגם אז, במשורה.

למעשה, הרחקת מסכים מילדים הפכה להיות כה נפוצה בעמק הסיליקון, שמטפלות חותמות כיום על חוזים בהם הן מתחייבות להרחיק מהילדים סמארטפונים, טאבלטים ומסכים אחרים. הסיבה ליחס החריג שמגלים אנשי עמק הסיליקון למסכים איננה נובעת מהטירוף או הקיצוניות אליה הגיע תופעת המסכים, אלא למודעות.

הסיבה שאני יכולה לכתוב זאת בביטחון, היא כי בשלוש מתוך חמש השנים האחרונות התגוררתי עם משפחתי בוושינגטון, בירת ארה"ב. כמי שהייתה אם ומדריכת הורים בישראל ובארה"ב, זכיתי לנקודת מבט מרתקת ומעוררת דאגה על תופעת המסכים. בישראל בה הילדים זוכים לעצמאות חריגה,, לצד הבדלים תרבותיים וסביבתיים הופכת הבעיה אקוטית ונפוצה הרבה יותר:

בארה"ב הטלפונים החכמים נכנסים לחייהם של הילדים רק לקראת סוף בית ספר יסודי. בדרך כלל הילדים נמצאים במסגרת בית הספר והצהרון עד השעה 18:00. הילדים לא ״מסתובבים״ ברחובות באופן עצמאי, כמו בארץ. חיי החברה של הילדים מצומצמים מאוד והרבה פחות ספונטניים מאשר בארץ. אפליקציית WhatsApp פחות פופולרית בקרב ילדים ובקרב הורים מאשר בארץ. אין דבר כזה, WhatsApp של הכיתה/ההורים/הוועד/הילדים כמו בארץ – מרבית התקשורת מתבצעת דרך הודעות דואר אלקטרוני או בשיחה טלפונית. היותו של אדם לא זמין היא דבר מקובל ומובן; לא חייבים להגיב באותו הרגע.

כמובן שהילדים חשופים עדיין לכל משחקי המחשב, והם פעילים ומשתמשים באפליקציות ומשחקים. אך מאחר והם ממעטים לקחת את המסך (במקרה הזה, הטלפון הנייד) איתם לכל מקום, במיוחד בגילאים צעירים, ויש פחות התראות והתכתבויות – ההתמכרות לשימוש בנייד, לתגובתיות ולזמינות הוא נמוך יותר.

החזרה לארץ גררה איתה גם הסתגלות בעולם המסכים: עשרות קבוצות WhatsApp; לצד אפליקציות כגון מיוזיקלי, סנפצ׳אט ואינסטגרם שמחברת אותן לניידים, עדכוני סטטוסים בלתי פוסקים; ילדים צעירים מסתובבים מ-13:00 בצהריים עם טלפונים ניידים ומתאמים את הלו"ז היומי שלהם בכוחות עצמם; מורות ומדריכות מעדכנות כל הזמן בשינויים; שליחה בלתי פוסקת של סרטונים והודעות שרשרת.

מאוד רצינו לשמר את המרחק הזה מהמסכים גם בישראל; אך המציאות הייתה מורכבת יותר, והמסכים מצאו את דרכם "להתגנב" גם אלינו הביתה. השימוש המוגבר בטלפונים החכמים גרם לתחושה ורצון בלתי פוסק

להיות מעודכנים ולא לפספס את כל מה שקורה בחוץ כל הזמן.

לפתע, משימה פשוטה כמו להניח את הנייד בצד הפכה למשימה מאתגרת. ללכת לישון בלי הנייד לצידן? מה פתאום! גם לעזוב את הנייד כדי להיכנס רגע למקלחת הפך להיות דבר לא קל, כי הן בדיוק באמצע של התכתבות נוספת. כל מפגש חברתי הפך להיות העלאת סטטוסים והתכתבויות עם החברות שלא נמצאות... עמוס, מלחיץ, והעיקר? לא מאפשר להיות ברגע וליהנות ממנו. האתגר שלנו, אם כן, הפך להיות ניהול החיים כאן לצד המסכים.

לצד היותי אם ומדריכת הורים, חזרתי לפתע להיות ישראלית, וחוויתי התאקלמות מהירה למגפת המסכים שפגעה בנו. במפגשים שלי עם משפחות (כמו גם בחיי האישיים), הלכה ותפסה ההתמודדות עם נושא המסכים מקום מרכזי יותר ויותר. המציאות המשפחתית לצד המסכים הפכה למורכבת, יצרה חיכוכים ומריבות והעלתה דילמות חדשות איתן נאלצים ההורים להתמודד: הנזק מול התועלת של השימוש במסכים, המינון הרצוי של החשיפה אליהם, אופן ניהול השימוש בהם, מהם הגבולות ההגיוניים, מהו אופן יישומם הנבון, וכן הלאה.

"זמן מסך" הפך למונח נפוץ שהורים רבים אולי מכירים ומשתמשים בו בחינוך ילדיהם; אך למעשה, הם נותרים מתלבטים ומבולבלים לנוכח שאלות כגון כיצד נכון להתמודד עם הסוגיה הרגישה הזו.

הורות בסביבה טכנולוגית שונה בתכלית השינוי מההורות שאנו ההורים הכרנו כשהיינו ילדים, וככזו היא דורשת התאמות שונות – או למעשה, התנהלות חדשה כמעט לגמרי – עם ילדינו:

הילדים חיים בעולם המסכים ובמנותק מאיתנו. העולם הזה זמין להם 365/24/7, מתוך החדר הפרטי שלהם ממש. ההורה כבר אינו מקור הידע הבלעדי, והילדים שלנו מוצאים תשובות לשאלות, יחס ומענה לצרכים נפשיים באינטרנט, ברשתות חברתיות ובמשחקי מחשב.

אנו, ההורים, הופכים בעולם כזה ממורי דרך למהגרים טכנולוגיים המסתגלים לעולם שלהם. המציאות הזו יוצרת חוסר איזון ומציפה מבוכה, חוסר ודאות וטשטוש נושא הגבולות במסגרת המשפחתית. על אף האתגרים הללו, יש לנו כהורים את הכוח, הסמכות והאחריות למצוא את שביל הזהב שיאפשר לנו לחנך, להשפיע ולהבטיח לילדינו את העתיד הטוב ביותר.

הספר שלפניכם מבקש להחליף את המבוכה בידיעה. ואת האינטואיציות שיש לכם לגבי נזקי המסכים בידע מחקרי, בכדי לשכנע אתכם לקחת אתגר שיסייע לכם להתנתק מהמסכים ולהתחבר למשפחה.