id="Torah-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">
סיפור גן עדן והשלבים הפסיכו-סקסואליים
המודל הפסיכו-סקסואלי של פרויד
אחד מן המודלים המוכרים ביותר העומדים בבסיס הפסיכולוגיה ההתפתחותית הוא המודל הפסיכו-סקסואלי שהציג זיגמונד פרויד (Freud) כחלק מן התיאוריה הפסיכואנליטית שלו. פרויד סבר כי הכוח המניע את ההתנהגות האנושית הוא דחפים ביולוגיים שהנפש האנושית שואפת לספק. התיאוריה של פרויד הדגישה במיוחד את דחף המין (ארוס) ודחף האלימות (תנטוס) כשני הכוחות המרכזיים המניעים את האדם לפעולה.
אליבא דפרויד, לא ניתן להבין את נפש האדם מבלי להבין את שלבי ההתפתחות המינית. כל אחד מן השלבים שמנה פרויד מאופיין בהתנהגויות מסוימות הקשורות בהפניית האנרגיה המינית לאזור אחר בגוף. כל אחד מן השלבים מאופיין בקונפליקטים, שאמורים לבוא על פתרונם ולאפשר את ההתקדמות לשלב הבא. העדר פתרון ראוי לקונפליקטים עשוי ליצור מצב של קיבעון או רגרסיה לשלב מוקדם יותר.
שלבי ההתפתחות שתיאר פרויד הם:
השלב האוראלי: עד גיל שנה, בו מרוכזת האנרגיה בפה. עיסוק בסיפוק צרכים ובדחיית סיפוקים.
השלב האנאלי: גיל 1-3. עיקר האנרגיה מופנה לשליטה על הסוגרים ולסוגיות של שימור ושחרור.
השלב הפאלי: גיל 4-6. הפניית האנרגיה לאברי המין, ללא בושה ומשמעות מינית.
שלב החביון: גיל 6-11. הדחקת הדחפים המיניים. התפתחות המוסר והנורמות החברתיות ("סופר אגו"). הפניית האנרגיה לפעילות לא-מינית.
השלב הגניטאלי: מגיל 12 ומעלה. חזרה לעיסוק במיניות ובאברי המין. מודעות לדחפים מיניים. הופעת אורגזמה. התעניינות בבני המין השני.
שלבי ההתפתחות המינית שתיאר פרויד חופפים את תהליכי ההתפתחות הגופניים, המנטאליים והקוגניטיביים שעובר הילד. בשלב האוראלי מתפתחת גם יכולת דיבור ראשונית, שהולכת ומשתכללת בשנים שלאחר מכן. השלב האנאלי מאופיין בפיתוח עצמאות לא רק בנוגע להפרשות, אלא גם בתפקודים יום-יומיים אחרים. לאור מרכזיותו של הכוח המיני בתיאוריה של פרויד, מובנת החשיבות הנודעת לעיסוק בהתפתחות המיניות כחלק מחקירת הנפש האנושית.
ההתחלה של התורה
הפרקים הראשונים של ספר בראשית הם מן הקשים והתמוהים במקרא כולו. מעבר לקושי הבסיסי שבהבנת פשט הפסוקים והתיאור המובא בהם, קשה במיוחד לעמוד על המסר הטמון בהם ועל המשמעות שאותה הם מנסים ללמדנו. כבר בדיבורו הראשון על התורה תמה רש"י מדוע בוחרת התורה לפתוח בסיפורי ספר בראשית, והלא עיקרה של התורה הוא במצוות הניתנות לעם ישראל רק בספר שמות:
אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?
קושייתו של רש"י הולכת ומתעצמת בתיאור הבריאה, שהרי לא ניתן להבין את הפסוקים האלו כתיאור היסטורי או כתיאוריה מדעית. אין צורך לצלול לעומק הדילמה אודות היחס שבין דת ומדע; די בכך שנשאל מהי המשמעות של בריאת האור ביום הראשון, לאור העובדה שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והרי איננו מכירים מציאות של "אור" בלא "מאור" המפיק אותה. מהי כוונת התורה בדברה על "יום ראשון", "יום שני" או "יום שלישי", לאור העובדה שהשמש, המשמשת בתפקיד מפתח בהגדרת המושג "יום", נבראה רק ביום הרביעי? יוצא אפוא כי תיאורים אלו שבתחילת ספר בראשית אינם מובנים כלל ועיקר כתיאורים של מציאות עובדתית. וזאת עוד קודם שניסינו להבין את משמעותן הסתומה של מילים קשות כדוגמת "בראשית" - התחלה שאין לפניה דבר, "ברא" - יצירת יש מאין, או "אלוהים" - מילה שבאופן פרדוקסלי, אם הבנת את משמעותה, הרי שלא הבנת את משמעותה.
גם אם נותיר את הקושיה על אודות סיפור הבריאה ב"צריך עיון" ונפנה לברר את מהות סיפור גן עדן, המופיע בפרק שלאחר מכן, תחזור קושייתנו למקומה. בהנחה שאין לפרש את הפרקים הללו כתיאור היסטורי-מציאותי, שומה עלינו לברר: מה מבקשת התורה ללמדנו בפרקים אלו? כיצד הם תורמים להבנת הפרקים והספרים הבאים, שבמרכזם עומדות התורה והמצוות שניתנו לישראל בסיני?
מה עושה האדם?
דרך אפשרית להבנת עומקו של סיפור גן עדן נסללת מתוך מעקב אחר הפעלים המיוחסים לאדם ולחווה מתחילת הסיפור ועד סופו:
(ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (ח) וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:...
(טו) וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: (טז) וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: (יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (יח) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (יט) וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (כא) וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: (כב) וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: (כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
סיכום ביניים של המעקב אחר הפעלים המיוחסים לאדם בפרק ב מראה כי האדם מתואר בו כדמות פסיבית לחלוטין. הקב"ה יוצר אותו, נופח בו נשמת חיים, לוקח אותו ומניח אותו בגן עדן. מתוך הציווי שנצטווה האדם אנו לומדים על פעולה אחת בלבד שאותה האדם מבצע באופן אקטיבי - אכילה. בנוסף, חושפת אותנו התורה למשמעות הנלווית להיותו של האדם יצור חי - הוא עשוי למות. לאחר מכן אנו מתוודעים לשתי פעולות אקטיביות נוספות שאותן מסוגל האדם לבצע - הוא קורא בשמות, והוא ישן. אך אפילו פעולת השינה מתוארת באופן פסיבי, כאשר התורה מספרת כי הקב"ה מפיל שינה על האדם. לאחר יצירת האישה הופכת קריאת השמות של האדם לדיבור של ממש, ולראשונה מאז תחילת הסיפור הוא אומר משפט שלם. נמשיך אפוא במעקב אחר הפעלים בסיפור:
(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: (א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.
התורה ממשיכה ומתארת את סבילותם של אדם וחווה: הם חיים בגן עדן ערומים בלא בושה. דיבורם הולך ונעשה ארוך ומורכב יותר, וברגע אחד הם עוברים מהפך משמעותי ביותר. סבילותם הופכת באבחה אחת לפעילות אינטנסיבית - "ותרא, ותקח, ותאכל, ותתן, ויאכל, ותפקחנה, וידעו, ויתפרו, ויעשו, וישמעו, ויתחבא" - בשלושה פסוקים מתוארים יותר פעלים אקטיביים מאשר בשני הפרקים הקודמים גם יחד. מה פשר המהפך שחל במעשיהם של אדם וחווה? מה גורם להם להיעשות כה פעילים?
בגן העדן של ילדות
ממורי ורבי הרב דוד ביגמן למדתי כי סיפור גן עדן אינו אלא סיפור על חייהם של ילדים. מעקב אחרי הפעלים שבאמצעותם מתארת התורה את דמותם של אדם וחווה מחזק את הטענה הזו. בתחילת חייו, האדם הוא יצור פסיבי לחלוטין - הוא אינו עושה דבר מעצמו. בדומה לתיאור בפסוקים הראשונים של פרק ב, הוריו מביאים אותו ומניחים אותו, נושאים אותו ולוקחים אותו. הפעולות היחידות שהתינוק עושה בעצמו חופפות לפעולות שעושה אדם הראשון בפרק - אכילה ושינה, ובשביל לבצע את הפעולות הללו הוא זקוק לעזרתו של מי שיאכיל או ירדים אותו. אט אט הוא מתחיל "לקרוא בשמות", ושימוש ראשוני זה במילים הופך עם הזמן לדיבור ארוך ומורכב יותר.
בדומה למודל הפסיכו-סקסואלי של פרויד, האדם המתואר בסיפור גן עדן עוסק בשלבים הראשונים בתרגול מיומנויות הישרדותיות, כדוגמת אכילה, דיבור ושינה, ולשם מופנית עיקר האנרגיה הנפשית שלו. המיניות שלו טרם נתגלתה: התורה מעידה עליו כי הוא ערום ואינו מתבייש, כיאה לשלושת השלבים הראשונים במודל הפרוידיאני.
האכילה מעץ הדעת היא למעשה רגע התבגרות דרמטי בחייהם של אדם וחווה, הרגע שבו הם הופכים מסבילים לפעילים, ממובלים למובילים. האנרגיה הנפשית שלהם הולכת ומתגלה במלוא עוזה. אז, כפי שמתאר פרויד בהרחבה, מסתיים שלב החביון ומתגלה המיניות הבוגרת. אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ומגלים מיד כי הם ערומים. כיאה למעבר לשלב הגניטאלי, הם חווים לראשונה רגשות בושה ואשמה:
(ט) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: (י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: (יג) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.
למרות חוויית הבושה והאשמה שעוברת על אדם וחווה, אין הם בשלים עדיין לקבלת האחריות המתלווה לרגשות אלו. וכיאה לשלב המנטלי של נער ונערה מתבגרים, הם מגלגלים את האחריות לפתחו של מישהו אחר.
תיאוריו של פרויד את ההתפתחות המינית של האדם הושפעו רבות מתיאוריות ביולוגיות וממחקריו של צ'רלס דרווין על בעלי החיים. אך למרות הדמיון הרב שראה פרויד בין ההתפתחות האנושית להתפתחות של בעלי החיים, בשלבי הבשלות האחרונים זיהה פרויד הבדל מהותי בין האדם ובין עולם החי, שאינו חווה מושגים של אשמה ובושה ואיננו ריבון על יצריו. סיפור גן עדן מתאר את האכילה מעץ הדעת כרגע התבגרות פרוידיאני, שבו עובר "קו פרשת המים" שבין היות האדם בעל חיים ובין היותו אדם. קו הפרדה זה ניכר בעונש המושת על הנחש:
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
עד השלב ההתפתחותי הזה אין הבדל מהותי בין האדם ובין החיות. הדמיון ביניהם מתבטא באופן סמלי בכך שהנחש משוחח עם אדם וחווה כשווה בין שווים. אך מרגע שאכלו מעץ הדעת וביצעו את אותה קפיצה התפתחותית, אין הם שייכים יותר לקבוצתו החייתית של הנחש, אלא הצטרפו למשפחת בני האדם.
ברכה או קללה?
העונש שמעניש הקב"ה את אדם וחווה בתגובה לאכילתם מעץ הדעת מתבהר אף הוא לאור ההקשר ההתפתחותי של הפרשה כולה:
(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
אם ראשיתו של סיפור גן עדן בתיאור חייהם של ילדים קטנים, הרי שעונשם של אדם וחווה אינו אלא תיאור חייהם של אנשים בוגרים. חווה נענשת בצער הלידה ובקשיי הזוגיות. אדם נענש בקשיי פרנסה ובמכאובי העבודה. הפעוט אינו מוטרד מכל אלו. האוכל מונח על שולחנו תדיר, והוא אינו שואל את עצמו כיצד יביא טרף לפיו ביום המחר. התינוקת המשחקת בבובות אינה מייגעת את נפשה במשברי ההיריון. כל אלו שייכים רק לחייו של אדם בוגר.
בדומה לתיאוריה של פרויד, תהליך ההתבגרות הזה טבעי ובלתי נמנע. עם חלוף השנים הופך האדם מתינוק פסיבי חסר טרדות לבוגר אקטיבי טרוד ומיוזע. אשר על כן, כלל לא ברור שיש לראות את התהליך הזה כקללה וכעונש. במובנים רבים, ההתבגרות טומנת בחובה ברכה גדולה: היא המאפשרת את הבחירה ואת הגשמת הייעוד, והיא זו שפותחת פתח לנתינת התורה, המצווה והדרישה המוצבת לאדם, לנהוג על פי הדרך הישרה שאליה מכוונת התורה. ראיה משמעותית ליחס הכפול של התורה לקללה הנאמרת לאדם ולחווה - כעונש מצד אחד וכייעוד מצד שני - ניתן לראות בחתימת הפרשה:
(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
בשני פעלים מתארת התורה את יציאתו של האדם מגן עדן: "גירוש" ו"שילוח". גירוש פירושו "צא מכאן", בעוד שילוח פירושו "לך לשם". גירוש האדם מגן עדן מסמל את העונש שניתן לו על חטאו, אך שילוח האדם מגן עדן מעיד כי מלכתחילה אין מקומו שם. את שליחותו בחייו מגשים האדם דווקא מחוץ לגן עדן. אם להמשיך בקו הפרשני הרואה את סיפור גן עדן כסיפור על ילדים מתבגרים, הרי שהשלמת תהליך ההתבגרות היא עצמה ה"גירוש" מגן עדן. השלמת התהליך הזה איננה עונש וקללה, אלא הגשמה של המטרה המקורית שלשמה נברא האדם.
חיזוק נוסף לכך שהתורה אינה רואה בשילוח מגן עדן עונש מובהק ניתן למצוא בהצבת להט החרב המתהפכת, השומרת על דרך עץ החיים. לאמור: לא ניתן לשוב לגן עדן. הדרך היא חד-כיוונית, ו"כל באיה לא ישובון". כך גם לגבי מהלך חייו של האדם - תחילתו של סיפור גן עדן מתארת את חיי התינוק או הפעוט. תחילה הוא פסיבי לחלוטין, הוא הולך ערום ואינו מתבייש, הפעולות היחידות המיוחסות לו הן אכילה ושינה. עם הזמן הוא מתחיל לקרוא בשמות, וקריאת השמות הולכת ומתפתחת לכדי דיבור ארוך ומורכב. עם ההתבגרות והבשלות, הופך הפעוט לפעיל יותר ויותר. לעת זקנה, בני אדם רבים חווים תהליך הפוך. הם נעשים מפעילים לסבילים. עיקר עיסוקם הופך להיות בפעולות יום-יומיות, כדוגמת אכילה ושינה. לא פעם דיבורם נפגע, והם חוזרים לשלב קריאת השמות. במקרים מסוימים הם אף עוברים תהליכים דמנטיים, שגורמים להם לאבד את הבושה ואת הנימוסים הבסיסיים. אך למרות העובדה שהזקנה מקפלת בתוכה קווים המאפיינים את גן העדן, אין אנו רואים בתהליכי הזקנה שיבה לגן עדן כלל ועיקר. האדם המזדקן, שהולך ונעשה סיעודי ומאבד את יכולת הפעילות ואף הדיבור שלו, לא נתפס בעינינו כמי שחוזר לגן עדן, אלא אדרבה - עבור רבים, זהו הגיהנום עלי אדמות. אפשר וזוהי להט החרב שמונעת את החזרה לגן עדן.
החטא כהתבגרות
ראיית סיפור גן העדן כמהלך חייו של פעוט ההולך ומתבגר מציבה את החטא, שבו אוכלים אדם וחווה מעץ הדעת, כרגע המהפך בחיי המתבגר, הרגע שבו - אם להשתמש במושגים מעולמו של פרויד - מפנה שלב החביון את מקומו לטובת השלמת הליך ההתפתחות והמעבר אל השלב הגניטאלי. מרכזיותו של גילוי המיניות עולה בסיפור גן עדן, בדומה לאופן שבו הוא עולה בתיאוריה של פרויד. שמו של העץ, "עץ הדעת", מעיד עליו. מיד כשיוצא האדם מגן עדן, מספרת התורה:
וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.
בכך רומזת התורה מהי ה"ידיעה" המתגלה למי שאוכל מעץ ה"דעת" - הוא יודע את אשתו ומוליד איתה בנים. לא רק את העירום והבושה מגלה האדם עם חטא אכילת הפרי, אלא גם את יכולת ההולדה.
סיפור גן עדן אפוא איננו סיפורו של אדם מסוים, אלא סיפורו של כל אדם באשר הוא. האדם מתחיל את חייו כפעוט פסיבי והולך ומתבגר, מגלה את מיניותו ואת בנות המין השני, עד שהוא נעשה פעיל ועצמאי. ה"חטא" הוא שלב בלתי-נמנע בתהליך. לא ניתן להפוך ל"בוגר" מבלי למרוד במוסכמות, מבלי להפר את הכללים ומבלי לבחון את הגבולות. כל עוד לא נפרצו הקווים המגבילים, לא נבחנה באמת שאלת הבחירה החופשית שנתן הקב"ה לאדם. התינוק והפעוט משוללי בחירה חופשית. הם אנוסים על ידי הצרכים הבסיסיים שלהם, ובהמשך על ידי הוריהם וסביבתם הקובעים את מהלך חייהם. הרגע שבו הם מצווים לעשות דבר מה או להימנע ממנו, ומחליטים, חרף ההגדרה החד-משמעית, להפר את החוק, הוא הרגע שבו מתהווה הבחירה החופשית.
אכילת הפרי מעץ הדעת היא שלב הכרחי בכינונה של בחירה חופשית בחיי האדם. בלא אכילה זו היה האדם נותר "בגן עדן של ילדות". עולם אוטופי שכזה עשוי להיות נעים ורגוע, אך אין בו אפשרות של קבלת תורה. בלא חטא, לא תיתכן מצווה. בלא פריקת העול, לא ניתן לקבל את העול. יסוד התורה הוא בברית, שאותה מקבל האדם מרצון:
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
סיפור גן עדן מתאר אמנם את חטאם של אדם וחווה, אך חטא זה הוא בבחינת "הכרח בל יגונה". הוא מסמל את הבשלות המינית, המביאה בכנפיה את השלמת תהליך ההתבגרות, והוא המאפשר את קבלת התורה והטלת עול המצוות על האדם. אין ספק כי עיקרה ומרכזה של התורה הוא בתרי"ג המצוות ובחובה החד-משמעית שדורש הקב"ה מן האדם. אך חובה זו אינה יכולה להיות מוטלת על ילד קטן. סיפור גן עדן מבהיר כי התורה פונה לאדם הבוגר. מושא ציווייה הוא אדם בשל, זה שמסוגל לשאת בנטל המצווה, שהבחירה החופשית היא לחם חוקו, ורק מתוכה תיתכן קבלת עול מלכות שמים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.