תחת קורת גג אחת 2: עד מעל הראש

1 צ'ייס

"מה משותף לדַּיִג ולסקס?"

ברוקס מאט את מהירות סירת הדיג שלו עד שאנחנו שטים באיטיות על פני האגם. ג'ק ואני נשענים לאחור, מתכוננים לקראת הדיג הממושך וחושבים על הבדיחה של ברוקס.

"כשאתה מפסיק לשחק עם הציוד, מגיע הזמן לקחת את החכה שלך ביד," אומר ג'ק.

ברוקס צוחק. "טוב! אבל לא."

אני פוזל לעברו. "הציוד המשוכלל זה לא מה שחשוב, אלא תנועת הסירה."

ברוקס מגחך בהערכה, אך מטלטל את ראשו. "התשובה היא, 'ככל שאתה תופס פחות כך אתה משקר יותר, ואם אתה לא תופס בכלל, אתה פשוט משחק עם החכה שלך'. וצ'ייס, היית צריך לקלוט את זה מההתחלה, מפני שבזמן האחרון זה מה שקורה איתך, משתי הבחינות."

אני דוחף את ברוקס בחוזקה. הוא נופל ממושבו והסירה כמעט מתהפכת. הוא נוחת על ישבנו וצוחק.

"אם אתם, שני לוזרים שכמוכם, תגרמו לסירה להתהפך, אני לא מתכוון להציל אתכם," אומר ג'ק בזעף, אך הוא לא באמת כועס.

"צ'ייס התעצבן עליי רק כי הוא יודע שזה נכון."

כמו על פי אות, החכה שלי מתחילה לזוז ונעה בכף ידי. לעזאזל, אני נזכר באנלוגיה של ברוקס קודם וחושב על בחירת המילים האומללה.

זה דג סלמון אדום קטן, אבל גדול מספיק לארוחה.

"תלמד מהגדולים," אני אומר לברוקס כשאני משחרר את הדג מהקרס ומניח אותו בצידנית על הקרח. "איך הציוד המשוכלל שלך עובד?"

ברוקס לא מפסיק לדבר על הפיתיונות היקרים שהוא רוצה להכניס לחנות שלו. אני לא אוהב למכור לאנשים ציוד שהם לא זקוקים לו, לכן התערבתי איתו על חמישים דולר שאתפוס שלושה דגי סלמון אדומים בעזרת פיתיון שהכנתי מפיסות חבל עוד לפני שהוא יצליח לתפוס אחד בעזרת הצעצוע היקר שלו. קבענו שאם הוא ינצח בהתערבות, נמכור בחנות את הפיתיונות שהוא רוצה, ואם אני אנצח, הפיתיונות יישארו מחוץ למלאי שלנו.

"מנוול אחד," ממלמל ברוקס פחות משעה לאחר מכן, כשאני מניח בצידנית את הסלמון השלישי. הוא שולף מארנקו שני שטרות של עשרים ושטר של עשרה דולר, מושיט לי אותם ואחר כך בוחן את הפיתיון שלו בהבעה עגומה. "חתיכת זבל חסר תועלת. יש לך עוד כמה חתיכות חבל?"

אני מושיט לו כמה חתיכות. הוא מנתק את הפיתיון היוקרתי ומתחיל להכין מהחבל פיתיון חדש.

"תסביר לי איך זה," שואל ג'ק בשעשוע, "שבכל פעם שאני קם בשעה חמש לעבודה אני מעוצבן, אבל כשאני בא לכאן אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו?" הוא שולח יד לכוס הקפה שלו.

זו שאלה מצוינת. אנחנו יושבים כאן, שלושה בחורים, ערים מעלות השחר ומזריקים לעצמנו קפה כדי להישאר בהכרה, אך בכל זאת מאושרים כמו חזירים המתפלשים בבוץ. אני לא בחור רגשני, אבל אפילו אני יכול להעריך את יופיו של האגם הבוקר, המוקף בפסגותיהם המחודדות של הרי הקסקייד, ובהר בייקר, הזקן מכולם.

מובן שיש לי כמה סיבות טובות להיות אסיר תודה על כך שאני יכול להיות כאן, אך אף אחת מהן לא מצליחה להסיח את דעתי מהבעיות שעליי לפתור בבית.

ברוקס משליך את החכה שוב.

"ברוקס, 'אמריקן אנגלר1' טילפנו. הם רוצים צילום שלך לתמונת השער."

ג'ק נוחר בבוז. ברוקס מתייחס אליי בביטול, אבל זה נכון – עם הזקן שלו ואפודת הספורט שהוא לובש, הוא מתאים לככב על השער.

"היי, אני מכיר עוד בדיחה על דיג וסקס," מציע ג'ק, "איך דיג טוב יותר מסקס?"

"אתה יכול להירדם תוך כדי המעשה," אומר ברוקס.

"אתה יכול לתפוס ולשחרר ללא מחויבות."

ברוקס מריע. "טוב! אבל תראו מי שמדבר, מר איש משפחה."

את ג'ק הכרתי רק אתמול, אבל תוך כמה דקות כבר יכולתי לראות שגייב, בנו בן הארבע, הוא מרכז עולמו. או, לפחות, אחד משני המרכזים בחייו. יש גם את אימו של גייב, מאדי. עצם הזכרת שמה גורמת לעיניו של ג'ק להאיר. אני זוכר תקופה בחיי שבה גם אני הרגשתי ככה בגלל אישה. אבל מאז חלף הרבה זמן.

"לקחת פעם את הבן שלך לדוג?" אני שואל את ג'ק.

"עדיין לא, אבל זה ברשימה שלי. דיג, טיולי תרמילאות וגלישה ב'סנואו־בורד' – יש לי תוכניות גדולות בשבילו. ברוקס סיפר לי שיש לך בת."

"כן. קייטי, היא בת חמש. יש לך עוד ילד בדרך?"

"כן," אומר ג'ק ומבט מרוחק מופיע בעיניו. "בארבע שנות חייו הראשונות של גייב לא הייתי בסביבה כמו שרציתי, אבל אני מתכוון לפצות אותו על הזמן האבוד, וגם להתנהל אחרת לגמרי עם התינוקת, אחרי שהיא תיוולד."

"אתה רואה את הבחור הזה?" שואל ברוקס, שמכיר את ג'ק כבר זמן מה מאז נהגו לעבוד יחד בבנייה, "בחיי, אם היית שואל אותי אז אם תהיה לו חברה, שלא לדבר על ארוסה, ילד ועוד תינוקת בדרך, הייתי צוחק לך בפנים. ותראה אותו היום – מבוית לגמרי."

מפיו של ברוקס זה לא נשמע כמו מחמאה. אני לא מזלזל כמו ברוקס באושר שיכולה להעניק לך משפחה, אבל כשאני מביט בג'ק, אני מרגיש הקלה על כך שאני לא בנעליו, מפני שאם אתה לא מאוהב, אתה לא צריך להשקיע את כל ליבך במטחנת הבשר הזאת. יש לי את קייטי וזה כל מה שאני צריך.

ג'ק נותר רגוע. "אתה פשוט מקנא. חיי משפחה הם גלולת המרץ הטובה ביותר." הוא מגחך.

אוקיי, זה נכון, אולי אני גם קצת מקנא. ברוקס לא התלוצץ לגבי הבצורת שאני חווה לאחרונה במחלקת הסקס. ברגע שקייטי עברה לגור איתי, נקטעו זמנית כל ענייני הסקס. עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה ואני מוכן להודות שכבר נמאס לי לספק את עצמי.

"אימא של קייטי נפטרה לפני חודשיים," אומר ברוקס.

אני נועץ בו מבט זועם. לא מטילים פצצה כזו באמצע מסע דיג.

״אני מצטער, באמת מצטער," אומר ג'ק.

"תודה," אני אומר, "אבל זה... אימא של קייטי ואני לא היינו זוג, כך שזה אומר, כאילו – שבעצם רק קייטי היא זו שמתאבלת, אתה מבין?"

אני לא מספר לו כמה אני מתאבל על מותה כי... נו, טוב, אני מניח שג'ק מבין לבד. לאחר שקייטי נולדה הצטרפתי למועדון חדש של גברים: אבות. לכל אחד מאיתנו יש לפחות אדם קטן אחד שסומך עליו שלא נהרוס אותו. אין למועדון הזה לחיצת יד סודית, אם כי אולי כדאי שתהיה, ואני בטוח שג'ק יכול לדמיין את עצמו בנעליי, בין שהוא רוצה בכך ובין שלא.

"קייטי עברה לגור איתי אחרי שאימא שלה נפטרה, והיא בסדר. זאת אומרת, ברור שהיא עצובה. יש לה סיוטים בלילה, דברים כאלה, אבל בסך הכול, בהתחשב במצב, היא באמת בסדר."

בינינו, אני זה שמנסה להבין איך להתמודד עם העניין ולתקן את מערכת היחסים שלי עם קייטי.

ג'ק מהנהן. "ילדים הם חסינים למדי."

ברוקס צועק ולרגע אחד דעתנו מוסחת. אנחנו צריכים לעזור לו להעלות את מה שתפס ולעשות את כל העבודה המלוכלכת שכרוכה בתפיסת הדג. לאחר מכן, אנחנו ממירים את הקפה בבירות קרות וממשיכים לדוג בדממה, כשרק מנוע הסירה משמיע את טרטורו. כל־כך שלֵו כאן. אם רק הייתי יכול, הייתי מבלה את כל זמני בפעילות בשטח – בדיג, במחנאות, בחתירה בקיאק, דברים כאלה. אני נשבע שבאחד הימים הקרובים אוציא את קייטי ליערות, אלמד אותה איך להתאהב בטבע, כפי שאני למדתי, כשהייתי אפילו צעיר יותר מקייטי.

כמובן, לפני שאתחיל לתכנן את הטיולים שלנו, כדאי שאלמד איך להתמודד עם היום־יום.

כעת כבר שעת בוקר מאוחרת, ואף על פי שיצאנו לדוג במים עמוקים, עדיין לא הצלחנו לתפוס עוד דגים. אנחנו מניחים לחכות שלנו להיתלות בעת שאנחנו מתחילים להוציא את ארוחת הצהריים, ועדיין כלום. אנחנו מחליטים לוותר. ברוקס מחליף מכלי דלק ואנחנו חוזרים.

על גדות האגם, לאחר שאנחנו מעלים את הסירה בחזרה על הנגרר, אנחנו פוצחים בשיחה עם שני בחורים שבדיוק חזרו מדיג בחברת הבנים שלהם. שני הילדים שייכים לתנועת הצופים וניסו להשיג את תג הדיג שלהם. הגברים נבוכים, הבנים חסרי מנוחה ומתפעלים מהשלל שלנו בקנאה מסוימת.

"תפסנו אחד," אומר אחד הבנים בעגמומיות, "אבל החוט נקרע."

אביו נרתע, כנראה מאוכזב מכך שהם לא הצליחו לשמש גיבורי־על לבנים שלהם.

"תנו לי לבדוק את הציוד שלכם," אני אומר לאבא המאוכזב. זה ציוד ישן, וגליל חוט הדיג היה מהודק חזק מדי. אני מנסה לשחרר את הבורג שעל הגלגלת, אבל לא מצליח לשחרר יותר מדי. הילדים מתבוננים בי, ולכן אני מסביר. "החוט נקרע מפני שהבורג היה מהודק מדי; כשהדג בורח, החוט צריך להשתחרר, אבל אצלכם הוא לא השתחרר מהר מספיק. מה שאני עושה כרגע נקרא 'כיוונון גרירה'. העניין הוא, שהחכה הזאת כבר עשתה את שלה ואני יכול לכוון לפה או לשם את הבורג מעט." אני פונה אל בעל החכה. "לא היית יכול לעשות יותר מזה. כדי לדוג בעזרת החכה הזאת אתה צריך קפיץ ודסקיות גלגלת חדשים."

הוא שולח לעברי מבט מלא הקלה והכרת תודה. "תודה," הוא אומר, ואני יודע שהוא לא מתכוון רק לעצות בנושא הדיג. הוא מתכוון לכך שהצלתי את כבודו, ולו במעט.

אני מבין אותך, אחי. ניסית פעם לקלוע צמות בשערה הארוך של הילדה שלך, או בכלל לסרק אותו?

כמה וכמה פעמים מאז מותה של תיאה קייטי פרצה בדמעות וצעקה, "אימא ידעה איך לעשות את זה!"

אנחנו נפרדים מהאבות ומבניהם ומעמיסים את הציוד על הטנדר.

"אז איפה הבת שלך בסוף השבוע הזה?" שואל ג'ק כשאנחנו מכניסים את התרמילים ואת ארגזי הציוד לתא המטען.

"עם סבתא שלה."

"היא שומרת על קייטי כשאתה בחנות?"

החנות המדוברת היא 'חנות המחנאות של מייק'. ברוקס ובחור נוסף בשם רודרו הם עוזרי המנהל שלי. זו עבודה טובה, בלי הרבה שטויות, והשעות סבירות. יש לי מזל. אני צריך לארגן את סדר היום בטיפול בילדה כדי שאוכל להמשיך בעבודה הזאת.

"אתה בסדר, גבר?" ג'ק שולח אליי מבט בוחן.

"כן, בסדר."

ברוקס מניח את ידו על כתפי. "אולי ג'ק מכיר מישהי שתוכל לשמור על קייטי."

לא התכוונתי להיכנס לזה, אבל ברוקס צודק. אולי ג'ק באמת מכיר מישהי מתאימה. "הייתי צריך לפטר את האומנת שלי ביום שישי. היא הרגישה מספיק חופשייה כדי להשתמש בתוכן ארון המשקאות שלי. הייתי צריך לדעת שזה מה שיהיה. קייטי אמרה כמה פעמים שהיא מסריחה ולפעמים, כשחזרתי הביתה, מצאתי אותה ישנה על הכיסא בזמן שקייטי צפתה בסרט בטלוויזיה."

"זה נורא, גבר," אומר ג'ק באהדה, "ומה לגבי סבתא של קייטי? זו אימא שלך?"

אני מניד בראשי. "זו אימא שלה."

ג'ק מהנהן בהבנה. "אז אולי אתה לא רוצה שהיא תתערב לך בעניינים."

אני נשען על הטנדר, עייף מלחשוב על כך. "האמת, אני נואש מדי מכדי שיהיה לי אכפת. אבל יש לה בעיות בריאותיות, היא סובלת ממחלת ריאות ומתעייפת בקלות." אני פולט נשיפה. "ניסית פעם למצוא אומנת? מי ידע שזה יהיה קשה כל־כך?"

ג'ק מהנהן. "מאדי ניסתה, אבל לי יש מזל בנושא הזה. אימא שלי ואחותי רק מחכות לשמור על גייב."

"כן, טוב – ההורים שלי גרים בטקסס ואחי רופא בחדר מיון, בבית חולים בקליבלנד. אין לי הרבה עזרה מהמשפחה שלי."

"אפשר אולי לעצור עכשיו את ענייני מועדון האבות?" שואל ברוקס במבט אפל, "אולי ניקח את הדגים האלה בחזרה למחנה ונצלה אותם על מדורה? אולי נפתח גם כמה בירות?"

שיהיה. לפני שקייטי נולדה, הייתי כמו ברוקס. הראש שלי היה ממוקד בהווה ובמה שכיף. גם אני לא הייתי רוצה להקשיב לשני אבות שמדברים על אומנוֹת ועל טיטולים או כל החרא הזה, סליחה על משחק המילים. בכל מקרה, אני מודה לברוקס על שהחליף נושא. הבעיה עם האומנת יכולה לחכות.

"לעזאזל, בטח," ג'ק ואני אומרים בו זמנית.

תאמינו לי, לו הייתי מקים מועדון לאבות זה בהחלט היה כולל ישיבה רגועה עם בקבוקי בירה.

אנחנו נכנסים לרכב של ברוקס ופונים חזרה למחנה.

1 ׳אמריקן אנגלר׳ הוא אתר וכתב עת לחובבי דיג.