תיאוריות ציניות

1. פוסטמודרניזם

מהפכה בידע ובכוח

בשנות השישים התחולל שינוי יסודי בחשיבה האנושית. הוא מיוחס לכמה הוגים צרפתים, שאף ששמותיהם אינם שגורים בכל פה הם מרחפים בשולי המחשבה העממית, ובהם מישל פוּקוֹ, ז'אק דֵרִידָה וז'אן פרנסואה לְיוֹטָר. השינוי הזה עורר מהפכה בפילוסופיה של החברה ואולי בכל תחום חברתי, בהעמידו תפיסה חדשה וקיצונית של העולם ויחסנו אליו. בעשורים שחלפו מאז הוא שינה באורח דרמטי לא רק את דרך המחשבה שלנו ואת תוכנה, אלא גם את אופן חשיבתנו על החשיבה. אף שמהפכה זאת הייתה אזוטרית, אקדמית ולכאורה מרוחקת מהקיום היומיומי, היו לה השפעות עמוקות על מגעינו זה עם זה ועם העולם. בליבה שוכנת השקפת עולם רדיקלית המכונה "פוסטמודרניזם".

קשה להגדיר את הפוסטמודרניזם, ואולי בכוונה תחילה. זוהי מערכת רעיונות וצורות מחשבה שהתקבצו בתגובה לתנאים היסטוריים מסוימים, ובהם ההשפעה התרבותית של מלחמות העולם ושל סופן, ההתפכחות הנרחבת מהמרקסיזם, דהיית אמינותן של השקפות עולם דתיות במציאות הפוסט־תעשייתית וההתקדמות המואצת של הטכנולוגיה. דומה כי ניטיב להבין את הפוסטמודרניזם אם נציירו כדחייתם של המודרניזם — זרם מחשבתי ששלט בשלהי המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20 — וגם של המודרנה — העידן המכונה "מודרני", דהיינו העת החדשה, שהחל בסוף ימי הביניים ושאנחנו חיים בו (כנראה) עד היום. הסוג החדש הזה של ספקנות רדיקלית כלפי עצם היכולת לרכוש ידע אובייקטיבי התפשט מאז מן העולם האקדמי והלאה, והוא מאתגר את החשיבה החברתית, התרבותית והפוליטית שלנו בדרכים מערערות במכוון.

אינטלקטואלים פוסטמודרניים הגיבו למודרניזם בהכחשת יסודותיהם של כמה מהיבטי החשיבה המודרנית, ובמקביל בטענה שהיבטים אחרים של החשיבה המודרנית דווקא לא הרחיקו לכת דיים. הם דחו את התשוקה המודרניסטית הנסתרת לאותנטיות, לנרטיבים מאחדים, לאוניברסליזם ולקִדמה שהשגתה תלויה בידע מדעי ובטכנולוגיה — ומנגד העצימו לכדי קיצוניות את ספקנותם המדודה יחסית, גם אם פסימיסטית, של המודרניסטים כלפי המסורת, כלפי הדת וגם כלפי הוודאות בת תקופת הנאורות — ואת הסתמכותם על מודעות עצמית, ניהיליזם וביקורת אירונית.1 הפוסטמודרניזם העלה ספקות קיצוניים כל כך לגבי מבנה החשיבה והחברה, שאפשר להגדירו בפשטות כצורה של ציניות.

פוסטמודרניזם הוא גם תגובה אל המודרנה ודחייה שלה, כי היא "התמורה התרבותית העמוקה שליוותה את עלייתם של הדמוקרטיה הייצוגית, עידן המדע, עליונות התבונה על האמונות הטפלות וביסוס החירות האישית לחיות כל אדם לפי ערכיו".2 אף שהפוסטמודרניזם דוחה בפירוש את קיומם של היסודות שבנו את המודרנה, הוא השפיע עמוקות על החשיבה, התרבות והפוליטיקה של החברות שהיא בנתה. כפי שמסביר התיאורטיקן הספרותי בריאן מֶקְהֵייל, הפוסטמודרניזם הפך ל"נטייה התרבותית השלטת (ואולי עדיף לומר נטייה שלטת) במחצית השנייה של המאה ה־20 בחברות תעשייתיות מתקדמות במערב, שהתפשטה בסופו של דבר לאזורים אחרים בעולם".3

מראשיתו המהפכנית התפתח הפוסטמודרניזם לצורות חדשות, ששימרו את עקרונותיו ורעיונותיו המקוריים בעודן כובשות לעצמן השפעה גוברת על התרבות, האקטיביזם והאקדמיה, במיוחד במדעי הרוח והחברה. הבנת הפוסטמודרניזם נדרשת אפוא בדחיפות, דווקא משום שהוא דוחה לחלוטין את היסודות שהחברות המתקדמות של ימינו בנויות עליהם, ולפיכך יש בו כדי לחתור תחתיהן.

לא זו בלבד שקשה להגדיר את הפוסטמודרניזם, ידוע לשמצה הקושי לתמצת אותו. הוא היה ועודנו תופעה רבת פנים, המקיפה נתחים עצומים של מרחב אינטלקטואלי, אומנותי ותרבותי. מכבידה עוד יותר העובדה שגבולותיו, טבעו, צורתו, מטרתו, ערכיו וחסידיו היו תמיד שנויים במחלוקת. כל זה נראה מתאים לפילוסופיה המתפארת בריבוי קולות, בסתירות ובעמימות, אך אינו מועיל במיוחד למנסים להבין אותה או את צאצאיה הפילוסופיים והתרבותיים.

הקושי להגדיר את הפוסטמודרניזם אינו רק פילוסופי; היות שאין הוא תנועה אחת מאוחדת, הקושי קשור גם במרחב ובזמן. הביטויים הראשונים של התופעה התרבותית המכונה "פוסטמודרניזם" היו אומנותיים, והופיעו בסביבות 1940. אך בסוף שנות השישים של המאה ה־20 הוא בלט הרבה יותר במגוון תחומים במדעי הרוח והחברה, ובהם פסיכואנליזה, בלשנות, פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה. יתר על כן, הפוסטמודרניזם התבטא בצורות שונות בתחומים שונים ובתקופות שונות. כתוצאה מכך, דבר במחשבה הפוסטמודרנית אינו חדש לחלוטין, והוגיה המקוריים שואבים כל העת מקודמיהם בתחומי האומנות הסוריאליסטית, הפילוסופיה האנטי־ריאליסטית והפוליטיקה המהפכנית. הפוסטמודרניזם גם התבטא בדרכים שונות במדינות שונות, ויצר זנים מובחנים שחלקו תמות משותפות. הפוסטמודרניסטים האיטלקים נטו להאיר את יסודותיו האסתטיים וראו בו המשך למודרניזם, ואילו הפוסטמודרניסטים האמריקנים נטו לגישות פשוטות ומעשיות יותר. הפוסטמודרניסטים הצרפתים התמקדו הרבה יותר בגישות חברתיות, מהפכניות ודקונסטרוקטיביות כלפי המודרניזם.4 הגישה הצרפתית היא זו שתעניין אותנו יותר מכול, משום שהרעיונות שהתפתחו והלכו כסדרת וריאציות על ליבת הפוסטמודרניזם, על מה שמכונה בפשטות "התאוריה", הם בעיקרם רעיונות צרפתיים. רעיונות אלו, בצורות פשוטות, ישימות ומוחשיות יותר, שולבו בפעילות תנועת הצדק החברתי ובאקדמיה, ומשם הלאה לתוך התודעה הציבורית הכללית — אם כי מעניין לציין שזה קרה יותר בעולם הדובר אנגלית מאשר בצרפת עצמה.

היות שעינינו בעמודים אלה נשואות אל הנגזרות היישומיות של החשיבה הפוסטמודרנית, שצברו השפעה — ואפילו עוצמה — חברתית ותרבותית, הפרק הזה לא ינסה לסקור את כל המרחב המכונה פוסטמודרניזם.5 הוא גם לא יתייחס לוויכוח המתמשך בשאלה אילו הוגים ראויים להיקרא "פוסטמודרניים" והאם "פוסטמודרניזם" הוא מונח בעל משמעות, או האם עדיף להבדיל בין מבקרי הפוסטמודרניות לבין הפוסט־סטרוקטורליסטים ומי שעבודתם ממוקדת בשיטת הדקונסטרוקציה. בהחלט יש הבחנות בין כולם, אך מיונים כאלה הם בעיקר עניינם של אקדמאים. במקום זאת נדגיש כמה נושאי בסיס בפוסטמודרניזם המניעים את האקטיביזם העכשווי, מעצבים תיאוריות ושיטות פעולה חינוכיות ועומדים ביסוד השיח בארה"ב. אלה כוללים ספקנות בדבר המציאות האובייקטיבית, תפיסת השפה כדרך להבניית ידע, "יצירת" הפרט ותפקידו של הכוח בכל אלה. הרכיבים הללו עומדים מאחורי "התפנית הפוסטמודרנית", שהיא בעיקרה תוצר של שנות השישים והשבעים. בתוך השינוי הרחב הזה, נכוון להסביר כיצד רעיונות היסוד האלה זכו לאהדה תרבותית והוכשרו בחסות האקדמיה, ובכך יצרו פילוג רעיוני שגרם לרבות מהמחלוקות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות הנוכחיות.

השורשים, העקרונות והתֵמות של הפוסטמודרניזם

אפשר לטעון שהפוסטמודרניזם צמח בין 1950 ל־1970; התאריכים המדויקים תלויים בשאלה אם מתעניינים בעיקר בהיבטים האומנותיים או החברתיים שלו. השינויים המוקדמים ביותר החלו בתחום האומנות — אנחנו יכולים לאתר את שורשיהם עוד בשנות הארבעים, ביצירותיהם של אומנים כמו הסופר הארגנטינאי חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוֹרְחֶס — אך לענייננו שנות השישים המאוחרות הן המפתח, משום שאז חזינו בהופעתם של תיאורטיקנים חברתיים צרפתיים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אן פרנסואה ליוטר, האדריכלים המקוריים של מה שכונה לימים בפשטות התאוריה.

באירופה באמצע המאה ה־20 התחוללו בעת ובעונה אחת כמה שינויים חברתיים עמוקים. מלחמת העולם הראשונה והשנייה טלטלו את אמונה של אירופה ברעיון הקִדמה ועוררו חששות מפני עוצמתה של הטכנולוגיה. הוגי השמאל ברחבי אירופה נעשו לפיכך חשדנים כלפי הליברליזם ותרבות המערב, שאך זה אפשרו — לעיתים, כצו קהל המצביעים המתוסכל — את עליית הפשיזם, והתוצאות היו אסוניות. אימפריות קרסו, והקולוניאליזם איבד את מעמדו המוסרי בעיני רוב בני האדם. נתיני האימפריות לשעבר החלו להגר למערב, ובכך עוררו את שכבת האינטליגנציה השמאלנית להקדיש תשומת לב רבה יותר לאי שוויון גזעי ותרבותי, ובמיוחד לאופן העצמת האי שוויון בידי מערכי הכוח. הפעילים למען הנשים והלהט"ב, ובארצות הברית מאבקי תנועת זכויות האזרח, זכו לתמיכה תרבותית רחבה — באותה שעה שבשמאל הפוליטי והתרבותי פשטה ההתפכחות מהמרקסיזם, שעד אז שימש ציר מאבק הצדק־החברתי של מחנה. לנוכח תוצאותיו האסוניות של הקומוניזם בכל מקום שהופעל בו, ההתפכחות הזו הייתה מבוססת היטב ושינתה מאוד את תפיסות עולמה של עילית התרבות של השמאל. מתוך כך, אף כי האמון במדע הוסיף לשלוט בכיפה, החלו לעלות תהיות על תפקידו של המדע בהתרתן, ייצורן והצדקתן של הזוועות הבלתי אפשריות של המאה. בינתיים החלה להתעצב תרבות נעורים תוססת, שיצרה תרבות פופולרית רבת עוצמה אשר נכנסה למאבקי שליטה נגד "התרבות הגבוהה". הטכנולוגיה החלה להתקדם במהירות, ויחד עם ייצור המוני של מוצרי צריכה אפשרה ל"תרבות האמצע" הזו להצית תשוקה חדשה לאומנות, למוזיקה ולבידור, לאחר שנים של קיצוב וצנע. מציאות זו עוררה חשש שהחברה מידרדרת לעולם מלאכותי, הדוניסטי, קפיטליסטי וצרכני של פנטזיה ומשחק.

לעיתים קרובות התגובה לכך הייתה הפסימיות הרווחת המאפיינת את החשיבה הפוסטמודרנית, שחיזקה את הפחד מההיבריס האנושי מזה ומאובדן משמעות ואותנטיות מזה. הייאוש היה בולט עד כדי כך שהיה אפשר לאפיין את הפוסטמודרניזם עצמו בתור משבר אמון ואותנטיות תרבותי עמוק, לצד אי אמון גובר בסדר החברתי הליברלי. החשש הגובר מאובדן משמעות כתוצאה משיפורי הטכנולוגיה המהירים הגדיר את התקופה.

הפוסטמודרניזם היה ספקן במיוחד כלפי המדע וכלפי הדרכים העיקריות האחרות של התרבות לאשרר את אמיתותן של טענות ואת ההסברים הגדולים, הסוחפים, שתמכו בהן. הוא כינה אותם מטה־נרטיבים,6 וראה בהם מעין מיתולוגיה תרבותית והתגלמות ברורה של התנשאותם וקוצר ראייתם של בני האדם. הפוסטמודרניזם העמיד ספקנות רדיקלית ומוחלטת כלפי נרטיבים כאלה. הספקנות הזו הייתה עמוקה עד כדי כך שעדיף לפרש אותה כמעין ציניות כלפי כל ההיסטוריה של הקִדמה האנושית, וככזו היא הייתה סטייה מזרם הספקנות התרבותי הגורף שהתקיים הרבה לפניה. ספקנות כלפי נרטיבים גורפים בלטה במחשבת הנאורות ובמודרניזם, וצברה תאוצה בחברות המערב במשך מאות שנים לפני הופעת הפוסטמודרניזם בשנות השישים; אולם נעדר ממנה היסוד הציני.

בצורותיה המוקדמות, ספקנות תרבותית רחבה אך סבירה הייתה הכרחית להתפתחות מחשבת הנאורות בצורותיה המדעיות והאחרות, משום שהיה עליה להינתק ממטה־נרטיבים קודמים (בעיקר בעלי אופי דתי). לדוגמה, במאה ה־16 הוערכה הנצרות מחדש כתוצאה מהרפורמציה: התפצלות הנצרות והיווצרות כיתות פרוטסטנטיות רבות, שכולן מערערות הן על האורתודוקסיה הקודמת והן זו על זו. בסוף המאה ה־16 החלו להופיע גם כתבים נגד האתאיזם, מה שמרמז בבירור שהתופעה החלה להתפשט. במאה ה־17 חלה מהפכה במדעי הרפואה והאנטומיה, שהתבססו בעבר על כתבי היוונים הקדמונים, וידע על גוף האדם נצבר במהירות. המהפכה המדעית נבעה מהטלת ספק נרחבת בידע הקיים, ומשגשוג מואץ של ייצור ידע במגוון דרכים. המשך פיתוחה של השיטה המדעית במאה ה־19 התמקד בספקנות ובצורך בבדיקות מחמירות יותר וביכולת הפרכה.

מעבר ל"ספקנות" צינית, הפוסטמודרניסטים חששו ממות האותנטיות והמשמעות בחברה המודרנית. לכך היה משקל ניכר במיוחד בקרב התיאורטיקנים הצרפתים. החששות הללו באו לידי ביטוי חריף במיוחד בכתביו של ז'אן בּוֹדְרִיאָר. בעיני בודריאר, שייאושו הניהיליסטי מאובדן ה"אמיתי" נשען במידה רבה על עבודתו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לָאקָאן, כל המציאויות הפכו לסימולציות (חיקויים של תופעות ומערכות בעולם האמיתי) ולסימוּלַקְרָה ("העתקים" של דברים ללא מקור).7 בודריאר תיאר שלוש רמות של סימולקרה, הקשורות לקדם־מודרני, למודרני ולפוסטמודרני. בתקופות קדם־מודרניות — אלה שקדמו למהפכה שחוללה מחשבת הנאורות ביחסנו לידע — התקיימו מציאויות ייחודיות, הוא אמר, ואנשים ניסו לייצג אותן. בתקופה המודרנית הקישור הזה נשבר, כי עצמים יוצרו כעת בהמוניהם, ולכל מקור היו יכולים להיות עותקים זהים רבים. בתקופה הפוסטמודרנית, הוא סיים, אין מקור והכול סימולקרה — חיקויים ותמונות בלתי מספקים של האמיתי. את המצב הזה כינה בודריאר היפר־ריאליזם.8 זה מרמז על נטייתם של הפוסטמודרניסטים לבקש את שורשי המשמעות בשפה, ואז לעסוק יותר מדי ביכולתה של השפה לעצב את המציאות החברתית דרך הגבלתו וגיבושו של הידע — שמייצג את מה שאמיתי.

התופעות המאיימות על האותנטיות היו מקור עיקרי לחשש גם אצל הוגים פוסטמודרניים אחרים. הפילוסופים הצרפתיים ז'יל דֵלֵז ופליקס גְוּאָטָרִי, למשל, טענו שהחברה הצרכנית הקפיטליסטית הגבילה את העצמי.9 ברוח דומה, החוקר המרקסיסט האמריקני פרדריק גֵ'יימְסוֹן הצטער במיוחד על רדידות הפוסטמודרניות, שלדעתו הייתה שטחית וללא משמעות עמוקה. כמו בודריאר, הוא ראה במצב הפוסטמודרני סימולציה: הכול מלאכותי ומורכב מעותקים בלבד ולא מן המקור. בביטוי אופייני לייאוש שבלב הפוסטמודרניזם, הוא אבחן דעיכת השפעה: הרעיון שאין כבר לב בשום דבר. מבחינת ג'יימסון, אסתטיקה שטחית תופסת את תשומת הלב שלנו, ומרחיקה ומסיחה את דעת האדם מאכפתיות עמוקה. באותו אופן הוא גם התלונן בגלוי על הציניות שבלב הפוסטמודרניזם. "מות הסובייקט", כפי שהוא כינה את התופעה, מתייחס לאובדן האינדיבידואליות והביטחון בְּעצמי יציב. "פַּסְטיש", לדבריו, החליף את הפרודיה: אין עוד מטרה או משמעות לחיקוי, מלבד שאילה ומחזוּר בלתי פוסקים. הרוויה שהושגה באמצעות חוויות זמינות וזולות מעוררת שגב תמידי — אופוריה מלאכותית מתמדת. בסך הכול, חוסר המטרה ואובדן היעד והיציבות הביאו לנוסטלגיה — מבט מתמיד לאחור בחיפוש אחר ההווה שלנו.10 וחשוב: חוסר התקווה העמוק הזה במרכז הביקורת על הפוסטמודרניות היה במידה רבה תיאורי ולא הוראתי. ההוראות יגיעו בהמשך.

הספקנות הריאקציונית לגבי המודרניזם והמודרניות, המאפיינת את המחשבה הפוסטמודרנית, זכתה לביטוי חריף במיוחד באי שביעות רצון מהטכנולוגיה ומהחברה הצרכנית, ובחששות מפניהן. אלה יצרו, לפחות בקרב אקדמאים שהתמקדו בביקורת התרבות, את מה שהפילוסוף, הסוציולוג ומבקר הספרות ז'אן פרנסואה לְיוֹטָר כינה בשנת 1979 "המצב הפוסטמודרני". הוא אפיין אותו בספקנות עמוקה לגבי האפשרות שיש מבנה כלשהו בעל משמעות אמיתית שחיי האדם מבוססים עליו. האנתרופולוג והגאוגרף דיוויד הַארְוִוי מתייחס למצב הזה כאל "מחלת הפוסטמודרניות", שלדעתו נגרמת מ"התפוררות מפעל הנאורות".11 בסופו של דבר, ההוגים האלה מתייחסים לתחושה הכללית שהוודאויות המדעיות והאתיות שאפיינו הרבה מהחשיבה על המודרנה התערערו, ושבגלל אובדן הכלים האנליטיים המועדפים עליהן המצב חסר תקנה לחלוטין. מסקנותיהם בדבר המצב הפוסטמודרני התבטאו בספקנות קיצונית ביותר ובציניות עמוקה, במיוחד לגבי השפה, הידע, הכוח והפרט.12

אולם מהו בעצם הפוסטמודרניזם? האנציקלופדיה בריטניקה המקוונת מגדירה את הפוסטמודרניזם כך:

תנועה בת סוף המאה ה־20 המאופיינת בספקנות נרחבת, בסובייקטיביות או ביחסיות; בחשד כללי בתבונה; וברגישות גבוהה לתפקידה של האידאולוגיה בהפעלת כוח פוליטי וכלכלי ובשמירה עליו.13

וולטר טְרוּאֵט אַנְדֶרסוֹן תיאר ב־1996 את ארבעת עמודי התווך של הפוסטמודרניזם:

1. ההַבְנָיָה החברתית של מושג העצמי: זהות נבנית באמצעות כוחות תרבותיים רבים ואינה ניתנת לאדם דרך מסורת;

2. יחסיות השיח המוסרי והאתי: המוסר לא מתגלה אלא נקבע. כלומר, המוסר אינו מבוסס על מסורת תרבותית או דתית, וגם לא על מצווה אלוהית, אלא נבנה באמצעות דיאלוג ובחירה. זוהי יחסיות (רלטיביזם) לא במובן של הימנעות משיפוט, אלא במובן של האמונה שכל צורות המוסר הן השקפות עולם תרבותיות ומוּבְנוֹת חברתית;

3. דקונסטרוקציה באומנות ובתרבות: התמקדות באלתור משחקי ואינסופי בווריאציות על נושאים קיימים, ובערבוב תרבות "גבוהה" ו"נמוכה";

4. גלובליזציה: אנשים רואים בגבולות מכל הסוגים הבניות חברתיות, ואפשר לחצותם ולהקימם מחדש, והם נוטים להתייחס פחות ברצינות לנורמות השבטיות שלהם.14

רבים מסכימים שהפוסטמודרניזם מתרכז בכמה נושאים עיקריים, ולא משנה עד כמה הפוסטמודרניסטים עשויים להתנגד לאפיון כזה (נוכל לתאר את הנושאים האלה כבסיס ל"מטה־נרטיב הפוסטמודרני"). בעיני סטיינָר קְבָאלֶה, מרצה לפסיכולוגיה ומנהל המרכז למחקר איכותני באוניברסיטת אורהוס, התמות העיקריות של הפוסטמודרניזם הן פקפוק בכך שאמת אנושית כלשהי מספקת ייצוג אובייקטיבי של המציאות, התמקדות בשפה ובאופן שחברוֹת משתמשות בה ליצירת המציאויות המקומית שלהן, והכחשה של האוניברסלי. אלה, הוא מסביר, גרמו להתעניינות מוגברת בנרטיב ובמלאכת הסיפור, בפרט כאשר "אמיתות" ממוקמות בתוך הבניות תרבותיות ייחודיות, וכן ליחסיות שמכירה בכך שאי אפשר לבחון תיאורי מציאות שונים זה לעומת זה בשום דרך מוחלטת, כלומר אובייקטיבית.15

הבחנת המפתח, בעקבות קבאלה, היא שהתפנית הפוסטמודרנית הביאה להתרחקות חשובה מהדיכוטומיה המודרניסטית בין הפרט הסובייקטיבי לבין האובייקט האוניברסלי, ולהתקרבות לעבר נרטיבים מקומיים (והחוויות האישיות של מספריהם). במילים אחרות, אין מכירים עוד בגבול בין מה שנכון אובייקטיבית למה שנחווה סובייקטיבית. תפיסת החברה כמורכבת מפרטים שמתקשרים עם המציאות האוניברסלית בדרכים ייחודיות — העומדת בבסיס העקרונות הליברליים של חופש הפרט, האנושיות המשותפת ושוויון ההזדמנויות — הוחלפה בריבוי גופי־ידע ומערכות־אמת תקפים לכאורה, שאת כל אחד מהם הִבְנְתָה קבוצות אנשים עם סמני זהות משותפים הקשורים למעמדם החברתי. ידע, אמת, משמעות ומוסר הם אפוא, לפי החשיבה הפוסטמודרניסטית, הבניות תרבותיות ותוצרים יחסיים של תרבויות יחידות, שאף אחת מהן אינה מחזיקה בכלים או במונחים הדרושים להערכת האחרים.

בלב התפנית הפוסטמודרנית יש תגובה למודרניזם ולמודרניות, ודחייה שלהן.16 לפי מחשבת הנאורות, אפשר להכיר את המציאות האובייקטיבית בשיטות אמינות פחות או יותר. הידע שמייצרת השיטה המדעית על המציאות האובייקטיבית אפשר לנו לבנות את המודרניות ומאפשר לנו להמשיך לבנות אותה. לעומת זאת, בעיני הפוסטמודרניזם המציאות היא בסופו של דבר תוצר של חִברוּת וחוויות אישיות, כפי שמערכות השפה הִבנו אותן.

הסוציולוג סטיבן זַיידְמָן, שטבע את המונח "התפנית הפוסטמודרנית", הכיר ב־1994 בעומק השינוי הזה: "שינוי חברתי ותרבותי נרחב מתרחש בחברות המערב. המושג 'פוסטמודרני' לוכד לפחות היבטים מסוימים של השינוי החברתי הזה".17 ב־1996, וולטר טרואט אנדרסון ניסח זאת במילים חזקות יותר: "אנחנו נתונים בעיצומו של שינוי היסטורי אדיר, מביך, מלחיץ ומבטיח עד מאוד, והוא קשור בשינוי לא במה שאנו מאמינים בו אלא באיך אנחנו מאמינים. ... אנשים בכל רחבי העולם פונים תפניות גדולות מאוד באמונה — ליתר דיוק, תפניות באמונה לגבי האמונה".18 מה שזיידמן ואנדרסון מתארים הוא שינוי באפיסטמולוגיה — כלומר בדרך השגת הידע והבנתו. התפנית הפוסטמודרנית מאופיינת בעיקר בדחייה של ערכי הנאורות, ובמיוחד ערכיה לגבי ייצור ידע, שהפוסטמודרניזם קושר לכוח ולשימוש לא הוגן בו. הפוסטמודרניזם תופס אפוא את הנאורות באופן צר מאוד, ולכן קל לו מאוד להיות ציני לגביה.19 בסופו של דבר, הנאורות שהפוסטמודרניסטים דחו מתאפיינת באמונה בידע אובייקטיבי, באמת אוניברסלית, במדע (או בראיות, במובן הרחב יותר) כשיטה לרכישת ידע אובייקטיבי, בכוח התבונה, ביכולת לתקשר ישירות באמצעות השפה, בטבע האדם האוניברסלי ובאינדיבידואליזם. הם גם דחו את האמונה שהמערב חווה קִדמה רבה בזכות הנאורות וימשיך לזכות בה אם ימשיך לתמוך בערכים הללו.20

שני עקרונות וארבע תמות

פילוסופים פוסטמודרניים התייחסו לדחיית המודרניזם ומחשבת הנאורות, במיוחד בקשר לאמיתות אוניברסליות, לידע אובייקטיבי ולאינדיבידואליות, בדרכים מגוונות להדהים. אולם אפשר לזהות כמה תמות קבועות. התפנית הפוסטמודרנית כוללת שני עקרונות יסוד בלתי נפרדים — אחד שקשור לידע ואחד שקשור לפוליטיקה — המשמשים בסיס לארבע תמות רבות חשיבות. העקרונות האלו הם:

עקרון הידע הפוסטמודרני: ספקנות רדיקלית בשאלה אם ידע או אמת אובייקטיביים ניתנים להשגה, ומחויבות לקונסטרוקטיביזם תרבותי.

עקרון הפוליטיקה הפוסטמודרני: אמונה שהחברה מורכבת ממערכות כוח ומִדרג, שמחליטות מה אפשר לדעת וכיצד.

ארבע התמות המרכזיות של הפוסטמודרניזם הן:

1. טשטוש הגבולות.

2. כוחה של השפה.

3. יחסיות תרבותית.

4. אובדן האינדיבידואלי והאוניברסלי.

ביחד, ששת המושגים החשובים הללו מאפשרים לנו לזהות חשיבה פוסטמודרנית ולהבין כיצד היא פועלת. הם העקרונות הבסיסיים של התאוריה, שנותרו כמעט ללא שינוי אפילו כאשר הפוסטמודרניזם ויישומיו בעולם התפתחו מראשיתם הדה־קונסטרוקטיבית ונטולת התקווה לאקטיביזם הצווחני והמעֵין־דתי של היום. זו התופעה שאנו מבקשים לבחון; תופעה שצמחה בעיקר במאה האחרונה מכמה גישות תאורטיות במדעי הרוח, במיוחד בתחומים הנקראים "לימודי תרבות", והתפתחה לכדי אותם השכלה, אקטיביזם ותרבות של תנועת הצדק החברתי הפוסטמודרנית שאנחנו רואים היום.

עקרון הידע הפוסטמודרני

ספקנות רדיקלית בשאלה אם ידע או אמת אובייקטיביים ניתנים להשגה, ומחויבות לקונסטרוקטיביזם תרבותי.

הפוסטמודרניזם מתאפיין בספקנות רדיקלית לגבי נגישותה של אמת אובייקטיבית. במקום לראות באמת האובייקטיבית משהו שקיים ואפשר לגלותו (או לפחות להעריכו) באמצעות תהליכים כמו ניסוי, הפרכה והכללה — כפי שטוענת מחשבת הנאורות, המודרניזם והמדע — הגישות הפוסטמודרניות לידע מנפחות גרעין קטן וכמעט נדוש של אמת — העובדה שאנחנו מוגבלים ביכולתנו לדעת, ומוכרחים לבטא את הידע באמצעות שפה, מושגים וקטגוריות — כדי להתעקש שכל הטענות לאמת הן הבניות תרבותיות עמוסות ערכים. הגישה הזו נקראת קונסטרוקטיביזם תרבותי או קונסטרוקטיביזם חברתי. השיטה המדעית בפרט אינה נחשבת לדרך טובה מאחרות לייצור ידע ולאשרורו, אלא לגישה תרבותית אחת מרבות, שכמו כל דרך אחרת מושחתת בגלל הנמקה מוטה.

קונסטרוקטיביזם תרבותי אינו האמונה שהמציאות נוצרת, פשוטו כמשמעו, על ידי אמונות תרבותיות; היא אינה טוענת, למשל, שכאשר האמנו בטעות שהשמש חגה סביב כדור הארץ, לאמונותינו הייתה השפעה כלשהי על מערכת השמש והדינמיקה שלה. העמדה היא שבני אדם קשורים למסגרות התרבותיות שלהם עד כדי כך שכל הטענות לאמת או לידע הן רק ייצוג של המסגרות האלה: החלטנו ש"נכון" או "ידוע" שהארץ חגה סביב השמש בגלל אופן ביסוס האמת בתרבות הנוכחית שלנו. כלומר, אף שהמציאות אינה משתנה בהתאם לאמונותינו, מה שמשתנה הוא מה שאנחנו יכולים להתייחס אליו בתור אמת (או שקר, או "טירוף") לגבי המציאות. אם היינו שייכים לתרבות שהפיקה והכשירה ידע באופן שונה, בתוך הפרדיגמה התרבותית הזו ה"אמת" הייתה עשויה להיות, למשל, שהשמש חגה סביב הארץ. מי שייחשבו ל"מטורפים" מספיק לחלוק על כך ישתנו בהתאם.

אף שהטענה ש"אנחנו מייצרים מציאות באמצעות הנורמות התרבותיות שלנו" אינה זהה לטענה ש"אנחנו מחליטים מה נכון, או מה ידוע, לפי הנורמות התרבותיות שלנו", בפועל זו הבחנה חסרת משמעות. הגישה הפוסטמודרנית לידע מכחישה שאמת או ידע אובייקטיביים הם מה שתואם את המציאות כפי שקבעו אותה הראיות — ללא קשר לזמן או לתרבות הנידונים וללא קשר לשאלה אם התרבות הזאת מאמינה שראיות הן הדרך הטובה ביותר לקבוע אמת או ידע. הגישה הפוסטמודרנית עשויה להכיר בכך שקיימת מציאות אובייקטיבית, אך היא מתמקדת בחסמים לידיעת המציאות הזאת, וזאת באמצעות בחינת הטיות והנחות תרבותיות ופיתוח תאוריות בדבר אופן פעולתן.21

לכך מתייחס הפילוסוף הפוסטמודרני האמריקני ריצ'רד רוֹרְטִי כשהוא כותב, "עלינו להבחין בין הטענה שהעולם נמצא אי שם לבין הטענה שהאמת נמצאת אי שם".22 במובן הזה, הפוסטמודרניזם נשען על דחייה נרחבת של תורת ההתאמה של האמת: כלומר, העמדה שיש אמיתות אובייקטיביות ושאפשר לבסס את נכונותן באמצעות בחינת ההתאמה שלהן לאופן פעולתו של העולם במציאות.23 הטענה שיש אמיתות מציאותיות הנוגעות למציאות אובייקטיבית כלשהי "אי שם" ושאנחנו יכולים להכיר אותן נמצאת, כמובן, בשורש הנאורות, והיא עיקר בהתפתחות המדע. פקפוק קיצוני ומוחלט ברעיון הזה הוא מעיקרי החשיבה הפוסטמודרנית על הידע.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו — דמות מרכזית בפוסטמודרניזם — מבטא אותו ספק כשהוא טוען ש"בתרבות מסוימת וברגע נתון ישנה תמיד רק אפיסטמה אחת, המגדירה את תנאי היתכנותו של כל ידע באשר הוא, בין אם זו האפיסטמה המתבטאת בתאוריה ובין אם זו האפיסטמה המושקעת בשקט בפרקטיקה כלשהי".24 פוקו התעניין במיוחד ביחסים בין השפה, או ליתר דיוק השיח (הדרך לדבר על דברים), לבין ייצור הידע והכוח. הוא בחן את הרעיונות האלה בהרחבה בשנות השישים, בחיבורים רבי השפעה כמו תולדות השיגעון בעידן התבונה (1961), הולדת הקליניקה (1963), המילים והדברים (1966) והארכאולוגיה של הידע (1969).25 בעיני פוקו, אמירה חושפת לא רק מידע אלא גם את הכללים והתנאים של השיח. אלו בתורם קובעים את הבניית טענות האמת והידע. למבני השיח השולטים יש עוצמה אדירה, מכיוון שהם קובעים מה יכול להיחשב לאמת, ולפיכך לבר־יישום, בזמן ובמקום נתונים. לכן לדעת פוקו הכוח החברתי־פוליטי, ולא הקשר למציאות, הוא המחליט האחרון בדבר מה שנכון. פוקו התעניין ברעיון השפעתו של הכוח על מה שנחשב לידע עד כדי כך שב־1981 טבע את המונח "כוח־ידע" כדי לבטא את הקשר הבלתי נפרד בין מבני שיח רבי עוצמה לבין מה שידוע. פוקו כינה קבוצה שלטת של רעיונות וערכים אפיסטמה, מכיוון שהיא מעצבת את אופן הזיהוי של הידע והתקשורת איתו.

בהמילים והדברים פוקו טוען נגד מושגי האמת האובייקטיבית ומציע לנו לחשוב במקום זאת במונחים של "משטרי אמת", המשתנים בהתאם לאפיסטמה המיוחדת לכל תרבות וזמן. כתוצאה מכך אימץ פוקו את העמדה שאין עקרונות בסיס שמאפשרים לגלות אמת, ושכל הידע הוא "מקומי" למי שיודע אותו26 — רעיונות שהם הבסיס לעקרון הידע הפוסטמודרני. פוקו לא הכחיש שקיימת מציאות, אך פקפק ביכולתם של בני האדם להתעלות מספיק מעל הטיותיהם התרבותיות ולהגיע אליה.

התובנה העיקרית מכך היא שספקנות פוסטמודרנית אינה ספקנות פשוטה ויומיומית, שאפשר לכנותה גם "ספק סביר". סוג הספקנות המופעל במדע ובאמצעים קפדניים אחרים לייצור ידע שואל "איך אוכל להיות בטוח שהטענה הזו נכונה?", ויקבל בהיסוס בלבד כאמת ארעית את מה ששורד בניסיונות הפרכה חוזרים ונשנים. הטענות האלו מוצגות במודלים שאנו מפרשים בתור מבנים רעיוניים זמניים, המשמשים להסבר תופעות ולחיזוין, ונשפטים לפי יכולתם לעשות זאת. עקרון הספקנות הנפוץ בקרב הפוסטמודרניסטים מכונה לעתים קרובות "ספקנות רדיקלית". משמעותה: "כל הידע מובנה: מעניין להעלות תאוריות על הסיבות לכך שהידע מובנה דווקא כך". לכן הספקנות הרדיקלית שונה במפורש מהספקנות המדעית שאפיינה את הנאורות. ההשקפה הפוסטמודרנית מתעקשת בטעות שהחשיבה המדעית אינה מסוגלת להתייחד באמינותה ובקפדנותה בקביעת מה נכון ומה לא.27 חשיבה מדעית מתפרשת כמטה־נרטיב — הסבר גורף לאופן פעולתם של דברים — והפוסטמודרניזם מפקפק באופן רדיקלי בכל ההסברים הללו. בחשיבה הפוסטמודרנית, מה שידוע ידוע רק בתוך הפרדיגמה התרבותית שהפיקה את הידע, ולכן הוא מייצג את מערכות הכוח שלה. כתוצאה מכך, הפוסטמודרניזם מתייחס לידע כאל פרובינציאלי ופוליטי במהותו.

רבים מייחסים את ההשקפה הזו לפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר, שביקר את המדע, הנאורות והמרקסיזם. כל אחד מהמפעלים הללו היה בעיני ליוטר דוגמה מצוינת למטה־נרטיב של המודרניזם או הנאורות. יותר מכול, ליוטר חשש שהמדע והטכנולוגיה הם רק "משחק שפה" אחד — דרך להכשיר טענות לאמת — ושהם משתלטים על כל משחקי השפה האחרים. הוא ביכה את מותו של "ידע" מקומי קטן שהועבר בדרך סיפורית, וחשב שאובדן יצירת המשמעות, המהותי לניתוק המדעי, הוא אובדן של נרטיבים יקרי ערך. אפיונו המפורסם של הפוסטמודרניזם שהציע ליוטר, "ספקנות כלפי מטה־נרטיבים" השפיע מאוד על התפתחות הפוסטמודרניזם כאסכולה פילוסופית, כלי אנליטי ותפיסת עולם.28

זו הייתה התרומה הפוסטמודרניסטית הגדולה לייצור הידע והפקתו. הוא לא המציא את ההערכה מחדש של אמונות מבוססות היטב והטלת הספק בהן. עם זאת, הוא כן כשל בהבנה שהמדע ודרכים אחרות של הנמקה ליברלית (כמו טיעונים בעד דמוקרטיה וקפיטליזם) אינם מטה־נרטיבים (אף שהם יכולים לאמץ מטה־נרטיבים) אלא תהליכים לא מושלמים אך בעלי יכולת תיקון עצמי, המיישמים ספקנות יעילה ומעשית בכל דבר, כולל בהם עצמם. הטעות הזו הובילה אותם למפעל הפוליטי שלהם, המוטעה באותה מידה.

עקרון הפוליטיקה הפוסטמודרני

אמונה שהחברה מורכבת ממערכות כוח ומִדרג, שמחליטות מה אפשר לדעת וכיצד.

הפוסטמודרניזם מאופיין פוליטית בהתמקדותו הנמרצת בכוח בתור העוצמה המנחה והמבנה של החברה, התמקדות שתלויה בהכחשת הידע האובייקטיבי. כוח וידע נתפסים כשזורים זה בזה — באופן המפורש ביותר בכתיבתו של פוקו, המתייחס לידע כ"ידע־כוח". גם ליוטר מתאר "ברית תאומים"29 בין שפת המדע לשפת הפוליטיקה והאתיקה, ודרידה התעניין מאוד בדינמיקת הכוח המוטמעת בניגודים מִדרגיים של עליונות וכפיפות שלדעתו מתקיימים בשפה. באופן דומה, לפי ז'יל דלז ופליקס גואטרי בני האדם "מקודדים" במגוון מערכות של כוח ואילוץ, וחופשיים לפעול רק בתוך הקפיטליזם ותנועת ההון. במובן הזה, מבחינת התאוריה הפוסטמודרנית, הכוח קובע לא רק מה נכון מבחינה עובדתית אלא גם מה טוב מבחינה מוסרית — כוח מרמז על שליטה, שהיא רעה, ואילו הכנעה מרמזת על דיכוי, שקטיעתו טובה. הגישות הללו רווחו בשנות השישים בסורבון בפריז, והשפיעו על רבים מהתאורטיקנים המוקדמים.

בגלל התמקדותם בדינמיקות הכוח, ההוגים האלה טענו שבעלי הכוח ארגנו את החברה — בין במתכוון, בין מִבְּלי דעת — כך שתועיל להם ותנציח את כוחם. הם עשו זאת באמצעות הכשרת דרכים מסוימות לדבר על האמת, ואלה התפשטו בחברה ויצרו כללים חברתיים המונצחים בכל הרמות, שאנו רואים בהם את התגלמות השכל הישר. לפיכך הכוח מתחזק בהתמדה באמצעות שיח שהוכשר או נכפה על החברה, כולל ציפיות לאדיבות ולשיח מנומק, לשימוש בראיות אובייקטיביות ואפילו לכללי דקדוק ותחביר. קשה להעריך את התפיסה הפוסטמודרנית הזאת מבחוץ במלואה, משום שהיא נראית דומה מאוד לתאוריית קונספירציה. למעשה, הקונספירציות שהיא רומזת להן הן סבוכות, ובמובן מסוים אינן קונספירציות כלל, מכיוון שאין שחקנים מתואמים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים; במקום זאת, כולנו משתתפים בהן. התאוריה, אם כן, היא תאוריית קונספירציה ללא קונספירטורים. בתאוריה הפוסטמודרנית הכוח אינו מופעל בגלוי מלמעלה, כמו בתורה המרקסיסטית, אלא הוא מחלחל לכל רובדי החברה ונאכף בידי כולם, באמצעות קשרי גומלין שגרתיים, ציפיות, התניה חברתית ושיח מובנה חברתית המבטא הבנה מסוימת של העולם. האמצעים הללו שולטים בהיררכיות מתוחזקות — למשל, הליך משפטי הוגן או מנגנון האשרור של פרסום מדעי — ובמערכות שאנשים ממוקמים או "מקודדים" בהן. בכל אחת מהדוגמאות הללו, שימו לב שהמערכת החברתית ודינמיקות הכוח הטבועות בה הן שמתפרשות בתור גורמי הדיכוי, ולאו דווקא הפרטים המשתתפים בהן מרצונם. כך, חברה, מערכת חברתית או מוסד עשויים להיראות דכאניים בצורה כלשהי בלי שיהיה צורך להראות שאדם המעורב בהם מחזיק ולו בתפיסת עולם מדכאת אחת ויחידה.

הפוסטמודרניסטים אינם רואים במערכת הדיכוי תוצאה של קונספירציה מתוכננת בהכרח, פטריארכלית, הטרונורמטיבית ודוגלת בעליונות לבנה. הם רואים בה תוצאה בלתי נמנעת של מערכות שמנציחות את עצמן, ומעניקות לקבוצות מסוימות עדיפות על פני אחרות. מהבחינה הזו מדובר במזימה לא מודעת ולא מתואמת, הטמועה במערכות האוחזות בכוח. אבל הם מאמינים שהמערכות האלה הן פטריארכליות, דוגלות בעליונות לבנה והטרונורמטיביות, ולכן בהכרח מעניקות העדפה לא הוגנת לגברים מערביים סטרייטים ולבנים, ופועלות לשימור הסטטוס־קוו באמצעות שלילת נקודות המבט של נשים ושל מיעוטים גזעיים ומיניים.

במילים פשוטות יותר, אמונה מרכזית אחת במחשבה הפוליטית הפוסטמודרנית היא שכוחות חזקים בחברה מסדרים אותה לפי קטגוריות ומדרגים שאורגנו כך שישרתו את האינטרסים שלהם. הם משפיעים על כך בהכתבת הדרך הראויה לדבר על החברה ותכונותיה ובקביעת מה שאפשר להכיר באמיתותו. לדוגמה, הדרישה שמישהו יביא ראיות והנמקות לטענותיו תיראה, דרך עדשת התאוריה הפוסטמודרנית, כבקשה להשתתף במערכת של שיח וייצור ידע שבנו בעלי כוח שהעריכו את הגישות הללו ותכננו אותן כך שלא יכללו אמצעים חלופיים לתקשר ולהפיק "ידע". במילים אחרות, לפי התאוריה המדע מסודר באופן שמשרת את האינטרסים של בעלי הכוח שהקימו אותו — גברים מערביים לבנים — תוך שהוא מציב חסמים להשתתפותם של אחרים. כשמבינים כך את התאוריה, ניכרת הציניות שבליבה.

כיוון שהתאורטיקנים הפוסטמודרניים המקוריים התמקדו במערכות כוח המנציחות את עצמן, רק מעטים מהם דגלו בפעולות פוליטיות מסוימות; בדרך כלל הם העדיפו שיבוש שובבי או ייאוש ניהיליסטי. ואכן, שינוי בעל משמעות נחשב במידה רבה לבלתי אפשרי לפי הפוסטמודרניזם המקורי, בגלל חוסר המשמעות הטבוע בכל דבר ובשל אופיו היחסי של המוסר. אף על פי כן, בכל התאוריה הפוסטמודרנית תקף הרעיון השמאלני במפורש שמבני כוח דכאניים מגבילים את האנושות, ויש לגנות אותם. התוצאה היא ציווי מוסרי לפרק, לאתגר, לזהות בעייתיות (לאתר בעיות ולהפריז בעוצמתן) ולהתנגד לכל דרכי החשיבה התומכות במבני כוח דכאניים, לקטגוריות הרלוונטיות למבני הכוח, ולשפה שמנציחה אותן. כך מוטמעת מערכת ערכים במה שהייתה יכולה להיות תיאוריה תיאורית שימושית במידה מסוימת.

הדחף הזה מייצר תנועה מקבילה לתעדוף הנרטיבים, המערכות והידע של קבוצות שוליים. פוקו עסק באופן המפורש ביותר בסכנה הקיימת במערכות דיכוי:

הטענה שלי אינה שהכול רע, אלא שהכול מסוכן, וזה לא בדיוק כמו רע. אם הכול מסוכן, תמיד יש לנו מה לעשות. לכן העמדה שלי לא מובילה לאדישות אלא לאקטיביזם מוגבר ופסימי. אני חושב שההכרעה האתית־פוליטית שעלינו להכריע מדי יום היא לקבוע מהי הסכנה העיקרית.30

תיאורטיקנים פוסטמודרניסטים מציגים את התפיסה הזו כחדשנית, אך, שוב, היא חדשה רק במטרותיה המהפכניות (במובן הצרפתי). היווצרותה ההדרגתית של הדמוקרטיה הליברלית והחילונית על רקע הנאורות והתקופה המודרנית התאפיינה במאבקים נגד כוחות מדכאים וברדיפה אחר חירות. המאבק נגד ההגמוניה של הכנסייה הקתולית היה בעיקרו מוסרי ופוליטי. המהפכה הצרפתית התנגדה הן לכנסייה, הן למלוכה. המהפכה האמריקנית התנגדה לשלטון הקולוניאלי הבריטי ולממשלה בלתי ייצוגית. בתקופות העבר הללו, הליברליזם אתגר מוסדות כמו השלטון המלוכני, ואז העבדות, ואז הפטריארכיה ומערכת המעמדות, ולבסוף ההטרוסקסואליות הכפויה, הקולוניאליזם וההפרדה הגזעית. ההתקדמות המהירה ביותר התרחשה בשנות השישים והשבעים, כאשר אפליה על רקע גזעי ומגדרי נעשתה בלתי חוקית והומוסקסואליות הפסיקה להיות פלילית. כל זה התרחש לפני שהפוסטמודרניזם נעשה בעל השפעה. הפוסטמודרניזם לא המציא את ההתנגדות האתית למערכות כוח ומדרג מדכאות — למעשה, חלק ניכר מההתקדמות החברתית והאתית החשובה ביותר התרחשה בעבר שהפוסטמודרניזם דוחה, וההתקדמות הזו ממשיכה באמצעות יישום שיטות הליברליזם.

הגישה הפוסטמודרנית לביקורת חברתית מוּנעת־אתיקה אינה מוחשית ואינה ניתנת להפרכה. כפי שמראה רעיון הספקנות הרדיקלית, המחשבה הפוסטמודרנית נשענת על עקרונות ודרכים תאורטיים לראיית העולם, ולא על טענות אמת. בגלל דחיית האמת וההיגיון האובייקטיביים, הפוסטמודרניזם מסרב לבסס את עצמו ולכן אי אפשר להתווכח איתו. ה"תסריט" הפוסטמודרני, כתב ליוטר, אינו טוען שהוא נכון: "לפיכך אין לייחס לו ערך נבואי ביחס למציאות, אלא ערך אסטרטגי ביחס לשאלה שנשאלה".31 במילים אחרות, התאוריה הפוסטמודרנית לא מבקשת להיות אמת עובדתית אלא להיות שימושית מבחינה אסטרטגית — כדי להשיג את מטרותיה, שהן מוסריות ושימושיות פוליטית על פי הגדרותיה.

הספקנות הכללית לגבי האובייקטיביות של האמת והידע, והמחויבות להתייחס לשניהם בתור הבניה תרבותית, מובילה לעיסוק בארבע תמות עיקריות: טשטוש גבולות, כוחה של השפה, יחסיות תרבותית ואובדן האינדיבידואלי והאוניברסלי לטובת זהות קבוצתית.

1. טשטוש גבולות

הספקנות הרדיקלית בקיומם של אמת וידע אובייקטיביים, והאמונה בקונסטרוקטיביזם תרבותי בשירות הכוח, יוצרות חשד בכל הגבולות והקטגוריות שהוגים רבים הכירו בעבר באמיתותם. אלה כוללים לא רק את הגבולות בין אובייקטיבי לסובייקטיבי ובין אמת לאמונה אלא גם את הגבולות בין מדע לרוח (במיוחד בעיני ליוטר), בין הטבעי למלאכותי (במיוחד בעיני בודריאר וג'יימסון), בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה (ג'יימסון), בין אדם לבעלי חיים אחרים ובין אדם למכונה (דלז), ובין הבנות שונות של מיניות ומגדר ושל בריאות ומחלה (במיוחד פוקו). כמעט כל קטגוריה חברתית חשובה סובכה ובעיותיה הודגשו בידי תיאורטיקנים פוסטמודרניים, כדי לשלול מקטגוריות כאלו כל תוקף אובייקטיבי ולשבש את מערכות הכוח שעשויות להתקיים בהן.

2. כוחה של השפה

בפוסטמודרניזם, רעיונות רבים שנחשבו בעבר לנכונים באופן אובייקטיבי נתפסו כהבניות לשוניות בלבד. פוקו מתייחס אליהם כאל "שיחים" שבונים ידע; ליוטר, בהרחבה על ויטגנשטיין, מכנה אותם "משחקי שפה" שמכשירים ידע. במחשבה הפוסטמודרנית, האמונה היא שלשפה יש כוח עצום לשלוט בחברה ובאופן החשיבה שלנו, ולכן היא מסוכנת מטבעה. היא נחשבת גם לדרך לא אמינה לייצור ידע ולמסירתו.

האובססיה לשפה נמצאת בלב החשיבה הפוסטמודרנית, והיא המפתח להבנת שיטותיה. ההתמקדות הפוסטמודרנית הנוירוטית במילים התבטאה במפורש יותר מכול אצל ז'אק דרידה, שפרסם ב־1967 שלושה טקסטים — על הגרמטולוגיה, הכתב וההבדל והקול והתופעה — ובהם הציג מושג שיהפוך לבעל ערך רב בפוסטמודרניזם: דקונסטרוקציה. ביצירות הללו דוחה דרידה את הרעיון בעל ההיגיון הפשוט שהמילים מתייחסות ישירות לדברים בעולם האמיתי. במקום זה הוא מתעקש שמילים מתייחסות רק למילים אחרות ולהבדלים ביניהן, ובכך יוצרות שרשראות של "מסמנים", שיכולים להתפשט לכל הכיוונים ללא עוגן — וזו משמעותה של אמירתו המפורסמת שלעיתים קרובות תורגמה באופן שגוי: "אין [שום משמעות] חוץ־לטקסט".32 בעיני דרידה המשמעות תמיד יחסית וזניחה, לעולם אין להגיע אליה, והיא קיימת רק ביחס לשיח שהיא מוטמעת בו. חוסר האמינות הזה של השפה, טוען דרידה, פירושו שאין ביכולתה לייצג את המציאות או למסור אותה לאחרים.

לפי ההבנה הזו, השפה פועלת באופן מדרגי באמצעות ניגודים — תמיד מעלה רכיב אחד מעל האחר כדי ליצור משמעות. לדוגמה, "גבר" מוגדר בניגוד ל"אישה" ונחשב לעליון עליה. מלבד זאת, מבחינת דרידה, לכוונת הדובר אין סמכות רבה יותר מלפרשנות השומע, ולכן כוונה אינה חשובה יותר מהשפעה. וכך, אם מישהו אומר שיש תכונות מסוימות של תרבות כלשהי שיכולות לעורר בעיות, ואני בוחר לפרש את האמירה הזו כרמיזה פומבית לנחיתותה של התרבות הזו ולהיעלב, לפי ניתוחו של דרידה אין מקום להתעקש שהעלבון נבע מאי הבנה של הנאמר. גם כשאפשר לדעת מהן כוונותיו של המחבר, הן אינן רלוונטיות עקב עיבודו של דרידה לתפיסתו של רולאן בארת על "מות המחבר".33 על כן, ומכיוון שמערכי שיח יוצרים דיכוי ומשמרים אותו, יש לעקוב אחריהם ולפרק אותם בקפידה. יש לכך השלכות ברורות על פעילות מוסרית ופוליטית. התגובה הפוסטמודרנית הנפוצה ביותר לכך נובעת מהפתרון המוצע של דרידה: קריאה "דקונסטרוקטיבית" באמצעות חיפוש סתירות פנימיות (aporia) שבהן הטקסט סותר ומערער את עצמו ואת מטרותיו שלו כאשר המילים נבחנות בדקדוק (ויש לומר בדקדוק רב מדי, ומשנות התשעים ואילך במיוחד גם בהתאם לסדר יום — סדר היום הנורמטיבי של התאוריה). בפועל, גישות דקונסטרוקטיביות לשפה נראות כמו בחינה פדנטית של מילים במטרה להחמיץ במכוון את משמעותן.

3. יחסיות תרבותית

היות שהאמת והידע הם, לפי התאוריה הפוסטמודרנית, פרי הבנָיה של השיח השליט ומשחקי השפה הפועלים בחברה, והיות שכבילותנו אל המערכת והקטגוריות שלנו שוללת מאיתנו נקודת תצפית חיצונית לבחון אותן ממנה, התאוריה מתעקשת שאי אפשר לומר שמערך כלשהו של נורמות תרבותיות טוב יותר מכל מערך אחר. בעיני הפוסטמודרניסטים, ביקורת רצינית על הערכים והמוסר של תרבות מתוך תרבות אחרת היא בלתי אפשרית, מכיוון שכל תרבות פועלת לפי מושגים שונים של ידע ומדברת אך ורק בשם ההטיות שלה. לפיכך כל ביקורת כזו היא שגיאה במקרה הטוב וחטא מוסרי במקרה הרע, מכיוון שהיא מניחה שהתרבות שלה עליונה באורח אובייקטיבי. יתר על כן, גם ביקורת של אדם על תרבותו שלו, מתוך המערכת, מוגבלת: הוא יכול לעשות זאת רק באמצעות השיח הקיים במערכת הזאת — שיח שמעצם טיבו מגביל את יכולתה להשתנות. סוגי השיח שאפשר להשתמש בהם תלויים במידה רבה בעמדתו של האדם בתוך המערכת, ולכן אפשר לקבל או לדחות ביקורת בהתאם להערכה פוליטית של מעמד המבקר. בפרט, ביקורת המגיעה מאדם השייך למעמד חזק ראויה בדרך כלל להידחות, משום שהיא בוודאי מגיעה מתוך בורות (או ביטול) כלפי מציאותו של דיכוי, או שהיא ניסיון ציני לשרת את האינטרסים של המבקר. האמונה הפוסטמודרנית שהיחידים הם כלים המשרתים את שיח הכוח בהתאם למעמדם בסולם הכוח הופכת את ביקורת התרבות לחסרת טעם — לבד מביקורת המשמשת מצד מי שנחשבים לשוליים או למדוכאים, המשמשת להם כלי נשק.

4. אובדן האינדיבידואלי והאוניברסלי

כתוצאה מכך, בעיני תיאורטיקנים פוסטמודרניים, מושג הפרט האוטונומי הוא בגדר מיתוס. האדם היחיד, כמו כל דבר אחר, הוא תוצר של מערכי שיח רבי עוצמה ושל ידע מובנֶה תרבותית. באותה מידה, המושג "אוניברסלי" — אוניברסליות ביולוגית בהקשר של טבע האדם, או אוניברסליות מוסרית, למשל בשוויון זכויות, חירויות והזדמנויות לכל אדם ללא קשר למעמדו, גזעו, מגדרו או מיניותו — הוא במקרה הטוב תמים. במקרה הרע הוא רק תרגיל נוסף בידע־כוח, ניסיון לכפות שיח שליט על כולם. ההשקפה הפוסטמודרנית דוחה במידה רבה הן את היחידה הקטנה ביותר בחברה, כלומר הפרט, הן את היחידה הגדולה ביותר, האנושות — ובתמורה מתמקדת בקבוצות קטנות ומקומיות כמייצרות ידע, ערכים ושיח. לפיכך, הפוסטמודרניזם מתמקד בקבוצות של אנשים הנחשבים לבעלי מעמד זהה — לפי גזע, מגדר או מעמד, למשל — ולבעלי אותן חוויות ותפיסות בהתאם למעמד הזה.

הפוסטמודרניזם לא מת?

התפיסה הרווחת בקרב הוגים רבים כיום היא שהפוסטמודרניזם גווע. אנחנו לא חושבים כך. אנחנו חושבים שהוא רק הבשיל, השתנה והתפתח (לפחות פעמיים מאז ראשיתו בשנות השישים), וששני העקרונות האופייניים וארבע התמות העיקריות המפורטים לעיל עודם רווחים ומשפיעים מבחינה תרבותית. התאוריה עדיין שלמה, אף שאופן הצגת העקרונות ונושאי הליבה שלה, דרכי השימוש בהם והאינטראקציה איתם השתנו מאוד בחצי המאה האחרונה. התאוריה כפי שהיא מיושמת כרגע היא שמעסיקה אותנו יותר מכול, והיא הנושא של המשך הספר הזה. אולם לפני שנסביר כיצד התפתחה התאוריה, עלינו לשים סוף למיתוס הנפוץ שהפוסטמודרניזם מת לפני שניים או שלושה עשורים.

יש טיעונים רבים בדבר המועד המדויק של מות הפוסטמודרניזם. יש שטוענים שקיצו בא בשנות התשעים, כשפינה את מקומו לטובת פוסט־קולוניאליזם; אחרים אומרים שהתופעה מתה ב־11 בספטמבר 2001, כשנכנסנו לעידן חדש שדמותו טרם נקבעה. בהחלט נכון שתופעת ייצור הטקסטים הפוסטמודרניים במחצית השנייה של שנות השישים, שנות השבעים וחלק גדול משנות השמונים לא המשיכה בשנות התשעים. הצורות המוקדמות של הפוסטמודרניזם — עם חוסר המשמעות המוחלט, חוסר הכיוון והרצון לפרק, לשבש ולהדגיש בעיות בלי לספק כל משאבים לבנייה מחדש — לא היו יכולות לשרוד לאורך זמן. במובן הזה, באמצע שנות השמונים אזל כוחו של שלב הדקונסטרוקציה המואצת של התאוריה. אך האם הפוסטמודרניזם והתאוריה הסתיימו שם? לא ולא. הרעיונות המפורטים בפרק הזה התפתחו והתפצלו לגדילים מובחנים — התאוריות הציניות שאנחנו נאלצים לחיות איתן כיום — ונעשו מוכווני מטרה ופעילים יותר. לכן, את הגל הבא של אקטיביזם־מחקר אנחנו מכנים פוסטמודרניזם יישומי; וזו ההתפתחות שנפנה אליה כעת את תשומת ליבנו.