ביום ההוא זינק האביר אדמר מעל חומת העיר טבריה וקטל את אויב הנסיך כפי שקוטלים נחש. ותיבו? הגם שנבהל עד עמקי נשמתו, לא הופתע כלל מכך שאדמר מסוגל למעשה כזה.
זמן מה קודם לכן פסע תיבו, נושא כליו של הברון אונפרואה דה בארבו, גיבור מערכות מצרים, במורד הרחוב המוביל מהמבצר אל השער הצפוני של העיר. השעה הייתה שעת לפנות צהריים והרחובות סאנו. סוחרים שבאו מחוץ לעיר הציעו את מרכולתם על דוכנים משני צדי הרחוב. בעלי עסק עמדו בפתחי חנויותיהם בפיות פעורים, כמו הדגים הרטובים שלפניהם, בין מגשי שקדים, משמשים מיובשים, זיתים, תמרים, תאנים, זרעים וגרעינים מכל סוג וכל פרי וירק שגידלה ארץ האדון המושיע בנדיבות כה רבה למען מאמיניו. ציפורים חמקו בין הצללים, ממתינות להזדמנות לנקר משהו לפני שהנערים יניפו לעברן אבן. כלבים נחו בקרן זווית, מעמידים פנים שכל זה אינו מעניינם, אך אוזן אחת זקורה גילתה את האמת. וריח ים טבריה עטף הכול כבושם אישה, שצעיפיה הכחולים מתנופפים מול ההרים.
מוכר באחת החנויות נופף לתיבו לשלום. תיבו קנה שם לעתים כלי יין עבור אדונו או עבור ידידו הכומר ז'ראר. תיבו חמק מצרור ירקות נרקב שהושלך בדרכו. נשים נוצריות ומוסלמיות חלפו לעיניו עמוסות סלים. ילדים התרוצצו הלוך ושוב. עגלות משא נעו לכל עבר, חלקן עמוסות לעייפה, אחרות ריקות. קולות חריקה וצעקות, הוראות ובקשות, הנחיות וקרקורים, נחירות ונזיפות. כמה תרנגולות שנמלטו התרוצצו כמטורפות. מוכר וקונה התרוצצו אף הם, מעלים לא פחות סאון. חמור מחה על כל המהומה בנעירות מצוקה, שהרטיטו את האוויר עד לנמל שתחתיהם ובחזרה.
תיבו אהב את העיר בשעה הזאת. כשהרחובות גדושים אנשים ובעלי חיים אין שמים לב במיוחד לאדם היחיד העובר בהם. ללא קושי ניתן להיטמע בין הגופים והקולות והמראות והריחות. הוא התעכב מעט בפינת הרחוב. אילו היו הימים כסדרם היה פונה כאן במורד סמטת יוחנן ופוסע לעבר המרפאה של ההוספיטאלרים, הסמוכה אל הנמל. שם היה נכנס ומפתיע את ידידו הכומר ז'ראר בקנקן יין קטן וזול, שהיה רוכש בפרוטה באחת החנויות הסמוכות. אך הימים לא היו כסדרם ותיבו לא ביקר שם כבר זמן רב, וידידו בעצם כבר לא היה ידידו. הוא המשיך ללכת בקו ישר לעבר השער, שעוד מעט יתגלה לעיניו. אדונו כנראה לא יזדקק לו עד לשעת הצהריים, כך שהיה לו כעת זמן מה לעשות בעיר, בלי שאיש יחפש אחריו. האפשרויות לא היו רבות. אם לא ז'ראר במרפאה, כי אז אדמר על החומה. אלה היו שני חבריו הטובים בעיר. מהם נותר לו אחד.
שחור הוא הצבע המתאים ביותר לאבני חומה. מי ירצה לתקוף חומה שחורה? תיבו ראה בחייו גם חומות אחרות, כמו חומת עכו, שהיא גבוהה יותר ואבניה בהירות וגדולות, אך החומה השחורה של טבריה נראתה נחושה יותר, מסוגלת להרתיע כל אויב שינסה לתקוף אותה, כמו מפלצת מעוקלת, שטיפסה ועלתה מן הים והשתרעה סביב טבריה ותנגוס בתוקף ללא היסוס בשיניה המשוננות ותשליכו מדמם לאחור, אל פסגות הגליל או אל מי הים הכחולים, טרף לאחיותיה מפלצות המעמקים.
מדרום לעיר התעקלה החומה בתוואי ארוך, שכלל את כל בתי העיר וגם את המחסנים. אך כאן, בצפון, הייתה החומה ישרה וקצרה, לכן קל היה להגן עליה דווקא מצפון. ובכל זאת כאן שהה אדמר, אביר חומות העיר. השער הזה היה חדש יותר ובית השער היה גדול ומרווח. מלבד זאת, כפי שאדמר הסביר לו, השער הצפוני קרוב יותר אל השטן, סולטן הכופרים צלאח א־דין שנוא האל. כי מצפון תיפתח הרעה, ואם כך, טוב למפקד השומרים להמתין דווקא כאן. אך כל אלה היו דיבורי סרק. מי יעז לתקוף את בירת הגליל? מי יחרף נפשו וירחיק עד לכאן, לחוף ים טבריה, עמוק כל כך בתוך ארצות הנוצרים, ובלב הנסיכוּת הגדולה ביותר בכל ממלכות הנוצרים, נסיכוּת הגליל?
כאן שהה ידידו לעתים קרובות עם חבורת שחקני לוח התחנות, ששיחרו לחברתו. אדמר, למרות מעמדו האצילי, היה מוכן לשבת בכל עת למשחק עם סוחר או עם בעל מלאכה מובטל. אדמר היה אציל ללא גינוני אצילים. הוא לא ניסה להעמיד פנים כי הוא טרוד בכל עת מעל ומעבר באיזו שליחות מטעם הנסיך, או הנסיכה, או האל, או באחד מענייני הממלכה הגורליים, שרק הם הבינו בהם.
"האם ראיתם את אדמר?" שאל תיבו את השחקנים.
איש לא השיב, כה שקועים היו בתחרות. ואולי דיבר בקול נמוך מדי. ואז שמע תיבו קריאת תרנגול עזה. הוא זיהה את התרנגול הזה! במהירות נשא עיניו אל ראש החומה וראה את מבוקשו: על קצה החומה, מעל השער ממש, ישב האביר הארוך והשחום, ידיו למותניו וחיוך גדול קורן על פניו. זה התרנגול שחיפש!
"קו־קו־ריקו ובוקר טוב לאדון תיבו! אני מקווה שאכלת מספיק גרעינים הבוקר. אתה נראה רעב."
"אכלתי היטב, אינני רעב." השיב תיבו וצחק.
איש מתושבי העיר לא יכול היה לטעות ולחשוב כי תיבו הוא אכן אדון. וגם אם אין זה ראוי לפנות אל נושא כלים כאדון, אדמר היה מן האנשים שיכלו להגיד ולעשות ככל העולה על רוחם. מי ידרוש ממנו דין וחשבון?
"תיבו, נדמה כי מידותיך התכווצו."
"אתה גבוה על החומה ולכן רואה אותי קטן יותר..." החל תיבו להסביר, אך האביר, כדרכו, לא הקשיב.
"אם תתכווץ עוד אך מעט תיעלם כבר לחלוטין. וזה יצער אותי מאוד, ללא ספק. עלה לכאן, נתלה אותך מן החומה ונמתח אותך, עד שרגליך יגיעו אל הרצפה."
תיבו היה הגבר הנמוך בכל העיר. אולי אף הנמוך בכל הממלכה. אם כל אדם אחר היה מדבר כך על גובהו היה נעלב.
"רד אתה למטה."
מדוע היה אדמר כך? מדוע לא נתן לתיבו מעולם להרגיש כי קיים איזה הבדל של ממש ביניהם? האם בגלל צבע עורו או בשל מוצאו של אדמר? כל המביט בו ידע מיד כי דמו אינו דם פרנקי טהור. או אולי היה זה משום שאדמר היה הצעיר מכולם? רק שנתיים קודם לכן הגיע לטבריה. בתקופה זאת, שבה כבר לא הגיעו אבירים מעבר לים, היה הוא החדש ביותר. אפשר ששתי התשובות היו נכונות. תיבו לא ידע.
"אבל אני עסוק כאן למעלה." השיב אדמר.
"במה אתה עסוק?"
"עוד לא החלטתי..."
תיבו הצל על עיניו ובחן את קומתו של אדמר הבולטת על רקע השמיים, כמו נשר ממריא מעל החומה.
"נוּח לך, אדמר."
האמת הייתה, שבזמן שנותר הוא כבר לא היה משוכנע שיספיק לעלות בכל המדרגות עד לראש החומה. עתה נזכר כי בשעה זאת של היום אדונו חש לעתים בבטנו ותיבו מכין לו משקה עשוי מעלים טובים, שעליו למד מאחד האיכרים בכפר אירביד. עשב התה, קוראים המוסלמים לצמח זה. עליו הירוקים, כאשר הושרו זמן מספיק במים רותחים, הרגיעו את הבטן ואף חיזקו את הנשימה ואת כוח הרצון. ויש אף אומרים שהוסיפו לגבר און מיוחד לשעת לילה, אך על כך תיבו לא ידע דבר.
לפתע השתנתה הבעת הפנים של האציל הצעיר והרצינה באחת.
"אני מבחין באויב מתקרב!" קרא אדמר.
תיבו הסתובב וחיפש בתוך הקהל, ואכן ראה מה שחשב: חבורת אצילים חלפה בקהל ובראשם האיש, שהיה מסוגל למחוק חיוך מעל פני אדמר ואף מעל פני רבים אחרים בטבריה: גודפרי דה פאסי, יועץ הנסיכה איישיב. איש עב בשר, עב זרועות, בעל צוואר שור, שחרבו הארוכה שרטה תמיד את האבנים בלכתו, לאות אזהרה.
"לחדד חרבות!" צעק אדמר.
תיבו גיחך חרישית. הברון גודפרי דה פאסי לא היה אדם שראוי לפתוח עמו במריבה, אף שפעמים כה רבות רצה תיבו לריב איתו. אך אדם במעמדו של תיבו לא היה יכול להרשות לעצמו להרגיז נכבדים. אפילו כאשר פעלו בדרכי פשע מחפירות, עדיין צריך היה להתאפק. הברון הזה העז פעם אף להאשים את אדמר בבגידה בנסיכות! ואל אחוזת אדונו שלח הברון פושעים ומזיקים לחבל בה מדי קיץ. אילו רק יצליח אדונו אונפרואה להוכיח זאת! אך עד אז יש להמשיך ולהיזהר.
דה פאסי ופמלייתו חלפו מבעד להמון, מפלסים להם דרך בידיים גסות, דוחקים באנשים ואף מפילים אל אבני הרחוב קונה לא זריז. החבורה נעלמה בפתח אחד העסקים, שבסמטה הסמוכה לרחבת השער, בית מלאכה לכלי מתכת.
"האויב עזב, השטח נקי." בישר אדמר מראש החומה. הוא סקר במבטו את הקהל. "הרים גבוהים מתקרבים!"
אחת מנשות הסוחרים העשירים התקרבה אל השער. כדרכן של נשים עשירות אלה היא לבשה שכבות רבות של בגדים. "הרים מלפנים והרים מאחור, הגליל מלא בפסגות." קרא אדמר, ממשיך לדווח. "לצערי ההרים מכוסים חלקית... אבל רגע אחד, מה זה? פתח... פתח בין ההרים!"
תיבו טמן פניו בידיו. דמעות צחוק לִחלחו את אצבעותיו. כשקולו של אדמר לא נשמע שוב הציץ לעברו מבין האצבעות.
ואז זה קרה: תיבו ראה כי האביר הצעיר קם, מכופף ברכיו, מושיט ידיו לאחור ו... הוא מתכונן לקפוץ! איש אינו קופץ מגבהים אלה של החומה. עצור! תיבו רצה לזעוק אל חברו אך המילים קפאו על שפתיו. ואדמר קפץ.
תיבו עצם את עיניו והמתין בחרדה לשמוע קול התרסקות. אך הקול לא הגיע והוא פקח עיניו. להפתעתו ראה כי אדמר עדיין תלוי באוויר, בדרכו למטה. צניחה כה ארוכה הייתה לו מראש החומה, שתיבו הספיק לראות את אדמר נוחת כחתול ומיד מתחיל לרוץ במעלה הרחוב. תיבו נשם לרווחה. הוא הכיר את כישרונותיו של אדמר, כל תושבי טבריה כבר ידעו עליהם, אך קפיצה חתולית שכזאת לא נראתה מעולם.
מה ראה אדמר בכרכרה שחלפה שם שעורר בו חשד? אף הוא התקשה להסביר זאת מאוחר יותר. היא נראתה כמו כל כרכרה אחרת של סוחרים מן הצפון, עמוסה שקים, חבילות וצרורות. שום דבר לא היה בה שיכול לעורר תשומת לב מיוחדת. הנהג לבש בגדי סוחרים, שתי הבהמות היו מושפלות אוזניים ועצלות. מעט קש מפוזר על משטח העץ שמאחור. ובכל זאת חש אדמר דבר מה. חושי האביר המחודדים שלו אותתו לו וכהרף עין הגיב. בזריזות שרק הוא היה מסוגל לה חצה את המון האנשים כחץ שלוח. כשהנהג הבחין בו נטש את הכרכרה בתנועתה ונמלט אל בין סמטאות העיר. הכול היה כה מהיר, כה מפתיע, שתיבו לא הספיק אפילו לזוז כאשר אדמר שלף לעיניו את חרבו ודהר אחרי האיש החומק. הוא הדביקו במחצית הדרך אל הים, אחז בזרועו וסובבו על עקביו.
לפתע צצה גם חרב מוסלמית מעוקלת ביניהם. שטף של מילות איבה ערביות בקע כסילון רעל שחור. בקושי חמק אדמר מן הלהב המונף.
דממה ירדה על הרחוב, על רחבת השער, על הכיכר, על העיר. המון הרחוב עצר והביט באימה. הזמן קפא באחת, מבוהל בעצמו מתעוזת הפולש. רק צעקה אחת נשמעה פתאום, זאת צעקת תיבו, אשר ראה את חרב האויב מפלחת את האוויר וכמעט שביתקה את זרועו הצנומה של ידידו. אך אדמר פסע לאחור וניצל, כחוט השערה בינו לבין המוות. רגע עמדו הם זה מול זה, הפולש והאביר הצעיר, עין מול עין. תיבו ראה את הפושע. פנים מעוטרות זקן עבות. עיני שד רושפות. שנאה ורשעה ניבטו מן המנוול. שנאתו של הנחש רגע לפני שעקב מרוצץ את גולגלתו.
"הנח חרבך והיכנע!" קרא אדמר בערבית מושלמת.
הפולש היסס רגע ואחר זינק בפתאומיות וניסה לחמוק. אם עשוי היה אדם לשאול לשם מה נבראו ידיים ארוכות ורזות כל כך, הנה קיבל תשובה חותכת: במהירות הבזק שלח אדמר יד ארוכה ודקר את המוסלמי. תיבו ראה את להב החרב חודר ומנקב את גופו של הזר ומבצבץ מן העבר השני. ואחר שב ונשלף, אדום כולו. המוסלמי השמיע זעקה וחרחור וקרס תחתיו.
עוברים ושבים נאספו סביב האויב השרוע, שפיו המשיך להשפיע מילות תלונה ומארה על דוקרו. אדמר הורה להעמיסו על עגלת דו־אופן של אחד הרוכלים וזו נשאה אותו משם בחיפזון. כאשר התרחק היה פיו פעור לעבר השמיים, נאבק כדי לנשום כמו אחד הדגים בשוק.
בערב סיפר לו אדמר את המשך פרטי הדברים. אנשי משמר הארמון חיפשו בכליו של הסוחר, שהיה שרוע ומדמם על רצפת הארמון. לאחר חיפוש יסודי גילו עוד כלי נשק קטן, מלבד החרב המעוקלת שניטלה ממנו. כשנסיך הגליל ריימון ראה את כלי הנשק השני הוא השמיע זעקה גדולה, שנשמעה בין כל חומות העיר. מה שגילו בכיס נסתר תחת בגדי הסוחר היה פגיון מוזהב. "מוזהב!" זעק הנסיך ריימון ואז זינק לעבר המוסלמי, שעיניו היו עדיין פקוחות למחצה, ודקר אותו בפגיונו למוות.
לכל היה ידוע כי אביו של נסיך הגליל, ריימון השני רוזן טריפולי, נרצח שנים רבות קודם לכן על ידי מוסלמי נושא פגיון מוזהב. היה זה אחד מן המתנקשים החשישיים הידועים לשמצה, תושבי ההרים הנישאים.
"את מי רצו החשישיים לחסל כאן, בטבריה, ומדוע?" שאל תיבו את אדמר, בשעה שישבו באולם בקומה השנייה של המבצר בסוף אותו היום. אדמר לא ידע להשיב, אך אונפרואה, ששמע את השיחה ביניהם מן הצד, התערב. לא רק שידע את מי רצה המתנקש לרצוח, אלא גם מי שלח אותו לשם. רנו דה שטיון, נסיך המדבר, שליט עבר הירדן, עומד מאחרי כל זה. בעיני אונפרואה היה רנו דה שטיון, האציל הנוצרי התקיף וגס הרוח, אשם בכל רעה אשר באה על הממלכה, ואלמלא אדמר ועירנותו הנדירה היה המתנקש מצליח לממש את זממו. רנו המקולל שִלשל אוצר של מטבעות זהב לידי המתנקש כדי שזה יבוא לטבריה ויבצע את זממו, זו הייתה דעת אונפרואה, שהשמיע בנימה פסקנית כתמיד.
אדמר סיפר במבוכה כיצד עירוניים עצרו אותו ברחוב, הניפו אותו על כפיים ונשאוהו ברחובות טבריה, קוראים בשמו ומכתירים אותו כגיבור העיר וכמציל הנסיכות. "היה עלי לצוות עליהם ולאיים עליהם מספר פעמים לפני שהסכימו להניחני על הקרקע. אני מקווה שתסכימו לארח אותי כאן במבצר עד שיתפזר הקהל."
הברון אונפרואה טפח ביד כבדה על שכמו הצרה של אדמר. "תוכל לשהות עמנו כאן כמה זמן שתרצה." אמר אונפרואה. "אך בבקשה, אל תרבה בשיחה עם תיבו, בול העץ הזה ישתמש בכל תירוץ כדי להימנע מלהזיז את אחוריו."
לאחרונה נעשה אונפרואה קצר רוח ונרגז מתמיד עם תיבו. אך יותר מכך העסיקה את תיבו השאלה אם עכשיו יחדלו סוף סוף אנשים שנואים בעיר לכנות את אדמר מאחורי גבו "סורי". מראהו החריג של אדם אינו צריך להוביל לכך, ואם יועץ הנסיכה גודפרי דה פאסי יחדל סוף סוף מלהטיח באדמר האשמות מגונות המרתיחות את הדם? מעשה הגבורה של אדמר באותו היום היה התשובה הניצחת לכל הטענות. עתה ידעו כולם מיהו האביר האמיץ והחשוב והנאמן ביותר בטבריה.
את גופת החשישי תלו עם חשכה על שער העיר הצפוני, שם נלכד. שם ילבינו עצמותיו על רקע החומה השחורה, אות וסימן לרוצחים ולרמאים כי אבדה תקוותם בעיר הנוצרים טבריה, עיר הצדק והאמת, בירת נסיכות הגליל בארצו של האדון המושיע.
תיבו טיפס אל ראש המגדל המרכזי של המבצר. זו הייתה שעת המשמרת שלו. מעל המגדל הזה היה הים מראָה גדולה עבור הרי הגליל הנישאים. תיבו אהב להשקיף אל העבר הרחוק, אל ההרים, שהחליפו גלימותיהם בכל שעה של היום, לפי רצון האור והצל. כעת הוא הבחין בעמוד עשן מיתמר מעל גבעות הדרום, מקום שבו נשפך הים אל הנהר התחתי. סוף סוף דבר מה לדווח עליו! הוא ידע מהו עמוד עשן זה, זוהי האבוקה של מחנה המשמר! והוא גם הבין את משמעות הדבר: קריאה מבלוואר, מבצר האבירים ההוספיטאלרים שעל ראש ההר בדרך לירושלים. הנזירים הלוחמים ההוספיטאלרים של בלוואר שיגרו אליהם אותות על תנועות צבא הכופרים. תיבו ירד במהירות מן המגדל ודיווח לאונפרואה, באולם הקומה השנייה. ואונפרואה יצא מיד אל ראשי המבצר.
שעה קלה אחר כך שמע תיבו ממרום המגדל קריאות נפוצות והולכות על פני העיר, מן המבצר ועד לחומות. חיוך עלה על שפתיו ביודעו כי כל זה החל בו. אחרי אספת אבירים קצרה בחצר הפנימית של המבצר, שתיבו היה עד לה ממרומי משמרתו, הוחלט כי יצאו לקרב. בינתיים הסתיימה המשמרת והוא כבר ניצב במרפסת הקומה השנייה, מאזין לתכונה הרבה ברחבה המרכזית של המבצר. התחזית הייתה ברורה: שוב יֵצאו האבירים למשחק החתול והעכבר המוכר עם המוסלמים, שמשום מה לעולם אינם לומדים את הלקח המובן מאליו: אין לנצח את הלוחמים הקדושים!
תיבו לא נלהב. בשנים האחרונות הוא יצא לקרב פעמים כה רבות עד שתשו כוחותיו; מן הלינה תחת כיפת השמיים, כשהחרב מונחת לידו; מן השתייה ממעיינות קטנים ומרים או מזוהמים; מהצורך למצוא ולהכין לאדונו אוכל מדי יום ביומו, בכל מקום נידח וצחיח וקודר שאליו הגיעו במסעותיהם. אלא שהפעם, נזכר, הוא אינו צריך לצאת לקרב. ימי הקרבות שלו חלפו.
האבירים התפזרו תוך דיבורים כבושים. הוא הכיר אותם — תוך זמן קצר יהיו כולם ישובים על סוסיהם, נעים לעבר מקום כינוס צבא הממלכה בציפורי, סמוך למעיינות.
תיבו שב אל אולם הלינה שבקומה השנייה. הוא שמע את נשיפות אדונו הכבדות בשעה שטיפס במעלה המדרגות. עב כרס היה אונפרואה, פניו רחבות, שומניו גולשים על סנטרו, סמוקים ממאמץ העלייה, טובלים בזיעה. שערו לבן, עיניו כחולות, מימיות. אחרי שלושים ושבע שנים בשירות האביר יכול היה תיבו לזהות את פסיעתו על המדרגות גם מתוך שינה. ולפי עוצמת הדריכה ידע עד כמה דחופה היקיצה. תיבו התנער.
"זוז כבר גולם!" האביר נשא בידיו שתי חרבות. "הכן את הדרוש למסע!" אונפרואה עדיין התנשף. "אל תביט בי כך, אני יוצא עם כולם!" נבח האביר.
האם הזקן יצא מדעתו? ריימון נסיך הגליל הורה לו לחדול מקרבות ארבע שנים קודם לכן. לא ייתכן שייצטרף אל האבירים!
"האבירים רבים, ודאי אינם זקוקים לכל הלוחמים גם הפעם... אולי מוטב שנמתין כאן לשובם?"
"אל תמלמל, אתה יודע כמה זה מרגיז אותי!"
"האם לא יזדקק הנסיך לנסיונך ולחוכמתך כאן, במבצר, בשעת חירום זו?" שאל תיבו את אונפרואה בקול תחינה. מי ייתן והאל ישיב לאביר את בינתו.
האדון לא השיב. תיבו החל להגיש לו ביד מלומדת את המלבושים והציוד. העלה עליו את הכותונת, את אפוד הריפוד, ואת שתי שכבות השריון בזו אחר זו, וקשר כל פריט למקומו.
"הזדרז, תיבו, כולם כבר יצאו לדרך ורק אתה מתמהמה!"
לפני שלוש-ארבע שנים עוד ראה זאת תיבו כעלבון שאדונו אינו יוצא לקרב. אך זה זמן רב כבר הסכין עם כך שאדונו האביר אינו עוד אביר של ממש. וממילא הוא עצמו מעולם לא היה נושא כלים של ממש. זאת אמר לו אדונו מאז החלו דרכם המשותפת, לפני כל השנים הללו. כך שעכשיו כל שנותר הוא להשלים עם הגזֵרה. אך כעת משהו אירע לאדונו, דעתו השתבשה. אסון!
במבוכה גדלה והולכת קשר תיבו לרגלי אדונו את השריונות הצרים וחיבר אותם לחגורה, את שריון בית החזה, את מנעלי הרכיבה, המחוזקים משני צדיהם ברצועות עור עבות, בלתי חדירות למכת חרב רגילה. הוא הניף את הגלימה החיצונית עם הצלב החום הכפול, סמל המשפחה. אחר קשר את החגורה המיוחדת לחרב, את הלולאות לפגיון ולאלה, את הרצועות המחזקות את השריון החיצוני לשריון הפנימי, את הרצועה העבה לאחיזת הכידון. אחר כך, בחצר, הגיש לו גם את המגן ואת הקסדה הגבוהה... הכול כפי שעשה במשך עשרות שנים, בכל פעם שיצא עם אדונו אל שדה הקרב. ובשעה שבדק שוב את כל הקישורים הנחה אותו האביר כיצד עליו לנהוג בעת היעדרו.
"ודאי שאבוא עמך..." תיבו תמיד היה עם אונפרואה. שלושים ושבע שנים קודם לכן יצאו הם לדרך מצרפת אל הארץ הקדושה. תיבו היה אז בן עשר ואדונו היה אביר צעיר בראשית דרכו. מאז לא עזב תיבו את צדו של האביר בכל אשר הלך.
"אתה נשאר!"
תיבו השתתק, נדהם. הוא הבין את המילים שאדונו אמר, אך התקשה להאמין שזו כוונתו. "ומי ילביש אותך לקרב, מי יסייע בידך לטפס על הסוס, או לרדת ממנו בסוף יום לחימה? מי יכין לך את המזון? מי יטפל בפצעיך?"
"עוד לא יצאתי לקרב וכבר אתה פוצע אותי, מנוול!" האדון נופף באגרוף מול פניו. "אם לא הייתי ממהר הייתי משליך אותך כעת לים, כפי שמגיע לך!"
"האם הנסיך יודע כי אתה יוצא?" עשה תיבו ניסיון רפה אחרון.
חיוך עז ננסך על פניו של האביר הקשיש בשעה שפנה שוב אל תיבו וגביניו מכווצים. "יעז מישהו לעצור אותי!"
המחשבות התרוצצו בראשו של תיבו. בצדק אין האדון לוקח את תיבו עמו. היה זה עונש ראוי על פשעיו הכבדים. אך עדיין, מישהו צריך לטפל באונפרואה! והוא היחיד שידע כיצד לעשות זאת. חוטא או לא חוטא, רק הוא דאג לאדונו בדרכים רבות כל כך. איש לא הכיר את האדון כמו תיבו. איש לא! אולי מצא לו האביר מסייע מקרב הלוחמים? אדם אחר יכול היה להלביש את האביר. יכול היה גם להעלותו על סוסו, אף שזאת לא הייתה משימה קלה כלל וכלל. האדון לא היה גמיש כמו פעם, או חזק. ומשקלו לא פחת, אדרבא, העטה על עצמו עם השנים שכבות של שומן. אך מי יכול להוריד את השריון הכפול בזהירות כמוהו, מי למד לשטוף את פצעי השפשוף מקשקשי השריון במים פושרים עם מעט מלח ולהניח להם להתייבש? מי ידע להכין לאונפרואה את המזון, כפי שלימדו רופא יהודי חכם אחד במצרים, לפני שנים?
תיבו הביט באדונו בשעה שזה יצא ברכיבה מן המבצר. למרות ההפתעה והאכזבה על כי אדונו מותירו מאחור, הוא עדיין הצליח לחוש בגאווה על ישיבתו הזקופה של אדונו באוכף, כה גבוה ומרשים. ממרחק כמה צעדים לא ניתן היה לראות כל הבדל בינו לבין האבירים הצעירים. תיבו הרים יד ונופף אליו לשלום. הזקן לא ראה.
ארבע שנים קודם לכן בגד תיבו באדונו והשפילו לעין כול. בקרב עין ג'לוד קרה הדבר. אין תמה שכך השיב לו האדון עתה. הלוא מעולם לא היה נושא כלים ראוי. אם כן, הגיעה עת העונש.
לבד במבצר ריק. הד הפרסות המתרחקות הפך אט אט לשמועה בין קירות האבן השחורים. דממה מחניקה השתררה. ומחשבות. על מסעות רבים. על קרבות. בבניאס, כאשר האויבים טמנו להם מארב והאבירים נסוגו כדי להציל את עצמם. הרוזן מונפרה גיבור החיל נפל שם, מנוקב בחִצים כמו קיפוד גוסס. אדונו אונפרואה נפגע אף הוא משני חצים, שחדרו בעוצמתם את שני השריונות, אחד בזרוע ואחד בצוואר. החץ כמעט ניקב את צווארו מצד לצד. תיבו חילץ את החצים וטיפל באדונו. אונפרואה נשען על תיבו כל הדרך, בשעת מנוסתם. בדרך נס הם הצליחו להגיע הרחק, עד לבופור. משם המשיכו הלאה עד לצור. במשך החודשים שבאו לאחר מכן עוד כאב גופו של תיבו בגלל מאמץ המסע ההוא. בזה נזכר כעת תיבו. וגם במסעות למצרים. הו כן, המסעות למצרים.
במסע השני למצרים נפגע אונפרואה מקרדום של איכר ורגלו הזדהמה וצבתה. תיבו נשאר ער לצדו שלושה לילות ברציפות, סועד אותו, מגיש לו מים, מצנן את גופו בנשיפת פיו ובמטליות רטובות.
בעבר הירדן אזל המזון במסע ארוך אל עומק המדבר. תיבו מנע כל אוכל מפיו. הכול הגיש לאדונו, והמשיך ללכת לצדו, גם כאשר עמד להתעלף מחולשה. אונפרואה לא החשיב זאת לתיבו כזכות גדולה, שכן איש מנושאי הכלים לא אכל במסע ההוא. כאשר אין מזון אך טבעי שהלוחמים יאכלו ונושאי הכלים יצומו. הלוחמים זקוקים לעוצמת שריריהם לשעת מתקפה. גם על כך חשב כעת תיבו. ועל הקרב בעין ג'לוד... אבל על הקרב בעין ג'לוד מוטב לא להרהר בכלל.
כה הרבה עשו הם יחדיו, האדון אונפרואה ותיבו משרתו. ועתה, אחרי הכול, עזב אותו הברון ויצא לדרך בלעדיו. מדוע אדונו לא מחל לו? הזדמנות אחת אחרונה לגלות מעט רחמים על תיבו, שכל חייו ניסה לסייע בידו, גם אם פעמים רבות לא הצליח. גם אם כמעט תמיד לא הצליח. וגרוע מכך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.