תיק ליברמן: כתב האישום שלא הוגש

פתח דבר

סיפור שמתחיל בלוויה של כתב אישום

13 בדצמבר 2012. נר חמישי של חנוכה, שעה חורפית של אחר הצהריים. ברדיו ובטלוויזיה דיווחים דרמטיים על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, לסגור את תיק "חברות הקש" נגד שר החוץ אביגדור ליברמן. על פי הדיווח, התיק הגדול, שבו נחקרו חשדות להעברת מיליוני דולרים לחברות בשליטת אביגדור ליברמן, ייסגר. כן יוגש כתב אישום נגד ליברמן על האופן שבו קידם את המינוי של אריה בן זאב לשגריר בלארוס, אותה עלילת משנה שצמחה בשלהי הטיפול בתיק המיליונים.

בשלב הזה כבר הכרתי בעל פה את נוסח ההודעה, אבל הלב בכל זאת החסיר פעימה. "הצליח להם," סיננתי לעצמי. הייתי שם. ראיתי איך הם מכינים את התקשורת לאט ובהדרגה לקראת הידיעה על סגירת תיק ליברמן. ידעתי שההחלטה על סגירת התיק כבר נפלה, בשעה שלעיתונות המשיכו לספר עד כמה היועץ מתלבט ומתייסר בסוגיות הנגזרות מהתיק. "היועץ המשפטי וכן הפרקליטות עשו ככל הניתן כדי להביא את הנושא לבירור בבית המשפט," ידעו עיתונאים מסוימים לספר.1

אז כן, טקס הקבורה הרשמי התקיים ב־13 בדצמבר 2012. הגופה הונחה בארון זמן רב קודם לכן. מודעת האבל, הידיעה הרשמית על סגירת התיק, פורסמה ביום חמישי בערב — תרגיל תקשורתי מוכר שנועד למנוע פרסומים לא נוחים במוספי סוף השבוע, שבו כולם חוגגים את חג החנוכה.2 היועץ המשפטי ודובר משרד המשפטים, משה כהן, דאגו מראש לנקוט גישה של "טיעון חלש — להרים את הקול".3 ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. "אם הוא יֵצא זכאי, אני אלך נגד זה עד לסוף הדרך, עד לבית המשפט שאחרי העליון, עד בית דין של מעלה,"4 צוטט היועץ וינשטיין כשהכריז בנחרצות על רצינות כוונתו להגיש כתב אישום בתיק המשני של פרשת מינוי השגריר.

הייתי שם לאורך כל הדרך. בדיעבד, נדמה לי שהנטייה להתרחק מתפוח האדמה הלוהט של פרשת ליברמן ריחפה במסדרונות כמעט מן ההתחלה. אולי כבר ממועד המינוי של היועץ המשפטי עו"ד יהודה וינשטיין, ואם להיות כנה עם עצמי — ייתכן שעוד קודם לכן, בשעה שהיועץ המשפטי הקודם, עו"ד מני מזוז, היום שופט בית המשפט העליון, החליט שלא להחליט. או שמא כבר בשנים הראשונות של התיק, כאשר עדיין לא היה מדובר בחקירתו של מי שהפך להיות ראש המפלגה השלישית בגודלה בישראל והתיק היה פחות רגיש.

נהגתי אז לשבת שעות ארוכות עם סנ"צ ערן קמין, מהיחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה (יאח"ה), היחידה המתמחה בחקירות של שחיתות שלטונית. קמין ואנוכי טיפלנו בתיק בלי צוות ענק, אבל גם בלי לחצים שמשבשים את הטיפול בו. שנינו חשבנו שמדובר בחשד לכאורה לשוחד ועמלנו קשות כדי לפענח את נתיב העברת הכספים ולפצח עבור מה הועברו. אבל שוב ושוב גילינו שיש מי שדואג לכך שהמשמעות האמיתית של הפעולות לא תתגלה.

קשה לי להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה התחלתי להרגיש שמעל התיק הזה רובצת עננה שנועדה להסתיר את אור השמש. במשך שנים ליוותה אותי המועקה שמשהו לא עובד נכון, שהחלקים מתחברים במדויק זה לזה עד שיד נעלמה מנתקת את החיבורים. לא ידעתי להסביר לעצמי מה בדיוק מייצר אצלי את התחושה הזאת. לא יכולתי להאמין שכאן, ברחוב צלאח א־דין, מקום מושבם של פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומשרד המשפטים, יימנעו מללבן עד הסוף חשדות חמורים כל כך שעוסקים בהון ושלטון, שלטון והון. הרבה הון. התקשיתי לקבל את הכוונה לסגור, בלי בירור אמיתי בבית המשפט, את אחת מפרשות השחיתות הציבורית היותר חמורות שהיו אי פעם במדינת ישראל, פרשה שמסכנת את הדמוקרטיה בישראל, פשוטו כמשמעו.

***

שמי אביה אלף. הולצר מבית הורי. אני עורכת דין. עבדתי בפרקליטות יותר מעשרים ושש שנים ובאפריל 2013 סיימתי עד תומה את תקופת הכהונה הקצובה כמנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. במהלך התקופה טיפלתי בכל סוגי התיקים: פליליים, אזרחיים ומסים. לא תיכננתי להיות עורכת דין. רציתי ללמוד מתמטיקה — קשה לשקר במתמטיקה, התשובה נכונה או לא. בעדיפות שנייה רשמתי לימודי משפטים, וכשהתקבלתי החלטתי ללמוד משפטים, אולי מפני שאז עוד היה קשה מאוד להתקבל לפקולטה. אבי, מהנדס, יקה במוצאו, לא התפעל מההישג. "משפטים זה לופטגשפט (עסקי אוויר)," אמר לי. אבל אני כבר התאהבתי בתחום המשפט, ואני אוהבת אותו מאז ועד היום.

למדתי רבות ממאמנַי בתקופת ההתמחות. זכיתי להתמחות בפיקוחו של ד"ר משה בייסקי ז"ל, שופט בית המשפט העליון, ולעבוד עמו גם בתקופה שהיה יושב ראש ועדת החקירה הממלכתית בנושא ויסות מניות הבנקים. הוועדה הוקמה בעקבות המשבר הכלכלי החמור שיצרה פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לווסת את שערי מניותיהם, תוך הבטחת עלייה מתמדת בשערי המניות ומניעת ירידה ואף קיפאון ברמת השערים. התהליך הבלתי תקין הביא בסופו של דבר ב־1983 להלאמת הבנקים הגדולים בישראל, לירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת בייסקי. גם בתקופה הסוערת ההיא לימד אותי השופט בייסקי שתמיד צריך לראות את האדם מאחורי הנאשם, בין שהוא בנקאי מיוחס ובין שהוא אחד העם.

את השנה השנייה להתמחותי עשיתי במשרדו הפרטי של ד"ר מישאל חשין ז"ל, המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס. באותה תקופה ייצג חשין את בכירי השב"כ רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי. השלושה דרשו לחשוף את פרטי הפרשה שנודעה בשם "פרשת קו 300", שתחילתה בהשתלטות אנשי השב"כ על ארבעה מחבלים שחטפו אוטובוס שנסע מתל אביב לאשקלון, והמשכה בהריגת שניים מהמחבלים ובמסכת שקרים ושיבוש חקירה של ראשי השב"כ. חושפי הפרשה: מלכא, חזק ורדי, נאלצו לפרוש מהשירות, אבל חשיפתה הביאה לבדק בית כולל בשב"כ. כמתמחה צעירה התרשמתי עמוקות מהאופן שבו ניהל חשין את הקרב על הצדק. ראיתי גם את המחיר הגבוה שיש לשלם לפעמים במהלך המלחמה הזאת.

עם סיום ההתמחות התחלתי לשרת כפרקליטה צעירה בפרקליטות מחוז ירושלים. דורית ביניש, אז פרקליטת המדינה ולימים נשיאת בית המשפט העליון, יעצה לי עצה שלא תסולא בפז: "תתחילי בפרקליטות המחוז, תופיעי בערכאה ראשונה ותצברי ניסיון מהשטח. זה המסלול הנכון בדרך לפרקליטות המדינה." קיבלתי את עצתה. מפרקליטות המחוז עברתי לשרת במחלקות שונות בפרקליטות המדינה. מהמחלקה הפיסקאלית הגעתי למחלקה הפלילית ומשם "הושאלתי" לשנה אחת למחלקה הכלכלית.

המחלקה הכלכלית הוקמה בשנת 1996, בתקופתה של פרקליטת המדינה דאז דורית ביניש, כשהבינו בפרקליטות שהטיפול בפשיעה כלכלית ובשחיתות שלטונית מחייב חשיבה אחרת. דובר אז על מחלקה מיוחדת לטיפול בפרשות פליליות־כלכליות מורכבות. תיקים הנוגעים לתאגידים מרכזיים, כלכליים ופיננסיים במשק הישראלי, למרמות מתוחכמות בהיקף נרחב, להונאות ענק ולתיקי "שחיתות שלטונית".

התיק הראשון במחלקה היה התיק הענק של ויסות מניות הבנקים בניהולו של משה לדור, שהיה לאחר מכן פרקליט מחוז ירושלים ולימים פרקליט המדינה. כך שבשלב זה הוא עמד בעצם בראש מחלקה של איש אחד ותיק אחד. די מהר גבר זרם התיקים. המחלקה הכלכלית הקטנה החלה לשנות את פניה. תיקי ענק גדולים עם מאות ארגזים עמוסי מסמכים; חשודים מתוחכמים מצוידים בעורכי דין וברואי חשבון מהמיטב שבמשק; חקירות עומק שנמשכו שנים.

פרקליטויות המחוז, שאמורות לטפל במספר גדול של תיקים בעת ובעונה אחת, לא עמדו בעומס. התיקים הטביעו את הפרקליטות. היה צורך בהכשרה כלכלית גם במשטרה גם בפרקליטות, ובעיקר נדרש אורך רוח של רץ למרחקים ארוכים. אז הורחב משמעותית תחום הפעילות ונבנתה מחלקה מיוחדת שתטפל באופן מסודר בתיקים האלה. למנהל המחלקה מונה עו"ד שמעון דולן.

ב־1995 זכיתי במלגה מטעם קרן וקסנר לעידוד מצוינות ומנהיגות בשירות הציבורי, ונשלחתי מטעם הפרקליטות ללמוד שנה בהרווארד שבארצות הברית. באותה תקופה פנו אלי להצטרף למחלקה החדשה, אבל העדפתי לחזור למחלקה הפלילית. רק כעבור שנתיים, ב־1998, כשאל המחלקה הכלכלית הגיע תיק "לה נסיונל" — תיק מרמה ועברות ניירות ערך בהיקף של מיליארד שקלים בחברת הביטוח "לה נסיונל", "הושאלתי" למחלקה כדי לנהל את התיק.

התיק כלל יותר מ־200 ארגזים מלאים במסמכים וברבבות עמודי פרוטוקול מדיוני בית המשפט. על הטיפול בתיק הזה זכינו הצוות שלי ואני בפרסי הצטיינות מטעם משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה, ומפה לשם הפכה ה"השאלה לשנה" לשש־עשרה שנה שבהן נשארתי במחלקה הכלכלית, פרק הזמן הארוך ביותר ששהיתי במקום אחד. ב־2004 סיים מנהל המחלקה, שמעון דולן, את תפקידו, ואני נכנסתי לנעליו.

עם השנים הלכתי והשתכללתי בתחום המומחיות של משפט וכלכלה ועברות צווארון לבן. כבר כמה שנים אני מלמדת באוניברסיטה את התחום הזה. את הסטודנטים שלי אני מנחה להסתכל על החיים בעין ביקורתית, אבל מתוך אמפתיה. "המשפטים לא התגרשו מההיגיון," אני מסבירה להם. וכשהם נתקלים במקרים שבהם ההיגיון לא ממש עובד, אני מבטיחה להם, "אתם עוד צעירים ותלמדו."

אבל גם ראיית העולם הסבלנית הזאת לא הכינה אותי למה שפגשתי במהלך עבודתי על תיק "חברות הקש" של ליברמן. יותר מפעם חלפה במוחי המחשבה שהנה, בניגוד למה שהאמנתי בו כל השנים, המשפטים התגרשו מההיגיון, ואלה לא היו גירושים סתם, אלא גירושים מכוערים במיוחד.

***

היכרותי עם פרשות אביגדור ליברמן החלה לקראת סוף שנת 2005. פרקליט המדינה דאז, עו"ד ערן שנדר, ביקש ממני שאבדוק חשדות נגד ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו". החשדות התרכזו בעברות של שוחד ומימון מפלגות במערכת הבחירות של שנת 1999. אבל מבחינת מערכת אכיפת החוק הישראלית, ההיכרות עם אביגדור ליברמן התחילה עוד הרבה קודם לכן.

ליברמן הגיע לראשונה לחדרי החקירות כששימש בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בינואר 1997 נחשפה יוזמה של ח"כ אריה דרעי ומקורביו, ביניהם גם המנכ"ל ליברמן, לדחוף לְמינוי יועץ משפטי לממשלה ידידותי וקשוב למי שממנה אותו, עו"ד רוני בר־און. על פי העסקה המתוכננת, היועץ החדש היה אמור להציע לח"כ דרעי, שנחשד אז בעברות שוחד, מרמה והפרת אמונים (ולימים גם הורשע וישב בכלא), לסיים את המשפט המתנהל נגדו בעסקת טיעון שאין עמה קלון. בתמורה תסיר ש"ס את התנגדותה ל"הסכם חברון", שלפיו יֵצא צה"ל מחלקיה הפלסטיניים של העיר.5

בתום חקירת המשטרה שכונתה, "בר־און תמורת חברון" המליצה המשטרה להעמיד לדין את נתניהו ואת שר המשפטים צחי הנגבי באשמת הפרת אמונים, ואת דרעי וליברמן — באשמה של מעורבות בסחיטה והפרת אמונים. אבל היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין (מי שמונה במקום בר־און, שהתפטר כשהעסקה נחשפה) והיום מכהן כשופט בית המשפט העליון, החליט שלא להעמיד לדין איש מהמעורבים בשל העדר ראיות מספיקות.

שבועות ספורים אחרי החלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד אותו לדין, במאי 1997, החליט אביגדור ליברמן במפתיע לפרוש מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה והלך לעשות לביתו. כאזרח חופשי שאינו עובד מדינה, היה מותר לו לעשות עסקים. בדצמבר 1997 כבר הקים את חברת "נתיב אל המזרח ישראל", חברת סחר בין־לאומית, שנועדה לפעול במדינות מזרח אירופה ולמקד את פעילותה בחו"ל. למעשה, בימיה הראשונים של החברה לא היה ברור בדיוק במה תעסוק, ובהמשך היא הפכה לחברה לכריתה, לעיבוד ולסחר בעץ במזרח אירופה, שניהלה קשרי מסחר עם ישראל. מנכ"ל החברה היה באותם ימים ד"ר אנדי בויאנג'ו, רופא שיניים מחולון.

ביוני 1998 רכש ליברמן גם חברה קפריסאית ושינה את שמה לחברת "נתיב אל המזרח" קפריסין. החברה החדשה שימשה כחברה פיננסית שתמכה בפעילות "נתיב אל המזרח" הישראלית.

הקשרים שצבר ליברמן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, כמו גם קשריו הפוליטיים במרכז הליכוד, לא הזיקו כנראה לעסקים. ב־1998 הועברו לחברת "נתיב אל המזרח" יותר מ־700 אלף שקל מחברת "צביון" של ידידו איש העסקים דוד אפל, עבור שירותי ייעוץ לפרויקט "האי היווני" שיזם וקידם אפל.6 אפל היה חבר בכיר במרכז הליכוד ומי שהיה גם שותף בכיר בפרשת בר־און חברון.

ב־1998 נחקר ליברמן בחשד כי לקח מקופת עמותת "גשר עלייה" לסיוע לעולים חדשים הלוואה בסך 111,155 שקל, כספים שאת רובם לא החזיר על פי דוחות העמותה. ליברמן טען כי מדובר ב"טעות חשבונאית" וכי החזיר במזומן את כל הכספים.7 כשנשאל גזבר העמותה, דוד גודובסקי, מה עשה עם המזומנים שלדברי ליברמן הוחזרו לעמותה, השיב גודובסקי כי שם אותם "מתחת למזרן". תיק החקירה נסגר ללא המלצה להגיש כתב אישום מחוסר עניין לציבור ובשל התיישנות. השנה הסוערת בעסקים הספיקה כנראה לליברמן, והוא התגעגע לפוליטיקה.

בינואר 1999 הכריז ליברמן על הקמת מפלגת "ישראל ביתנו". המפלגה החדשה זכתה בבחירות באותה שנה בארבעה מנדטים. כחבר כנסת הוא היה חייב להפסיק את פעילותו העסקית כדי למנוע כל חשש לפעילות במצב של ניגוד עניינים. כך שמשנבחר ליברמן לכנסת במאי 1999, התפטר מתפקידו כמנהל חברת "נתיב אל המזרח" ישראל. במקומו מונו שלושה דירקטורים: יד ימינו אז רוחמה אברהם, עו"ד חגי מידן ורו"ח אורי לזר.

בדיווח שהעבירה החברה כעבור שנה לרשם החברות, נרשם כי בעלי המניות בחברה הם רעייתו של ליברמן, אלה ליברמן (1 מניה) ו"שטראוס לזר", חברה לנאמנות (99 מניות). בין ראשי החברה היה הדירקטור אורי לזר, ואילו מיכה לזר, רואה החשבון של ליברמן ושל "ישראל ביתנו", היה אחד מבעליה. כשליברמן ימונה כעבור חודשים אחדים לשר התשתיות, הוא ימנה את אותו מיכה לזר לדירקטור בחברת החשמל.8

אל ליברמן והמפלגה החדשה שהקים, "ישראל ביתנו", זרמו כמויות כסף עצומות, במהלך מערכת הבחירות ואחריהן, ואלו לא נסתרו מעין הרשויות. התמיהות לגבי מקורם של סכומי הכסף החריגים הביאו לפתיחה בחקירה נוספת נגד ליברמן ונגד מפלגתו. בהמשך הגיעה החקירה גם לבדיקת המחלקה הכלכלית בפרקליטות ואל שולחני. לימים זכה התיק לכינוי, "החקירה הראשונה", או "התיק הישן".

מאז ולאורך יותר משליש מחיי המקצועיים למדתי את התנהלותו של ליברמן. אני חושבת שפיתחתי היכרות די טובה איתו. בסיפור ההיכרות הזאת יעסוק הספר שכתבתי. ובפרפרזה על דברי ג'רום ק' ג'רום, אלו הם המאורעות כולם, כפי שחוויתי אותם באמת.9*

* רובן ככולן של העובדות המופיעות בספר זה נלקחו מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין תיק החקירה שנפתח נגד אביגדור ליברמן מיום 13.12.2012 (להלן: החלטת היועץ בתיק ליברמן) וממקורות גלויים, כמפורט בהערות לסיפור ובנספח המקורות לספר. בשל מורכבות הפרשה והסתעפויותיה, הוכנסו בסוף הספר שני נספחים המשמשים מורה נבוכים באשר ללוח הזמנים של אירועי הפרשה (נספח א') ולגיבוריה הרבים (נספח ב').