תישארי איתי

תישארי איתי
בניסיון נואש אחרון להציל את מיה בת התשע־עשרה מעצמה, היא מועברת אל אוניברסיטת דולור, מוסד לימודים לעבריינים צעירים, בבריטניה, שבו מתגוררים נערים מתבגרים אכזריים ומסוכנים, שראו את המוסד הפרטי כמגרש המשחקים האישי שלהם.
למיה לא אכפת. על מנת שיהיה לה אכפת, צריכים להיות לה רגשות. היא תוריד את הראש, תתעלם מכולם, ותעבור את השנתיים הבאות בלי מאמץ.
אבל היא מעולם לא צפתה את אוֹלִי מאסטרס. בעל עיניים ירוקות, קעקועים וקול של משורר. מהר מאוד היא נמשכת אליו.
אבל בשל הנטיות הפסיכותיות שלה, היא יודעת שזה יכול להסתיים באחת משתי דרכים – או שהוא יהיה זה שישחרר אותה מעברה, או שהיא תהיה זאת שתהרוס אותו.

גם כשאני לא כאן

אוֹלִי
תשכחו את כל מה שחשבתם שאתם יודעים. לעזאזל, אני אפילו לא מכיר את עצמי יותר. נעדרתי שבעה חודשים, רק כדי לחזור ולעבור כל מבחן אפשרי. אומרים שצריך להחזיק את האויבים שלך קרוב, והשדים שלי קידמו אותי בברכה בזרועות פתוחות. הנפילה שלי היא רע הכרחי. אבל מיה היא המטרה שלי.

מיה
לפני שבעה חודשים, אוֹלִי נכנע לאפלה, ונטש אותי תוך כדי התהליך. הוא פשט ממני את החומות, רק כדי להשאיר אותי חסרת הגנה. עכשיו הוא חזר, יחד עם כמה פנים חדשות ומכשולים חדשים שעומדים בדרכנו. הוא אומר לי לא לבטוח באף אחד. אפילו לא בו. איך אני אמורה להיות חזקה בשביל שנינו כשאני מאבדת את אחיזתי?

“רק תישארי איתי, מיה.
“גם כשאתה לא כאן?”
“במיוחד כשאני לא כאן.”

עכשיו, פקחי את עינייך

מיה.
זה היה כל כך קרוב, עד שטעמתי את זה – החופש. אבל הדבר היחיד שיכולתי לטעום עכשיו היה הסוף. במשך השנתיים האחרונות, נתתי לכל הכוחות שמבחוץ לנהל את חיי, את רגשותיי, את ראשי. הרשיתי לכולם לשלוט בשאלה מה יהיה העונש שלי על כל הדברים הרעים שעשיתי. נבחנתי ולמדתי את הלקח שלי. שילמתי את חובותיי וסבלתי מספיק זמן. משום שבסופו של דבר, גם מי שקוללה בעבר, ראויה לאושר.

אוֹלִי.
כמה רחוק תהיה מוכן ללכת? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אינספור פעמים. אבל מעולם, אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר, לא חשבתי שאחזור אחורה בזמן, ארדוף אחר רוחות רפאים מעברי עבור סיכוי להציל את עתידנו. אז לא היה שום גבול. שום גבולות. אני אחצה את הזמן, את העולם, את ערכי המוסר שלי. כן, אפילו אבגוד בעצמי. אז כמה רחוק תהיה מוכן ללכת? התשובה הייתה תמיד פשוטה. אני אלך נצח, ועוד יום מעבר לעצב.

* אזהרה: תוכן למבוגרים, שפה למבוגרים, תכנים מיניים גרפיים ועניינים מטרידים שעלולים לשמש כטריגר לתגובות רגשיות. הקריאה על אחריותכם בלבד.

על המחברת
ניקול פיורינה היא סופרת רבת מכר מס’ 1 בתחום השירה, בזכות טרילוגיית הבכורה שלה, תישארי איתי, והיא סופרת רבת מכר מס’ 1 של אמאזון בתחום הרומנים הגותיים, עם ספרה Hollow Heathens. היא פרסמה ארבעה כותרים, שכולם תורגמו לשפות רבות.
סגנון הכתיבה והסיפורים שלה, ידועים כמעוררי דמיון ורגש, והם משתייכים לתתי ז’אנר מגוונים, מתרחשים במקומות שונים ובתקופות שונות, הודות לשאיפה שלה לחיות אלף חיים.
היא שוברת כללים, כך שאי אפשר להכניס אותה לקופסה מסוימת, מלבד כאשר היא נמצאת במערת הכתיבה. במקרה הזה, היא מאבדת את תחושת הזמן וצריך לגרור אותה החוצה משם. כשהיא לא כותבת, היא עסוקה בקבלת השראה, בנסיעות או בתכנון הספר הבא שלה, כשיד אחת שלה על המחשב הנייד, והיד השנייה אוחזת בקפה לאטה.