Untitled-1-7
הדרך של קוֹנְג-פוּ-דְזֶה
הפילוסוף הסיני קוֹנְג-פוּ-דְזֶה - "קוֹנְג המורה", הידוע במערב בשם קוֹנְפוּצְיוּס (קֿוֹשִׁי ביפנית. 563-483 לפני הספירה) יסד את הקונפוציוניזם. הקונפוציוניזם אינו דת, אין בו אמונה באלוהות נעלית, טרנסצנדנטית כלשהי. זו פילוסופיה שעקרונותיה מתווים את דרכו של האדם במהלך חייו.
אחד מספרי היסוד של הקונפוציוניזם הוא האָי צִ'ינְג - "ספר התמורות", המיוחס לשליט הסיני פוּ שִׁי (2800-2737 לפני הספירה). הספר עוסק בין היתר בחוקים ובתהליכים השולטים בעולם וכיצד להשיג הרמוניה חברתית בעולם המשתנה והמלא ניגודים. הספר גם מנבא את התמורות החברתיות העתידיות לפי נתוני הפרטים בשלב מסוים בהווה.
הליבה של הקונפוציוניזם היא ההומניזם, האנושיות, שעיקרה הוא צדק, מוסריות, התחשבות בזולת, עזרה הדדית ונאמנות. קונפוציוס הדגיש את תפקידו החברתי של האדם ואת חשיבותם של התרבות, החינוך והמוסר ביחסים בין בני האדם. נאמר באָי צִ'ינְג: "בראשית היו שמים וארץ, אחר בעל ואשה, אחר אבא ובן ואחר שליט ונשלט." בהתאם לכך, הפרט הוגדר, חונך ושובץ בחברה על פי נוסחאות קונפוציאניות, שהוכתבו בהתאם למעמד המשפחתי ולמעמד החברתי. על הפרט היה להגשים את עצמו ולמלא את תפקידו בנאמנות וביעילות על פי מעמדו. הושם דגש על שמירת התנהגות הולמת בתוך חמש מערכות יחסים שונות; שליט ונשלט, אב ובנו, בעל ואשה, אח מבוגר ואח צעיר, חבר וחבר. כל זה נועד על מנת להשיג הרמוניה חברתית, משפחתית, הרמוניה בין בני האדם. כלומר, הרמוניה מושגת לא כאשר יש שוויון בין בני האדם, אלא כאשר מושגת בין הפרטים השונים או המנוגדים בחברה הסכמה לצופן התנהגותי מסוים. לכן קונפוציוס התנגד לעריצות כלשהי, פוליטית או משפחתית, כי ראה בזה פגיעה במרקם התקין של היחסים החברתיים. הקונפוציוניזם הוא למעשה אידיאולוגיה שכלית, העוסקת בחשיבה תקינה ובהתנהגות החברתית הנגזרת ממנה, הכפופה לכללים נוקשים.
שאל דְּזֶה-גוֹנְג, תלמידו של קונפוציוס, את מורו: "האם יש מלה אחת שעשויה להנחות את האדם במשך חייו?" ענה המורה: "מה לגבי 'הדדיות'? לעולם אל תעשה לאחרים מה שאתה לא רוצה שיעשו לך. מה שאתה לא מאחל לעצמך אל תאחל לאחרים".
על פי קונפוציוס, החברה בסין חולקה לארבעה מעמדות. המעמד העליון - המלומדים בני האצולה; המעמד השני - האיכרים; המעמד השלישי - האומנים בעלי המלאכה; המעמד התחתון - הסוחרים. ביפן, בתקופת אֶדוֹ הפיאודלית (1603-1868) התפתחה פילוסופיה ניאו-קונפוציאנית שנקראה בין היתר; "רִיגָקוּ" - "לימוד האמת/ההיגיון". פילוסופיה זו התאפיינה בהומניזם ורציונליזם, תוך דרישה מהאדם ליצור יחסים הרמוניים בינו לבין סביבתו. הניאו-קונפוציאנים דגלו גם בעליונות התרבות היפנית. החברה חולקה באופן כללי לארבע מעמדות עיקריות על פי עיסוקן, מה שנקרא שִׁינֿוֹקֿוֹשֿׁוֹ. המעמד העליון היו הסמוּרָיים (שִׁי) - הלוחמים. מתחתם האיכרים (נֿוֹ) - יצרני המזון, בעיקר של אורז (שהיוו 80%-85% מכלל האוכלוסייה). אחריהם האוּמנים (קֿוֹ) - יצרני הסחורות. לבסוף, מעמד הסוחרים (שֿׁוֹ) - מוכרי וספקי הסחורות. מלבד ארבע המעמדות האלו, היה מגזר-על, שעליו נמנו האצילים, השֿׁוֹגוּן ("המפקד הצבאי", שלמעשה שלט במדינה) והמשפחה הקיסרית. כמו כן היה מגזר נוסף נחות מארבע המעמדות, שעליו נמנו העוסקים במשלחי יד בזויים, כגון: קברנים, בורסקאים, פרוצות, פושעים ועוד. עם סיום תקופת אדו, התבטלה רשמית החלוקה של ארבעת המעמדות.
הקונפוציוניזם מיושם ביפן הלכה למעשה עד ימינו אנו. ביפן, מדרג (היררכיה) מהווה ערך מקודש במבנה המשפחתי, בחברות המסחריות, בפוליטיקה, ביָקוּזָה (ארגון הפשע היפני) ולמעשה בכל מגזר חברתי. המדרג כפוף לכללי התנהגות ונימוס נוקשים הנקראים "כללי קידה" ("רֶגִי"), שמטרתם לשמור על הרמוניה חברתית, ולמנוע עימותים מטרידים. יש חשיבות רבה לגיל, מעמד חברתי ולמִגדר האדם. מהמאפיינים של החברה היפנית היא מערכת חינוך חזקה, אף זאת בהתאם לעקרונות הקונפוציוניזם. יש ביפן "שפה של כבוד" ("קֶֿגוֹ"), יפנים פּוֹנִים אחד לשני תוך שימוש ברמות שפה שונות בהתאם למעמד החברתי של הפונה ושל השומע, לגיל, וגם בהתאם למינם של המדבר והשומע.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.