תמימה ובלתי מנוסה

ברגע שקורי שחררה את רוּפוּס מהרצועה היא ידעה ששגתה שגיאה חמורה. הכלב החזק, לברדור מעורב עם גולדן-רטריבר, חצה את ההייד-פארק במהירות הבזק בזינוק מעורר בהלה. עם התקרבותו נטלו אמהות במהירות את ילדיהן תחת זרועותיהן וזוגות מבוגרים זינקו הצדה לסור מדרכו בזריזות אשר לבטח חשבו כי כבר מזמן אבדה להם. אפילו קבוצת צעירים אשר פסעה לקראתם לאיטה, לבושים במכנסי ג'ינס בעלי שסעים אופנתיים ופירסינג בכל מקום אפשרי, איבדו את ביטחונם העצמי ואת קור-רוחם, והתפזרו לכל עבר בצעקות ובצווחות. באופן כללי, הבחינה קורי למרבה מזלה, כי הם היו טובי-מזג.

בהתחלה רצה קורי בעקבות הכלב תוך קריאות התנצלות לכולם, ואז כשרופוס לא הראה כל סימנים של האטה, היא חדלה, ושמרה על כושר הנשימה לצורך הריצה.

מדוע לא הקשיבה לדודתה? נזפה בעצמה קורי חרש כשהתנשמה והתנשפה תוך ריצה בעקבות הכלב, כשכל עשרים מטר היא מבזבזת נשימה בעלת ערך וצווחת את שמו. רופוס, שהיה כל כך צייתן וחיובי בדרכם מביתה של דודתה לאורך רחוב בֵּייסווֹטֵר, ישב בכל הפעמים הנכונות בלי שנצטווה והקפיד ללכת בעקבותיה כמו מקצוען. מרגע שנכנסו אל הפארק, עיניו החומות בעלות המבט העמוק מפצירות בה בהבעת פנים כלבית של כמיהה בעודו מתבונן בכלבים האחרים התופסים כדורים ומשחקים, גרם לה לחוש כמו המכשפה הרעה מהמערב.

"תקפידי ללכת אתו קשור ברצועה, קורי," הזהירה אותה דודתה ג'ואן כשנפרדה מהם ליד הדלת, רגלה השמאלית של ג'ואן חבושה בגבס בעקבות נפילתה לפני כמה שבועות. "אני יכולה לבטוח בו שיחזור הביתה אבל אני לא יודעת איך יגיב לזרים. הוא ידידותי מאוד, כמובן, והוא אוהב ילדים וכלבים אחרים, אבל בעליו הקודמים החזיק אותו כלוא בשרשרת באופן קבוע, ונוסף על כך הזניחו אותו בכל המובנים האחרים, כידוע לך. מתוק מסכן."

"המתוק המסכן" לא היה בדיוק התיאור שהיתה בוחרת לתאר את הכלב ברגע זה דווקא, חשבה לעצמה קורי בזעם. קרביה עמדו להתפקע וגרונה וחזהּ בערו בחמת זעם. שמות רבים ומגוונים עלו וצצו במוחה אבל מסכן ומתוק לא היו ביניהם.

רופוס נעמד לכמה עצירות בזק כדי לרחרח את איברי גופם של כלבים אחרים שבדרך כלל היוו מוקד להתעניינותם של בעלי החיים הללו. כעת מצאה את עצמה קורי קרובה אליו יותר מאשר בכל רגע אחר מאז שהחל המרדף הלא מכובד. היא אזרה את כל כוחה ושאגה, "רופוס! עמוד!" בדיוק ברגע שהחיה עמדה להסתלק מעל כלבת פודל צרפתייה. הראש הזהוב הסתובב, עיניים חומות אמדו אותה בהבעת פנים המומה משהו כאילו לא הבין מדוע היא לא מצטרפת בכל לבה למשחק הנהדר הזה שהוא ארגן. קורי ניצלה את ההזדמנות ונהמה, "בוא הנה. בוא, רופוס."

נותר עוד לפחות מרחק של חמישים מטר ביניהם אבל היא לא יכלה לרוץ עוד, הכאב בצד גופה ייסר אותה. קורי לא ידעה אם היה זה קולה הפראי או העובדה שהאטה את צעדיה, שגרמו לכלב להבין לפתע שהכול השתבש. לאחר רגע ארוך של היסוס הוא שוב הסתלק, אבל הפעם לכיוון שלה, נחוש להרשים אותה במהירות צייתנותו. ספק אם הבחין בכלל בדמות גבוהת-קומה לבושה בהידור שחצתה את נתיבו. היה שם רגע ארוך שנדמה כמו נצח ובו נפגשו אדם וכלב ולאחריו שלושים או ארבעים ק"ג שרירים של כלב העיפו את הדמות האומללה באוויר.

תיק מסמכים יפה מעור עף לכיוון אחד, הז'קט שהיה תלוי על זרוע עטוית שרוול של חולצה לבנה ללא רבב עף לכיוון אחר, וכל מה שהיה לאל ידה של קורי לעשות הוא להביט בו באימה מוחלטת. האיש נחת על גבו בעוצמה מזעזעת שאפילו רופוס הבין שהפר את כללי הנימוס. כשקורי הגיעה אליהם הוא חמק תוך התרפסות סביב הדמות חסרת האונים שהשתטחה על הדשא. אוזניו שמוטות, משוטחות וצמודות אל פניו וסנטרו המדולדל רועד כאילו בכל רגע הוא עומד לפרוץ בדמעות.

"אוי, אני כל כך מצטערת, כל כך כל כך מצטערת." קורי כרעה על ברכיה במכנסי ג'ינס כחולים, חולצה ורודה ושיער פרוע שחור כשוקולד עשיר, היא נראתה כמו אחרי סופה. "אתה בסדר?"

האיש נותר דומם רגע אחד נוסף ואז שאף אוויר מלוא ריאותיו בגניחה מתייסרת. הרגע ודאי לא התאים כדי להבחין שמדובר בגוף בלתי רגיל – גבוה, רזה ושרירי בעל גבריות רבת-עוצמה וסקסי מאוד – ואף לא בשיער השחור החלק שעיטר פני דינמיט.

קורי בלעה את רוקה. פירס ברונסון, אורלנדו בלום, בראד פיט – תאכלו את הלב. היא בלעה שוב את רוקה לפני ששאלה, "שברת משהו?"

זוג עיניים כחולות פגש את עיניה. למרות התנוחה שבה הוא שכוב על גבו ולמרות העובדה שכל האוויר נפלט מגופו – ואולי דווקא בגלל מצבו – מבטו הקטלני, מבטו החטוף, החד והחריף אמר יותר מכפי שיכלו להביע מילים. כשקורי קרבה כדי לסייע לו להתיישב הוא הדף את ידיה בתנועה פראית חותכת. לרוע מזלה, בחר רופוס להביע את התנצלותו ממש באותו רגע, באמצעות ליקוק לח ורירי על לחיו המפוסלת. האיש קפא לשנייה אבל עדיין לא אמר מילה עד שנעמד על רגליו.

הוא גבה קומה. קורי מצאה את עצמה נושאת את מבטה אליו כלפי מעלה כשגם היא נעמדה על רגליה. גבוה. זועם. זועם מאוד.

"הוא שלך?"

"אני מצטערת." מבולבלת היא עמדה קפואה מצינת מבטו ומפיו הקשה שהעניקו לפניו הנאות נוקשוּת מאיימת.

"היצור הזה." הוא החווה לכיוונו של רופוס. "האם הוא...? בשום אופן לא!" המשפט המקורי נקטע. "מה הוא אוכל?"

אוו, לא. בבקשה, לא. זה לא קורה. היא חטפה את הטלפון הנייד ממלתעותיו המריירות של רופוס אבל הנזק כבר נגרם. איש משניהם לא הבחין בכלב המחטט בז'קט הזרוק. "האם... האם הוא היה יקר?" היא שאלה חלושות בשעה שכבר ידעה את התשובה. הוא היה חדשני במיוחד, פלא טכנולוגי יוצא מן הכלל. אלא מה? אבל הוא לא עוצב לעמוד בפני כוחן של אותן מלתעות גדולות.

הוא התעלם מהיד המושטת לעברו עם הטלפון הנגוס ושאף נשימה עמוקה, ואסף את תיק המסמכים והז'קט ברתיעת מה.

הוא נפצע. ברור, לא מפתיע. עם היתקלות ברכבת אקספרס באמצע ההייד-פארק בבוקר יום שבת אפילו לסופרמן היה קשה להתמודד. "אני מצטערת," היא אמרה שוב. "לא הייתי צריכה לשחרר אותו מהרצועה."

גבות עיניים כהות התרוממו בציניות. "באמת?"

היא לא יכלה להאשים אותו על כך שלא היה רחום במיוחד. קורי נשמה נשימה עמוקה. "אשלם עבור כל הנזקים, כמובן," היא אמרה וזקפה קלות את סנטרה, מה שלא נעלם מעיני הגבר שעמד מולה. "עבור הטלפון, החליפה... הכול," היא סיימה בצורה "צולעת".

הגבות התרוממו עוד קצת. "כאן אני אמור להודות לך?" הוא שאל באיטיות נינוחה וחלקלקה.

איזה אדם לא נעים. קורי גילתה כי כעת יכלה בקלות להתעלם מיופיין של העיניים הכחולות כתכלת השמים. אלו לא דבריו שהיו לא נעימים כמו האופן שבו אמר אותם. "בכלל לא," היא אמרה קצרות, וגופה התקשח. "אני בסך הכול מציינת עובדה."

רופוס התיישב לצדו של הגבר כאילו ברגע זה החליט להתכחש לה ולנהוג בצייתנות כשראשו נע בהתעניינות מאחד לאחר כשהם שוחחו ביניהם. קורי היתה מסוגלת באותו רגע לחנוק אותו. היא התכוננה לכרוך את הרצועה בחזרה על צווארו ואמרה, "רופוס, בוא הנה," ממש בשנייה שכלבת הפודל הצרפתייה הפלרטטנית שהכלב נתן בה את עינו קודם לכן, חלפה על פניהם להנאתה.

נואשת היא קראה, "רופוס, לא!" אך קריאתה נבלעה באוויר כשהוא זינק, עיוור וחרש לכל דבר לבד מאשר להורמונים שלו.

הוא הספיק ללכת בסך הכול מרחק של כמה מטרים כאשר "שב!" חד וחריף גרם לו לבלום בין שמים וארץ בתנוחה המצווה. אחר כך באה הפקודה "בוא," שנחלה אותה מידת הצלחה. הכלב ביצע תמרון שהולם את תערוכת קראפטס היוקרתית כשהגיע בחנפנות, ובמהירות נצמד לרגלו של הגבר. בתור גבר סמכותי הוא הושיט את ידו לרצועה שמסרה לו קורי. רגע אחר כך השיב לה הן את הרצועה והן את הכלב.

"תודה." אמרה באי רצון בולט.

"אי אפשר לומר שהוא ממושמע," אמר הגבר בקרירות מרגיזה. "הכול תלוי בנימה."

"אתה מומחה לכלבים?" השיבה קורי עוד לפני שהצליחה לעצור בעד עצמה.

"לא," השיב בנינוחות על גבול ההעלבה, ועיניו הכחולות בעלות הריסים הארוכים שוטטו על פניה הלוהטות. "אני מומחה לגרום לאחרים לציית לי."

היא לא הטילה ספק בדבריו.

"שיעורי אילוף יועילו לך," הוא המשיך בהתנשאות בלתי נסבלת.

לא נעלם מעיניה שהוא הציע את השיעורים לה ולאו דווקא לכלב. העובדה שכמה עשבים נצמדו לשערו המטופח העניקה לה סיפוק. "הוא לא שלי," השיבה בקצרה. "דודתי רכשה אותו לא מזמן מכלביה. הם חשבו שהוא נכלא במחסן עוד מאז היותו גור קטן וניזון משיירי-מזון מדי פעם. היא לקחה אותו לשיעורים..." נהדר לומר את כל האמת "אבל היא שברה את רגלה כך שהצעתי להוציא אותו לטיול הבוקר."

מבט הספיר הכחול הוסט מעל פניה ועבר להביט בכלב הזהוב. "מסכן," אמר ודיבר ישירות אל רופוס שכשכש בזנבו בפראות.

אז איבד קולו מהרכות שבקעה ממנו לרגע קל ושב אל הקרירות הקודמת כשהוא מביט בה שוב ואומר, "למען הכלב ולא פחות למען מי שעלול לחצות את נתיבו, תקפידי לקשור אותו ברצועה, לפחות כל עוד דודתך אינה בקו הבריאות, בסדר?"

היא נשכה את שפתה חזק כדי למנוע משטף מילים שעלה במוחה לבקוע מפיה וספרה עד עשר. "את זאת כבר הבנתי בעצמי."

"טוב."

נדמה כי כבר התכוון ללכת משם כשקורי אמרה מייד, "הטלפון שלך; התכוונתי לכל מילה כשאמרתי שאשלם עבור טלפון חדש. אתה רוצה את מספר הטלפון והכתובת שלי?"

הוא קימר את גבתו. "תמיד את מנדבת בקלות כזו את הפרטים האישיים שלך לזרים?"

הוא בכוונה קנטר אותה והיא גם הבינה זאת אבל בכל זאת לא יכלה להימנע מלדרוך על היבלת. "לא בכל יום אני אחראית על כלב שנוהג להפיל אנשים," השיבה בפיקחות.

הוא מלמל משהו שנשמע לה כמו, "תודה לאל על חסדים קטנים," והמשיך, "אל תדאגי בקשר לטלפון, מיס...?"

"ג'יימס. קורי ג'יימס." היא נעצה בו מבט ממושך בעיני הקטיפה החומות שלה הבהירות בגוון קל משערה. "ואני עומדת על כך שאשלם עבור חדש, מר...?"

"שמי הוא ניק מורגן ואני חוזר על דבריי, תשכחי מהטלפון." כעת הוא נטל אותו מידה ותחב אותו לכיסו בשוויון-נפש.

"אני לא יכולה לעשות זאת." כמו פס פלדה הקשיח את גופה הצנום. "רופוס הרס אותו ואני לא אירגע עד שאפצה אותך על כך."

לסתו המרובעת התהדקה. "אין צורך."

"לדעתי יש."

"את תמיד כזו..." הוא היסס לחלקיק שנייה וכשסיים את דבריו "נחושה?" היא היתה משוכנעת שלא זו המילה שהתכוון לומר.

"תמיד." היא לא חייכה וגם הוא לא.

הוא שילב את זרועותיו, וסקר אותה במבטו במשך כמה רגעים בלי לומר מילה. הוא עמד במרחק של כמה סנטימטרים ממנה כשלבה הולם בחוזקה. היתה זו גבריותו המדהימה שהגבירה את זרם הדם בעורקיה, אמרה לעצמה ברוגז, והיא לא אהבה את עוצמתה הרבה של השפעת נוכחותו עליה. זו לא היתה משיכה – אין ספק לחלוטין שלא מדובר במשיכה, המחשבה שבה והטרידה את מוחה כאילו הועמדה בפני אתגר. זו היתה מודעות מינית נוסח אתה טרזן ואני ג'יין. באשר לקומתו הגבוהה, נדמה כמו מטר תשעים לפחות, ובמבט קר שהעבירה על פני גופו, הוא... ובכן...

היא לא מצאה את המילה המתאימה לתאר את ניק מורגן ולכן היא ויתרה על המאבק שהתנהל בקרבה כשהוא החל שוב לדבר.

"אקבל טלפון חדש ברגע שאכנס למשרדים שלי," הוא אמר בצורה ישירה, "אבל אם את באמת חשה בצורך לכפר?"

"אכן כך."

פיו התעוות קלות בחיוך קלוש כאילו עלה בדעתו משהו משעשע. רגע אחר כך הבינה קורי כי למען האמת, הוא התענג על תגובתה לדברים שאמר אחר כך. "אם כן, אני זקוק לבת זוג לאירוע חברתי הערב. זו שהזמנתי אותה נאלצה לטוס לניו-יורק בהתראה קצרה." עיניו ננעצו בה במבט נוקב כמו בהירותו של לייזר. "אכפת לך לעשות טובה?"

נדרש לקורי רגע נוסף כדי להתעשת. היא מעולם לא הופתעה כל כך. הוא צוחק?

פניה כנראה שיקפו את מחשבותיה משום שהחיוך על פניו רחב. "אני רציני. כמובן, אם יש לך התחייבויות אחרות או בעל או חבר שעלול להתנגד..." קולו הלך ודעך אבל מבטו לא מש ממנה.

היא יכולה לשקר. לא, היא לא יכולה, תיקנה את עצמה מייד, כי הוא ידע. איכשהו היא ידעה שהוא יבחין בכל בדותה מקילומטר. היא התבוננה בו בעיניים כנות. "אני לא במערכת יחסים," היא אמרה בקצרה. "במה בדיוק כרוך הערב?"

"קוקטיילים, ארוחת ערב, ריקודים."

ההסבר לא היה מלא ושניהם ידעו זאת. קורי המתינה לפירוט נוסף.

לאחר כמה שניות שרר ביניהם מתח בלתי נסבל, ואז הוא אמר, "לאחרונה השתלטתי על חברה מסוימת ומדובר במחווה של רצון טוב מצדי כלפי ההנהלה הבכירה והשותפים. לא משהו כבד, את מבינה? פשוט שולחן בטֵמְפְּלְגֵייט, כדי שנכיר זה את זה ברמה החברתית."

קורי נעצה בו מבט, מתחת לחום הנוקב של עיניה פעל מוחה בקדחתנות. שולחן בטמפלגייט להערב? זה ודאי יעלה לו הון תועפות. מעולם לא היתה לה הזדמנות לראות את הפְּנים של מועדון הלילה המפורסם ביותר בלונדון. מקום שבו כל הצעירים, העשירים והיפים הלכו לראות ולהיראות. כתבי עת אופנתיים מלאים עד גדותיהם בתמונות של ידוענים כאלה ואחרים רוקדים שם אל תוך הלילה וידוע שארוחת ערב שווה למשכנתא שנייה. היא בלעה את רוקה. "קבוצה של כמה אנשים?" היא שאלה כמו מה שנראה בעיניה ענייניות ראויה לשבח.

"רק שישה-עשר או חמישה-עשר נכון לשעה שמונה הבוקר," הוא הוסיף באירוניה. "לדייט שלי הוצע פרויקט דוגמנות שכנראה, לא יכלה לסרב לו."

החברה שלו דוגמנית? כמובן – אלא מה? אמרה לעצמה קורי בעוקצנות. הוא ללא ספק עשיר כקורח ומצליח מאוד – אם לשפוט על פי הערתו על ההשתלטות שנאמרה כבדרך אגב. העובדה הזו בשילוב עם הופעתו המרשימה הופכות אותו לשלל השנה ומבטיחים לו "עדרי" נשים המתייצבות בטור ארוך. המחשבה האחרונה גרמה לה לומר, "אבל ודאי יש מישהי אחרת שתוכל להזמין במקומה."

"באמת?" הוא השיב משועשע.

"ובכן, אין לך?"

הוא לא השיב בצורה ישירה. מה שהוא כן אמר, "רצית לפצות על התקרית עם הכלב ופשוט הצעתי דרך לעשות זאת. אם לא מוצא חן בעינייך, זה בסדר גמור."

אם זה לא מוצא חן בעיניה! מובן שלא מוצא חן בעיניה. נשים שכף רגלן דורכת בטמפלגייט מופיעות שם לא אחרת מאשר כשהן לבושות בוורסצ'ה או גאבאנה או ארמאני; הנעלים שעוטות כפות רגליהן הזעירות עולות כמו כמה חודשי משכורת שלה. בילוי ערב שלם בחברת זר גמור שבעצמו אירח זרים גמורים, יהיה עינוי. ראשית, היא לבטח תחשוש להחריד מצעד שגוי, מאמירה שלא במקומה, ושנית, מה היא תעשה אם הם יהיו שחצנים, סנובים ומתנשאים או אולי אפילו סתם לא חברותיים?

היא העיפה מבט חטוף מסביב בפארק שטוף השמש החמימה של חודש יוני, כאילו יכול היה הדבר לסייע לה לפני שהשיבה את מבטה אל העיניים הכחולות. "בסדר," היא שמעה את עצמה אומרת בחוסר אמון קל. "אם זה מה שאתה רוצה, אז בסדר, אם כי אני מעדיפה פשוט לשלם עבור הטלפון ובזאת לסיים את הפרשה."

"לא הייתי אומר שזו ההיענות הנעימה ביותר שקיבלתי מעודי להזמנה לארוחה." במבט משועשע הוא הוציא מתוך תיק המסמכים שלו כרטיס בעל אותיות מוזהבות והושיט לה אותו.

קורי הציצה בו וציפתה לכרטיס ביקור רשמי, אבל על הכרטיס הופיע שמו בלבד עם ארבעה מספרי טלפון.

"תשכחי מהמספר הראשון, זה המספר של ביתי בבארנסטאפל," הוא אמר בקוצר רוח. "השני הוא המספר שלי בדירה בלונדון והשלישי הוא המספר הפרטי שלי במשרד. ברור שמספר הטלפון הנייד הוא לא רלוונטי כרגע." עיניים כחולות חודרות ננעצו לרגע ברופוס והכלב הגדול נע לרגליה בתחושת אשם. פיו של ניק התעוות קלות, הוא הציץ בשעון הזהב שעל פרק כף ידו השזוף, וקמט נחרש במצחו בקוצר רוח, "אני מאחר לפגישה חשובה, מיס ג'יימס. טלפני לדירה אחרי שש הערב כדי למסור לי את הכתובת שלך, או למשרד אם תזדקקי לי לפני כן. השולחן מוזמן לשמונה ושלושים, דרך אגב, אבל אנחנו נפגשים ליד דלפק המשקאות בשמונה. הייתי רוצה להגיע למועדון לא יאוחר משבע וחצי. מתאים לך?"

העיניים הכחולות הנמרצות סקרו שוב את פניה ופעימות לבה שוב הלמו בצורה בלתי מוסברת. היא נדה בראשה ונשמה עמוקות. "הבט, אני בסך הכול נערה עובדת רגילה," אמרה עצורת נשימה. "אני לא רגילה למקומות כמו טמפלגייט, למען האמת. אם תוכל למצוא עוד היום מישהי מתאימה יותר שתוכל לסייע לך אז תרגיש חופשי לומר לי הערב כשאטלפן. אבין בהחלט."

הוא עמד ללכת אבל הסתובב והביט בה. הוא סקר אותה במהירות כשמבטו נע מלמעלה למטה. הבעת פניו לא השתנתה וגם לא נימת קולו כשאמר, "לא אשנה את דעתי, מיס ג'יימס. שלום."

ובכן! פניה של קורי בערו כשהתבוננה בו מתרחק בצעדים ארוכים ובמהרה נראתה דמותו כנקודה מרוחקת מאוד. הוא התבונן בה כמו על סוס ששקל לרוכשו!

היא המשיכה לעמוד עוד כמה רגעים עד אשר יבבה לרגליה העירה אותה באחת ממערבולת מחשבותיה. מבט חטוף ברופוס הבהיר לה כי חוסר הפעילות הקשיחה את מבטו ברוב חוצפה. "שלא תעז אפילו לגשת לשם," הזהירה אותו בתקיפות. "הכול באשמתך."

הכלב גיחך לעומתה, זינק לעמידה על רגליו ומתח את הרצועה, חוטמו רועד כאשר כלבה חמודה מסוג "קולי מזוקן" בעלת ציצית שיער אסופה בקשת ורודה גדולה כדי שהשיער לא יסתיר את עיניה, חלפה על פניהם תוך נענוע מפתה של אחוריה העדינים.

"אין לי ספק שאתה זקוק לניתוח קטן, אם אתה שואל אותי," רטנה קורי ונשאה את עיניה להביט שוב למרחק. כמו משב רוח, הוא נעלם. היא הליטה את עיניה בידיה מפני אור השמש המסנוור אולם לאחר רגע או שנים נאלצה להשלים עם העובדה שהוא נעלם משדה ראייתה.

מסביב התרחש הכול כמו בכל שבת רגילה – ילדים גולשים על גלגשות, משפחות מטיילות להנאתן, זוגות משתרעים על הדשא, משתזפים בשמש או קוראים, אנשים מטיילים עם כלביהם, קבוצות בני-נוער משחקים כדורגל או קריקט או משליכים זה על זה צלחות מעופפות – אבל לפתע היא חשה מנותקת מכל אלו. טיול שגרתי בפארק הפך לפתע למשהו יוצא דופן, ועתה משהוא נעלם נותר בידה זמן פנוי לשחזר את מה שקרה, מה שעורר בה תחושת בהלה שהלכה והתחזקה בקרבה.

היא ודאי מטורפת – מטורפת באופן חמור – אם הסכימה להתלוות אליו לטמפלגייט הערב! לא סתם להתלוות אליו אלא למלא את תפקיד המארחת של קבוצת אנשים שמעולם לא פגשה ולא הכירה. מדוע לא סירבה? מדוע לא ניצלה את ההזדמנות שהעניק לה במשפט שאפשר לה לצאת מהעניין? מה, לכל הרוחות, גרם לה להסכים להצעה המגוחכת הזו?

היא סילקה ממוחה בנחישות את זיכרון ההסתערות, את הפנים המפוסלות ואת הגוף הקשה כפלדה. לא מדובר בו כאדם, אמרה לעצמה בתקיפות כשהמשיכה בטיול שלה בפארק. היא לא היתה מעוניינת בניק מורגן, כלל וכלל לא. זה יהיה טירוף מוחלט. בכל מקרה, כבר היתה לו חברה וחוץ מזה היא לא היתה מעוניינת במערכת יחסים מכל סוג שהוא. לא, היא חשה מחויבת לפצותו ולא שום דבר מעבר לכך.

היא לכסנה מבט אל רופוס שטופף בשמחה לצדה וגנחה בלבה. מדוע שחררה אותו מהרצועה? דודה ג'ואן היתה ברורה מאוד בנושא והיא התעלמה מעצותיה – ולא בפעם הראשונה בחייה, הוסיפה באומללות. אבל היא לא מתכוונת בשום אופן להתחיל לחשוב כעת על ויליאם פטרסון. כרגע יש לה כבר די והותר בעיות, כשהדחופה ביותר – מה היא תלבש הערב? היא תיאלץ לערוך קניות באופן דחוף משום שאין לה אף בגד שהולם את הסביבה האגדתית של טמפלגייט.

רגליה החלו להאיץ את קצב צעדיהן בהתאמה לתנועת הפרפרים בבטנה, מה שהעניק לרופוס את הטיול הנמרץ ביותר מזה זמן רב. הזוג הגיע אל בית דודתה של קורי בנשימות מהירות וכבדות.

"את בסדר, יקירתי?" שאלה דודתה בעדינות כשפתחה את הדלת. "את נראית קצת נלהבת."

נלהבת יכול להיות נהדר. נלהבת מדי יהיה אפילו גן עדן ברגע זה. "עשיתי משהו מטופש," אמרה קורי בעגמומיות כשנכנסה אל המסדרון הקריר. "משהו מטופש מאוד כפי שמתברר."

"באמת?"

היא הנהנה.

"אוו, נפלא," אמרה דודתה בשמחה. "אני תמיד עושה דברים טיפשיים וזה תמיד מרגיע שגם מישהי מסודרת כמוך עושה. קנקן הקפה מוכן, בואי ספרי לי מה קרה."

רופוס כבר התמקם בסלסילה שלו, מכרסם בפראות עצם ענקית חבויה, ועם כוס קפה מהביל וצלחת עוגיות שוקולד השתפרה הרגשתה של קורי כשהחלה לספר לדודתה על אירועי הבוקר. היה משהו ביתי ונעים בישיבה במטבח הכפרי של דודתה עם כלב שרוע לרגליהן ואור השמש הבהיר גונב את צבעם של פרחי ציפורני-חתול בתוך אגרטל הניצב על אדן החלון.

כשהיא סיימה להסביר, קרנה דודתה מרוב אושר. "אבל הרי זה נפלא," אמרה בהתלהבות. "תקבלי ארוחה נהדרת במקום הנפלא ביותר והגבר הזה נשמע..."

"נהדר?" קטעה את דבריה קורי באירוניה. מבחינתה היו שם יותר מדי נהדרים ונפלאים. היא היתה מבועתת, והנה מולה יושבת דודתה ומגיבה כאילו זה עתה זכתה בפיס או משהו כזה.

"התכוונתי לומר הגיוני מאוד," אמרה דודתה בתוכחה. "ככלות הכול, הוא יכול היה לצעוק ולעורר מהומה, כפי שהיו עושים אנשים רבים. בעיקר בימינו, כאשר כל אחד תובע את האחר כהרף עין על דברים פעוטים בהרבה..." היא נאנחה ונענעה את ראשה בייאוש נוכח המגמה השכיחה. "למרות הכול, כל מה שמר מורגן עשה הוא להזמין אותך לארוחה במקום הנהדר ביותר. כלומר, מה הבעיה?"

כאשר מציגים את הדברים באופן הזה, באמת אין שום בעיה. אבל דודתה הרי לא ראתה את ניק מורגן. קורי בלעה את רוקה. "אין לי מה ללבוש," היא שיקרה, אולם אפילו באוזניה נשמע הטיעון חלש. "בכל אופן, לא משהו שנושא תווית של מיליון דולר."

"זה הכול?" השאננות דמתה ברגע זה לזו של חתול הצ'שייר כאשר רחב חיוכה של ג'ואן. "יקירתי, לכי תפגשי חברה שלי, שנטל לֵמוּאַן ממֵייפֵייר. היא תלביש אותך כראוי."

ההצעה לא ניחמה אותה כלל. קורי אהבה את דודתה – מאז שהוריה הלכו לעולמם בטווח של שנה זה מזה כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, היתה דודתה קרובת משפחתה היחידה – אבל ג'ואן מעולם לא נישאה והקריירה המקצועית שלה היתה כל חייה עד שפרשה לגמלאות בגיל מוקדם, לאחר שבגיל חמישים פקד אותה התקף לב. היא היתה בעלת עמדה בכירה בעולם האופנה וחצאית וחולצה פשוטות לא נחשבו בעיניה הוצאה מופרזת. מאז שעזבה את האוניברסיטה לפני ארבע שנים, נמשכה קורי לעסוק בעבודה סוציאלית. עבודה שדרשה ממנה שעות רבות, לחץ ושכר לא הולם במיוחד. שכר שלא אפשר לה לרכוש בגדי מעצבים.

אם דודתה קראה את מחשבותיה, זאת קורי לא ידעה לומר בוודאות, אבל רגע אחר כך האישה המבוגרת הרימה את שפופרת הטלפון ואמרה, "אני מטלפנת אל שנטל, בסדר? בעוד כמה שבועות חל יום ההולדת שלך ולא היה לי צל של מושג מה לקנות לך. זו התשובה המושלמת. תלכי ותבחרי לעצמך בגד יקר באופן שערורייתי. מאז שנפלתי היית לי כמו המלאך המושיע ואני רוצה להודות לך."

"אני לא יכולה, דודה," הסמיקו לחייה של קורי.

"את יכולה גם יכולה." אז השתנו לפתע קולה והבעת פניה של ג'ואן כשאמרה ברכות והניחה את ידה על זרועה של קורי, "בבקשה, יקירתי. למעני. את הבת שמעולם לא היתה לי, אז תני לי לפנק אותך. רק הפעם תוותרי לי, בסדר?"

קורי התפתלה באי נוחות. נכון שהיא ראתה בדודתה כמעט כמו אם. למרות היותה בת יחידה היא לא היתה קרובה לאף אחד מהוריה, שהיו כרוכים זה אחר זה עד כי לא היו זקוקים לאף אחד אחר, אף לא לבתם. בילדותה היתה בודדה ולא מאושרת במיוחד מבחינות רבות, ודודתה ג'ואן היתה לעיתים קרובות נווה מדבר עבורה. אם בגלל ילדותה ואם מעצם אופייה, היא היתה תמיד עצמאית ומאופקת, העדיפה לעזור מאשר לקבל עזרה ולתת יותר מאשר לקבל.

"הלו, אני יכולה לדבר עם מיס למואן בבקשה?" דודתה קיבלה את ההיסוס שלה כתשובה חיובית. כשקורי רצתה לומר משהו הניפה ג'ואן את ידה וסימנה לה לשתוק. "שנטל? יקירתי, מה שלומך? ג'ואן מדברת." לאחר כמה שניות המשיכה, "כן, אנחנו חייבות ברגע שהרגל האומללה שלי תחלים. אולי לארוחת צהרים ברוברטו? הביטי, הסיבה שאני מתקשרת היא כדי לבקש ממך טובה. אני שולחת אלייך את קורי – את זוכרת את אחייניתי? יש לה הערב אירוע מיוחד מאוד – בטמפלגייט. כן, אני יודעת, זה מרגש מאוד. העניין הוא שהיא זקוקה למשהו מהמם באמת וחשבתי שאולי תוכלי לעזור. תוכלי לטפל בה באופן אישי? לייעץ לה מה הכי הולם אותה? הייתי באה בעצמי אבל עם הרגל... אוה, את מתוקה. שעה שתיים זה בסדר גמור. תודה רבה, יקירתי. רשמי את השמלה על חשבוני, בסדר, זוהי מתנת יום הולדת קטנה. ביי, ביי, שנטל."

דודתה הניחה בחזרה את השפופרת על כנה, וזרחה באושר. "אם כן הנושא הזה סודר. מתוקה שלי, את הולכת לבלות נהדר ותיראי יפהפייה. שנטל כבר תדאג לכך."

קורי חייכה אבל לא השיבה דבר. היום הזה לא היה כפי שתכננה.