תסבוכת נפלאה 2: תסבוכת טרגית

 פרק 1 להמשיך הלאה

שרה אוליביה אדלר ישבה במרפסת הקדמית בבית החוף שבו הסתתרה בשבועות האחרונים. קרני השמש השוקעת מאחוריה יצרו צללים יפהפיים על מי האוקיינוס, והיא הרהרה בכל ההחלטות שקיבלה אשר הובילו אותה אל השלב הזה בחייה. המרפסת הזאת יכולה להיות במה מושלמת לתחרות זריקת קונכיות של צדפות, חשבה לעצמה וכבשה את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה, כשעלה במוחה זיכרון שלה ושל אלכסנדר אוכלים יחד צדפות. היא אחזה בכוס היין שלה באנחה ונכנסה פנימה.

לפחות הבית להשכרה שמצאה היה לא רע. היה זה בית בן שתי קומות, הניצב מול האוקיינוס בקצהו הצפוני של אמיליה איילנד, והייתה בו תחושה של בית חוף ישן שהעניקה לה ביטחון. היא אהבה לשמוע את רצפת העץ חורקת כשהתהלכה בבית המחסה שלה על החוף. האוויר המלוח חדר אל הבית דרך החלונות הגדולים שעיטרו כל אחד מקירותיו. היא התנחמה בכך שביתה החדש היה מרווח ומאוורר. הייתה בו שלווה. איש באזור לא ידע את שמה וזה מצא חן בעיניה.

אוליביה לא השתמשה באף אמצעי טכנולוגי מאז הגיעה לפלורידה משום שלא רצתה להתמודד עם מה שעשתה. היא נבהלה וברחה. שוב. הפסיכולוגית שלה צדקה; בשלב מסוים יימאס לחבריה שהיא כל הזמן עוזבת ובורחת והם יוותרו עליה.

יהיה להם טוב יותר בלעדיי, חשבה.

אוקטובר פינה את מקומו לנובמבר, והטמפרטורות החלו להתקרר במקצת. אוליביה העבירה את ימיה בקריאת ספרים בחוף, כשהיא נמנעת מכל הספרים הרומנטיים. היא התרחקה מאנשים והשלימה עם בדידותה.

היא רצה המון וזה עזר לה לנקות את הראש מכל מחשבה הנוגעת לאלכסנדר ברנהם. ברוב הערבים היא אכלה את ארוחותיה במרפסת בעודה צופה בגלים. אבל שעות הלילה הן שהפחידו אותה. הסיוטים רדפו אותה. לעיתים קרובות היא התעוררה בזעקות שצבטו את ליבה, והייתה פורצת בבכי כשקלטה שאלכסנדר כבר לא שם יותר כדי להרגיע את יבבותיה. זרועותיו כבר לא היו שם יותר כדי להרגיע את נשימותיה. ובכל לילה היא ראתה שוב את פניו בחלומותיה, כששפתיו מבטאות את ארבע המילים הפשוטות האלה ששינו את הכול: "והוא יהרוס גם אותי."

אוליביה אהבה את הבקרים כשהשמש זרחה מעל האוקיינוס האטלנטי והשמיים נצבעו בכתום חיוור. אם הייתה צפויה סערה, אז כל הרחוב שבו גרה התמלא במכוניות של גולשים שקיוו לתפוס כמה גלים לפני שהגשם יכה.

"בוקר טוב," קרא קול לעברה באחד הימים והסב את תשומת ליבה, בזמן שישבה על המרפסת ושתתה להנאתה את קפה הבוקר שלה. הבחור הוריד גלשן מג'יפ רנגלר ועשה את דרכו אל החוף.

אוליביה בחנה את גופו הגבוה והרזה כשהתרחק ממנה. ליבה החסיר פעימה לרגע כשהסתובב לאחור וחייך, ושיניו בהקו בלובנן לעומת עורו השזוף ושערו בגוון החול. לא, ליבּי. לעולם לא עוד, הזכירה לעצמה לפני שקמה ונסוגה פנימה.

ליבה הלם בפראות רק מחיוך פשוט. אולי הסחת דעת היא בדיוק מה שהיא צריכה כדי לשכוח את אלכסנדר. אבל זאת בדיוק הבעיה, שהיא לא יכולה לשכוח את אלכסנדר. הוא היה חקוק תמידית במוחה ובליבה. היא לא בטוחה שהיא אי פעם תשכח אותו. היא לא בטוחה שהיא רוצה לשכוח אותו.

"בחייך, אלכס. צא מזה כבר," אמר טיילר לאחיו כשישבו בבר אפלולי ברחוב בוילסטון בבוסטון. "אתה צריך להפסיק לחשוב על–"

"די!" שאג אלכסנדר. "אל תגיד את השם הזה. אני אפילו לא מסוגל לשמוע אותו." הוא הטיח את הכוסית שלו וסימן לברמן למזוג לו עוד משקה. עיניו היו מעורפלות והוא לא היה בטוח שמשקה נוסף זה רעיון ממש טוב, אבל לא היה לו אכפת. הוא היה חייב לעמעם את הכאב. הוא איבד אותה. איך הוא פספס את הסימנים? היא הייתה מנוכרת כל כך באותו סוף שבוע בניופורט, אבל הוא התעלם מהסימנים, והיא עזבה. הוא חיפש אחרי כל סימן שהיה יכול להעיד על מיקומה, אבל לא הצליח לאתר אותה. בינתיים לא, בכל אופן.

היא פשוט נעלמה. הוא לא ידע מה קרה באותו היום באוקטובר. המוח שלו לא עבד. הוא היה שבור לגמרי מכך שאוליביה עזבה ולא הצליח לפעול. עד שהוא התעשת לבסוף והצליח לתפקד שוב, כבר חלפו כמה שעות. הכול באשמתו.

"בסדר, בסדר. אני לא אגיד את השם, אבל אתה לא יכול להמשיך ככה. זה ברור לך, נכון?" טיילר דאג לאחיו. הוא מעולם לא ראה אותו מדוכא עד כדי כך. אוליביה עזבה לפני כמעט חודש, והוא עדיין כעס והיה פגוע מכל מה שקרה.

"מה שתגיד," ענה אלכסנדר ובלע עוד משקה בעודו מנסה לקום על רגליו. "אני חייב להשתין." הוא התרחק מהבר ברגליים כושלות לעבר השירותים.

"אלכסנדר ברנהם, איזו הפתעה," קרא קול קטיפתי חושני.

אלכסנדר הסתובב לאחור קצת יותר מדי מהר והתקשה לייצב את עצמו. ראייתו הייתה מטושטשת והוא צמצם את עיניו כדי לראות מי הבחורה שקראה בשמו. היא צעדה צעד אחד קדימה והוא הבחין בשערה הערמוני הבוהק, ברגליה הארוכות, בשדיה העצומים ובעיניה החומות־כהות.

עיניים עמוקות וחומות כמעט כמו של...

"צ'לסי ולינגטון," אמר אלכסנדר בקול מטושטש והשעין את גופו על הקיר. "מזמן לא נפגשנו."

צ'לסי חייכה בזחיחות, הניפה את שערה מעבר לכתפה, חצתה את המסדרון החשוך ונעמדה קרוב אליו, כשהיא בוחנת את גופו הגבוה והשרירי.

"הרבה מאוד זמן. התגעגעתי אליך, אלכס," אמרה בנשיפה כשעיניה נעוצות בעיניו הירוקות. "אם כי שמעתי שאתה יוצא עם מישהי. בהתחלה לא האמנתי למשמע אוזניי-"

"טוב, אז שמעת לא נכון!" נבח.

צ'לסי חייכה ושילבה את זרועותיה על שמלתה הצמודה מדי. "קיוויתי שהשמועות לא נכונות. כלומר, אלכסנדר ברנהם וחברה באותו משפט? אם תשאל אותי, אז משהו לא תקין עם ההצהרה הזאת."

אלכסנדר בהה למרחק. לא היה שום דבר לא תקין בכך שהייתה לו חברה. הוא התגעגע לחברה שלו יותר מכל דבר אחר, אבל היא עזבה והחור שנפער בליבו איים להרוג אותו. הוא זקוק להסחת דעת.

עיניו ירדו אל חזה של צ'לסי. "רוצה לצאת מכאן?" שאל וגבותיו התרוממו.

"חשבתי שלעולם לא תציע."

הוא הוביל אותה בתוך הבר כשהם חולפים על פני טיילר שפשוט נותר בפה פעור לרווחה. הוא לא האמין שאלכסנדר חזר להרגליו הישנים.

מרטין עצר מחוץ לבר ורץ מסביב כדי לפתוח את דלת המכונית לאלכסנדר. "אדוני," קידם את פניו ובחן את הבוס שלו בחשדנות.

"תיקח אותנו בחזרה אליי הביתה," דרש אלכסנדר.

מרטין נשף בקול כשסגר את הדלת, רץ והתיישב מאחורי ההגה. הוא לא האמין שמכל הנשים שאלכסנדר נהג להביא הביתה, הוא בחר לחזור דווקא לצ'לסי ולינגטון. לפחות זאת לא אדל, חשב לעצמו בזמן שתמרן את הקאדילק ברחובות בוסטון הסואנים.

מרטין עצר את המכונית מול הבניין של אלכסנדר, וצ'לסי חיכתה שאלכסנדר ירוץ מסביב ויפתח לה את הדלת. אוליביה הייתה פותחת את הדלת בעצמה, חשב. הוא נשם נשימה עמוקה, וכמעט החל להצטער על החלטתו להזמין את צ'לסי לביתו, אבל יחד עם זאת הוא הרגיש שהוא צריך להתאושש מעזיבתה של אוליביה. זו הייתה הדרך היחידה שלו להתגבר על פרדתם. היא רצתה שהוא ימשיך הלאה, וזה מה שהוא עושה.

"אני כל כך אוהבת את הנוף מהדירה שלך, אלכס," אמרה צ'לסי כשנכנסו לדירת הפנטהאוז שלו. היא חלצה את נעלי העקב שלה, פנתה לעבר המדרגות והסתובבה לאחור כדי להביט באלכסנדר. הוא עמד ליד הדלת, ועם הבעת הבלבול על פניו הוא לא דמה בכלל לגבר שופע הביטחון שהיה בדרך כלל. "אתה בא או לא? אין לי את כל הלילה."

הוא התלבט מה לעשות. כן, הוא הזמין אותה אליו הביתה במטרה לזיין אותה עד שאוליביה לא תחדור יותר לראשו. אבל עכשיו כשהיא כאן, האם הוא באמת מסוגל להמשיך בתוכניתו? עד לפני כמה חודשים הוא לא היה מתלבט אפילו לא לרגע. הוא היה לוקח אותה לחדר שלו למעלה וקובר את עצמו בתוכה. אבל עכשיו, אחרי הסיפור שלו עם אוליביה וכל מה שעברו יחד, הוא לא הרגיש שלם עם עצמו.

צ'לסי ענטזה לעברו. "תפסיק לחשוב," לחשה והעבירה את שפתיה האדומות על צווארו, כשהיא נוגסת בעדינות בתנוך אוזנו ותוחבת את אצבעותיה בתוך שערו הכהה והפרוע. "זה רק סקס, אלכס. לא יותר מזה. בוא כבר. אני יודעת מה אתה צריך. אתה צריך לשכוח ממנה, אני יכולה לעזור לך בזה." היא לחצה את גופה אל גופו.

אלכסנדר תהה איך היא ידעה שהוא חשב על בחורה אחרת. הוא הרגיש שונה לגמרי איתה. לא היו שום ניצוצות. לעזאזל, בקושי אפילו הייתה לו זקפה. זה מעולם לא קרה לו עם אוליביה. הוא תמיד היה מגורה כשהיא הייתה איתו... ואפילו כשהיא לא הייתה איתו.

צ'לסי תפסה בחגורת מכנסיו של אלכסנדר, משכה אותו אליה והתירה אותה בזריזות לפני שפתחה את הרוכסן. עיניה החומות הקטנות הביטו אל תוך עיניו כשידה נשלחה אל תחתוני הבוקסר שלו ושחררה את איברו. "הינה השובב שלי." חייכה.

הוא התנשף, מייחל נואשות להרגיש משהו אחר פרט לתחושת האובדן המייסרת שחש בשבועות האחרונים. "רק תעזרי לי לשכוח, צ'לסי, בבקשה," התחנן בפניה.

"בסדר, אלכס." היא לחצה את שפתיה אל שפתיו.

הוא תפס בעורפה והעמיק את הנשיקה. כשהדף אותה אל הקיר, הוא תלש מגופה את התחתונים ואבד בתוכה. כל הזמן הזה הוא חשב על אוליביה שלו ומה היא עושה בדיוק ברגע הזה, תהה אם הוא היה צריך להתאמץ יותר לחפש אותה. האם קיארה צדקה או לא צדקה. האם אוליביה תחזור אי פעם? אולי היא הייתה צריכה לדעת שהוא יילחם עליה בכל מחיר. אבל הוא לא נלחם עליה. הוא פשוט נתן לה ללכת. עכשיו כבר נובמבר וכל עקבותיה היטשטשו. אוליביה נעלמה בלי להשאיר אחריה שום זכר. למרות כל המשאבים שעמדו לרשותו, הוא לא הצליח לגלות שום דבר. אפילו לא רמז אחד.

הוא נדחק חזק יותר לתוך צ'לסי מתוך רצון עז למצוא איזה סוג של פורקן. פורקן מאחיזתה של אוליביה בו. האם זה יקרה אי פעם? הוא לא האמין שזה אפשרי. לאוליביה תמיד הייתה אחיזה בו. כל מה שהוא עשה כל חייו היה למענה. כשהתבגר הוא ידע שהיא לא מתה. היה לו ברור שהיא בחיים. הוא לא ניהל מעולם מערכות יחסים רציניות משום שהוא תמיד קיווה למצוא אותה. וברגע שמצא אותה, הוא לא רצה לוותר עליה. ואז היא עזבה אותו.

"זהו, אלכס. תשתחרר!" צעקה צ'לסי כשאלכסנדר נשך את צווארה ויצא מתוכה תוך כדי שגמר אל תוך כף ידו. הוא פשוט לא היה מסוגל לגמור בתוך צ'לסי. בפעם האחרונה שהוא גמר בתוך גוף של אישה היה זה בגופה של אוליביה, והוא לא רצה אף אישה אחרת.

הוא הסתובב וצעד במהירות במסדרון לעבר חדר הרחצה כדי לנקות את עצמו, וצ'לסי נשארה לבדה בחדר האורחים. כשהביט במראה ראה מולו שבר כלי. אולי חבל שמצא את אוליביה מלכתחילה. אולי כדאי שהוא פשוט ישכח אותה. הוא צריך לשכוח אותה.

הוא התיז על פניו קצת מים ונהנה מקרירותו של הנוזל לפני שצעד בחזרה במסדרון ונכנס לחדר האורחים.

"אתה מרגיש יותר טוב, מר ברנהם?" שאלה צ'לסי בקול מתגרה בעודה יושבת על הספה.

"כן, תודה." הוא ניגש אל הספה והתיישב לצידה. לאלכסנדר בכלל לא התחשק לפתוח בשיחה והאוויר בחדר היה כבד.

צ'לסי נאנחה בקול. "אז אתה רוצה לדבר על זה?"

אלכסנדר הביט בה. "לא. לא ממש. אני מעדיף פשוט לשכוח מכל מה שקרה בחודשים האחרונים ולהעמיד פנים ששום דבר בעצם לא קרה."

היא חייכה חיוך רחב. "אתה רוצה שאני אעזור לך בעניין הזה?"

עיניו נתקלו בעיניה החומות הקטנות. איך הוא יוכל לשכוח את עיניה החומות הגדולות של אוליביה? הוא תמיד יראה אותן בחלומותיו. הוא ידע את זה. אבל אולי עם הזמן הוא יצליח לשכוח אותן. "כן, אני רוצה שתעזרי לי, מיס ולינגטון." עיניו הצטעפו והוא השכיב אותה על הספה והצמיד את זרועותיה מעל לראשה.

"אה, מר ברנהם, אני אוהבת שאתה קושר אותי," לחשה צ'לסי.

"תפסיקי לדבר. אל תגידי מילה עד שאני אתן לך אישור לדבר," נהם. הוא לא היה מסוגל לשמוע את קולה. בכל פעם שהיא דיברה, הוא רק הרגיש כמו בוגד. והוא לא רצה להרגיש ככה. הוא לא רצה להרגיש דבר.

אלכסנדר התיר מהר את עניבתו וכרך אותה סביב ידיה של צ'לסי, קשר אותן יחד, ואז הוציא מכיסו קונדום ושקע בחזרה בתוכה.