תעלומה בקוטב הצפוני

פרק שביעי מפולת סלעים אנחנו מטפסים במהירות, ההר מתחיל לרעוד ואבנים מידרדרות וכמעט פוגעות בנו. לפתע עיניי קולטות מערה קטנה, ממש סמוך למקום הימצאנו. "הֵי, תראו שם!" אני מכוונת את אצבעי לעבר המערה. "נכון! אולי נספיק לרוץ לשם לפני שהאבנים ינחתו עלינו!" קוראת לורן בתקווה. אנחנו רצים לכיוון המערה, אבל אני מועדת בדרך והמערה נעלמת מעיניי. חושך ושקט משתררים סביבי. בתוך שניות מפלחת את השקט זעקה. זה פיטר! הוא צועק את שמי ואת שמה של לורן. אני פוקחת את עיניי והשמש מסנוורת אותי. אני מנסה להבין איפה אני נמצאת, אבל השמש מעוורת את עיניי. "אברי! לורן! בבקשה תענו לי!" פיטר צועק. אני מנסה לענות, אבל קול לא בוקע מגרוני. מרחוק אני רואה את פיטר מתקרב, נראה מבולבל וכאוב. "פיטר?" אני לוחשת בעודי שרועה על האדמה. "אברי! את ערה!" הוא רץ אליי בשמחה, "כל כך דאגתי." "מה? מה קרה? למה אני על האדמה? כואב לי כל הגוף. למה אנחנו לא במערה?" אני שואלת ללא הרף. פיטר מזכיר לי: "רצנו לעבר המערה ולפתע הידרדרה עלייך ועל לורן מפולת סלעים. רצתי להציל אתכן אבל נפלתי איתכן מההר. כולנו פצועים." "איפה לורן?" אני שואלת בזמן שאני מנסה לקום מהאדמה. "היא שם, היא לא קמה," אומר פיטר והלחץ ניכר בקולו. "לורן! בבקשה תגידי שאת בסדר!" הוא צועק לעברה.