תפוחים לעולם לא נופלים

1

שני גברים ושתי נשים ישבו בפינת בית קפה תחת צילום ממוסגר של חמניות בטוסקנה בזריחה. הם היו גבוהים כמו שחקני כדורסל ורכנו קדימה מעל השולחן העגול עם משטח הפסיפס, עד שמצחיהם כמעט נגעו. הם דיברו בקולות שקטים ולהוטים כאילו זו שיחת ריגול בינלאומי, שלא הלמה את בית הקפה הפרברי הקטן ביום שבת קיצי נעים, כשניחוח עוגת בננה ועוגת אגסים שרק יצאו מהתנור ממלא את האוויר, ומהמערכת בוקע בעצלתיים רוק רך שמלווה את השריקות והקרקושים של מכונת הקפה החרוצה.

"לדעתי הם אחים," אמרה המלצרית לבוסית שלה. המלצרית הייתה בת יחידה, ואחים ואחיות עוררו את סקרנותה. "הם ממש דומים."

"לוקח להם יותר מדי זמן להזמין," אמרה הבוסית, שהייתה אחת משמונה, ובעיניה אחים ואחיות היו בלתי מסקרנים לחלוטין. אחרי סופת הברד הפראית של שבוע שעבר ירד גשם מבורך במשך כמעט שבוע. השריפות כובו, השמיים התבהרו מהאובך, כמו פני האנשים, ולקוחות סוף־סוף הסתובבו שוב עם מזומן בכיסים, ככה שחלופת השולחנות הייתה צריכה להיות זריזה.

"הם אמרו שלא הספיקו להסתכל בתפריט."

"תשאלי שוב."

המלצרית התקרבה שוב לשולחן, ושמה לב שארבעתם יושבים באותה תנוחה, כשקרסוליהם כרוכים סביב רגל הכיסא הקדמית, כמו כדי לא להחליק.

"סליחה?"

הם לא שמעו אותה. כולם דיברו בבת אחת, נכנסים זה לדברי זה. הם ללא ספק היו קרובי משפחה. אפילו הקולות שלהם היו דומים: נמוכים, עמוקים, מחוספסים בקצוות. אנשים עם גרון כואב וסודות.

"טכנית היא לא נעדרת. היא שלחה לנו את הסמס ההוא."

"אני פשוט לא יכולה להאמין שהיא לא עונה לטלפון. היא תמיד עונה."

"אבא אמר שהאופניים החדשים שלה נעלמו."

"מה? איזה מוזר."

"אז... היא פשוט דיוושה לה במורד הרחוב לעבר השקיעה?"

"אבל בלי הקסדה. וזה ממש משונה בעיניי."

"לדעתי הגיע הזמן לדווח שהיא נעדרת."

"כבר עבר יותר משבוע. זה יותר מדי זמן."

"כמו שאמרתי, טכנית היא לא —"

"היא התגלמות המושג נעדרת, כי אנחנו לא יודעים איפה היא."

המלצרית הרימה את קולה עד שנשק לגבול הגסות. "מוכנים כבר להזמנה?"

הם לא שמעו אותה.

"מישהו מכם היה בבית?"

"אבא אמר לי בבקשה לא להגיע. הוא אמר שהוא 'עסוק מאוד'."

"עסוק מאוד? עסוק במה?"

המלצרית דישדשה סביבם, בין הכיסאות לקיר, כדי שאחד מהם יבחין בה אולי.

"יודעים מה עלול לקרות אם נדווח שהיא נעדרת?" אמר הנאה יותר מבין הגברים. הוא לבש חולצת פשתן ארוכה ששרווליה מופשלים עד המרפקים, מכנסיים קצרים ונעליים בלי גרביים. לדעת המלצרית הוא היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, והיה לו זקנקן וכריזמה מתונה של כוכב ריאליטי או סוכן תיווך. "הם יחשדו באבא."

"יחשדו באבא שמה?" שאל הגבר השני, גרסה מרופטת, שמנמנה וזולה ביחס לראשון. במקום זקנקן הוא פשוט היה זקוק לגילוח.

"שהוא... אתם יודעים." האח־בגרסת־הבְּיוֹקר החליק אצבע לרוחב צווארו.

המלצרית לא זזה. זאת השיחה הכי טובה שצותתה לה מאז שהתחילה למלצר.

"אלוהים, טרוי." נשף האח־בגרסה־הזולה. "לא מצחיק."

הגבר השני משך כתפיים. "המשטרה תשאל אם הם רבו. אבא יגיד שהם אכן רבו."

"אבל הרי —"

"אולי אבא באמת מעורב בזה," אמרה הצעירה מבין הארבעה, אישה בשמלה קצרה כתומה עם הדפס פרחי חיננית לבנים, מתחתיה בגד ים שנקשר על העורף וכפכפים. שערה היה צבוע כחול (הגוון המדויק שחמדה המלצרית), אסוף לפקעת רטובה ודביקה על עורפה. בזרועותיה ניכר הבוהק העדין של קרם שיזוף חוֹלי, כאילו זה עתה הגיעה מהחוף, למרות שהם היו במרחק ארבעים דקות נסיעה לפחות מהים. "אולי הוא נשבר. אולי הוא סוף־סוף נשבר."

"תפסיקו עם זה, שניכם," אמרה האישה השנייה, והמלצרית שמה לב פתאום שהיא לקוחה קבועה: הפוּך על סויה, ענק, רותח. השם שלה היה ברוק. הם כתבו את שמות הלקוחות על מכסי הקפה, והאישה הזאת העירה פעם, בביישנות אך בתקיפות, כאילו לא הצליחה להתאפק, לא לשכוח את ה־ו'. היא הייתה מנומסת אבל לא פטפטנית ובדרך כלל פשוט קצת לחוצה, כאילו ידעה מראש שהיום שלה לא יעלה יפה. היא שילמה בשטר של חמישה דולר ותמיד השאירה מטבע של חמישים סנט בצנצנת הטיפ. היא לבשה את אותם בגדים בכל יום: חולצת פולו כחולה כהה, מכנסיים קצרים ונעלי ספורט עם גרביים. היום היא הייתה לבושה לרגל סוף השבוע בחצאית וחולצה, אבל עדיין נראתה כמו חיילת לא בתפקיד או מורה לחינוך גופני, שלא תאמין לשום תירוץ על כאבי מחזור.

"אבא בחיים לא יפגע באמא," היא אמרה לאחותה. "בחיים לא."

"אלוהים ישמור, ברור שלא. זה לא היה ברצינות!" הצעירה עם השיער הכחול הניפה את ידיה, והמלצרית ראתה את העור המקומט סביב העיניים והפה והבינה שהיא בעצם לא צעירה, רק לבושה צעיר. אישה בגיל העמידה בתחפושת. מרחוק היית מנחשת שהיא בת עשרים, מקרוב היית חושבת שאולי ארבעים. זה נראה כמו תכסיס.

"לאמא ואבא יש נישואים חזקים," אמרה ברוק־לא־לשכוח־את־ה־ו', ומשהו ביראת הכבוד והטינה שבקולה גרם למלצרית לחשוב שלמרות בגדיה השקולים, ייתכן שהיא הצעירה מבין הארבעה.

האח הנאה יותר הסתכל עליה בתימהון. "גדלנו באותו בית?"

"שאלה טובה, אין לי מושג. כי אני בחיים לא ראיתי רמזים לאלימות... כאילו, בחייכם!"

"בכל מקרה, זה לא שאני חושב ככה. רק אמרתי שאחרים עלולים לחשוב."

כחולת השיער הרימה את העיניים וקלטה את המלצרית. "סליחה! עוד לא הסתכלנו!" היא הרימה את התפריט המנוילן.

"זה בסדר," ענתה המלצרית. היא רצתה להמשיך להקשיב.

"חוץ מזה, אנחנו קצת לא מרוכזים. אמא שלנו נעדרת."

"אוי לא. זה... מדאיג?" המלצרית לא ידעה איך להגיב. הם לא נראו מודאגים מי יודע מה. הם היו, כאילו, הרבה יותר מבוגרים ממנה — זה לא אומר שאמא שלהם ממש זקנה? מין גברת קשישה? איך קשישה כזאת נעדרת פתאום? דמנציה?

ברוק־לא־לשכוח־את־ה־ו' התכווצה. היא אמרה לאחותה, "אל תספרי לאנשים."

"אני מתנצלת. יכול להיות שאמא שלנו נעדרת," תיקנה כחולת השיער. "שכחנו זמנית איפה שמנו אותה."

"אתם צריכים לשחזר את הצעדים שלכם." זרמה המלצרית עם הבדיחה. "איפה ראיתם אותה לאחרונה?"

השתררה שתיקה מביכה. ארבעתם הסתכלו עליה בעיניים חומות מימיות זהות וארשת פנים רצינית. לכולם היו ריסים כהים עד כדי כך, שנדמה שמרחו אייליינר.

"יודעת משהו, את צודקת. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות." הינהנה כחולת השיער באיטיות, כאילו היא מתייחסת ברצינות לאמירה המבודחת. "לשחזר את הצעדים שלנו."

"כולנו ניקח את הקראמבל תפוחים עם קצפת," קטע אותן האח־בגרסת־הביוקר. "ואז נגיד לך מה דעתנו."

"אהבתי." האח־בגרסה־הזולה טפח בשולי התפריט על צד השולחן.

"לארוחת בוקר?" אמרה ברוק, אבל בחיוך אירוני, כאילו קראמבל תפוחים הוא איזו בדיחה פרטית, וכולם הגישו לה את התפריטים בארשת ההקלה של 'זה מאחורינו', האופיינית ללקוחות.

המלצרית רשמה 4 קראמ תפ' בפנקס ויישרה את ערימת התפריטים.

"תגידו," אמר האח־בגרסה־הזולה, "מישהו התקשר אליה?"

"קפה?" שאלה המלצרית.

"שחור, לכולנו," אמר האח־בגרסת־הביוקר, והמלצרית יצרה קשר עין עם ברוק־לא־לשכוח־את־ה־ו' כדי לתת לה הזדמנות להגיד, לא, האמת שזה לא הקפה שלי, אני תמיד שותה הפוך על סויה, ענק, רותח, אבל היא הייתה עסוקה בפנייה לאחיה. "ברור שהתקשרנו אליה. מיליון פעם. אני גם סימסתי. שלחתי אימיילים. אתם לא?"

"אז ארבע פעמים שחור?" אמרה המלצרית.

איש לא ענה.

"או־קיי, ארבע פעמים שחור."

"לא לאמא. אליה." האח־בגרסה־הזולה הניח מרפקים על השולחן והצמיד את קצות האצבעות לרקות. "לסוואנה. מישהו ניסה ליצור איתה קשר?"

למלצרית לא נשארו תירוצים להישאר ולצותת.

סוואנה היא אחות נוספת? למה היא לא כאן היום? היא הכבשה השחורה של המשפחה? הבת האובדת? האם בגלל זה נדמה שהשם נלחש ביניהם כמו אות מבשר רעות? והאם מישהו אכן התקשר אליה?

המלצרית חזרה לדלפק, הכתה בפעמון ביד שטוחה והניחה את ההזמנה על המשטח בחבטה.