תרגול של שלום

1 תרגול של שלום

מלחמה ושלום נולדים בלבבות של בני האדם, ומה מוזר שאף כי כולם רוצים לחיות בשלום, הדרך שבה ניסינו לאורך כל הדורות להגיע לכך מעולם לא צלחה: אנחנו מנסים למצוא שלום ואושר בדרך של יציאה למלחמה.

זה קורה במשפחה ובמערכות היחסים שלנו עם האנשים הקרובים לנו; אנחנו חוזרים הביתה מעמל יומנו וכל רצוננו הוא קצת שקט ושלווה, אך מסיבה זו או אחרת האווירה בבית כמרקחה ואנחנו מתחילים לכעוס על בני המשפחה. מה מניע אותנו? אנחנו מבקשים אושר, נועם ושלום, ואילו ההתנהגות שלנו רק מחריפה את המצב. זה קורה בבית, במקום העבודה, בקהילה ואפילו בזמן נהיגה - אנחנו נוהגים לתומנו ומישהו חותך את מסלול הנסיעה שלנו, ומה קורה אז? אנחנו מתרגזים, פותחים את שמשת הרכב וצועקים לעברו.

מלחמה מתחילה כשאנחנו מקשיחים את לבנו. אנחנו עושים זאת בקלות - גם בתגובה לאירועים פעוטים וגם בהתנהלות חמורה והרסנית כמו שנאה ודעות קדומות - כל אימת שאנו חשים חוסר נוחות. זה כה מצער, כי המניע האמיתי לכך שאנו מקשיחים את לבנו הוא רצוננו לחוש הקלה מסוימת, שחרור מהמצוקה שאנו נתונים בה.

קראתי פעם שיר שאחת משורותיו הציעה הגדרה טובה של שלום: ״ריכוך הנוקשות שבלבנו״. אנחנו יכולים לדבר נגד מלחמות ולהפגין נגד מלחמות עד בלי די, אך כל עוד ליבם של בני אדם ימשיך להיסגר זה לזה, לא יהיה קץ למלחמות.

מתרחשת תגובת שרשרת, ואני בטוחה שאתם יודעים על מה אני מדברת. משהו קורה - וזה יכול להיות פעוט כמו זמזום של יתוש - ואתם מתכווצים, ואם זה משהו רציני יותר מזמזום של יתוש - אם כי יכול להיות שאפילו זה מספיק - משהו בכם נסגר. בלי משים מתחילה פעולת השרשרת של סבל: מתחיל זרם של מחשבות שליליות שהן הדלק שמצית את המלחמה. מלחמה יכולה להיות מעיכת אותו יתוש, והיא יכולה להיות גם בתוך המשפחה, במקום העבודה, במרחב הציבורי, בין מדינות ובעולם.

אנחנו מרבים להתלונן על הפונדמנטליזם של אנשים אחרים, אך כשאנחנו מקשים את לבנו, מה קורה לנו? אנחנו חווים חוסר נוחות, התכווצות והיסגרות, ומיד לאחר מכן מופעלת תגובת השרשרת. אנחנו נעשים צדקניים מאוד באשר לזכותנו להרוג את היתוש, או לצעוק על הנהג, או כל דבר אחר. אנחנו עצמנו נעשים צדקניים, כלומר, קנאים מאוד לזווית הראייה האישית שלנו.

ג׳רביס מאסטרס, אסיר שנידון לעונש מוות, כתב את אחד הספרים הרוחניים החביבים עלי, הנקרא מציאת החופש (Finding Freedom). בפרק בשם ׳פרצופים כועסים׳ ג׳רביס מתאר ערב שבו הטלוויזיה בתאו פעלה ללא קול, כי הוא השתמש באורה בשביל לקרוא. מדי פעם הוא היה מעיף מבט במרקע ושואל בצעקה את שכניו בתאים הסמוכים מה קורה. בפעם הראשונה מישהו השיב לו בצעקה, ״אלה הקו קלוקס קלאן, ג׳רביס, והם טוענים שהשחורים והיהודים אשמים בכל הצרות״. כעבור חצי שעה ג׳רביס צעק שוב, ״היי, ומה קורה עכשיו?״ ומישהו ענה, ״אלה החבר׳ה מגרינפיס, הם מפגינים נגד זיהום הנהרות, וכריתת היערות, ופגיעה בבעלי החיים והרס כדור הארץ.״ אחרי כמה זמן הוא קרא שוב, ״ועכשיו?״ ומישהו ענה, ״אה, ג׳רביס, זהו הסנאט האמריקאי, והבחור שנואם עכשיו מאשים את המפלגה השנייה בכל הבעיות הכלכליות במדינה.״

ג׳רביס התחיל לצחוק וקרא, ״למדתי כאן משהו הערב: לפעמים הם לבושים כמו הקו קלוקס קלאן, לפעמים כמו הגרינפיס, לפעמים בחליפות ועניבות, ולכולם יש אותם פרצופים כועסים״.

קראתי פעם על מצעד למען השלום. בסיום המצעד החלו מפגינים מהצד-שכנגד להתעמת עם קבוצת צועדים. עד מהרה פרצה קטטה המונית. חשבתי לעצמי, ״רגע אחד, משהו פה לא בסדר, להרביץ לאנשים עם שלטי שלום?!״

בפעם הבאה שתכעסו, שימו לב לזעם הצדקני שלכם, שימו לב לדעות הקדומות שגורמות לכם לשנוא מישהו - בין אם זה פוליטיקאי, מנהיג או בעל חברה גדולה, או מישהו שפגע בכם או ביקיריכם. חשיבה פונדמנטליסטית היא חשיבה נוקשה. בתחילה הלב נסגר, ואז נוצרת דעה נוקשה שמצדיקה שנאת אדם אחר בגלל מה שהוא מייצג, אומר ועושה.

אם תסתכלו על ההיסטוריה האנושית או על כל מקום בעולם שבו קבוצות דתיות, אתניות, גזעניות או פוליטיות הורגות זו את זו, תוכלו לראות - מכיוון שבסכסוך המסוים הזה אין לכם כל מעורבות - שלעולם לא יהיה שלום עד שאחד מהצדדים ירכך את הנוקשות שבלבו. עלינו להרחיב את נקודת המבט על הפונדמנטליזם של עצמנו, שגורם לנו להתייחס לתוקפנות ולזעם שלנו כאילו היו מוצדקים והגיוניים.

אני מנסה לממש את מה שאני מטיפה לו; לא תמיד בהצלחה, ובכל זאת מנסה. לא מזמן, בעיצומו של ויכוח עם מישהו, נסגרתי ונעשיתי קשת-לב וקנאית לעמדותי. לפתע נזכרתי בביטוי שאומר, ״אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו״. אותו אדם הכעיס אותי בגלל חוסר הגמישות שלו. באותו הרגע הצלחתי לשים את עצמי במקומו והבנתי, ״אני נרגזת, צדקנית ועקשנית ממש כמוהו. אנחנו בדיוק אותו דבר!״ ראיתי שככל שאעמוד על דעתי, הקיטוב בינינו ילך ויגדל ונהפוך לשתי תמונות מראה - שני אנשים צרי דעה ונוקשי לב, שבטוחים בצדקתם וצועקים זה על זה. ברגע שראיתי את העניין מנקודת מבטו, זה השתנה, והייתי מסוגלת לראות את התוקפנות, הגיחוך שבי.

אילו יכולתם לראות את העולם ממעוף הציפור והייתם מביטים מטה על כל חילוקי הדעות, הייתם רואים שלסיפור יש תמיד שני צדדים, וכל אחד מהם בטוח שהוא צודק. הפתרונות חייבים לבוא משינוי הגישה, מריכוך הנוקשות בלבנו ובמחשבותינו.

אחת הדוגמאות המודרניות הכי מעוררות השראה לכך היא התנועה לזכויות האזרח. קראתי לאחרונה את כתביו של מרטין לותר קינג הבן, והבנתי שהתנועה הזו היתה מבוססת על אהבה שווה לכול. זו גם הגישה הבודהיסטית לאהבה: גישה השואפת לריפוי כל אדם.

מן הסתם, יהיו פעילים פוליטיים שיאמרו, ״טוב, אבל עם הגישה האוהבת הזו לאדם באשר הוא דבר לא ישתנה.״ האמת היא, שכאשר מאמצים את הגישה הזו ומתחילים לחיות לפיה את חיי היומיום, מתרחש שינוי דרמטי ורואים את הדברים אחרת. מתחילים לראות בבהירות שאי-צדק אכן נעשה, ובד בבד מבינים שאי-צדק, בהגדרה, פוגע בכל המעורבים בדבר. הוא פוגע לא רק בקורבנות הדיכוי וההתעללות, וגם באלה שמדכאים ומתעללים בקורבנם.

מנקודת מבט בודהיסטית, למדוכאים יש סיכוי להיטהר באמצעות מה שעובר עליהם, כמו במקרה של אנשי התנועה לזכויות האזרח. יש להם הזדמנות לאפשר לאהבה ולחמלה לתפוס את מקום השנאה, ולנסות להביא לשינוי באמצעות חוסר תוקפנות ואי-אלימות. במקום לצלול להשתקעות עצמית, ניתנת להם הזדמנות לאפשר לסבלם לחבר אותם עם הסבל של כל הנוגעים בדבר - אלה שפוגעים, אלה שעוזרים ואלה שאינם מתערבים. במילים אחרות, יש להם סיכוי לרכך את הנוקשות שבלב, ועדיין לראות את העוול והאכזריות ולפעול לתיקונם.

המדכאים, לעומת זאת, שבויים בדעותיהם הקדומות ונוקשים בדעתם במידה כזו שסיכוייהם לגדול וללמוד קטנים מאוד. בסופו של דבר הם אלה שסובלים במידה הרבה ביותר, משום שדעותיהם הקדומות, השנאה והכעס הולכים וגדלים. ואין דבר שגורם יותר סבל וכאב מאשר להיות שטופים בזעם, צרות אופקים ואכזריות.

מלחמה ושלום, אם כן, נובעים בלב האנושי. השאלה אם הלב הזה פתוח או סגור היא בעלת השלכות חובקות עולם.

לאחרונה לימדתי ספר בודהיסטי בשם דרך הבודהיסטוה )The Way of The Bodhisatva), המציע הנחיות לאלה המבקשים להקדיש את חייהם להקלת סבלם של כל הברואים. הספר נכתב בהודו במאה השמינית על ידי מאסטר הודי בשם שנטידווה (Shantideva). הספר מעלה נקודה מעניינת לגבי שלום, ובה נאמר, ״אם עמוק בלבי עוד שוכנים דפוסי תוקפנות עתיקים המהווים מקור מתמשך לסבל ולעצב שלי ושל אחרים, כיצד אמצא אי פעם שמחה ושלום בעולם הזה?״

שנטידווה אומר שכל עוד נתרץ את נוקשות לבנו ואת הצדקנות העצמית שלנו, שמחה ושלום יהיו מאיתנו והלאה. אנחנו תמיד מפנים אצבע מאשימה כלפי מישהו, אך איננו אלא בבואות מראה; כל אחד מאיתנו כועס על מעשיו השגויים של הזולת.

שנטידווה מעלה נקודה נוספת למחשבה. הוא אומר שאנשים שמכעיסים אותנו, בסופו של דבר עוברים למקום אחר או הולכים לעולמם. כך גם מדינות הנלחמות זו בזו - הן חדלות להתקיים עם הזמן, או יוצרות בריתות חדשות כשאויבים נעשים בני ברית. הוא מזכיר לנו שהכול משתנה עם הזמן, אך רשמי השנאה והדעות הקדומות, זרעי השליליות שמתקיימים בתודעה שלנו, נשארים שם זמן רב מאוד. מדוע? משום שכל עוד נמשיך לחזק את הכעס ואת הצדקנות במחשבותינו, בדיבור ובמעשה, הם לעולם לא ייעלמו. אדרבא, אנחנו נעשים מומחים בשכלול הדפוסים של הלב הסגור והנוקשה שלנו.

טענתי היא, שכאן נדרש אומץ - האומץ לעבור תמורה פנימית. הסיבה לכך שהדבר דורש אומץ היא שכאשר איננו מצייתים להרגלנו לסגור את הלב ולהיצמד לעמדות מסוימות, אנחנו נותרים עם אותה אי נחת הנמצאת מתחת לפני השטח שממנה ניסינו להימנע מלכתחילה. בכל פעם שאנחנו מרגישים מאוימים, אנחנו מתכווצים. אבל אם לא נתכווץ, מה יקרה? נישאר עם אי-נחת זו, עם תחושת האיום. זה הרגע שבו מתחיל מסע האומץ האמיתי. זו עבודתו האמיתית של משכין השלום: למצוא את הנקודה הרכה והעדינה בעומק האי-הנחת ולהישאר איתה. אם נוכל לשהות עם אותה נקודה רכה, אם נוכל להישאר עם הלב הפתוח, נדע לטפח בעצמנו את זרעי השלום.

כדי לעשות עבודה זו מסייע מאוד לנדור נדר אישי. הבהירו לעצמכם מה אתם רוצים, ואז נדרו נדר. נניח שאתם נוהגים להרביץ לילדיכם, ואתם נודרים נדר: ״יקרה מה שיקרה, אני לא ארביץ לילדי.״ בקשו עזרה בכל מקום, וחפשו דרכים שיסייעו לכם להתמודד עם הנטייה להכות את הילדים בשעה שעולה האי-הנחת ונסגרים הלב והמחשבה, בשעה שאתם עוברים ל״טייס אוטומטי״ ועושים את מה שגורם לכם לשנוא את עצמכם פעם אחר פעם. אתם נודרים שתעשו כמיטב יכולתכם - בידיעה שאתם עשויים למעוד לפעמים - ואף על פי כן, אתם נודרים שלא תגרמו נזק לאיש, לא לעצמכם ולא לאף אחד אחר, ובזה למעשה תעזרו לעצמכם ולילדיכם.

על נדר כזה להיאמר במילים כנות ובעלות משמעות, כך שלא תבענה מחשבות טובות של מישהו אחר אלא את האיחול הכן והאמיתי שאתם יכולים לאחל לעצמכם. המניע לנדור הנדרים נובע מתוך טוב לב מוחלט לעצמכם, ולא מתוך ענישה עצמית או דיכוי עצמי, כמו ״אני רע, אני חייב להשתלט על עצמי״. לא, הגישה הבסיסית היא שאין דבר שאינו תקין בכם, בי או בכל אחד אחר.

כמו שאמר פעם לתלמידיו מורה הזן, סוזוקי רושי: ״כולכם מושלמים בדיוק כפי שאתם, ולא יזיק לכם להשתפר מעט.״ ככה זה.

אל תבואו בגישה של ״משהו בסיסי דפוק אצלי, אני רע, ולכן אני חייב לתקן את עצמי.״ במקום זה חשבו על המצב הבסיסי כעל שפוי, בריא ונאצל, ויש לנו עבודה לעשות משום שיש לנו הרגלים עתיקים שחיזקנו במשך זמן רב, ויידרש לנו זמן להתיר אותם.

לחיות לאור הנדרים הוא פורה מאוד, ומי שגרם לי לחשוב על כך הוא ג׳רביס מאסטרס. המורה הטיבטי שלו, צ׳אגדוד טולקו רינפושה, ביקר אותו בכלא סן קוונטין וערך לו טקס העצמה מבעד למחיצת זכוכית בעזרת הטלפון הפנימי המיועד למבקרים. בטקס ג׳רביס נדר נדר שלא לגרום עוד נזק לעולם, ולנסות לעזור לאחרים כמיטב יכולתו. ג׳רביס התייחס לנדר שלו ברצינות רבה מאוד. לפעמים אני צוחקת בקול רם כשאני קוראת על המצבים הקיצוניים שג׳רביס נאלץ להתמודד איתם כדי לא להזיק !־מקום כמו סן קוונטין.

כדי למנוע מהאסירים להרוג סוהרים שנהגו בהם באכזריות, לדוגמה, ג׳רביס שכנע את שכניו לכלא לפרוק את זעמם על ידי הצפת התאים שלהם. הוא ידע שאם לא יציע רעיון מקורי, הם ינקמו בסוהרים וידקרו אותם למוות, לכן אמר להם, ״תקשיבו, כל העניין הוא שלא צריך להרוג אותם. הם רק רוצים לסיים את המשמרת שלהם ולצאת לבלות. בואו נהרוס להם את הערב בכך שנכריח אותם לעבוד עד מאוחר בניקוי הבלגן.״ כולם קנו את הרעיון הזה, והסתפקו בהצפה של האגף.

אחד הסיפורים החביבים עלי במיוחד הוא הסיפור שבו ג׳רביס מתאר איך עזר שלא במתכוון לאסירים אחרים להתחבר עם האיכות המוחלטת והעצומה של תודעתם. קיימת הנחה הטוענת שמתחת לכל הנוקשות, הכיווץ והמתח של הלב, תמיד נמצא פחד. אך אם נוגעים בפחד נגלה שמתחת לפחד יש נקודה רכה. ואם נוגעים בנקודה הרכה הזו, מתגלים שמיים כחולים ועצומים, מוצאים מרחב בלתי נתפס, שאינו ניתן לאחיזה ואינו מוטה, מרחב שתמיד נמצא שם כדי לתמוך בנו ולעורר אותנו. בסיפור הזה על ניסיונו למנוע נזק, ג׳רביס הצליח להעביר את הפתיחות הבסיסית הזו לאסירים האחרים.

יום אחד היה שחף בחצר של סן קוונטין. זה היה יום גשום והשחף השתכשך לו בשלולית. אחד האסירים הרים דבר מה והתכוון להשליך אותו על השחף. ג׳רביס אפילו לא חשב על כך - ידו התרוממה מעצמה לעצור את האיש. אותו אסיר התרגז, כמובן, והתחיל לצעוק: ״למי, לעזאזל, ג׳רביס חושב את עצמו? ומה אכפת לו מאיזו צפור מחורבנת?״

כולם התחילו להתאסף סביבם וציפו לקטטה. האסיר צעק לג׳רביס, ״למה עשית את זה?״ ומפיו של ג׳רביס יצאו המילים, ״עשיתי את זה כי לציפור הזאת ישנן הכנפיים שלי.״

כולם הבינו. זה פשוט עצר את המחשבות שלהם וריכך את לבם. השתררה דממה. כעבור רגע כולם התחילו לצחוק ולהתבדח. שנים אחרי כן היו עדיין האסירים מקניטים אותו, ״למה התכוונת, ג׳רביס, כשאמרת ׳לציפור הזאת ישנן הכנפיים שלי׳?״ אבל באותו רגע, כולם הבינו.

אם נתחיל לקחת אחריות על הצדקנות העצמית שלנו, נבין אמפתיה מהי. הנה עוד סיפור של ג׳רביס שימחיש זאת: רבים מסוהרי הכלא בסן קוונטין לבביים ונכונים לעזור, אבל מקצתם מתנהגים ברשעות חסרת היגיון ונוהגים לפרוק את תסכוליהם על האסירים. באחד הימים האווירה בכלא היתה אלימה במיוחד. אחד האסירים בחצר ניגש אל ג׳רביס ושאל, ״זה הבודהיזם שגורם לך להיות כל כך רגוע, ג׳רביס? איך אתה סובל את זה שהסוהרים מתנהגים אליך ככה?״

ג׳רביס ענה, ״אה, אין לזה שום קשר לבודהיזם. אני פשוט חושב שאם אני אחזיר להם, הם ילכו הביתה וירביצו לילדים שלהם. אני לא רוצה שזה יקרה לאף אחד מהילדים הקטנים האלה.״ האסיר השני הבין את זה לגמרי. האמפתיה והחכמה שלנו מתחילות לבוא לידי ביטוי כשאיננו מעורפלים על ידי דעותינו הנוקשות ולבנו הסגור. זה פשוט שכל ישר. ״אם אחזיר להם, הם ילכו הביתה וירביצו לילדים שלהם, ואני לא רוצה שזה יקרה.״

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר הוא שאם אנחנו רוצים שלום בעולם, עלינו לקחת את האחריות על עצמנו כשאנחנו מתכווצים ונסגרים. עלינו להיות אמיצים מספיק כדי לרכך את מה שנוקשה, למצוא את הנקודה הרכה ולהישאר איתה. עלינו למצוא בנו את סוג האומץ הזה ולקחת על עצמנו את האחריות הזו. זו המשימה הרוחנית האמיתית, זה התרגול האמיתי של שלום.