תרימו לעצמכם

פרק 1 מגיעים לכם חיים של היי פייב

הרשו לי לספר לכם על יום שהיה לי, לא מזמן, שבו הגעתי לתגלית מפתיעה. אני מכנה זאת הרגל ההיי פייב - טפיחת יד אל יד שמכונה בעברית מדוברת כִּיף - והוא יעזור לכם לשפר את מערכת היחסים החשובה ביותר בחייכם - זאת שאתם מנהלים עם עצמכם. אני הולכת לחלוק איתכם את הסיפור והמחקר שמגבה אותו ולספר לכם כיצד גם אתם יכולים להשתמש בהרגל הזה כדי לשנות את חייכם.

הכול התחיל בוקר אחד בזמן שעמדתי בחדר האמבטיה וצחצחתי שיניים. צדתי את דמותי בראי וחשבתי:

איכס.

התחלתי לפרק לגורמים את כל הדברים שאינני אוהבת בי - העיגולים השחורים מתחת לעיניים, הסנטר המחודד, העובדה שהציצי הימני שלי קטן יותר מהשמאלי והעור הרפוי בבטן. המוח שלי התחיל לחפור. אני נראית נורא, אני צריכה לעשות יותר פעילות גופנית. אני שונאת את הצוואר שלי. כל מחשבה שעלתה בי רק הביאה אותי להרגיש רע יותר עם עצמי.

העפתי מבט בשעון - שיחת הזום הראשונה שלי עמדה להתחיל בעוד רבע שעה. אני מוכרחה לקום מוקדם יותר. חשבתי על הדדליין המתקרב. העסקה שניסיתי לסגור. האימיילים וההודעות שלא הגבתי להם. הכלב שעדיין לא הוצאתי לטיול. תוצאות הביופסיה של אבא שלי. וכל הדברים שהילדים היו זקוקים לי עבורם באותו היום. הרגשתי מוצפת לגמרי ואפילו עוד לא לבשתי חזייה או שתיתי קפה.

איכס.

כל מה שרציתי לעשות באותו הבוקר הוא למזוג לעצמי כוס קפה, לקרוס מול הטלוויזיה ופשוט לשכוח מכל הדברים שמציקים לי... אבל ידעתי שזה הדבר הלא נכון לעשות. ידעתי שאף אחד לא יסתער פתאום ויתקן את הבעיות שלי או יגמור את הפרויקטים ברשימה שלי או יעשה פעילות גופנית במקומי או יתמודד עם השיחה הקשה שציפתה לי בעבודה.

פשוט רציתי... פא*ינג הפסקה... מהחיים שלי.

החודשים האחרונים היו גיהינום. הלחץ היה בלתי פוסק. הייתי עסוקה מעל הראש בטיפול ובדאגה לכל אחד ובכל דבר, אבל מי דאג לי? אני בטוחה שגם אתם יכולים להזדהות עם זה ברמה מסוימת. ברגעים כאלה, כשדרישות החיים הולכות ונערמות ומצב הרוח קורס, זה עלול להביא לידי סחרור מרסק.

הייתי זקוקה למישהו שיגיד לי, את צודקת, זה קשה. זה לא מגיע לך. זה לא הוגן... ואם יש מישהו שיכול להתמודד עם זה, זאת את. זה מה שרציתי לשמוע. הייתי זקוקה להרגעה ולשיחת עידוד. ואף על פי שאני נחשבת לאחת מנואמות המוטיבציה המצליחות בעולם, לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר לעצמי.

אני לא יודעת מה נפל עלי. או למה עשיתי את זה. אבל מסיבה כלשהי, בעודי עומדת שם בחדר האמבטיה, בתחתונים, הרמתי את היד אל דמותי העייפה במין תנועת הצדעה. אני רואה אותך, זה כל מה שרציתי לומר. אני רואה אותך ואני אוהבת אותך. בחייך, מל. יש לך את זה.

באמצע התנועה קלטתי שההצדעה הזאת לעצמי היא בעצם היי פייב. תנועה מזוהה שאי-אפשר לטעות בה, מוכרת ונפוצה לא פחות מלחיצת ידיים. כולנו נותנים ומקבלים היי פייב פעמים רבות מספור בחיינו. אולי זה אפילו נדוש. אבל עמדתי שם, בלי חזייה וקפאין, נשענתי על כיור חדר האמבטיה ונתתי היי פייב לדמותי בראי.

בלי לומר מילה, אמרתי לעצמי משהו שהיה לי צורך נואש לשמוע. הרגעתי את עצמי שאני יכולה לעשות את זה, מה שזה לא יהיה. הרעתי לעצמי ועודדתי את האישה שראיתי בראי לזקוף את סנטרה ולהמשיך הלאה. בזמן שידי נגעה בראי ופגשה את דמותי, הרגשתי את רוחי מתרוממת קצת. אני לא לבד. יש לי אותי. זאת היתה תנועה פשוטה, מחווה של נדיבות וטוב לב לעצמי. משהו שהייתי זקוקה וראויה לו.

בן רגע, הרגשתי את החזה שלי מתרפה, ריבעתי את כתפי ועל פני הפציע חיוך לנוכח הנדושות שבמחווה. אבל פתאום לא נראיתי עייפה כל כך, לא הרגשתי לבד כל כך ורשימת המטלות לא נראתה לי מבהילה כל כך. המשכתי ביומי.

למחרת בבוקר, השעון המעורר צלצל. אותן הבעיות ואותה ההצפה. קמתי. סידרתי את המיטה. נכנסתי לחדר האמבטיה ושוב חיכתה לי דמותי בראי. היי, מל. בלי לחשוב, חייכתי ומצאתי את עצמי נותנת לעצמי עוד היי פייב בראי.

בבוקר השלישי, קמתי וקלטתי שאני חושבת על ומצפה לקראת מראה דמותי בראי עכשיו כדי שאוכל לתת לעצמי את ההיי פייב. אני יודעת שזה מוזר, אבל זאת האמת. סידרתי את המיטה קצת מהר יותר מן הרגיל ונכנסתי לחדר האמבטיה בתחושת התלהבות שלא אמורה להיות לאף אחד בשעה 06:05 בבוקר. הדרך היחידה שבה יש ביכולתי לתאר זאת:

הרגשתי כאילו אני עומדת לפגוש חברה.

בהמשך אותו היום, תהיתי על אותן פעמים בחיים שבהן קיבלתי היי פייב. מטבע הדברים, חשבתי על משחקי ספורט קבוצתי כשהייתי צעירה יותר. חשבתי על מרוצי הכביש שנהגתי לרוץ עם חברותי. או צפייה במשחקי בייסבול בפנוויי פארק, כשהאצטדיון מתפרץ כולו בתנועות היי פייב מכל עבר כשהרד סוקס צוברים נקודות. או היי פייב לחברה שקיבלה קידום, או נפרדה מהלוזר ההוא, או שיחקה את היד המנצחת במשחק קלפים.

ואז נזכרתי באחת הפסגות בחיי. ריצת המרתון של ניו יורק ב-2001, חודשיים לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר שהביאה למותם של 2,977 בני אדם והרסה את מגדלי התאומים.

במשך 42 קילומטרים גדשו צופים את המדרכות ולכל מלוא העין התנוססו דגלי ארצות הברית בחלונות דירות בכל בניין לאורך המסלול המתפתל בכל חמשת הרבעים המרכיבים את העיר ניו יורק.

אלמלא אותם אנשים שצפו, שלאורך 42 קילומטר גדשו את שני עברי המסלול, נתנו לי שוב ושוב היי פייב והריעו לי, אין שום מצב שבעולם שהייתי מסיימת את המרתון. כשלעצמי, פשוט אין לי את הסבילוּת הזאת של חיילת קומנדו. אני מתנשפת כשאני סוחבת את הקניות שתי קומות במדרגות. באותה העת, הייתי אמא חדשה במשרה מלאה, עם שני ילדים בני פחות משלוש, שלא עשתה הכנה ראויה למרוץ באורך הזה. אפילו לנעלי הריצה שלי לא התרגלתי כראוי, אבל השלמת הריצה הזאת כיכבה תמיד ברשימת הדברים שרציתי לעשות לפני מותי, אז כשהיתה לי הזדמנות לרוץ את המרתון, הייתי נחושה לעשות זאת. היו כל כך הרבה רגעים שהברכיים שלי קרסו, השלפוחית שלי דלפה והראש שלי התחנן, אין מצב. אני לא יכולה לעשות את זה. לפעמים האטתי לכדי צליעה. למה לא התאמנתי יותר? למה קניתי נעלי ריצה חדשות לפני שבועיים? ליד הקילומטר ה-21, התחננתי בפני המתנדבים בעמדת חלוקת המים שיסכימו איתי שעלי לפרוש. הם לא היו מוכנים לשמוע על זה. לפרוש? עכשיו? אחרי שהגעת עד הנה? העידוד מצדם השתיק את ספקותי, אז המשכתי.

אתם כל כך הרבה יותר חזקים מכפי שנדמה לכם.

הסיבה היחידה שהשלמתי את המרתון היתה העידוד והשבחים הבלתי פוסקים שקיבלתי לאורך הדרך. אילו הקשבתי לקול בראשי, הייתי מפסיקה לרוץ בערך בקילומטר ה-11, כשהשלפוחיות בכפות רגלי התפוצצו וכל צעד נהיה כואב בטירוף. זאת היתה תחושה טובה כל כך לשמוע את קריאות העידוד האלה - זה מה ששמר את מוחי ממוקד בהנעת הגוף שלי. אותם היי פייבים שקיבלתי היו מה שתדלק את אמונתי שאני אכן מסוגלת לעשות משהו שלא עשיתי מימַי בעבר.

כשחשתי את רוחי נופלת לאחר שכל כך הרבה רצים אחרים המשיכו לעבור על פני, טפיחה מידו של זר היא מה שמנע ממני לפרוש. וזה העניין - היי פייב הוא כל כך הרבה יותר מטפיחת יד. הוא העברה של אנרגיה ואמונה מאדם אחד לאחר. הוא מעורר משהו בתוכך. הוא תזכורת של משהו ששכחת. כל היי פייב אמר, אני מאמין בך, והביא אותי להאמין בעצמי וביכולתי להמשיך הלאה, צעד, צעד, במשך שש שעות עד שחציתי את קו הסיום והגשמתי את המטרה.

כשחושבים על הכוח האדיר הזה שטמון בהיי פייב מאדם זר, קל לשרטט מקבילות בין החיים לריצת מרתון. שניהם ארוכים, מתגמלים, מאתגרים וכואבים לפעמים. שערו בנפשכם שהייתם יכולים להתעורר בוקר בוקר ולהתחבר לאותה אנרגיית היי פייב שמעודדת אתכם בעודכם רצים את חיי היום-יום שלכם.

עצרו וחשבו על כך. איך בעצם עוזרת לכם הביקורת שאתם מעבירים על עצמכם?

מה אם היה ביכולתכם להפוך אותה וללמוד להריע לעצמכם כל יום, כל שבוע, כל שנה בחייכם, בעודכם מתקדמים צעד, צעד לעבר הגשמת מטרותיכם וחלומותיכם? פשוט תארו לעצמכם שאתם הייתם המעריצים, האוהדים, המעודדים הגדולים ביותר שלכם. קשה לדמיין את זה, נכון? אבל זה לא אמור להיות קשה.

אני רוצה שתענו על השאלה הבאה בכנות. באיזו תדירות אתם מריעים לעצמכם?

אני מתערבת שהגעתם לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה. כמעט אף פעם.

השאלה היא, למה? אם לחוש נאהבים, מעוּדדים ונחגגים זאת הרגשה כל כך טובה, לעזאזל, אם היא עוזרת לכם להמשיך הלאה ולהשיג את יעדיכם, מדוע שלא תעשו זאת עבור עצמכם?

זוהי ההנחיה המוכרת, "לחבוש את מסֵכת החמצן שלכם קודם."

שמעתי את האמירה הזאת מיליון פעם, אבל האמת היא, שאף פעם לא ידעתי מה לעשות בה בחיי היום-יום שלי. בחיי, כמה שההיי פייב הזה בראי פקח את עיני. כדי לשים את עצמכם במקום הראשון, עליכם לעודד את עצמכם להגיע אליו, כי כך בדיוק אתם מציבים בו כל אחד אחר.

חשבו עד כמה אתם טובים בתמיכה באנשים אחרים ובעידודם. אהדת הקבוצות האהובות עליכם, מעקב אחר השחקנים, המוזיקאים והמשפיענים האהובים עליכם. אתם קונים כרטיסים למשחקים שלהם, קמים למחוא להם כפיים בסוף המופע, ממלאים אחר המלצותיהם, קונים את קו הביגוד החדש שלהם ועוקבים בקפידה אחרי כל הישגיהם, החל מזכייה בסופרבול וכלה בפרסי גראמי.

אתם גם עושים עבודה מצוינת בתמיכה באנשים שאתם אוהבים בחייכם ובהרמתם - בני הזוג שלכם, הילדים, החברים הטובים ביותר, בני משפחה ועמיתים לעבודה. אתם מתכננים מסיבות יום הולדת וחגיגות לכל בני המשפחה, אתם לוקחים על עצמכם עבודה נוספת כדי לתמוך בעמיתים המוצפים בעבודה ואתם הראשונים לפמפם את ביטחונם של חברים כשהם מראים לכם את פרופיל הדייטינג שלהם (אתה נראה מדהים!) או פותחים עסק צדדי של מכירת תוספים (אני אקח אספקה לשנה). אתם מעודדים כל אחד אחר להגשים את יעדיו ומטרותיו, ובכלל זאת את האישה שפגשתם הבוקר בשיעור היוגה. כשהמדריכה הזכירה את תוכנית הכשרת המורים הקרובה, לא החמצתם פעימה. את נרשמת? את מוכרחה! את עושה "כלב מביט למטה" מדהים.

אבל כשמדובר בעידוד ובדחיפה של עצמכם, לא זו בלבד שאינכם עושים זאת - אתם עושים את ההפך. אתם קוטלים את עצמכם. אתם מסתכלים על עצמכם בראי ומפרקים את עצמכם לגורמים. אתם קורעים את עצמכם לגזרים ומעלים טיעונים נגד המטרות והחלומות שלכם עצמכם. אתם יוצאים מגדרכם לעודד אחרים, אבל אף פעם לא את עצמכם.

הגיע הזמן לתת לעצמכם את העידוד שאתם זקוקים וראויים לו.

ערך עצמי, הערכה עצמית, אהבה עצמית וביטחון עצמי מתחילים כולם בכינון התכונות האלה באני שלכם. זאת הסיבה שאני רוצה שתפתחו כל יום בהיי פייב בראי. זה הרגל שעליכם ללמוד, עליכם להבין ועליכם לנקוט מדי יום ביומו. וזוהי רק ההתחלה.

בספר זה, אלמד אתכם תריסר דרכים להפוך את התמיכה בעצמכם והעידוד העצמי להרגל. תוך שימוש במחקר, מדע, סיפורים אישיים מאוד ותוצאות מהחיים האמיתיים שהרגל ההיי פייב מביא אליהן אנשים בכל רחבי העולם (ותפגשו רבים מהם לאורך הספר), אני הולכת להוכיח לכם ולהפיח בכם השראה ליטול שליטה על חייכם באמצעות מתן היי פייב לעצמכם בכל מיני דרכים מגניבות - בכל יום ויום. הרגל ההיי פייב הוא יותר מסתם משהו שעושים - הוא גישה הוליסטית לחיים, דפוס חשיבה מוכח וארגז כלים רב עוצמה שמתכנת את הדפוסים המנטליים הלא מודעים שלכם.

תלמדו גם כיצד לזהות את המחשבות והאמונות שמורידות אתכם מנטלית, כמו אשמה, קנאה, פחד, חרדה וחוסר ביטחון. וחשוב מזה, תתרגלו כיצד להפוך אותן לדפוסי חשיבה והתנהגות חדשים שמרימים אתכם וממשיכים להניע אתכם קדימה. וכמובן, אני הולכת לפרוט הכול לצעדים ולהראות לכם איך לעשות את זה, להסביר את המחקר שמוכיח מדוע הכלים האלה עובדים, ואני אפילו אהיה שם כדי לתמוך בכם יום אחר יום (עוד על כך בהמשך).

הנקודה כאן גדולה יותר מלהתעורר שמחים, או להרים את עצמכם כשאתם מרגישים שפופים, או לשלהב את עצמכם לקראת הרגעים הגדולים והמרגשים ביותר בחייכם (את כל אלה תלמדו לעשות בספר זה).

הנקודה היא להבין ולשפר את מערכת היחסים החשובה ביותר שיש לכם - מערכת היחסים עם עצמכם. בעמודים הבאים, תלמדו על הצרכים הבסיסיים ביותר שלכם וכיצד לספק אותם. גם תגלו אסטרטגיות מוכחות של דפוסי חשיבה שיעזרו לכם לצלוח כל רגע - פסגות ותהומות, עליות ומורדות - ולעולם לא לוותר על האדם שאתם רואים בראי.

האופן שבו אתם רואים את עצמכם הוא האופן שבו אתם

רואים את העולם.

כפי שאתם אולי משערים בנפשכם, חשבתי הרבה על היי פייב במהלך כתיבת הספר, קרוב לוודאי יותר מכפי שמישהו אמור לחשוב. מה שאני קולטת עכשיו, אחרי שילוב הרגל ההיי פייב בחיי, הוא שהקדשתי את המחצית הראשונה של חיי לפירוק לגורמים של דמותי בראי או להתעלמות מן האישה שראיתי משתקפת אלי בחזרה. זה אירוני כשחושבים על מה שאני עושה לפרנסתי.

כאחת מנואמות המוטיבציה העסוקות בעולם ואחת ממחברי רבי המכר המובילים בעולם, תפקידי הוא לספק לכם את הכלים והעידוד שאתם זקוקים להם כדי לשנות את חייכם. הביטחון שיש לי בכם מקנה לכם ביטחון בעצמכם. כשאני באמת נעצרת לחשוב על כך, עבודתי היא היי פייב בהתגלמותו. כל מה שאני חולקת - בין שעל הבמה ובין שבספרים, בסרטוני יוטיוב, בקורסים מקוונים ובפוסטים ברשתות החברתיות - כל דבר ודבר שאני עושה נועד להגיד לכם, אני מאמינה בכם. החלומות שלכם חשובים. יש לכם את זה, תמשיכו.

אני נותנת לכם היי פייב כבר שנים.

ואף על פי שאני נותנת לכם היי פייב, לא תמיד הייתי מעולה כל כך בלתת אותו לעצמי. אני המבקרת הנוראית ביותר של עצמי. אני מוכנה להתערב שגם אתם. רק לאחרונה, כשהתחלתי לתת לעצמי היי פייב, תחילה בראי ואחר כך בכל כך הרבה דרכים סמליות נוספות, הדברים הסתדרו במקומם. כשמתחילים ללמוד כיצד לראות את עצמכם ולתמוך בעצמכם, נהיה קל יותר לתפוס את הרגעים האלה שבהם אתם מתחילים להרגיש שפופים מבחינה מנטלית ולהפוך אותם לדפוס חשיבה אופטימי ונותן כוח. חשיבה ותחושה חיוביות ייתנו לכם את המוטיבציה לנקוט פעולות חיוביות ולשנות את חייכם. כשאתם מצוידים באנרגיית היי פייב וגישת היי פייב כזאת, אתם יכולים להביא להתרחשותו של כל דבר שהוא.

כשהפסקתי לקטול את עצמי ובמקום זאת התחלתי לתת היי פייב לדמותי בראי, זה היה יותר ממחווה מעודדת ליום שפוף. זה הפך את הביקורת העצמית והשנאה העצמית שלי על ראשיהן. זה שינה את העדשה שמבעד לה ראיתי את חיי. זה היה תחילתו של שינוי מסיבי בחיי. קו ששורטט בחול. תחילתו של קשר חדש לגמרי עם האדם החשוב ביותר בחיי - אני. דרך חדשה לחשוב על עצמי ועל מה שאפשרי עבורי. זה עורר בי השראה לברוא דרך חדשה לגמרי לחוות את חיי.

ובגלל זה כתבתי את הספר.

הגיע הזמן להריע לעצמכם.

שאלו את עצמכם כיצד אתם רוצים להרגיש בכל תחום של חייכם. האם אינכם רוצים חיי היי פייב? נישואי היי פייב, עבודת היי פייב? אינכם רוצים להיות הורי היי פייב וחברי היי פייב? האם אינכם כמהים להיראות ולזכות בהכרה ולהרגיש את המומנטום של עוצמתכם וכוח השכנוע שלכם דוחף אתכם קדימה?

מובן שכן. בזה עוסק הספר - ביטחון בעצמי שלכם וחגיגת האני שלכם. בעזרתם, אתם יכולים להיות ולעשות הכול. הם מציתים תגובת שרשרת. הם עוזרים לכם ליצור דחף קדימה, לזנק לתוך החגיגה, לעצב חיבור מהימן עם עצמכם ולהתענג על האנרגיה הגבוהה הטמונה בשמחה.

הכוחות החזקים ביותר בעולם הם עידוד, חגיגה ואהבה. ואתם מונעים אותם מעצמכם. אתם לא היחידים. כולנו עושים זאת.

אולי אתם מתקשים לאהוב את עצמכם או שכל כמה שאתם מנסים, אינכם יכולים להשתנות. או שאולי אתם לגמרי בעניין, אבל אינכם יכולים ליהנות מהחיים באמת מפני שאתם מתמקדים במה שאיננו בסדר במקום במה שהולך טוב. אולי העבר שלכם מלא בדברים איומים ונוראיים שנעשו לכם, או בדברים איומים ונוראיים שעשיתם לאנשים אחרים.

לא חשוב מה קרה לכם,

אני רוצה שתראו את האמת.

יש לכם חיים יפים המונחים ממש לפניכם, ואינכם יכולים לראות אותם. יש לכם עתיד מדהים שפשוט מחכה שתיטלו לידיכם את השליטה ותיצרו אותו. יש לכם את בעל או בעלת הברית המדהימים ביותר, הצוות לעניין והנשק הסודי שפשוט לוטשים בכם עיניים מהראי - ואתם מתעלמים מהם. אם אתם רוצים לשחק משחק גדול בחיים או פשוט להיות מאושרים יותר, אתם צריכים להתעורר ולהתחיל להתייחס לעצמכם טוב יותר מכפי שהתייחסתם עד כה. זה מתחיל באותו הרגע מדי בוקר, פנים אל פנים מול עצמכם בראי.

זה מתחיל בכם.

אם אתם רוצים יותר חגיגה, תיקוף, אהבה, קבלה ואופטימיות, עליכם לתרגל נתינה של הדברים האלה לעצמכם. על אמת. זה מתחיל בכם. אם אינכם מריעים לעצמכם ולחלומותיכם, מי יעשה זאת בשבילכם? אם אינכם מסתכלים על עצמכם בראי ורואים מישהו שראוי לאהבה, מדוע שמישהו אחר יראה אותו? ואם כבר מדברים על כל שאר האנשים. כשאתם לומדים לאהוב את עצמכם ולתמוך בעצמכם, זה עוזר לכל מערכת יחסים בחייכם. כשאתם יכולים לחגוג את עצמכם, זה עוזר לכם להריע חזק יותר לאחרים. החברים שלכם, העמיתים שלכם, בני המשפחה שלכם, השכנים שלכם ובני הזוג שלכם. הסיבה לכך היא שמערכת היחסים שלכם עם עצמכם היא היסוד לכל מערכת יחסים אחרת בחייכם.

מילת אזהרה.

בהתחלה, ההיי פייב ייראה לכם פשוט על פניו, אפילו טיפשי או מוזר. אז פשוט תישארו איתי רגע, מפני שיש כאן הרבה מחקר.

ההיי פייב פועל בצורה עמוקה על התת-מודע והנתיבים העצביים. הוא משנה אתכם בצורה שתחזיק מעמד הרבה אחרי טביעות הידיים שתשאירו על הראי בחדר האמבטיה. בהתחלה, ההיי פייב הוא פשוט משהו שאתם עושים, אבל עם הזמן, התיקוף, הביטחון, החגיגה, האופטימיות והפעולה שהוא מסמל נעשים לחלק מן ההוויה שלכם.

זאת היתה ההתגלות שלי: אתם יכולים לעבוד קשה ובו-בזמן להיות רכים עם נשמתכם. אתם יכולים ליטול סיכונים, לפשל וללמוד את הלקח בלי לקבור את עצמכם מבושה. אתם יכולים להיות בעלי שאיפות ענקיות ועדיין להתייחס לעצמכם ולאחרים בטוב לב עדין. אתם יכולים לעמוד בפני מצבים קשים ואיומים בחיים ולהתחבר שוב ושוב לאופטימיות, לחוסן הנפשי ולאמונה שיעזרו לכם לצלוח אותם. כשתפסיקו להתייחס לעצמכם כאילו אינכם בסדר בגלל איך שאתם מרגישים, מיד תרגישו טוב יותר.

רק כשתלמדו להריע לעצמכם, לעודד את עצמכם ולתמוך בעצמכם בעליות ובמורדות, רק אז תפסיקו מאליכם להילחם והחיים יתחילו לזרום בכיוון שהם אמורים לזרום בו עבורכם. אין לכם מושג עד כמה יהיו העניינים קלים יותר אם תפסיקו להיות קשים כל כך עם עצמכם. עד כמה יהיו החיים יפים יותר. עד כמה יהיו השיאים מתגמלים יותר אם לא תתעקשו להפיל את עצמכם אל הקרשים בלי הפסקה.

מגיע לכם שיחגגו אתכם.

לא בעוד שנה. לא כשתזכו סוף-סוף לקידום או תרדו במשקל או תשיגו את היעד הזה או ההוא. מגיע לכם שיריעו לכם, כמו שאתם, במקום שאתם נמצאים בו, ברגע זה, החל מהיום. לא זו בלבד שזה מגיע לכם - אתם גם זקוקים לזה. זה מספק את הצרכים הרגשיים היסודיים ביותר שלכם - להיראות, להישמע ולזכות בהכרה. יותר מזה, מחקרים מראים שאתם משגשגים כשאתם מקבלים תמיכה מהסוג הזה. הרגשות הנובעים מכך שמעודדים אתכם, מאמינים בכם וחוגגים אתכם הם הכוחות מעוררי ההשראה ביותר בעולם.

בגלל זה אני סבורה שחיי היום-יום שלכם צריכים להיות חדורי הרגלים העוסקים בחגיגה ובאופטימיות. באמצעות מתן עידוד מכוון לעצמכם על עצם העובדה שהתעוררתם והתחלתם את יומכם, ופיתוח ההרגלים להמשיך לתמוך בעצמכם ויהי מה, תוכלו להבקיע כל מחסום שעומד בדרככם, לשנות את חייכם ולהגיע לידי הגשמה אישית.

כעבור שבועות אחדים של מתן היי פייב לעצמי בראי, ידעתי שההרגל הפשוט הזה משנה אותי בדרכים עמוקות. לא התמקדתי עוד בדברים שחשבתי שאני שונאת בעצמי. התחלתי לקלוט שהדבר הכי פחות מעניין בי הוא המראה שלי. החלק הטוב ביותר והאהוב ביותר בי הוא מה שנמצא בפנים.

מה שקרה לי יקרה גם לכם.

כאשר תהפכו את מתן ההיי פייב לעצמכם להרגל יומיומי, תגלו את הסוד לאהבה עצמית ולקבלה עצמית. זהו דבר מוזר נוסף במתן היי פייב לעצמכם - אתם מפסיקים לראות את האני הפיזי שלכם ורואים את האני שבפנים. את האדם ואת כל מה שחייכם מייצגים.

הנקודה איננה רק לראות את העצמי הפיזי שלכם בראי - אתם מברכים לשלום את נוכחותכם, כמו שכן שמנופף לכם ממרפסת הכניסה שלו. אתם מרימים את היד בכל בוקר ואומרים לעצמכם בשקט, היי! אני רואה אותך! יש לך את זה. אנחנו נצליח. לכל זה תהיה השפעה גדולה על מצב הרוח, התחושות, המוטיבציה, החוסן הנפשי והגישה שלכם לחיים.

לפני הרגל ההיי פייב, הייתי מתחילה את יומי בתחושה שאני דוחפת סלע במעלה גבעה. עכשיו אני יוצאת בכל בוקר מחדר האמבטיה בתחושה של רוח גבית.

מדי יום ביומו, בזמן שאני מרימה את ידי אל דמותי בראי, החיבור הזה עם עצמי הולך ומתחזק.

למעשה, באחד הימים הרגשתי טוב כל כך שצילמתי תמונה של עצמי עושה את זה והעליתי אותה לרשתות החברתיות. אתם יודעים, כי זה מה שמשפיענים עושים. אנחנו חולקים את האהבה. לא כתבתי שום כותרת או הסבר. אפילו לא האשטג. פשוט העליתי לסטורי שלי באינסטגרם תמונה שלי נותנת לעצמי היי פייב בראי בחדר האמבטיה והמשכתי ביומי.

התברר שאני לא האדם היחיד על פני כדור הארץ שהיה זקוק להייב פייב ביום ההוא.