תרנגול ללא רחמים

הכתם הסגול 1.

אני מהמר על כך שאווה חושבת שהברזתי לה בכוונה, על אף שבעצם רק צירוף מקרים הוא שזמם נגדה. אתם יודעים איך זה כשהשטן דוחף את האף שלו: צילומי־חוץ השכם בבוקר מתבטלים בגלל הגשם, שתייה מוגזמת ביום שלפני הופכת לכאב ראש בלתי נסבל שמאלץ אותך להישאר במיטה עד הצהריים בעוד קרוביך בטוחים שיצאת מהבית עוד לפני עלות השחר. לבסוף, בשתיים וחצי בקירוב, אני אוזר עוז לקום ולגרור את עצמי למטבח כדי להפעיל את תרופות סבתא המוכרות - קפה שחור, אספירין, מים ומיצים - ולעורר מחדש את המערכת שלי. אבל, בעוד אני מתנודד במסדרון (בן עשרים ושתיים וכבר עם שקיות מתחת לעיניים...) מגיעות לאוזני אנקות־תאווה מהסלון ונשיפות שאי אפשר לטעות באשר לטיבן. באופן מודע אני משנה כיוון, יוצא למרפסת שמקיפה את כל הקומה הראשונה של וילה אמיליה ומבוסס במי גשם עד לדלת המרפסת של הסלון. הווילונות, למרבה המזל, נותרו פתוחים למחצה, ופיקוס ענקי מעניק לי מסתור בטוח. בעד לענפים אני רואה את אשת אבי לעתיד עירומה, שרועה על הספה, חופרת בציפורניה בגב גברי לא מוכר! מעוצמת ההפתעה אני מתעשת מיד מהחמרמורת. אבל צלם מלידה לא מאמין באמיתותו של דבר אלא אם כן הוא מתועד.

אני רץ על קצות האצבעות בחזרה לחדרי, מרכיב עדשה טלסקופית על אחת משלוש המצלמות הכי משוכללות, וחוזר אל אותו המקום שממנו ניתן להנציח את מעשה הפשע. עכשיו אווה רוכבת על הגבר. הוא תופס אותה בצלעותיה בכפות ידיו השזופות, מעלה ומוריד אותה במהירות הולכת וגוברת. אני מצלם חמש או שש תנוחות מלאות, ואז מתמקד: פעם בראשה האלוהי שהיא מניעה בפראות לפנים ולאחור, כשכמה תלתלים סוררים ספוגי זיעה חודרים לפיה הפעור והיא לועסת אותם מבלי משים; ופעם בקשת המתוחה של צווארה ובשדיה העגלגלים עם פטמותיה הלוהטות; ופעם אחרת בידיה שבהן היא מציירת באוויר התפרצויות של הר געש... היא גוחנת מעליו, הוא מתרומם עד כמה שיכול, ואני מצלם את הנשיקה הלוהטת ביותר בקריירה שלי.

מיד לאחר מכן כל השלושה גומרים ביחד: אווה, המאהב שלה וסרט הצילום שלי. אבא שלי אינו מסוג הגברים העלולים להיות מקורננים עוד לפני הנישואים. ההפך הוא הנכון: אף על פי שמעט לפני הנישואים השניים שלו הוא חגג חמישים וחמש שנה, עדיין היה גבר רציני, עם שיער שחור ומתולתל ובעל גוף חסון.

פראסקוואס ליקצוס נולד למשפחה דלת אמצעים, אך הוא היה בעל כישורים רבים שאותם פיתח לשיאם לתועלתו ולתועלת החברה. בצעירותו היה אלוף הבלקנים באתלטיקה ובאותו זמן הצטיין כסטודנט לרפואה. הוא היה פעיל במאבק למען הדמוקרטיה ונגד החונטה ובילה שנתיים בכלא. בדיעבד, לא עשה הון פוליטי מעברו המחתרתי והקדיש את זמנו למדע.

המרפאה האורטופדית המשוכללת שהקים ב־1980 התמחתה באיחוי עצמות שהתרסקו וטופלו בה אלפי קורבנות של תאונות. אני מעז לומר שהצוות הרפואי הזה הציל רבים מנכות ודאית. ההוכחה הניצחת לשמה הטוב היתה המספר הרב של חולים שהגיעו אליה לטיפול מיוחד מארצות אחרות - תופעה ללא תקדים ביוון. האם התעשר מכך? עד כמה שמסוגל אדם להתעשר כאשר הוא מקבל כמעט מחצית המטופלים ללא כל תשלום או עבור תמורה סמלית, ותורם בסתר לא מעט. אל תתפתו להאמין לעיתונות הצהובה: וילה אמיליה, שהכתבים המתועבים מתארים אותה כ"ארמון", היתה למעשה לא יותר מאשר בית כפרי בנוי היטב למרגלות הר פנדלי. על בנייתה בזבזו את מרבית הנדוניה של אמי, זִכרה לברכה, ולכן היא נקראה על שמה.

באשר ל"בילויים" הנפלאים בבתי הבוזקיה - ידוע לכול שפראסקוואס היה חובב מושבע של מוזיקה עממית וחבר קרוב של רבים מנגני הרבטיקו. בעיני מרבית בעלי העסקים הפתוחים בלילה נחשבה נוכחותו בהם לכבוד גדול, ומובן מאליו שלא העלו בדעתם לדרוש ממנו תשלום כלשהו - אפילו לא עבור הפרחים שנהג לזרוק לזמרות.

זה מה שיש לי לומר, בקצרה, בתגובה להשמצות הרכלנים; אני, שממש לא נחשב "הבן והיורש של אביו." אווה אולקטוגלו לא עשתה רושם של איזו זנזונת המתחתנת עם גבר בגיל העמידה במטרה לבגוד בו ולבזבז את כל כספו. אחרי תריסר שנות אלמנות, (שבהן דירת הרווקים של פראסקוואס בפלאקה כבר ראתה הכול), אווה היתה הראשונה שחצתה את סף וילה אמיליה בראש השנה 1994 כבת זוגו של אבי וסעדה איתנו סביב שולחן חגיגי.

בפעם הראשונה שראיתי אותה פשוט איבדתי את העשתונות. מעולם לפני כן לא ראיתי אישה יפה ממנה בחיי! עבדתי בימים ההם כעוזר צלם ידוע, ומדי יום ביומו היה לי מגע עם דוגמניות רבות. הייתי מורגל לגמרי, אני אומר, ליופי שעם מבנה גוף מדהים ופנים מושלמות מסוגל למכור כל מוצר שברצונך לפרסם. אווה לא נחשבה מתאימה למשימה זו מהסיבה הפשוטה שהיתה מאפילה ביופיה אף על הבגד או על התכשיט היקרים ביותר. כה רב היה הקסם שהקרינה באצילותה הנערה ירוקת העיניים בת העשרים וחמש עד שהיה מהפנט וגורם לאיבוד חוט המחשבה, ממש כך. זמן רב חלף בטרם אזרתי עוז לעמוד מולה ולנעוץ בה עיניים כאידיוט. כך היה עם כל מי שראה אותה בפעם הראשונה. תליס, אחד מחברי קלי הדעת, שהיתה לו היכולת לראות דברים הנסתרים מעיני אחרים, הסיק על פי אצבעותיה הארוכות את המסקנה הנחרצת שאווה אינה משתייכת כלל לזן הביולוגי שלנו, שלא היתה הומו ספיאנס אלא מין זן של על־אדם שזה עתה נחת בכוכב שלנו. "כי הרי אין כל הסבר אחר לפלא הזה," היה אומר בפתוס מגוחך. האם היה בטוח בכך באותה המידה אילו ידע על מוצאה השפל?

על פי סיפוריו של אבי (שכן היא עצמה נמנעה מלדבר על עברה), אווה נולדה באיזשהו כפר נידח במקדוניה להורים זקנים שבקושי ידעו קרוא וכתוב וגידלו חיות משק. המתנה הגדולה ביותר שהורישו לה היה מותם המוקדם, כך שהילדה הקטנה לא היתה חייבת לקחת את הפרות למרעה אלא למצוא מחסה בבית יתומים של הכנסייה ולהצליח לסיים את הבגרויות בהצטיינות. היא נרשמה לבית ספר לפיזיותרפיה ועברה להתגורר בסלוניקי. היא התארסה כשהיתה בת עשרים לחבר הראשון שהיה לה - מורה להתעמלות חסון. כאשר נכרת ראשו בתאונת דרכים, אווה כמעט ונכנסה למנזר. בסופו של דבר, הגיעה לאתונה וביקשה להתקבל לעבודה במרפאה של פראסקוואס ליקצוס. "ירקתי דם עד שהצלחתי להפשיט אותה מבגדי האבל השחורים! תחשוב על זה, היא לא היתה עם גבר שנתיים וחצי!" גילה לי אבי בסוד. "אפשר להוכיח את זה?" העזתי לשאול.

"מי ששירת בארגון מחתרתי, מיכאלאקי, למד לא לבטוח בעיניים עצומות אפילו בתחת שלו. אל דאגה, אפשר לסמוך עלי!"

אין לי מושג אם היא קלטה את זה, אבל במשך כל שנת 1994 היתה אווה בתקופת ניסיון. כרגיל, הוא הסתיר את התעלול שלו מאחורי ארשת פנים מתוקה ותמימה למדי. פראסקוואס בחן אותה מדי יום במבחנים שונים, מכשיל אותה בכל מיני תחבולות שטניות ומציב בדרכה מלכודות נסתרות. הייתי עוקב אחרי המשחק הזה, ולא הייתי בטוח כלל איך הייתי מרגיש אילו היתה נופלת באחת המלכודות האלה והיו מעיפים אותה מווילה אמיליה, אך עובדה היא שאווה עמדה בכל המשימות בהצלחה מרשימה וזכתה במקום חם בלבנו ובחיינו. עוד מאז חודש מאי הייתי מוכן להמר בביצים שלי על המסירות המוחלטת והאמיתית שלה לפראסקוואס, אבל הוא העדיף לחכות עד נובמבר כדי לקחת אותה לנשק את ידה של אמו שהתעקשה, בשנות התשעים שלה, להתגורר בבית קטן של פליטים בפיריאה ולבחור במפלגה הקומוניסטית היוונית.

"תראה מה סבתא שלך העניקה לי!" אמרה לי אווה בהתרגשות כשחזרה מהביקור והראתה לי צלב קטן שמוצאו מאיזמיר. אז הבנתי שבקרוב מאוד תהיה לי אם חורגת רשמית.

"בואי לראות איזה תצלומים יפים צילמתי שלשום!" אני אומר לה ומבלי שתחשוש כלל מפתה אותה להיכנס לחדרי. אני מושיב אותה בכורסת הנדנדה, סוגר בזהירות את הדלת ובלי לשנות את ההבעה המטופשת שעל פני מביא לה, אחד אחד, את התצלומים של הבושות שעשתה בסלון שלנו.

תחילה נראתה מופתעת, ומיד לאחר מכן התמוטטה לגמרי. היא קפאה במקומה, לא זזה כלל, רק החזה שלה פלט אנחות ללא קול ומעיניה החל לזרום נהר של דמעות. אני מתעקש לדחוף לה מתחת לאף ללא רחם את התצלומים. בפעם הראשונה אני מרגיש שהיא נתונה בשליטתי. לא בלתי מושגת, לא מוגנת אלא עומדת על סף תהום, וזה מעורר את הדחף החייתי ביותר שבי.

לא נעים להודות, אבל התחרמנתי. התחרמנתי אש. "רחמים!" היא קוראת לבסוף ומשליכה את התצלומים ארצה. חמש דקות תמימות חולפות בטרם היא מצליחה לגמגם משפט שלם בין יפחות הבכי שלה:

"אני אארוז את החפצים שלי ואלך מפה... אני מתחננת לפניך... אף מילה לאביך!"

"מה את אומרת! ולמה לא בדיוק?"

"כי אתה תהרוג אותו! הוא יתמוטט מרוב צער!"

"את, לעומת זאת, התכוונת לשתות את דמו לאט לאט!"

"פראסקוואס הוא הגבר של חיי. אני אוהבת אותו כפי שלא אהבתי גבר מעולם!"

"הוכחת את זה. בגדת בו שבוע לפני החתונה שלכם! ועם מי, בעצם, אם אפשר לשאול?"

"מרכוס, בחור מסלוניקי... הוא תמך בי אחרי שהארוס שלי נהרג. אבל הקשר שלנו לא הוביל לשום מקום... לכן עזבתי אותו ועברתי לאתונה..." (איך אבי החמיץ את החלק האפל הזה בעברה. גם ציפור חכמה תופסים באף.) "...הוא התקשר אלי לפני חמישה ימים והודעתי לו שאני עומדת להתחתן... הוא ביקש לראות אותי... לא היתה שום כוונה נסתרת, לכן קיבלתי אותו בבית... הוא לחץ עלי, הוא התחנן לעוד פעם אחת, אחרונה, כמתנת פרידה, כמזכרת... הוא עוזב מחר, מהגר לאוסטרליה כדי לעבוד בסופרמרקט של אחיו... אני לא יודעת, נסחפתי. איך שלא יהיה, כבר באותו הרגע התחרטתי. בוא נגיד שכך סגרתי חשבונות ישנים שלי. אני נשבעת לך שלא אעשה את זה שוב לעולם! אבל מה זה משנה עכשיו?" אמרה לעצמה ונעצה מבט בחלל.

למרות הכול אני די מאמין לה, אך מזהיר את עצמי לא ליפול לפח שהיא טומנת לי. אחרי שנתפסה על חם היא מגייסת את כל הקסם האישי שלה כדי להפוך את הדברים על פיהם, ואולי כך תצליח להציל את שמה הטוב. ובכל זאת, אני מאמין לה! מהבכי שלה האיפור נמרח לה על הפנים כמו פרצוף של ליצן. היא מנגבת אותן בשרוול חולצת הפשתן שלה ומושכת באפה. הייאוש עושה אותה עוד יותר מושכת.

"בסדר," אני אומר לה, "בשביל זיון אחד לא שווה להרוס חיים של שני אנשים. אני לא אומר מילה לפראסקוואס, ואת תמשיכי לעמוד לצדו כאישה מכובדת. הולך?"

אווה הסתכלה בי בהלם, מתקשה להאמין שיש לי לב טוב כל כך. ובצדק. "אבל מישהו חייב לקבל תמורה!" מיד אני הופך את עורי ותוקע בה מבט של סוטה. ללא מילה נוספת אני מרים אותה מהכורסה ומשליך אותה על המיטה, פותח את החולצה - הכפתורים עפים לכל עבר - מושך בזעם את מכנסי הג'ינס שלה, וללא בגדים תחתונים הדרך פתוחה לפני ואני דוהר בפראות. אווה נושכת ושורטת אותי, אבל לא מתנגדת. נהפוך הוא: היא מושכת אותי יותר ויותר לתוכה, כאילו רוצה שאצלול עד לעומק הקיום שלה, עד לקרקעית שאור שמש מעולם לא פקד. אני עוצם את עיני ומאבד כל תחושה של זמן ומקום. כאשר אני פוקח אותן כבר לילה. אווה נעלמה מהחדר. במקום שהיתה בו, על המזרן שלי, נותר כתם סגול, טרי.

אני אוסף את התצלומים מהרצפה, נועל אותם ונרדם כמו ציפור.

טקס הנישואים של אבי נערך ב־18 בינואר 1995 בכנסיית מארינה הקדושה ברובע ווליאגמני.

התנדבתי להיות הנהג שלהם והסעתי אותם לכנסייה. פראסקוואס ניסה לחפות על ההתרגשות שלו ולא חדל לפטפט על דא ועל הא במשך כל הנסיעה בעוד אווה מתכרבלת בין זרועותיו קורנת מאושר.

"מהו הדבר הטבעי?" הוא אומר בקול ברגע מסוים, "הדבר הטבעי הוא כל דבר הקורה בטבע! ומה שקורה בטבע צריך לכבד ולהריע לו, גם אם הוא בניגוד לחוקי הדת - כלומר, דעות קדומות. כי בטוח יש לזה סיבה עמוקה."

סבתי כל כך התלהבה מהכלה החדשה שלה (את אמי היא מעולם לא אהבה באמת) עד שהתעקשה לשמש בעצמה עדה בטקס הנישואים. אבל רגליה בגדו בה והיא התמוטטה לתוך כיסא הגלגלים שלה, ובני הזוג היו חייבים לקוד לפניה קידה עמוקה כדי שתוכל להניח את הזרים על ראשיהם.

בקבלת הפנים למוזמנים לטקס נדדתי בין השולחנות וצילמתי אותם. "לא ייתכן שרק לנו זכות יתר," הרהרתי. "כל אחד מהאנשים המחייכים האלה מסתיר בתוכו לפחות סוד גדול אחד שחשיפתו תגרום לפאניקה ולתוהו ובוהו. היציבות החברתית מבוססת על חוק השתיקה. ולמי שמפר אותו מגיע העונש הנורא ביותר..."

האם אני מנסה להתמודד עם ייסורי המצפון שלי באמצעות המחשבות האלה? נהפוך הוא. אני שוב משתוקק לזיין את האם החורגת שלי, שעכשיו הובילה את הריקוד בשמלת הכלולות הבתולית שלה בעוד כל האולם המסונוור נועץ בה עיניים. כאשר צצה ההזדמנות הראשונה, חמישה ימים מאוחר יותר, הסתערתי ולכדתי אותה. המגעים הגופניים ביני לבין אווה נמשכו בתדירות. היינו נפגשים בשעות בלתי צפויות במקומות הבלתי צפויים של וילה אמיליה - במחסן בין גרוטאות מטונפות אבל גם באוויר הפתוח, על גג הרעפים, והיינו מזדיינים ללא כל רסן. רק איסור אחד לא עברנו: אפילו שאווה היתה יכולה, בשיא תשוקתה, לקרוע מבשרי נתחים שלמים, לי אסור היה להשאיר על גופה אפילו סימן קל ביותר העלול להחשיד אותה.

"חתיכת אפס!" כך תתפרצו עלי, ובצדק. "האיש הקדוש הזה שעמד לצדך לא רק כאב, אלא גם כאם, גידל אותך ולא חסך ממך דבר, חינך אותך ושילם בזהב את דמי הלימוד שלך באנגליה ובאמריקה (על אף שמעולם לא העריך במיוחד את לימודי הצילום: הוא חלם שתהיה רופא או לפחות עורך דין), קיבל בהבנה את כל זיוני השכל בתקופת ההתבגרות הממושכת מדי שלך ועוד התכוון לפתוח לך סטודיו משלך - בתמורה, אתה לא רחשת שמץ כבוד לאדון פראסקוואס ליקצוס! כזה חרא אתה, הא?"

אני מבין לגמרי את כעסכם, אבל הרשו לי לומר לכם שאתם פונים אל האדם הלא־נכון: אינני בנו של פראסקוואס באותם הרגעים, וזו שמפרפרת בין זרועותי - היא לא אשתו. שנינו מאבדים את האני שלנו. התשוקה שואבת אותנו ומעבירה אותנו ליקום מקביל שבו אין כל תוקף לשמות, לחוקים ולקשרים, אלא רק לתאווה העיוורת לבלוע זה את זה, להתענג ולנסוק עד לאינות מוחלטת.

בשגרת היום יום התייחסתי אל אווה בפשטות כאל האם החורגת והיפהפייה שלי, והיחסים בינינו היו כמעט פורמליים כי לא היה לנו עניין או טעם משותף. היא נהגה ללכת בתדירות לבתי מלון ולמסעדות יוקרתיים. אני, לעומתה, הייתי מבלה בקמפינג ובמועדוני לילה פרועים. רק שלוש שנים הפרידו בינינו, אבל כל אחד משנינו השתייך לדור אחר. החוג החברתי שלה היה החוג של אבי - פרופסורים מהאוניברסיטה ופוליטיקאים. "אוי אווה," הייתי מהרהר מדי פעם, "את בטח מתה משעמום!" ובכל זאת, נדמה היה שהיא נהנית.

כאשר בישר לי פראסקוואס את הבשורה הנפלאה, כיסיתי אותו בנשיקות ובברכות כי, בכנות, אף לא לרגע עברה במוחי המחשבה שאולי מישהו שאינו אבי אחראי להריונה של אווה.

ב־7 בפברואר 1996 העניקו לנו בבית החולים ליולדות בן גברבר שהתעלם מהכול חוץ מהחזה של אמו. "ממש כפיל שלי!" קרא בגאווה אבי והניף את העולל כמו גביע ניצחון בין זרועותיו. אז פנתה אווה והביטה בי כחולקת סוד. הרגשתי צמרמורת חודרת לתוך גופי. "שלושתכם דומים כל כך," אמרה, "כמו בן אדם אחד מפוצל לשלושה בני גילים שונים..."

2.

כשלוש שנים מאוחר יותר נדמה היה שהחיים נעימים לכל אחד ואחד מבני משפחת ליקצוס, לבד מסבתנו שנפלה קורבן לשוד של פושעים רומנים, ומרוב התרגשות התפגרה ביום המחרת בעודה מספרת את פרטי האירוע אל מול מצלמות הטלוויזיה. קִצה הטרגי של אמו לא הפך את פראסקוואס לגזען. הוא לא נסוג והמשיך לקדם את תוכניותיו וייסד בסוף 1997 בית חולים בבוקרשט על מנת להעניק אשפוז איכותי לבני העם הרומני.

אווה התגלתה כאם למופת, ובמקביל עברה מבחנים והתקבלה ללימודי הרפואה שיאפשרו לה כעבור כמה שנים לרשת את אבי בניהול הקליניקה באתונה. ואילו אני חנכתי, סוף סוף, את הסטודיו שלי ועברתי להתגורר בדירת גג מודרנית ברובע מץ, ואותתי בכך שאכן נעשיתי בוגר.

הקריירה שלי נוסקת - צילומים רבים יום יום ותוכנית לתערוכת יחיד של העבודות שלי בגלריה בניו יורק.

בחיי הפרטיים אירע לי נס: מרגריטה (זו ששכרתי כעוזרת אישית שעתיים לפני שהתאהבתי בה בטירוף).

אני מאמין שפגשתי את החצי השני שלי. כל רגע איתה הוא רגע קסום. הצורה שבה היא צוחקת, מהרהרת, ואפילו הצורה שבה היא זורה פתיתי גבינה בכל התבשילים - מרתקות אותי. "דווקא היא, המכוערת הזאת, הגמלונית עם הפה העצום והנמשים?" כך מקניטים אותי חברי החכמים מדי. ואני, שטעמתי ואף שבעתי מהיופי המושלם, עונה להם שמה שחשוב הוא לא אישה יפה אלא אישה המסוגלת לייפות את סביבתה. בלהט הסחרור של אהבתי למרגריטה כמעט ושכחתי את הדרך לווילה אמיליה. אבי העיר לי על כך בעדינות בטלפון: "כבר חודש שלא ביקרת אצלנו! פריקסוס מתגעגע אליך וגם אווה. בערב ראש השנה אנחנו מארגנים מסיבה שאליה הזמנו את כל המי ומי של האלפיון העליון. בוא, זה ישעשע אותך! בוא ב־30 בדצמבר, נשתרע מול האח ונפטפט בהנאה כמו כל משפחה." נעתרתי מיד.

פריקסוס נעשה ילד קטן ומתולתל, ולאחרונה התרגל לקבל את פני בחבטות ראש. אני הייתי תופס אותו ברגליו ומרים אותו כשראשו למטה והוא היה מתפקע מצחוק. אני מסרב לדון בשאלה האם הוא בני ולא אחי - אין לכך שום משמעות בעיני.

עם אווה לא עשיתי את זה מאז האביב, והיה נדמה לי שהיא הבינה שעם הגעתה של מרגריטה חיי עברו לרובד אחר וכיבדה עובדה זו. כך חשבתי, עד שנוכחתי כמה שעות מאוחר יותר עד כמה טעיתי.

יום האתמול עבר בדיוק כפי שפראסקוואס תכנן. היום, ה־31 בדצמבר 1998, מעירות אותי בשעת המנוחה של אחר הצהריים נקישות קלות אך מתמידות בדלת חדר השינה שלי. אני מכסה ברוך את מרגריטה שמתכרבלת בתוך שנתה, קם ומוצא בדלת את אווה, פניה חיוורות כפני מת.

"פראסקוואס הלך," היא מודיעה לי ביובש. אני מסתכל בה כמו אידיוט. "סיפרתי לו הכול," היא ממשיכה, "שתפסת אותי על חם עם מרכוס מסלוניקי וצילמת אותי כדי שתוכל לסחוט אותי שאשכב איתך, ושבתחילה נגעלתי אבל התחלתי להתאהב בך ובהדרגה הפכת לאובססיה ואני חייתי רק כדי שתזיין אותי, וספרתי את השעות עד לזיון הבא במחסן או במרתף היין, וגם סיפרתי לו על פריקסוס!"

הרגשתי כאילו האדמה נפערה מתחת לרגלי: "למה עשית את זה?"

"כי אני חיה רק כדי שתזיין אותי. ועכשיו בוא, נלך!"

"ואבי, איך הוא הגיב?"

"הוא הקשיב לי עד שסיימתי לדבר ואז, מבלי להשמיע מילה אחת, נכנס למכונית שלו ונסע ברעש. הוא יחזור כדי להרוג את כולנו!"

"איך את יודעת?"

"אני יודעת. בוא נסתלק עם הילד, כל עוד אפשר!"

"למה שלא אסתלק עם מרגריטה?"

"כי פריקסוס הוא הבן שלך. תפקיר אותו ותניח שישחטו אותו?"

באותו הרגע מופיע פריקסוס מנגן במשולש שבידיו וממלמל שירי חג המולד שלמד בגן. אווה מניחה את ידה על תלתליו ומצווה עלי ללא קול לנהוג על פי המתחייב מהנסיבות. איבדתי את עשתונותי. שום דבר בעשרים וחמש שנות חיי לא הכשיר אותי למצבים קיצוניים שכאלה. חיי התנהלו על מי מנוחות ולכל בעיה איכשהו נמצא פתרון. עכשיו עלי לשקול בתוך תוכי כיצד עלי להגיב. זינקתי לטלפון וניסיתי להשיג את אבי. הנייד שלו היה סגור ולמרפאה, כמובן, לא הגיע ביום החג הזה. אני מנסה אצל חברים שונים שלו, אבל - קדחת... "אולי כבר התאבד!" אני חושב בקול.

"הוא מטפס על מדף האבן של אדן החלון. עכשיו הוא מתכוון קודם כול לנפץ את הזכוכית ואחר כך לנפץ לך את הראש!" אומרת אווה. אני פונה לאחור בבת אחת. ברור שאין שם איש. היא פורצת בצחוק היסטרי וסוחפת אחריה גם את הקטן. שניהם מתגלגלים מצחוק על חשבוני - טיפוס חלשלוש שמוציא את העצבים שלו בלקמט באובססיביות פיסות נייר... ואז, בבת אחת הדם עולה לי לראש. אני מתנפל על אווה ומעיף לה סטירה. "תעופי מהר לחדר שלך!" אני מצווה עליה ונימת הקול שלי כנראה משכנעת, כי היא נשמעת וממהרת לקחת את פריקסוס איתה.

"אתה בדרך הנכונה," היא אומרת, "תמשיך כך!"

"אל תעזי להוציא את האף מהחדר לפני שאקרא לך!" אני אומר ולבסוף נשאר לבדי עם האסון. לבדי עם האסון שהוא ככתם סגול טרי בקיר המטבח - וכך מצאה אותי מרגריטה חצי שעה מאוחר יותר. היא התעוררה לקול הצעקות ומהבעת פני הבינה שאירע איזשהו אירוע רציני במשפחה. השתוקקתי להתוודות בפניה על הכול - לא היה שום ספק בלבי שהיתה מבינה ותומכת בי. אבל, מצד שני, ידעתי שאסור לי לחלוק באחריות על המעשה עם אף אחד - אפילו לא עם אשת חיי.

היא לא שאלה דבר. נשקה לי פעם אחת בעדינות ויצאה מן החדר אל הגינה כדי לצלם את החתולים - כך אמרה. כאשר יגיעו הצילומים מהפיתוח - איפה נהיה אז כולנו?!

ובכן: שטחתי את כל העובדות לפני ומיציתי את כל המחשבות והגעתי למסקנה שלפחות חיינו אינם בסכנה. ייתכן שפראסקוואס יעיף את כולנו מווילה אמיליה וימחק אותנו מן הצוואה, או שהוא ייעלם לגמרי מעל פני האדמה. אבל בשום פנים לא יבוא לשחוט אותנו. בסופו של דבר, הרי אנחנו בשר מבשרו. פריקסוס אינו בנו אלא נכדו - אז מה? בנו של בני הוא בני כפול שתיים! אני חושב שבמוקדם או במאוחר הוא יחזור, יתעלם מאיתנו בשתיקה כואבת ותמידית שלבסוף תפגע בו עצמו. אווה, אני מהמר, תתגלה כקשוחה יותר. האם אני מתחרט על מעשי? נדבר על כך מאוחר יותר. המלצרים כבר הגיעו ואני חייב לתאם איתם את ההכנות למסיבה.

בתשע בערב בקירוב החלו להגיע המוזמנים. אני מקבל את פניהם בחליפת ערב עם מרגריטה ואווה משני צדדי. מעמידים פנים חפות מכל דאגה, מתנצלים על היעדרותו של אבי (שעדיין לא נתן כל אות חיים), מספרים שנאלץ לטפל במקרה חירום במרפאה ובכך מחזקים את הערכתם אליו, כי הרי "המחויבות מעל לכול!" - כך מתלחשות הגברות המעודנות בהערצה.

בשעה אחת־עשרה וילה אמיליה כבר היתה מלאה עד אפס מקום. אנשי עסקים, חברי פרלמנט ואנשי רוח מתקבצים לפני המזנון המפואר ומציגים לראווה את עושרם, את עוצמתם, את שאר הרוח שלהם, או פשוט את הגברות שהתלוו אליהם ונושאות בנטל התכשיטים שלהן.

בנסיבות אחרות הייתי משועשע, משקיף במבט אירוני על הקהל הראוותני - כי הרי זוהי זכותו הייחודית של האמן - מבלי לשכוח שגם אני חלק בלתי נפרד ממנו, אני, "בנו המפונק של הרופא המזהיר": הצלם הצעיר והמוכשר". אבל עכשיו אינני יכול להיות רגוע כאשר אווה דוקרת אותי במבטים קטלניים שמדרבנים אותי לנהוג סוף סוף "כמו גבר". ככל שאישה יפה יותר, כך היא זועמת יותר כאשר היא מבינה שלא רוצים אותה עוד. מרגריטה שלי הפכה מטרה לשנאתה אבל בה בעת הרוויחה את אהבתו של פריקסוס, שעכשיו מטפס על כתפיה ומשחק עם הכוכב על עץ חג המולד.

כבר רבע לחצות, חייבים לקבץ את כולם בהדרגה בחדר המרכזי, שם נקבל את השנה החדשה ונפתח תשעים ותשעה בקבוקי שמפניה. אני עומד במסדרון כאשר אני שומע את המפתח מקשקש בחור המנעול של דלת הכניסה. "סנטה קלאוס הגיע!" צועק פראסקוואס ונכנס, לבוש בבגדי גנן, ברדס ומגפי גומי. פניו אדומות והליכתו לא יציבה.

"תעזוב כבר את אשתך, שגם אנחנו זיינו לא פעם, ורוץ לשירותים הציבוריים לדוג לך איזה יפיוף!" הוא אומר לשר הרווחה ההמום וצובט בלחיו.

"כל הכבוד לך שאתה מגן על הזכויות של סוחרי הסמים! כמה שופטים שיחדת היום, חבוב?" הוא זורק לנשיא לשכת עורכי הדין.

התנהגותו היתה בעיני גסה, אך נסלחת.

"אתם התרגלתם לחיות עם הכביסה המלוכלכת שלכם כאילו כלום, לא חוששים כלל מאלה שנוהגים כמוכם! אבל אני באתי לכאן כדי לסלק את הכביסה שלי אחת ולתמיד!"

פראסקוואס התקדם פנימה ודחף כל מי שעמד בדרכו. בעוד מבטו מתמקד בפריקסוס, שהתעסק בעטיפות של חבילות השי המונחות בשורה על מדף האח, הוא התקרב אליו נוחר כחזיר בר. אני לא חדל לעקוב אחריו בנשימה עצורה, עוקף אותו בזינוק אחד ומחבק אותו בכוח כדי שיעצור במקומו. נשימתו הסריחה מאלכוהול.

הוא מנסה להעיף אותי ממנו, הוא חזק ממני, אבל אני מחטיף לו בעיטה בלתי צפויה בביצים והוא רואה כוכבים. הוא מאבד שיווי משקל, אבל הבן זונה לא נופל ואני נדבק אליו כעלוקה ומתנודד איתו. חפץ מתכתי לוחץ לי על הבטן, לא נורא.

"אתה רוצה לרקוד איתי, אבא'לה?"

"עזוב אותי. קודם אסלק מעלי את החרא הקטן הזה שהפלת עלי ואחר כך נתחשבן כמו גברים."

אני צוחק לו בפרצוף ובה בעת נושך לו את האוזן, אבל הצרחה שלו נקטעת בקול נפץ.

מה קורה פה? נראה שהקנה של האקדח הפיק ירייה!

עכשיו דמי נשפך על השטיח. אבל אני לא אניח לפראסקוואס לפני שאוודא שהמלצרים המקיפים אותו יוציאו את הנשק מידיו.

אני שוכב על הגב ונעים לי כשמרגריטה פורמת את כפתורי חולצתי. הייתי מושך אותה אלי בתשוקה אלמלא הייתי ספוג בדם.

"אבא'לה! אבא'לה!" צועק פריקסוס. הוא לא רץ אל פראסקוואס, הוא פונה אלי. בפעם הראשונה והאחרונה אני חש מהי אהבת אב. על התקרה, בצד הנברשת - כתם סגול טרי וגדול. אז מסתבר שלא כל כך קשה להגיע לשם, למעלה. אעיף עוד מבט אחד על הקהל מגבוה, אחר כך אעבור דרכו ואנסוק אל השמים, לקבל את פני השנה החדשה.