תשעה קוראים באב

הקדמה ד"ר גיל פרג

"התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק".

לידתו של ספר זה בחורבן, בכאב ובשבר קשה מנשוא.

בתשעה באב תשע"ד הלך לעולמו אחי הבכור, האהוב, נדב (נדי) והוא בן 49 שנים. נדי אובחן כחולה במחלת הסרטן בערב פסח תשע"ב. במהלך תקופת מחלתו נלחם נדי בכל כוחותיו במחלה שהתפשטה בגופו ויותר מכך בצער ובדאגה שאחזו בכל אוהביו.

בתשעה באב תשע"ג, שנה לפני לכתו של נדי, זכיתי לתרום לו מח עצם. ישבנו שנינו בחדר הבידוד כשאינפוזיה מזלפת לגופו תאי מח עצם חדשים. במהלך ההשתלה ובשעות שאחריה הצליח נדי כדרכו לשמור על רוח של שמחה ואופטימיות. "לפחות חסכתי לך לצום היום, אחי", הוא התבדח. ואני חשבתי בלבי באותם רגעים על האגדה במסכת מכות שבה מסופר על התגובה הכואבת של החכמים למראה בית המקדש החרב, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. וכמו באגדה המופלאה ההיא, כמעט שביקשתי לשאול את נדי: "מפני מה אתה משחק?"

והוא ודאי היה עונה: "מפני מה אתם בוכים?"

מי שלא ראה את נדי מעודד בשמחה ובצחוק את הצוות הרפואי, לא ראה עוצמת רוח אנושית מימיו.

מי שלא ראה את נדי מתקבל בחיבוק על ידי צוות האחיות והעובדים בכל פעם שהיה נדרש לעבור שוב ושוב מסכת טיפולים קשה, לא ראה אדם אהוב מימיו.

מי שלא ראה את המסירות של נדי להוריו, לילדיו, לרעייתו, לאחיו, לאחיותיו ולכל משפחתו וחבריו, גם בשיא תקופת מחלתו, לא ראה אהבה מימיו.

מי שלא ראה את הצוות הרפואי המיומן בבית החולים בארקנסו שבארה"ב מתייפח כשנחה נפשו, לא ראה דמעות אמת מימיו.

אשרי עין ראתה כל אלה.

בימים ובשבועות שלאחר מותו מצאנו את עצמנו, כל בני משפחתו ואוהביו, מוצפים בכאב בלתי נתפס וברגשי געגוע עזים. גם בשעות הקשות ההן ניסינו כולנו להיאחז במה שנדמה היה לנו כצוואה החשובה ביותר שהשאיר לנו. בתוכנהּ של הצוואה הזו מבקש ספר זה לעסוק.

בחרתי לצאת למסע בעקבות הצוואה של נדי, וכשחיפשתי מפה למסע הזה, היה לי ברור כי יום תשעה באב יהיה המצפן שלי בדרך. תשעה באב, היום שבו נולד נדי מחדש, ותשעה באב, היום שבו, כעבור שנה בדיוק, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

בתשעה באב מקופלים היבטים שונים של חורבן: דתיים, לאומיים, תרבותיים ואישיים. במהלך הדורות ארגה המסורת היהודית משמעויות שונות ומגוונות לאירועי העבר תוך שהיא מבקשת להדהד את מצוקות ההווה ואתגריו אל החורבן ההיסטורי. בבואם לפרש את החורבן, ביקשו מעצבי התרבות היהודית להבין את שורשיו, את פשרו ומתוך כך אולי למצוא גם נחמה, תיקון ובעיקר תקווה.

סוגה תרבותית מרכזית בתוך אוצר המסורות העשיר הזה מוכרת בשם אגדות החורבן. חלק הארי של אגדות אלה מצוי בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, ובמדרש חז"ל למגילת איכה, שירת הקינה על חורבן בית המקדש.

מקצת האגדות עוסקות בתיאור החורבן ובהיקפו ומקצתן מבקשות למצוא סיבה ופשר להתרחשותו. אלה האחרונות מאפשרות מבט אל מחשבות לבם של מחבריהן ואל סולם הערכים שאותו ביקשו לעצב. אגדות אלה, על אף היותן רוויות בכאב מר, מעוררות בלב הקורא אמונה ביכולת לתקן ולבנות מחדש.

האסופה שלפניכם מקבצת תשעה מפגשי שיח ולימוד בחברותא. לימוד בחברותא הוא פרקטיקה יהודית מסורתית המאפשרת מפגש רווי משמעות בין בני אדם. נדמה שכל מי שהכיר את נדי, לא יכול היה שלא לראות בו חברותא, חבר של אמת. הרגעים המתוקים של הגעגוע שבהם אני מוצא נחמה, הם זיכרונותיי כיצד ישבתי כנער צעיר לצד נדי, אחי הגדול, ללימוד חברותא בישיבה הגבוהה אור עציון.

אל לימוד החברותא בעקבות אגדות החורבן הזמנתי אנשי רוח וחברה, העוסקים בחייהם בפועל ביצירה, בתיקון ובתקווה. בשיחות עמם ביקשתי לפענח בצוותא את התבונה העמוקה הגלומה באגדות אלה ולבחון אותן גם דרך הזווית האישית והעכשווית של אתגרי ימינו.

השיחות שבספר נערכו לקראת הבאתן לדפוס ונוספה בסיומן הפניה למחקרים ומאמרים אודות האגדה, לטובת הקוראים המבקשים העמקה נוספת.

שיחה עם אהוד בנאי הערות ביוגרפיות

אהוד בנאי נולד בירושלים בשנת 1953 לשחקן יעקב בנאי, ממשפחת בנאי, שרבים מאנשיה זכו לפרסום כשחקנים, זמרים ויוצרים בתחום האמנות והבידור. כשהיה בן 4 עברה משפחתו לגבעתיים. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל בקיבוץ ניר אליהו, תקופה שהשפיעה עליו רבות, ובה גם איבד את חברו הטוב במהלך מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1987, כשהיה בן 34, הוציא את אלבומו הראשון, "אהוד בנאי והפליטים", שנחשב לאחד האלבומים החשובים ברוק הישראלי של שנות ה-80, וכלל שירי זעם ומחאה חברתית. למשל, בשירו "עבודה שחורה" הוא מוחה על אפליית היהודים בני העדה האתיופית וקורא לשוויון בישראל. בשיר "ערבב את הטיח" שר בנאי על הפועלים הערבים מעזה, על דרכם בין המחסומים, על עבודתם הקשה ומשכורתם הדלה.

במהלך השנים הרבה בנאי להופיע והוציא לאור עשרה אלבומים מוזיקליים ושני ספרים - "זוכר כמעט הכל" (2001) ו"זה המקום" (2012).

בספטמבר 2012 החל בנאי להגיש תוכנית שבועית בתחנת הרדיו גלי צה"ל ששמה כשם ספרו, "זה המקום", בכל תוכנית עוסק בנאי בנושא אחד ומשלב שירים וסיפורים בנושא זה.

מדרש איכה רבה (בובר) פרשה ד פיסקה ג

מעשה באדם אחד שהיה בירושלים ועשה סעודה,

אמר לשלוחו: לך הבא לי קימצא ריחמי,

אזל ואייתי ליה קימצא שנאיה,

עאל וישב ליה בין האורחים,

עאל ואשכחיה ביני אריסטיטייא.

א"ל: מאן את שנאי ואת יתיב בגו ביתי, מה בעית הכא, קום פוק מגו ביתי!

א"ל: הואיל ואתאי לא תביישינני, ואנא יהיב לך שומי מגוס.

א"ל: לית את מסובן.

א"ל: לא תביישינני ואנא יהיב פלגא דסעודתך, ולא אוכל ולא אשתי.

א"ל: לית את מסובן.

א"ל: כל הדין סעודתא אנא יהיב טימא.

א"ל: לא.

הוה אמר ליה קום לך.

נקטיה בידיה ואפקיה.

והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה,

מיד נפק ליה, אמר בנפשיה: הואיל ואילין רבנן סבייא יתבין בשלוותיהון ולא מיחו ביה, ניחו להו, איזול איכול ביה קורצא ביה מלכא.

מה עשה? הלך אצל השלטון, א"ל: מרדו בך יהודאי, ואילין קרבנייא דאת משלח, אינון אכלין יתהון, ומקרבין אוחרנין בחילופיהון.

נזף ביה.

עאל לגביה תוב, אמר ליה: כל אילין קורבנייא דאת משלח ליהודאי דיקרבון אינון אכלין להון, ומקרבין אוחרנין בחילופיהון.

א"ל: מאן יימר?

א"ל: שדר עמי חד איפרכוס וקורבניה עימיה ואת ידע.

שדר בהדיה עגלא תלתא,

מדאתי בשבילא עד דאפרכוסא דמיך,

קם בליליא ועשאן מומין בסתר, ושדא בהון מומא בניב שפתים, ואימא בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוי מומא, ולדידהו לא הוי מומא.

כיון שראה אותן הכהן הקריב אחרים תחתיהם,

א"ל ההוא שליחא דמלכא: לית את מקרב אילין קרבנייא?

א"ל: למחר אנו מקרבין יתהון.

אתא יומא אחרינא,

א"ל: למה לית אתון מקרבין יתהון?

א"ל: למחר.

סברו רבנן לקבלינהו משום שלמא דמלכות,

אמר להו ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין על גבי המזבח,

סברו למיקטליה דלא ייזיל אימא,

א"ל ר' זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג.

כיון דאתא יומא תליתאה ולא קריב להון, שלח ואמר למלכא ההיא מילתא דיהודאי קשוט.

ומיד סליק וחרב בית מקדשא.

הדא היא דברייתא אמרין: אקמצא ובר קמצא חרב מקדשא.

א"ר יוסף: ענותנותו של זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל.

תרגום

מעשה באדם אחד שהיה בירושלים ועשה סעודה.

אמר לשלוחו: לך הבא לי את קימצא אוהבי.

הלך והביא לו את קימצא שונאו.

בא [קימצא] וישב לו בין האורחים

בא [בעל הבית] ומצאו בין הסועדים

אמר לו: אתה שונאי ויושב בתוך ביתי? מה לך פה, קום צא מביתי.

אמר לו: הואיל ובאתי, אל תביישני, ואני אתן לך דמי ארוחתי.

אמר לו: לא תסב עמנו.

אמר לו: לא תביישני, ואני אשלם דמי חצי סעודתך, ולא אוכל ולא אשתה דבר.

אמר לו: לא תסב עמנו.

אמר לו: אתן לך דמי כל הסעודה

אמר לו: לא.

היה אומר לו - קום לך!

נטלו בידו והוציאו.

והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה.

מיד יצא, אמר לעצמו: הואיל וחכמים אלה ישבו בשלוותם ולא מיחו בידו, הרי שמסכימים עמו. אלך ואספר בגנותם [אלשין עליהם] בבית המלך.

מה עשה? הלך אצל השלטון ואמר לו: מרדו בך היהודים, ואת הקרבנות שאתה משלח למקדשם הם אוכלים בעצמם, ומקריבים בהמות אחרות תמורתן.

נזף בו.

בא אליו שוב, אמר לו: כל הקרבנות הללו שאתה משלח ליהודים, הם אוכלים בעצמם, ומקריבים בהמות אחרות תמורתן.

אמר לו: מי יאמר?

אמר לו: שלח עמי מושל אחד, ועמו קרבנות, ותדע.

שלח עמו עגלה משולשת.

קם בלילה והטיל בהן מום בסתר, בשפתיהן, ויש אומרים בדוק שבעיניהן, מקום שעבורנו הוא מום, ועבורם אינו מום.

כיוון שראה הכהן את המומים, הקריב אחרים תחתיהן.

אמר לו שליח המלך - אין אתה מקריב קרבנות אלה?

אמר לו: מחר נקריב אותם.

למחרת אמר לו: למה אינכם מקריבים אותם?

אמר לו: למחר.

סברו חכמים לקבל את הקרבנות משום שלום מלכות.

אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קריבין על גבי המזבח.

רצו להרוג את קימצא, כדי שלא ילך ויאמר.

אמר להם ר' זכריה: יאמרו מטיל מום בקודשים - יהרג.

כיוון שהגיע היום השלישי ולא הקריבו את קרבנות המלך, שלח ואמר למלך - מה שאמר לך היהודי אמת הוא.

מיד עלה והחריב את בית המקדש.

זה הוא שאומרות הבריות: על קמצא ובר קמצא חרב המקדש.

אמר ר' יוסף: ענוותנותו של זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל.

תלמוד בבלי, מסכת גיטין נה ע"ב

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד) -

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים [...]

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים,

דההוא גברא, דרחמיה - קמצא, ובעל דבביה - בר קמצא

עבד סעודתא.

אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא.

אזל אייתי ליה בר קמצא.

אתא אשכחיה דהוה יתיב.

אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? (קום פוק!)

אמר ליה: הואיל ואתאי, שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.

אמר ליה: לא.

(אמר ליה:) יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.

אמר ליה: לא.

(אמר ליה:) יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך.

אמר ליה: לא.

נקטיה בידיה (ואוקמיה) ואפקיה.

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, (שמע מינה קא ניחא להו.) איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.

אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

אמר ליה: מי יימר?

אמר ליה: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבי(ן) ליה.

אזל שדר בידיה עגלא תלתא

בהדי דקאתי שדא ביה מומא - בניב שפתים, ואמרי לה - בדוקין שבעין

דוכתא דלדידן (הוה) מומא ולדידהו לאו מומא הוא.

סבור רבנן לקרוביה - משום שלום מלכות.

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו - בעלי מומין קריבין לגבי מזבח.

סבור למיקטליה - דלא ליזיל ולימא.

אמר להו רבי זכריה: יאמרו - מטיל מום בקדשים יהרג.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס - החריבה (את) ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

תרגום

אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה?" (משלי כח, יד)

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.

שפעם היה אדם שהיה אוהבו קמצא ושונאו - בר קמצא.

עשה סעודה.

אמר לשמשו: לך הביא את קמצא.

הלך והביא לו את בר קמצא.

ראה בעל הסעודה שבר קמצא יושב בסעודתו.

אמר לו: הרי שונאים אנו זה לזה, מה מעשיך פה? קום וצא!

אמר לו: כיוון שבאתי, הנח לי ואתן לך תשלום עבור מה שאוכל ואשתה.

אמר לו: לא.

אמר לו: אתן לך דמי מחצית סעודתך.

אמר לו: לא.

אמר לו: אתן לך את דמי כל הסעודה.

אמר לו: לא.

תפסו בידו והוציאו.

אמר (בר קמצא): הואיל יהיו יושבים שם חכמים ולא מחו בו, הרי שהם מסכימים לכך. אלך ואעליל עליהם עלילה אצל המלך.

הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

אמר לו: מי יאמר?

אמר לו: שלח להם קרבן, וראה אם יקריבו אותו.

הלך ושלח להם עגלה בת שלוש. כשהלך, הטיל בה מום בשפתיה; ויש אומרים - בעיניה, במקום שעבורנו נחשב מום, ועבורם אינו נחשב מום.

רצו חכמים להקריבה משום שלום מלכות.

אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו שבעלי מומים קרבים למזבח.

רצו להרוג את בר קמצא, שלא ילך ויספר למלך.

אמר להם רבי זכריה: יאמרו שהמטיל מום בקדשים נהרג.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

תוספתא שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז

בית הלל אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין.

בית שמיי אומרים: מסלק את הטבלה כולה ומנערה.

זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה.

אמר ר' יוסה: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל.