תתיישנו

פרק א למה "מיושן" זה רע? 1. האם העולם מתקדם?

הדומיננטיות של רעיון הקִדמה היא תופעה חדשה. ההוגים היוונים של העולם העתיק ראו בדרך כלל את ההיסטוריה כתהליך מעגלי, חוזר ונשנה, מה שוודאי מוריד מעל הפרק אפשרות של קִדמה. מקובל לומר שההשראה לרעיון הקִדמה באה מהתנ"ך, שתפיסה מעגלית של ההיסטוריה זרה לו;1 אך דומה שגם הייחוס הזה אינו מבוסס דיו. המקרא וחז"ל אמנם מניחים שיום אחד, באחרית הימים, העולם יהיה מתוקן ושלם יותר, אך קשה למצוא בהם את האמונה בתהליך רצוף של קִדמה מתמשכת.

החלופה של התנ"ך לתפיסה היוונית המעגלית אינה רואה את ההיסטוריה כקו ישר, המזנק מן הבריאה אל אחרית הימים. דומה שנכון יותר יהיה לתאר את תולדות העולם על פי המקרא כקו מתפתל, שאכן יש לו ראשית ואחרית, ולכן גם יכולים להיות לו משמעות ופשר; אך אין הוא מתקדם ישר כחץ בכיוון אחיד, אלא פונה אנה ואנה, קדימה ואחורה, מעלה ומטה - עד שאכן יזנק אל נקודת הסיום והתכלית, אי־אז באחרית הימים.2

אם נפנה לנצרות הקלאסית, הוגים נוצרים האמינו בימי הביניים בחטא הקדמון ובשחיתות האנושית שנגזרה ממנו. אף שנמצא בהקשר זה דעות שונות, קשה לראות איך מתפיסה כזו של האדם יכולה לצמוח אמונה בתהליך רציף ומתמשך של קִדמה. הוגי הרנסנס אמנם ראו את זמנם כשיפור ניכר לעומת ימי הביניים, אך נשאו עיניהם בהערצה ליוונים ולרומאים של ימי קדם, ולא עלה על דעתם לראות את עצמם כשיפור לעומת הקדמונים.

מלומדים מתווכחים באיזו מידה אפשר למצוא את ניצניו של רעיון הקִדמה כבר בימי הביניים, ובאיזו מידה יש בו גלגול חדש של רעיונות דתיים־משיחיים נושנים; כך או כך, ברור שהתפיסה הזו קיבלה תנופה ומעמד מרכזי בעת החדשה.2 פרנסיס בייקון, בן המאה השש עשרה, אמר שאכן לזקנים יש יתרון על הצעירים, אך אנחנו הזקנים בעוד קדמונינו הם הצעירים: בזמנם החברה האנושית היתה צעירה לימים וחסרת ניסיון, בעוד אנחנו חיים בחברה בוגרת ומנוסה הרבה יותר. כמופת להתקדמות הביא בייקון את שלוש ההמצאות הגדולות של העידן החדש: הדפוס, אבק השריפה והמצפן, המצאות שטלטלו את העולם ושיפרו לאין ערוך את חיי האדם. רנה דקארט, בן המאה השבע עשרה וחלוץ הפילוסופיה החדשה, התנכר להערצה הרווחת ליוונים הקדמונים, והביע שמחה על שהצליח לשכוח את היוונית העתיקה שלמד בנעוריו.3

המרקיז דה קונדורסה, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, היה ההוגה הצרפתי הבולט ביותר של רעיון הקִדמה. האופטימיות שלו לא נטשה אותו גם כשמול עיניו התנוונה במהירות המהפכה לכדי מרחץ דמים. בעודו מסתתר מפני רובספייר הקטלני, כתב במחבואו ב־1793 את הספר האופטימי להפליא "מתווה לתמונה היסטורית של התקדמות הרוח האנושית".4 ב־1794 נתפס בידי שלטונות המהפכה והושלך לכלא. כעבור יומיים נמצא מת בתאו בנסיבות מסתוריות.

השקפות דומות מאוד הביע בן זמנו האנגלי, ויליאם גודווין. במהדורה הראשונה של ספרו המצליח, "חקירה בנוגע לצדק פוליטי", טען גודווין שהקִדמה תוכל להביא את בני האדם אפילו לחיי נצח. גודווין לא זכה לחיות לנצח, אך חי הרבה יותר מעמיתו הצרפתי קונדורסה, אולי משום שארצו שלו לא התמסרה לרעיונות פרוגרסיביים ומהפכניים. הוא מת ב־1836, בגיל שמונים.

הפילוסוף היהודי משה מנדלסון היה ידידם של גדולי הפילוסופים בני זמנו, אף שלא נחסכו ממנו הדעות הקדומות המקובלות כנגד יהודים. כאשר הגיע לברלין בשנת 1743 הופנה לשער הבהמות, לצד כל היהודים. לאחר שנים רבות, ב־1771, בחרו חברי האקדמיה של ברלין במנדלסון כחבר מן המניין באקדמיה. אך פרידריך הגדול ביטל את המינוי, כי לא רצה יהודי באקדמיה. כאשר ביקר מנדלסון ב־1778 בדרזדן, דרשו ממנו לשלם בשער העיר את המס המוטל על בהמות ויהודים. אינני יודע אם החוויות הללו השפיעו על עמדותיו הפילוסופיות, אך העובדה היא שמנדלסון היה חריג בין חבריו הוגי הנאורות, כאשר הביע חשדנות רבה כלפי רעיון הקִדמה:

אשר לכלל המין האנושי, אין למצוא בהתפתחותו כל התקדמות מתמדת לקראת השלמוּת. אדרבה, רואים אנו את המין האנושי בכללותו עושה תנודות קלות, ומימיו לא צעד צעדים מספר לפנים, בלי להחליק אחר כך, במהירות כפולה, אל מצבו הקודם.5

ב־1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים, על אחד מספריו. הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט זכה במקום השני. יצירותיו המאוחרות יותר של קאנט הוציאו לו שם עולם, בעוד מנדלסון נזכר בעיקר בהקשר היהודי. קאנט התקומם בזמנו כנגד הסתייגותו של מנדלסון מרעיון הקִדמה, וכתב לו תשובה מפורטת.

קאנט האמין שהאנושות צועדת לקראת עתיד של שלום נצחי, שיבוא מתוך פדרציה של אומות, שתתנהל לפי כללים מוסכמים של חוק בינלאומי. הוא סבר שככל שמדינות העולם יתקדמו לכיוון רפובליקני, כך ייטו פחות להילחם זו בזו. האזרחים הפשוטים הם המשלמים את מחיר המלחמות, וכאשר הכוח יהיה בידם - ינסו להימנע ממלחמות ככל יכולתם. עוד ננתח להלן את הטיעון הזה. בכל אופן, קאנט ידע שאין לו כל הוכחה לסברות הללו. הוא הסביר, באופן שהולם מאוד את שיטתו הפילוסופית הכללית, שהוא גוזר את האמונה בקִדמה מתוך השלכותיה המוסריות. לאדם יש חובה מוסרית להשתדל שילדיו יהיו טובים יותר ממנו, ושהם ישתדלו לנהוג כך בילדיהם שלהם. את החובה הזו אפשר למלא רק אם אדם מאמין בקִדמה, ולכן יש להאמין בכך, כל עוד לא הוכח ההפך. זאת כתב קאנט למרות משפט עגום שכתב במקום אחר, ושזכה לפרסום רב: "מעץ כה עקום, שממנו עשוי האדם, אי אפשר לעצב שום דבר ישר".6

מעט מאוחר יותר, במאמרו על "השלום הנצחי", נשמע קאנט משוכנע יותר בהתקדמות ההכרחית לקראת השלום הזה. הוא כתב ש"הטבע" או "ההשגחה העליונה" מובילים בהכרח את האנושות אל התכלית הזו. האמצעי המרכזי לכך הוא "רוח המסחר", שתביא את כל העמים להכיר בעל כורחם במחיר הגבוה מנשוא של המלחמה.7

הניסוח הזה מזכיר את ספרו של נורמן אנג'ל משנת 1910, The Great Illusion (האשליה הגדולה). אנג'ל טען ברוח דומה שמלחמה בין אומות מודרניות תביא להפסדים כלכליים ענקיים לכל הצדדים. הספר התפרש כטוען שמלחמה גדולה כזו לא תפרוץ, מה שכמובן הופרך ארבע שנים לאחר מכן. אנג'ל יכול היה להתנחם בפרס נובל לשלום, שהוענק לו בזכות ספרו בשנת 1933 - אף היא שנה מבשרת רעות. אנג'ל לא היה בודד בתחזיותיו האופטימיות. ברטה פון זוטנר, זוכת פרס נובל לשלום, קבעה באופטימיות כי "זוהי ודאות מתמטית" שהאנושות תפסיק להילחם. איש העסקים והנדבן האמריקני אנדרו קרנגי קבע ב־1905 שהאדם סוף סוף פועל במרץ כדי לעקור כמה מ"ניביה הרעילים" של "מפלצת המלחמה". בזכות "חוק האבולוציה המבורך", הוסיף קרנגי, הדברים אינם יכולים אלא להשתפר. "קרן קרנגי לשלום בינלאומי" שייסד קרנגי, פרסמה דו"ח מיוחד על המלחמה שהתחוללה בבלקן ב־1912-1913, והתנחמה בהצהרה שהציביליזציות הוותיקות יותר של אירופה נהנות מביטחון ומיציבות. הדו"ח פורסם בתחילת קיץ 1914.8

אם נחזור לקאנט, יותר משתרם לרעיון הקִדמה נימוקים מכריעים, תרם לו דימוי משפיע. במאמר מוקדם יותר תיאר קאנט את תנועת הנאורות כתהליך התבגרות של האנושות מקיומה הילדותי. הדימוי הזה הפך בדמיון העממי לתפיסה כוללת של קִדמה הכרחית: הרי איש אינו יכול לבלום את התבגרותו, ובטח לא להפוך את התהליך. המטפורה של ההתבגרות מביאה גם לדחייה אוטומטית של עמדות המתויגות כ"מיושנות", למשל: אמונות דתיות; בעיני רבים די בתיוגן כילדותיות, כנחלת העבר, כדי לדחותן בלא כל נימוק נוסף.9

אחד מיורשיו של קאנט בעולם הפילוסופי של גרמניה, פרידריך הגל, הפך את הקִדמה לעיקרון מטאפיזי מופשט, וראה את ההיסטוריה כהתממשות הדרגתית של רוח עילאית. מכאן נגזרת התקדמות נחושה של תולדות האדם: "במציאות הממשית, הקִדמה מופיעה כהתקדמות מן הפגום אל השלם יותר".10

להגל היתה השפעה עצומה ומתמשכת על המחשבה העולמית, אך עם השנים פג קסמו. בשלהי המאה העשרים היה למשנתו של הגל רנסנס קצר. כאשר נשיא ברית המועצות הליברלי, מיכאיל גורבצ'וב, ניסה לשכנע את עמיתיו הקומוניסטים ששינוי ליברלי הוא צורך השעה, הוא הצהיר בפניהם: "מי שמתנגד לחופש הבחירה, יוצא כנגד כיוון הזרימה האובייקטיבי של ההיסטוריה עצמה".11 אין זה פלא שמרקסיסט מתבטא באופן כזה - אף אם מדובר במרקסיסט ליברלי. אך המאורעות הדרמטיים של קריסת הגוש הקומוניסטי עוררו גם במערב תובנות דומות - והן התבססו על משנתו של הגל.

בשנת 1989 כתב עובד צעיר במחלקת המדינה האמריקנית, פרנסיס פוקוימה, מאמר בשם "קץ ההיסטוריה", שהפך לאטרקציה עולמית אדירה ולאחר מכן הורחב לכדי ספר. לאחר נפילת מסך הברזל, ולאור פרשנות ייחודית למשנתו המעורפלת של הגל, פוקוימה טען שההתפתחות האנושית הגיעה לשיא הכרחי, המתגלם בדמוקרטיה הליברלית. שום אתגר עמוק ומשמעותי אינו ניצב עוד בפני הדמוקרטיה המערבית, ושום תחליף משכנע אינו מתחרה בה. פרץ אופטימיות שטף את המערב עם קריסת הגוש הקומוניסטי, ומצא ביטוי אינטלקטואלי במאמרו המשפיע של פוקוימה.

מורו של פוקוימה, סמואל הנטינגטון, קרע לגזרים את התיאוריה הזו בספרו "התנגשות הציביליזציות", וציין שאזרחיה של כל ציביליזציה מפותחת מניחים בשלב מסוים "שדמותה הסופית של החברה האנושית היא דמותה של החברה שלהם", אך תולדות העולם מלמדות כי "חברות המניחות שההיסטוריה שלהן תמה הן בדרך כלל חברות שההיסטוריה שלהן עומדת לשקוע".12 פיגועי 11 בספטמבר 2001, ועלייתו של האסלאם הרדיקלי ככוח פוליטי בינלאומי, נתפסו כהפרכה לתיאוריית הקִדמה של פוקוימה וכאישוש לטענותיו של הנטינגטון, שהליברליזם המערבי אינו סוף פסוק. כבר ב־1989 תהה הנטינגטון אם סין הדיקטטורית לא תנסה להרחיב את השפעתה בעולם, על חשבון הדמוקרטיות המערביות, ככל שתהפוך עשירה יותר - והעשורים שחלפו מאז אישרו לחלוטין את החשש הזה.13

השפעתו העיקרית של הגל היתה בנתיב אחר - באמצעות הגותו של המפורסם שבתלמידיו, קרל מרקס, שתרגם את התיאוריה המטאפיזית של הקִדמה למישור הכלכלי־חומרי. לפי מרקס, ההיסטוריה מתקדמת באופן הכרחי על ידי מלחמת מעמדות, הלובשת בכל דור צביון אחר, ומקדמת את האנושות בהדרגה לקראת השיא הקרוב והבלתי נמנע, הלוא הוא האוטופיה הקומוניסטית.

אצל מרקס ותלמידיו קיבלה הקִדמה פנים כפולות, שבאופן מוזר חיזקו זו את זו: הקִדמה תוארה הן כתהליך הכרחי ובלתי נמנע, שהמלומד החריף יודע לחזות בדיוק את מהלכו, הן כאתגר מוסרי התובע היענות נמרצת. בסאטירה האנטי־קומוניסטית "חוות החיות" שם ג'ורג' אורוול בפי חיות הבית שאלה קשה על אודות המרקסיזם: "אם המרד יתחולל בין כך ובין כך, מה זה משנה אם אנחנו נפעל למענו?".14 לשאלה הזו אפשר להשיב, שהמרקסיזם מעודד אקטיביזם חברתי מהסוג שקרל פופר כינה "מיילדוּת חברתית": פעולה נמרצת שמיועדת להחיש את המהפך הבלתי נמנע ולקרבו. מרקס לעג לפילוסופים, וקבע שהם מפרשים את העולם, בעוד העיקר הוא לשנותו. פופר ציין היטב שלמרות הלהט הנשגב הזה, לדעת מרקס אי אפשר באמת לשנות את ההתפתחות החברתית הצפויה, אלא לכל היותר לזרזהּ.15

2. על מה מבוססת האמונה בקִדמה?

נניח לעת עתה לשושלת היוחסין האינטלקטואלית של רעיון הקִדמה, כדי לדון בשאלה חשובה יותר: על מה נשענת התיאוריה הזו? המטאפיזיקה המשוכללת של הגל אינה משכנעת במיוחד, ובכל מקרה - ודאי לא ניסוחיו המעורפלים להחריד הם שהביאו את רעיון הקִדמה לתודעה הפופולרית. להפך: הצלחתו של הגל בין הפילוסופים נבעה בין היתר מיכולתו לנסח באופן פילוסופי רעיון שכבר היה פופולרי מאוד. למה החלו בעת החדשה להניח שהעולם בהכרח נמצא בתהליך של התקדמות מתמדת?

למשך זמן מה נדמה היה שלרעיון הקִדמה נמצאה משענת ביולוגית. תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין מתארת התפתחות ביולוגית הכרחית, ובכך מכניסה לכאורה חץ תכליתי ברור לתוך המאורעות האקראיים של הטבע. אמנם דרווין רשם לעצמו תזכורת - לעולם לא לדבר על התפתחות אבולוציונית במונחים של "גבוה" ו"נמוך"; אך נדמה שלעתים הוא עצמו לא עמד בפני הפיתוי הזה, כמו בעמוד האחרון של ספרו הגדול, "מוצא המינים":

נוכל להביט במידה של אמון לקראת עתיד מובטח וארוך. וכיוון שהבירור הטבעי פועל אך ורק לטובתו של כל יציר, תהיה נטייה להתקדמות לקראת שכלולן של כל תכונות הגוף והנפש... יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים וכוחותיהם.16

דרווין משתמש כאן במינוחים שאיש מממשיכיו בתקופתנו לא היה מעז לנקוט - ובצדק. האבולוציה אינה פועלת "לטובתו של כל יציר", ואינה מקדמת בהכרח את "שכלולן של כל תכונות הגוף והנפש". האבולוציה אדישה לגמרי לטובתם של היצורים, והיא מקדמת התאמה לסביבה ושרידה בה, ותו לא. על כך נוסיף שטווחי הזמן שבהם פועלת האבולוציה הופכים אותה לא רלוונטית לחלוטין להיסטוריה האנושית: בני אדם מודדים את ההיסטוריה שלהם במאות שנים, בעוד שינויים אבולוציוניים משמעותיים אורכים מיליוני שנים. האבולוציה הביולוגית גם אינה חותרת לאיזה יעד אוטופי ידוע מראש, אלא בסך הכול מגיבה ללחצים סביבתיים מקומיים ומתחלפים.17

ובכל זאת, רבים קשרו את האבולוציה ברעיונות של קִדמה. בן זמנו של דרווין, הרברט ספנסר, צידד בגרסה מסוימת של אבולוציה ביולוגית, דרוויניאנית־למחצה, וגזר ממנה תיאוריה חברתית: גם חברות ועמים, לדעתו, מתחרים ביניהם על שרידה, והמתאימים ביותר הם שינצחו בתחרות זו. על רעיונותיו של ספנסר נסמכו הוגים שפיתחו רעיונות גזעניים מסוכנים, אף שהתיאוריה הזו נשענה על כרעי תרנגולת לא רק מן הבחינה המוסרית, אלא גם מן הבחינה המדעית: ספנסר נשען על ההנחה שהורים מורישים לילדיהם לא רק תכונות שעמן נולדו, אלא גם תכונות מועילות שרכשו במהלך חייהם.

על הליקוי הזה הצביע, עוד בימי חייו של ספנסר, לא אחר מאשר מיודענו הלורד בלפור. ארתור בלפור היה בן אצולה עשיר, יפה תואר ומבריק, שקטף תמיד ללא מאמץ את תשומת הלב וההערצה של כל סובביו. רבים סברו שהוא צונן מדי אפילו בשביל אנגלי. "החיוך שלו דומה לאור ירח על מצבה", אמר אחד ממקורביו. בשוויון נפש אצילי קיבל את התפקידים הבכירים ביותר, כולל ראש הממשלה ושר החוץ. אנשי מפלגתו התלוננו שהוא התעניין בפילוסופיה ובגולף יותר מאשר בפוליטיקה. ואכן, במקביל לפעילותו הפוליטית פרסם בלפור שורה של ספרים מבריקים על פילוסופיה ודת, שבהם בלטו גם תבונתו הנדירה וגם אמונתו העמוקה וזיקתו לתנ"ך. ב־1891 הוכתר בלפור כרקטור אוניברסיטת גלזגו, ואת נאום ההכתרה שלו הקדיש להפרכה שיטתית ומקיפה של רעיון הקִדמה החברתית, ובכלל זה רעיונותיו של ספנסר. נאומו של בלפור מכיל רעיונות שהם בעלי ערך גם היום, והסתיים בקריאה "להעריך מעט פחות ממה שאופנתי כיום את התפארת של ייעודנו העתידי".18

הניסיון להסתמך על האבולוציה כנימוק לקִדמה ההיסטורית קרס במהירות. אך רעיון הקִדמה נולד הרבה לפני תורת האבולוציה, והמשיך לשגשג גם הרבה אחרי שהתנתק ממנה. המשענת הבסיסית של רעיון הקִדמה היתה אחרת לחלוטין: הצטברות הידע והתקדמות הטכנולוגיה. זו עובדה בולטת מבחינת חוויית החיים הפשוטה של בני העת החדשה: הידע המדעי מצטבר והטכנולוגיה מתקדמת.

הטכנולוגיה מסמנת חץ ברור של התקדמות חיובית, מהעבר לעתיד. בשנת 1965 ציין גורדון מוּר, לימים ממייסדי חברת "אינטל", שעוצמת המחשוּב של שבבי מחשבים מכפילה עצמה כל שנה וחצי-שנתיים, וצפה שכך יהיה גם בעתיד. כיום (2024) מקובל בין המומחים ש"חוק מור" עדיין תקף. ההשלכות על הטכנולוגיה שלנו עצומות. התרגלנו להתייחס לקִדמה טכנולוגית כמובנת מאליה; וכיוון שהטכנולוגיה משמעותית כל כך בחיינו, העובדה המכוננת הזו משפיעה על יחסנו לתחומים אחרים. אם הטכנולוגיה מתקדמת ומשתפרת, בעקביות ובהתמדה, למה לא המוסר, החברה, ואפילו המוזיקה? האם הילדים המשתלטים בקלות על כל הטכנולוגיה החדישה אינם בהכרח מוצלחים יותר מהוריהם, שמתקשים להבין אותה? חברת האלקטרוניקה "ג'נרל אלקטריק" ניצלה את האסוציאציה הזו בסיסמת הפרסום שליוותה אותה במשך שנים רבות, באמצע המאה העשרים: "המוצר הכי חשוב שלנו הוא קִדמה".

כאן יש להעלות שתי שאלות בסיסיות. ראשית, האם הידע המדעי והטכנולוגיה אכן מתקדמים ומשתפרים כל העת? שנית, האם העובדה הזו מחייבת בהכרח קִדמה מתמדת גם בתחומים אחרים - אמנות, ספרות, מוסר, רווחה?3

התשובה לשאלה הראשונה היא כנראה חיובית, אם כי בהסתייגות מסוימת. באופן בסיסי, אפשר להניח שהמדע והטכנולוגיה נוטים בדרך כלל להתקדם. זאת מסיבה פשוטה: הידע בתחומים הללו ניתן לקידוד ולשימור באופן פשוט יחסית, ולכן הוא נוטה להצטבר. היה צריך את אייזיק ניוטון, אחד המוחות הגדולים של כל הדורות, כדי לפצח את סודו של כוח הכבידה; כיום כל תלמיד תיכון לומד ומבין את הנוסחאות של ניוטון בתוך כמה שעות, ויכול מיד להמשיך הלאה, לרכוש ידע נוסף על מה שהשיג הגאון הזה, ואולי יום אחד אף להוסיף למאגר הידע של האנושות תובנות חדשות. כשאין מדובר בתיאוריות פיזיקליות אלא בידע טכנולוגי והנדסי, קל עוד יותר, בדרך כלל, לשמר את הידע, ואחר כך לשפרו ולהוסיף עליו.

חריג בולט לעיקרון הזה נמצא בקבוצות אנושיות קטנות. ציידים־לקטים קדמונים הגיעו לטסמניה כאשר זו היתה מחוברת לאוסטרליה. אחרי שהים ניתק ביניהן נותרו בטסמניה אלפים בודדים בלבד, והם הלכו ואיבדו את המיומנויות שידעו אבותיהם. כאשר גילו שוב האירופאים את טסמניה בעת החדשה, לא ידעו התושבים המקומיים לייצר כלי עצם או אפילו בגדים מעורות. ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים שאבותיהם הקדומים החזיקו בכלים ובבגדים מתוחכמים למדי. תושבי טסמניה היו מעטים ומבודדים מכדי שיוכלו לשמר את כל המיומנויות הללו.19 קהילה קטנה יכולה להחזיק רק אדם אחד או שניים שמתמחים בהכנת מחטים מעצמות, למשל. אם השניים הללו מתים במפתיע, בלי שהספיקו ללמד אחרים, המיומנות הזו אובדת. החשש הזה קיים בחברות קטנות ומבודדות, אך לא בחברות גדולות ומבוזרות. בחברות כאלו יש להניח שהידע ישתמר ויצטבר ולא יאבד.

הכלל הזה בוודאי אינו נכון לגבי כל הזמנים וכל התקופות. הדוגמה המובהקת ביותר היא תקופת ימי הביניים המוקדמים, שפעם היו מכנים אותה באנגלית "The Dark Ages" - "תקופת החושך". עצם הכינוי "ימי הביניים" מציג את אלף השנים שבין נפילת האימפריה הרומית לבין גילוי אמריקה כמעין תקופת ביניים לא חשובה בין העת העתיקה לבין הרנסנס, והיום הראייה הזו מאוד לא מקובלת בין ההיסטוריונים. גם בתקופה המכונה "ימי הביניים", כולל בחלק הראשון שלה, נוצרו לא מעט דברים יפים וחשובים.

ובכל זאת, לפחות מן הבחינה הטכנולוגית, נפילת רומא לוותה בקריסה כלכלית וטכנולוגית באזורים שהיו שייכים לאימפריה, כלומר - בלב הציביליזציה המערבית. במשך כל ימי הביניים, הדרכים שנסללו בידי הרומאים נותרו דרכי התעבורה האיכותיות ביותר ביבשת. זהו רק סימן אחד לתקופה של נסיגה טכנולוגית. למעשה, רק במאה העשרים ואחת הצליחו חוקרים לפענח (לטענתם) את סודו של הבטון הרומאי, שהמבנים שנבנו בעזרתו חזקים ויציבים הרבה יותר מאשר מבני הבטון בני זמננו. הם גילו שהסידן והאפר הוולקני שעירבו הרומאים בבטון הגיבו למגע עם מים והצליחו לאטום באופן אקטיבי סדקים שנוצרו בבטון במהלך השנים.20

ב־1900 גילה צוללן יווני מנגנון של מכונה עתיקה, המבוססת על גלגלי שיניים, בתוך שרידיה של ספינה יוונית טרופה. המנגנון זכה לכינוי "אנטיקיתרה", על שם האי היווני שלידו התגלה, ומיוחס לזמנו של יוליוס קיסר. חוקרים מנסים מאז לפענח את סודו. העמדה המקובלת כיום גורסת שהמנגנון היה מבוסס על 37 גלגלי שיניים, והצליח לחזות את תנועתם של גרמי השמים בדיוק מפליא - בסטייה של שתי שניות ליום בלבד. מידת התחכום של המנגנון מקבילה לשעונים שהצליחו לבנות מדעני אירופה רק במאה השמונה עשרה.

ההיסטוריון בראיין וורד־פרקינס הוכיח את השקיעה הטכנולוגית שלאחר קריסת רומא באופן יסודי: הוא ערך סקירה של עתיקות ארכיאולוגיות מאותן מאות שנים, וגילה סימנים חד־משמעיים לנסיגה חריפה ברמת החיים. איכות כלי החרס המתוארכים לתקופה זו ירדה באופן דרמטי, ואת הכלים המעוצבים, החזקים והחלקים החליפו כלים גסים ורעועים. איכות הבנייה הידרדרה, גגות הרעפים נעלמו, ואפילו מספר המטבעות שנתגלו מאותן תקופות הצטמצם מאוד. העדויות החומריות מצביעות על אובדן של ידע טכנולוגי והנדסי, שנעלם מהעולם המערבי למשך מאות שנים רבות.21

איכות החיים באירופה חזרה רק במאות האחרונות לרמתה בתקופה הרומית. וינסטון צ'רצ'יל, בספרו הגדול על תולדות העמים דוברי האנגלית, הדגיש זאת מהזווית הייחודית שלו. צ'רצ'יל, חובב נודע לשמצה של אמבטיות ארוכות, ציין שבתקופה הרומית נהנו אמידי בריטניה מאמבטיות חמות ומהסקה מרכזית. אך לאחר התקופה הרומית, "משנת 400 ועד שנת 1900, לא היתה לאיש הסקה מרכזית ולמעטים מאוד היו אמבטיות חמות".22

איך זה יכול לקרות? בהעדר ביטחון, כאשר הדרכים מלאות בשוד ובאלימות, המסחר והתעבורה מצטמצמים מאוד. בעולם הרומאי היו בתי מלאכה ענקיים, שהשתמשו בטכניקות ייצור המוניות ומתוחכמות. כאשר אי אפשר לשווק תוצרת באופן המוני, אין טעם להחזיק בתי מלאכה כאלו. הטכניקות העתיקות לא תועדו היטב, הן בגלל היעדרו של הדפוס הן מטעמי סודיות מסחרית. דור אחד של שיבוש חמור בתעשייה ובמסחר מספיק בנסיבות הללו כדי להשכיח ידע שנצבר במשך דורות רבים.

גם ידע שתועד בכתב יכול לאבוד, בשוגג או במזיד. הספרייה הגדולה באלכסנדריה הכילה כנראה יותר מחצי מיליון מגילות פפירוס, ובהן תיעוד מקיף של חוכמת העולם העתיק. מספרים שהספרייה נשרפה על ידי הח'ליף עומר, לאחר שכבשו המוסלמים את אלכסנדריה בשנת 641. לפי האגדה, הח'ליף אמר שאם הספרים הללו סותרים את הקוראן - הם שקריים, ואם הם חופפים לקוראן - הם מיותרים. כך או כך - אין לכתבים הללו זכות קיום.

האם בעידן התיעוד הדיגיטלי אין מקום לחשוש מאובדן הידע המתועד? אולי להפך: פעימה אלקטרומגנטית יכולה להשמיד בעידן הדיגיטלי כמות מידע גדולה לאין שיעור מזו שנצברה בספריית אלכסנדריה. ואפילו אם הידע נשמר, לא תמיד יש לו ערך מעשי. ספר המדע הבדיוני "המנון לליבוביץ" מתאר עולם עתידני פוסט־אפוקליפטי, שבו נזירים מעתיקים שרטוטים של מעגלים חשמליים, מקפידים לצבוע בדיו את כל הדף בשחור, ולהותיר רק פסים לבנים דקים, כמו בתרשימים המקוריים - וכל זה בלי שיש להם מושג כלשהו מה משמעות השרטוטים, שלשימורם הם מקדישים את חייהם. לתיעוד עצמו אין הרבה ערך בלי המיומנות המעשית שבעל פה, שחיונית כדי לפענח אותו ואת משמעותו.

קרל פופר ניסח תרחישים שונים שעלולים לבלום את התהליך של הצטברות הידע. בתקופות מסוימות יכולה להיות נטייה נפשית של אנשי החוכמה למיסטיקה אנטי־רציונלית; בתקופות אחרות אפשר אפילו להעלות על הדעת, באופן תיאורטי, "חיידק או וירוס שיפיצו תקווה לנירוונה".23

יש להודות שכל התרחישים הללו הם החריג, ולא הנורמה. ידע נוטה להישמר ולהצטבר, ואובדנו הוא בדרך כלל קטסטרופה בעלת תוקף מוגבל. מה שמכונה "המהפכה המדעית" של המאה השבע עשרה אינו מייצג בשום אופן התחלה מחודשת מאפס מחשבתי, אף שהוגים כמו פרנסיס בייקון ורנה דקארט אהבו להציג כך את מפעלם. "לא נותרה אלא דרך אחת", אמר בייקון: "לנסות לכונן את העניין כולו מחדש". אך לא זה מה שקרה. המדע החדש נשען על רבות מההנחות ומהתצפיות של העולם העתיק. "עצם זהותה ופעילותה של האסטרונומיה בת ראשית העת החדשה", כתב ההיסטוריון סטיבן שייפין, "היו תלויות בכול במידע שאספו הקדמונים בתצפיותיהם; 'מהפכנים' ככל שהיו בעיני עצמם, החוקרים בני המאות ה־16 וה־17 לא יכלו לוותר על אותה מורשת".24

תומאס קון ערער על התפיסה שהידע המדעי מצטבר והולך באופן שיטתי, כאשר דיבר על "מהפכות מדעיות". תולדות המדע, לפי קון, מראות לנו איך בשלב מסוים הקהילה המדעית מוצאת יותר ויותר פגמים באוסף האקסיומות שמנחה אותה בתחום מסוים. בשלב כלשהו, היא מחליפה את האוסף הזה במערך חדש של הנחות, "פרדיגמה", בלשונו של קון. האסטרונומים הקדומים הניחו שכדור הארץ נמצא במרכז, וסביבו מסתובב מערך מסובך של כדורים שמימיים, "ספֵרות", שבהם תקועים הכוכבים. המערך הזה הלך והסתבך, הלך והתקשה להסביר את התנועות המגוונות של כל גרמי השמים, עד שלבסוף הוחלף בתפיסה שונה לגמרי: השמש נמצאת במרכז המערכת, וכל כוכבי הלכת המקיפים אותה פועלים לפי כמה חוקים פשוטים. אין כאן הצטברות פשוטה של ידע, אלא שינוי גורף של נקודת המבט. גם לנקודת המבט החדשה יש חולשות משלה, וגם היא מן הסתם תוחלף בשעתה על ידי פרדיגמה אחרת. אך גם קון מודה שהתיאוריה החדשה מסבירה יותר נתונים, ובלשונו: פותרת יותר חידות, מאשר התיאוריה הישנה. כלומר: בסופו של דבר, גם הוא מזהה מהלך מובהק של קִדמה מדעית עקבית.25

אם כך, ידע מדעי וטכנולוגי אכן נוטה להצטבר ולהתקדם, אם כי לא תמיד באופן הנחוש, המהיר והעקבי שבו מאמינים חסידי תיאוריית הקִדמה. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, שנוסחה ב־1966 ואושררה בישראל ב־1991, קובעת בנחרצות: "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו". האם באמת לכל אדם יש "זכות" לשיפור מתמיד כזה? האמנה מוסיפה וקובעת: "המדינות כאמור ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח את מימוש הזכות האמורה". האם באמת הפנטזיה הזו - שכל אזרח במדינה יחווה שיפור אינסופי ומתמיד ברמת החיים שלו - אפשרית בכלל? איזה סוג מדיניות יכול להבטיח דבר כזה? אם נסתפק, לעומת זאת, בניסוחים צנועים יותר, נוכל בהחלט לומר שהחברה כולה יכולה לצפות בדרך כלל לקִדמה טכנולוגית וכלכלית מתמשכת, בקצב מהיר או אטי. בהתחשב בתנאים הרווחים בעולם המודרני, זוהי ציפייה סבירה.

3. איך נצבר ידע חברתי?

אף על פי כן, ייתכן שהקִדמה מוגבלת אך ורק לתחום זה, ואינה מקרינה על כל המרחבים הקיומיים של חיינו. הפילוסוף הצרפתי רוסו טען שקִדמה טכנולוגית מתוחכמת מביאה בהכרח לניוון מוסרי וחברתי. לא צריך לאמץ את עמדתו הקיצונית כדי לפקפק בזיקה האוטומטית שבין קִדמה טכנולוגית לבין אושר, טוב מוסרי וסיפוק אישי. גתה אמר: האדם יהפוך בעתיד להיות חכם יותר, אך לא שמח יותר או טוב יותר. פרויד ציין, שנים רבות אחריו, כי אף ש"בדורות האחרונים התקדמו בני האדם כברות דרך בלתי רגילות במדעי הטבע וביישומם הטכנולוגי", בכל זאת "לא הגדילו את מידת סיפוק העונג אשר לו הם מצפים מן החיים". ההישגים הללו "לא עשו אותם, לפי הרגשתם, מאושרים יותר". ובעולם היהודי, הרב אליהו דסלר ציין כי "קירוב המרחקים באמצעות מכונות המסע והטיסה, הלא בעין נראה עד כמה הם מחבלים, ותחת שמקודם כל המלחמות קלקלו רק במקומם, כעת חורבן עולמי הוא... ובכל מחקריהם באיקונומיה [= בכלכלה] לתקנהּ - יקלקלוה עוד יותר".26

מבחינה פסיכולוגית, אין ספק שהקִדמה המדעית והטכנולוגית של מאות השנים האחרונות היא שמושכת אנשים להאמין בקִדמה מתמדת גם בתחומים אחרים. השאלה היא אם מבחינה עניינית יש להשוואה הזו תוקף. יש שתי דרכים שבהן תיאוריית קִדמה כללית יכולה להתרחב מתוך התחום המדעי והטכנולוגי לכדי טענה כללית וגורפת. ראשית, אפשר לטעון שכשם שהידע המדעי מתקדם על ידי הצטברות, כך גם תחומים אחרים, כמו אמנות, חברה ומוסר; שנית, אפשר לטעון שעצם הקִדמה המדעית מובילה בהכרח גם לקִדמה בתחומים אחרים, אף אם אין בהם מנגנון דומה של ידע מצטבר.

הטענה הראשונה מרחיבה את מנגנון הצטברות הידע לתחומים נוספים מלבד מדע וטכנולוגיה. השאלה היא אם ההרחבה הזו אכן תקפה. במדעי הרוח, ידע אינו נצבר בדומה למדעי הטבע. בתחום המדעי, לשאלות שהעלו הקדמונים נמצאו בדרך כלל תשובות. ייתכן שלא תשובות מהסוג שהיה מביא להם סיפוק, ובכל זאת. היוונים שאלו מה גורם לאבנים להתגלגל כלפי מטה ולא למעלה, ויש לנו תשובות לא רעות לשאלה הזו. התשובות שלנו טובות כל כך, עד שאנו בונים על בסיסן מכונות משוכללות שפועלות היטב.

בתחום הפילוסופיה, לעומת זאת, קשה לחשוב על שאלה גדולה אחת שהעלו הקדמונים ושנמצאה לה מאז תשובה. אפלטון התלבט בשאלות כמו "מהו הטוב", ועד היום אנו רחוקים מתשובה מוסכמת לשאלה הזו. אנחנו לומדים לפסול תשובות שגויות ולנסח את השאלה בדרכים מתוחכמות יותר, אך לא נראה שאנחנו קרובים יותר למענה מוסכם. קשה לדבר כאן על הצטברות ממשית של ידע. אם בפילוסופיה של המוסר אין הצטברות ברורה של ידע ודאי, קשה לדבר על קִדמה מוסרית הכרחית שנגזרת מתהליך הצטברות כלשהו.

במאה השבע עשרה התחולל באירופה פולמוס ספרותי ממושך, שזכה לכינוי "קרב העתיקים נגד המודרניים", או "קרב הספרים", בעקבות פרודיה שכתב ג'ונתן סוויפט (מחבר "מסעי גוליבר"). כותבים נכבדים השקיעו אנרגיה עצומה בניסיון להוכיח שהקדמונים כתבו ספרים טובים יותר מאשר המודרניים, או להפך. שארל פֶּרו, מחסידי "המודרניים", העלה בהקשר הזה את טיעון הצטברות הידע: קשה לפענח את תעלומות לבו של האדם. אנו צוברים יותר ויותר ידע על טבעם המורכב של בני האדם, והידע הזה הוא הרי הבסיס לכל ספרות טובה.27

האם באמת הטיעון הזה תקף? האם הספרים שנכתבים במאה העשרים ואחת באמת איכותיים יותר, מבחינה ספרותית, מכתבי הומרוס ושייקספיר? האם ספרות טובה באמת תלויה בהצטברות של ידע מפורט ומוגדר על טבע האדם, ולא באינטואיציות חדות של הכותבים? האם ידע מעין זה באמת יכול להצטבר, בדומה לידע מדעי? בפילוסופיה היינו יכולים לצפות להצטברות של ידע, ותקוותנו במידה רבה נכזבת; בספרות, לעומת זאת, נראה שאין כלל מקום לצפות להצטברות ידע ולשיפור מתמיד.

מה לגבי אמנות? ההיסטוריון רוברט קונקווסט כתב כי הציורים שנתגלו במערות אלטמירה בספרד, שצוירו לפני קרוב ל־20 אלף שנים, "מעולים ומבריקים לפחות כמו כל אלה שצוירו מאז" - ואינני רואה איך אפשר לסתור את קביעתו. גדול הציירים החדשנים של המאה העשרים, סמל הקִדמה בעולם האמנות, פבלו פיקאסו, הכחיש בתוקף שיצירתו מייצגת התקדמות כלשהי: "הטכניקות שבהן השתמשתי", אמר, "אינן צריכות להיחשב התפתחות. מעולם לא עשיתי ניסויים או ניסיונות. כשהיה לי משהו לומר - אמרתי זאת, בסגנון שבו הרגשתי שהדבר צריך להיאמר".28

גשר ארקאדיקו ביוון נבנה בסביבות 1200 לפני ספירת הנוצרים, ועדיין נמצא בשימוש. זהו הישג מרשים, אך ברור שאי אפשר להשוות את איכותו של גשר זה לאיכותם של גשרים עכשוויים שנבנו בטכנולוגיה מודרנית. כשמדובר באמנות, לעומת זאת, אין שום סיבה להניח מראש קביעה דומה, המעדיפה את יצירות ההווה על פני הישגי העבר.4

הרבה מחסידי הקִדמה בתקופת הנאורות תלו את יהבם בהתקדמות הידע החברתי. הם טענו בביטחון שעם השנים הולך ונוסף עוד ידע על חינוך מועיל ועל מוסדות חברתיים ומדיניים יעילים, ולכן נוכל בכל דור לבנות מוסדות טובים יותר. התפיסה הזו תלויה בהנחה נוספת שבה האמינו: לאדם אין טבע שמגביל אותו, או בניסוח אחר: טבע האדם ניתן לשיפור ולתיקון ללא גבול.21 אם טבע האדם אלסטי עד אינסוף, אם האדם הוא רק חומר גלם הכפוף לנסיבות חברתיות ולכוחות חיצוניים, אפשר יהיה לעצב אותו באופן מוצלח יותר ויותר. הידע החינוכי והחברתי המצטבר בכל דור יאפשר להוגים ולמנהיגים של אותה תקופה לעצב אנשים טובים יותר, מלאי אהבה וחמלה, שחייהם יהיו טובים יותר.

הנקודה הזו נוגעת בלב המחלוקת הכפולה של הפרוגרסיבים, חסידי הקִדמה (progress), עם השמרנים. הטענה השמרנית הראשונה היא שלאדם יש גבולות. בני אדם נולדים עם טבע מוגדר, שיש בו מידה מוגבלת של גמישות. מוסדות החברה ומערכת החינוך לא נועדו לעצב מחדש את טבע האדם, אלא להתמודד עם מגבלותיו הנתונות. איש לא יצליח לגדל דור של ילדים שאינם יודעים מה הם קנאה, שנאה וכעס, אך אפשר בהחלט לגדל דור של ילדים שמצליחים להתמודד באופן סביר עם הקנאה, השנאה והכעס שהם מוצאים בתוכם. זה בדיוק מה שעושים מוסדות חברתיים יעילים. המהפכן הפרוגרסיבי מתבונן בהווה וחושק את שיניו בצער ובזעם: אם לאדם יש פוטנציאל אינסופי, אם העולם יכול להפוך לגן עדן, הרי שרק מוסדות החברה המעוותים מונעים ממנו את ההישג הזה. השמרן, לעומתו, מתבונן בעולם ההווה באהדה: לאדם אין פוטנציאל אינסופי, ולכן העולם איננו יכול להפוך לגן עדן. ההיסטוריה מלמדת, לעומת זאת, שהעולם בהחלט יכול להפוך לגיהינום. אם עולמנו אינו גיהינום הרי זה בזכות מוסדות חברתיים מוצלחים למדי, שאפשר מן הסתם לשפר, אך קודם כול יש להוקיר.

כאן אנו מגיעים לטענה השמרנית השנייה: ידע חינוכי וחברתי אינו ניתן לקידוד בנוסחאות או במילים, אלא במוסדות חברתיים מתפקדים, במנהגים ובמסורות. הפילוסוף הבריטי מייקל אוקשוט, במסה מבריקה שכתב על "הרציונליזם בפוליטיקה", דיבר על ההבדל בין שני סוגי ידע, שהוא כינה "ידע טכני" ו"ידע מעשי". הידע הטכני הוא המתכון שכתוב בספר; הידע המעשי הוא שמבדיל בין אדם שמחזיק ספר בישול לבין שף אומן. לא כל ידע אפשר למסור בכתיבה, מעין מה שכתב הרמב"ם על הקשר המיוחד שיש ברצועות התפילין: "ואי אפשר להודיע צורתו בכתב, אלא בראיית העין" (הלכות תפילין ג, יג); מעין מה שכתב על אומדן יכולתו הקוגניטיבית של עד במשפט: "ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" (הלכות עדות ט, י); ומעין מה שכתב הרמ"א על הכשרת בשר לאכילה: "וסדר ניקור אלו החלבים צריך ראיה מן הבקי בניקור, ואי אפשר לבאר היטב בספר" (שולחן ערוך יו"ד סד, ז).

את חולאיו של הרציונליזם המודרני מצא אוקשוט בנטייתו לחשוב שכל הידע בעולם הוא רק ידע טכני שניתן למצות בנוסחאות פשוטות. אוקשוט ציין שאפילו מדען גדול אינו מסתפק בידע טכני; הוא לומד ממוריו גישה מדעית שאינה מופיעה בספרים, מיומנויות ועמדות שאינן מתכנסות לכללים פשוטים.30

על ההבחנה המדויקת של אוקשוט אוסיף רק הסתייגות אחת: חשוב להדגיש שאף שהמדען אכן נזקק לשני סוגי הידע, יש הבדל יסודי בהקשר הזה בין מדעי הטבע לבין ידיעת האדם. ככל שמדובר במדעי הטבע, הידע המעשי, שאינו טכני, נוגע רק למיומנות של פעולת המדען, ולא לממצאי מחקרו. לחוקר המיומן יש "חוש ריח" שקשה להגדירו בנוגע לכיווני המחקר המועילים ולאלו שכנראה לא יניבו דבר, בנוגע לניסויים הרצויים ובנוגע לאופן ביצועם. אך בסופו של דבר, המחקר שילווה במיומנות מעשית כזו אמור להניב מסקנות שינוסחו בכללים מדעיים נחרצים, בנוסחאות ברורות וחד־משמעיות.

בכל הנוגע להכרת האנושות את עצמה, לעומת זאת, פני הדברים שונים לחלוטין. שם משקלו של הידע הטכני מצומצם הרבה יותר, וגם מסקנות המחקר אינן ניתנות לניסוח בנוסחאות מוצקות. הפיזיקאי יכול לנבא בוודאות גמורה אם האבן שהשליך ילד בזווית של ארבעים וחמש מעלות ובעוצמה מוגדרת תנפץ את החלון או שתפגע בקיר; אך הפסיכולוג והסוציולוג אינם יכולים לנבא בשום מידה דומה של ודאות אם הילד שיצא עכשיו בכעס ממשרד המנהל ישליך את האבן הזו או לא, וודאי שאינם יכולים לנבא אם בעוד שלושים שנה ימצא הילד את עצמו בכלא או בכנסת (או גם וגם).

למה ידע בכל הנוגע לנפש האדם אינו ניתן לקידוד בנוסחאות פשוטות? יהיו שיאמרו: בגלל הבחירה החופשית, שיכולה לשנות את נתיבו של האדם מהכיוון שאליו מנחות אותו הנסיבות האובייקטיביות; אחרים יאמרו: משום שעצם הממד המנטלי של קיומנו, עצם התודעה האנושית, הוא חידה מדעית, שאין לה הסבר מובן; ויהיו שיסתפקו באמירה שרוח האדם מורכבת ומסובכת מכדי שתציית לכללים פשוטים. וכשמדובר לא ביחיד אלא בחברה אנושית, שיש בה אינטראקציות רבות בין בני אדם רבים, רמת הסיבוך עולה באופן אקספוננציאלי.

אם לסכם את טענתנו בעמודים האחרונים, האמונה בקִדמה תלויה בהנחה שהידע מצטבר גם בחינוך ובמדעי החברה, בדומה לידע בתחום מדעי הטבע והטכנולוגיה. כנגד ההנחה הזו טוענים שמרנים שידע בתחומים הללו איננו ניתן לניסוח פשוט בכללים פורמליים, ולכן איננו מצטבר באותו אופן. האנושות אכן לומדת מטעויותיה, אך כיוון שקשה לנסח מה בדיוק נלמד מכל טעות, המסקנה אינה משתמרת בנוסחאות הכתובות בספרים, אלא במוסדות אנושיים ממשיים. כדי להשתפר צריך לשמר את המוסדות הללו ולנסות לשפר אותם בזהירות רבה, ולא להחריב את העבר ולהסתער על העתיד מתוך ביטחון בכוחה של איזו תיאוריה חדשה.

גם השמרן מסכים שידע חברתי יכול להישמר ואף להצטבר, ולכן הוא בהחלט מקבל אפשרות של שיפור במצב האנושי. אך כיוון שהידע החברתי הזה אינו נצבר בנוסחאות פשוטות אלא במוסדות חברתיים, כמו מוסד המשפחה המסורתית, הקִדמה אינה תסריט ודאי אלא אפשרות בלבד. חברה בריאה מכבדת את מוסדותיה הוותיקים, כי היא יודעת שצפונה בהם חוכמה שנצברה במשך דורות רבים. השמרן חושב שטבע האדם הבסיסי אינו משתנה, וגם משום כך אינו מצדד בהנדסה חברתית פרועה, אלא בלימוד מרוסן של לקחי העבר. הקדמונים עמדו בדיוק מול אותן מגבלות של הטבע האנושי שמטרידות גם אותנו, ואפשר ללמוד לקח מהאופן שבו התמודדו עם המגבלות הללו, ומהמוסדות החברתיים שנוצרו כתגובה להן.

היסטוריונים נוטים - מעצם ההגדרה של מקצועם - להתמקד בשינויים החולפים ולא בחלק היציב והמוצק של החברה האנושית; אך הנבונים והמעמיקים שבהם יודעים כי בכל הנוגע לגרעין המהותי של הקיום האנושי, כדברי ההיסטוריון המוסלמי הקדום והגאוני אבן חלדון, "העבר והעתיד דומים זה לזה כשתי טיפות מים".31

אין סיבה להניח שלקחי העבר מיצו את המקסימום שאליו יכול המין האנושי להגיע, ולכן יש מקום להתפתחויות זהירות ואטיות, שאפשר בשעת הצורך גם לסגת מהן בלא נזק ניכר. בחברה בריאה כך אכן יקרה. אך לעתים קרובות נתקפים בני אדם בתזזית, הורסים את מוסדותיהם המוצלחים, ובכך משליכים לטמיון את הידע החברתי והחינוכי שנצבר בעמלם של דורות רבים. הקדחתנות הפרוגרסיבית, הלהט לחולל בכוח הזרוע קִדמה חברתית מהירה, היא לדעת השמרן אחד המכשולים המסוכנים ביותר בפני התקדמות אמיתית, שהיא במיטבה תהליך אטי, שמרני וזהיר, שיש בו עליות ונסיגות, ושעתידו לעולם אינו מובטח. דורות של תלמידי חטיבת ביניים ישראלים למדו מספר היסטוריה שכותרתו היא "משמרנות לקִדמה"; שמא בשלה העת לשוב מקִדמה לשמרנות.

4. האם התקדמות טכנולוגית מולידה קִדמה מוסרית?

עד כאן ניתחנו ניסוח אחד של טענת חסידי הקִדמה בנוגע ליחס בין קִדמה טכנולוגית לקִדמה חברתית ומוסרית. לפי הניסוח הזה, יש כאן הקבלה: כשם שידע טכנולוגי מצטבר ומביא לקִדמה טכנולוגית מתמדת, כך גם ידע מוסרי, חינוכי וחברתי מצטבר ומביא לקִדמה אנושית מתמדת. כשם שאני מצפה שמכשיר הטלפון הסלולרי הבא שאקנה יהיה מוצלח יותר מזה הנוכחי, כך אפשר לצפות שהדור הבא של בני האדם יהיה מוצלח יותר מזה הנוכחי, ומסיבות דומות: היצרנים הופכים חכמים יותר.

ניסוח אחר של הטענה הזו משתמש בקִדמה הטכנולוגית לא כמודל מקביל אלא כסיבה לקִדמה האנושית. לפי הניסוח הזה, גם אם איננו מצליחים לצבור ידע חברתי ומוסרי באותה יעילות שבה אנו צוברים ידע טכנולוגי, די בעצם הקִדמה הטכנולוגית כדי לחולל שינויים מוסריים וחברתיים רצויים.

ברור שהתקדמות טכנולוגית משפרת את חיי האדם. גילוי האנטיביוטיקה והמצאת החיסונים שינו כליל את עמידותם של בני אדם בפני מחלות, ושיפורים מתמשכים בידע הרפואי ממשיכים להעלות את תוחלת החיים ואת איכות החיים של מיליארדי אנשים. להתקדמות טכנולוגית יש גם השלכות חיוביות עקיפות על חיינו. למשל, עד למאה העשרים רוב האנשים בעולם היו אנאלפביתים. בימי הביניים, שיעור האנאלפביתיות באירופה הנוצרית היה גבוה במיוחד, ורק נוצרים מעטים שאינם נזירים או כמרים ידעו קרוא וכתוב. היהודים, שהקפידו שכל ילד ילמד קרוא וכתוב, היו חריג בולט מאוד ביבשת הנבערת. אחד מתלמידיו של הפילוסוף הצרפתי פייר אבּלר כתב בקנאה על היהודים: "היהודי, עני ככל שיהיה, אם יש לו עשרה בנים, ילמד את כולם קרוא וכתוב; לא בשם הרווח, כדרך הנוצרים, אלא לשם הבנת תורת האל - ולא רק את בניו, אלא גם את בנותיו".32 האוריינות היהודית הזו היתה, כאמור, חריגה מאוד.

גם כאן אפשר לאתר את השלכותיה של קריסת האימפריה הרומית. חוקרים טוענים שאחת הסיבות לדעיכת האוריינות באירופה היתה הקושי להשיג חומרי כתיבה, כאשר אספקת הפפירוס השתבשה עם קריסת האימפריה. בעת החדשה אנו רואים עלייה מתמשכת ורצופה בשיעורם של יודעי קרוא וכתוב, בגלל סיבות שונות שחלק גדול מהן קשורות בהתקדמות טכנולוגית: המצאת הנייר, המצאת הדפוס, וגם עלייה כללית ברווחה ובאיכות החיים, שפינתה זמן שהיה נחוץ בעבר להשגת מזון. ילדים כבר אינם נאלצים לצאת לעבוד בשדות בגיל שלוש ויכולים להקדיש שנים לא מעטות ללימודיהם. זהו בוודאי שינוי חיובי מאוד מבחינה ערכית, והוא נובע גם מהתקדמות טכנולוגית. גם אם מבחינה מוסרית בני אדם נותרו כשהיו, גם אם לא צברנו עוד ידע מועיל על האופן שבו כדאי לגדל ולחנך ילדים, שיפורים טכנולוגיים מאפשרים לנו להגשים ערכים שפעם היו רק חלום אוטופי.

דוגמה אחרת היא ביטול העבדות. כבר בתחילת המאה העשרים העיר הפילוסוף אלפרד נורת וייטהד על ההשפעה החשובה שהיתה לשינויים טכנולוגיים, שהציעו תחליף לכוח העבודה של העבדים, על התהליך המוסרי החיוני של ביטול העבדות.33 רעיון דומה פיתח בהרחבה רבה ובאופן קיצוני יותר ההיסטוריון אריק ויליאמס. בספרו Capitalism and Slavery (קפיטליזם ועבדות) טען ויליאמס שביטול העבדות במאה התשע עשרה נבע בעיקר מההתקדמות הטכנולוגית והכלכלית: התפשטות הקפיטליזם התעשייתי ועבודת הפועלים בשכר דחקה את העבדות, הפכה אותה לא משתלמת והעמידה כנגדה אינטרסים כלכליים סותרים. גם הכלכלן דון בודרו קבע בפשטות: "הקפיטליזם חיסל את העבדות".34

הטענה הזו הפכה מאז מוקד לפולמוסים אקדמיים סוערים. יש שטענו, למשל, שהמניע העיקרי לביטול העבדות לא נבע מטכנולוגיה, אלא דווקא מגורם עתיק מאוד: התעוררות דתית שהביאה נוצרים רבים לסלוד משעבוד בני אנוש אחרים, שלפי התנ"ך גם הם נבראו בצלם אלוהים.35 בכל אופן, יש מלומדים המתארים זיקה בין ההתקדמות הטכנולוגית לבין הקִדמה הערכית של ביטול העבדות.

אך גם אם כל זה אמת ויציב, ספק אם העובדות הללו מתכנסות לכדי תיאוריה מבוססת ועקרונית של קִדמה מתמדת. ראשית, הרבה מהצרכים האנושיים אינם קשורים לטכנולוגיה. בני אדם צריכים אהבה מבני אדם אחרים, למשל, ולעתים קרובות מתקשים להשיג אותה. שום טכנולוגיה מתקדמת לא תפתור את הבעיה הזו. כאשר שאלו את סטיב ג'ובס אילו התקדמויות עתידיות מרגשות אותו ביותר, השיב כך אבי הטלפון החכם ואליל עמק הסיליקון: "אנחנו נולדים, אנחנו חיים מעט, ואנחנו מתים. זה כך כבר זמן רב. הטכנולוגיה לא משנה זאת באופן ניכר, אם בכלל".36

אני מאמין שטכנולוגיות חדשות משפיעות על השאלות הגדולות של חיי אדם במידה פחותה בהרבה ממה שמקובל לחשוב. הזכרנו את השפעתה של המצאת הדפוס, אך גם לה היתה השפעה מוגבלת בלבד על אמונותיהם ועל מגמות חייהם של בני אדם. החוקרים המובהקים של תולדות הדפוס, לוסיאן פבר והנרי ז'ן מרטין, קבעו שהתיאוריה הגורסת שמכבש הדפוס הוליד את הרפורמציה הנוצרית היא "מגוחכת". הם הוסיפו כי באופן כללי אי אפשר לומר שהמצאת הדפוס זירזה את קבלתם של רעיונות חדשים או של ידע חדש; לעתים ההמצאה הטכנולוגית הזו דווקא הציבה מכשולים על קבלתן של השקפות חדשות. מזווית אחרת העירה אליזבת איינשטיין שריבוי הספרים המודפסים חידד את הוויכוחים התיאולוגיים ועודד עימותים ושפיכות דמים.37

טכנולוגיות חדשות מביאות צמיחה כלכלית ורווחה חומרית, אך הכלכלן ריצ'רד איסטרלין טען שקדמה כלכלית אינה מביאה בהכרח ליותר אושר אישי. "פרדוקס איסטרלין" קובע שבתוך אותה מדינה אנשים עשירים יותר הם בדרך כלל מאושרים יותר במידה מסוימת, אך בהשוואה בין מדינות אין כל יתרון באושר למדינות עשירות על פני מדינות שאינן עשירות, לפחות אחרי שמדינות אלו נחלצו מעוני קיצוני. אין מתאם הכרחי בין צמיחה כלכלית לבין עלייה באושר ובשמחה, ואפשר לראות זאת בנתונים על התפתחותה של ארצות הברית במהלך המאה העשרים: המדינה הפכה להיות הרבה יותר עשירה, אך בהחלט לא הרבה יותר מאושרת. כלכלנים ממשיכים להתווכח על טענותיו של איסטרלין, אך נראה שמוסכמת למדי ההנחה שיש גורמים חשובים יותר מאשר רווחה כלכלית בקביעת רמת האושר. זו המסקנה העיקרית ממחקר האושר המקיף והארוך ביותר: "מערכות יחסים טובות שומרות עלינו בריאים יותר ומאושרים יותר".38 בכל הנוגע לאושרנו האישי, יש דברים חשובים יותר מאשר התקדמות טכנולוגית.

שנית, גם אם הטכנולוגיה בדרך כלל מתקדמת ומשתפרת, וגם אם נניח שלטכנולוגיה משופרת יש אכן השפעה חיובית על הרווחה האנושית, צריך לזכור שהטכנולוגיה היא בסך הכול כלי. בני אדם יוזמים שיפורים טכנולוגיים ומשתמשים בהם כדי להשיג את מטרותיהם. כיוון שהטבע האנושי אינו מושלם, ומטרותיהם של בני אדם הן לפעמים שליליות, אין שום סיבה להניח שהתפתחויות טכנולוגיות יביאו תמיד רק טוב לעולם.

הדוגמה הידועה והמובהקת ביותר לשיפור טכנולוגי שאינו מביא ברכה לעולם היא תעשיית הנשק. אחת ממטרותיהם של בני אדם היא להרוג את אויביהם, והקִדמה הטכנולוגית מסייעת להם לעשות זאת ביעילות. אנחנו מסוגלים לייצר נשק משוכלל הרבה יותר מזה שהיה לאבותינו. האם זה מביא לעולם ברכה וטובה?5

יש גם דוגמאות טריוויאליות יותר, למשל: השיפור הטכנולוגי העצום בתחום ייצור הסמים. הסמים של היום משוכללים הרבה יותר מאלו שהיו לאבותינו לפני מאה שנה. טכנולוגיית הסמים העכשווית מצליחה הרבה יותר להגשים את המטרות של אדוניה. המטרה המרכזית שלהם היא לפתות אנשים לשלם תמורת אקסטזה מיידית בטווח הקצר, שמביאה לניוון החיים ולעתים קרובות לאובדנם בטווח הבינוני והארוך. האם השיפור הטכנולוגי הזה הוא קִדמה חיובית?

5. "היסטוריה ויגית"

אדוארד גיבון היה היסטוריון שקול ומאופק בן המאה השמונה עשרה. בצעירותו התאהב בצעירה הצרפתית סוזאן קירשו. אביו אסר על הנישואין, וגיבון תיאר כך את תגובתו: "נאנחתי כאוהב, צייתִּי כבן". הוא נותר רווק בודד עד ליום מותו. אמרתו המפורסמת ביותר של גיבון מתארת כך את ההיסטוריה: "מעט יותר מאשר רישום הפשעים, מעשי הטירוף והשואות של המין האנושי". ובכל זאת, גיבון חמוּר הסבר ביטא אופטימיות מפתיעה לגבי עתידו של המין האנושי, וקשר אפילו קִדמה טכנולוגית בתחום הנשק לקִדמה אזרחית ומוסרית. בדפים האחרונים של ספרו הגדול על שקיעתה של האימפריה הרומית הכריז שאירופה של ימיו בטוחה מפני אסון דומה:

אירופה בטוחה מכל גיחה נוספת של ברברים, מכיוון שלפני שיוכלו לכבוש עליהם לחדול מהיות ברברים. התקדמותם ההדרגתית במדע המלחמה תתלווה, כאשר תאלפנו דוגמתה של רוסיה, בהשתפרות מקבילה באומנויות השלום והמדיניות האזרחית.39

האם באמת התקדמות טכנולוגיית הנשק מלווה תמיד בהתקדמות מקבילה בעדינות הנפש? קשה לראות זאת בתולדות המאה העשרים; אך המאה הזאת היתה הרחק מעבר לאופק ראייתו של גיבון. את ספרו הגדול חתם בהבעת אופטימיות קיצונית, האופיינית לזמנו:

נוכל להיות תמימי מסקנה נעימה, כי כל דור בעולם הִרבה ועדיין מרבה את העושר החומרי, את האושר, הדעת ואולי את המידה התרומית של מין האדם.40

נדמה שאנחנו נתקשה יותר לחתום על המסקנה הנחרצת הזו.

קרל פופר ניסח באופן תמציתי ומבריק את הסתייגותו מהרעיון שאפשר לחזות לאן תוביל אותנו התקדמותו והצטברותו של הידע האנושי: "אם יש בכלל גידול בידע האנושי, אזי איננו יכולים לראות מראש היום את מה שנדע רק מחר".41 אם אנחנו מתיימרים לדעת באופן מושכל אילו תגליות חדשות יתגלו בעשור הקרוב, הרי זה אפשרי רק אם למעשה כבר גילינו אותן. כפי שניסח זאת נסים טאלב: אם את יכולה לדעת היום שמחר תגלי שבן זוגך בוגד בך, הרי שלמעשה את יודעת זאת כבר היום, ואין סיבה לא לגזור את כל העניבות שלו ברגע זה. אף אחד לא יכול היה לנבא את המצאת הגלגל, אלא אם כן כבר המציא אותו.42 אין שום דרך לדעת איך תשפיע עלינו טכנולוגיה חדשה שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין. אין שום סיבה להניח שהיא בהכרח תשפיע עלינו לטובה ולברכה.

פרידריך האייק הודה לטענתו זו של פופר, וניסה להשיב עליה כך:

אף שהקִדמה מתבטאת בחלקה בהשגת דברים שאליהם חתרנו, אין זאת אומרת שכל תוצאותיה תמצאנה חן בעינינו, או שנצא כולנו נשכרים ממנה... אולם התשובה אינה מעלה ואינה מורידה... הקִדמה היא תנועה לשם תנועה, שכן בתהליך הלמידה, ובתוצאות של למידת דבר חדש כלשהו, מתענג האדם על מתת תבונתו.43

הטענה הזו תולה בקִדמה ציפיות שונות מאוד מאלו שרובנו תולים בה. כל הקורבנות העצומים והסכנות הגדולות יעניקו לנו רק "תנועה לשם תנועה"? אבותיי היו אומרים על זה: "מויחל טויבעס", מוחל טובות.

אם נחזור לנסים טאלב, מדובר בסוחר ניירות ערך, מתמטיקאי ופילוסוף, שהתפרסם מאוד בזכות ספרו רב המכר "הברבור השחור". טאלב טען שאנו נוטים להמעיט מאוד בהיתכנותם ובהשפעתם של אירועי קיצון לא צפויים, שמשבשים לגמרי את כל החישובים הקודמים שלנו - לחיוב ולשלילה. תמיד יכולה להגיע פתאום מלחמה קטלנית בקנה מידה שלא נודע עד כה, אסטרואיד במסלול התנגשות עם כדור הארץ, או להפך - תגלית מדעית שתספק את כל צורכי האנרגיה של האנושות באלף השנים הבאות. התחזיות על רצף מתמשך של קִדמה מצטברת הופכות נואלות לגמרי לנוכח האפשרויות הללו. אירועי קיצון נדירים משפיעים על חיינו יותר מאשר ההצטברות המתמשכת של קִדמה מתוכננת וצפויה. בקיץ 1982 פשטו רגל שורה של מדינות בדרום אמריקה, והבנקים האמריקניים שהלוו להן כסף הפסידו בבת אחת כמעט את כל רווחי העבר ההיסטוריים של מערכת הבנקאות באמריקה - מאז הקמתה.44 רווחים שנצברו במשך מאות שנים אבדו בבת אחת. איך בעולם כזה אפשר בכלל להתיימר לדבר על קִדמה צפויה והכרחית?

בשנת 1931 טבע ההיסטוריון הצעיר הרברט באטרפילד את הביטוי "היסטוריה ויגית". המפלגה הוויגית היתה המפלגה הליברלית של בריטניה, ו"היסטוריה ויגית" או "פרשנות ויגית להיסטוריה" היא כתיבה היסטורית השופטת את תולדות האנושות כמצעד חגיגי של התפתחות הדמוקרטיה הליברלית והתפשטותה, לקראת עולם של חירות, שגשוג ושפע. זו כתיבה היסטורית השופטת את העבר במונחים של ההווה; שמזהה תהליך אחיד, רציף ומתמשך של קִדמה חברתית, מהימים האפלים אל הנאורות הגואלת; שמתבוננת בכל התנגשות היסטורית מאותה זווית ראייה צרה: עימות הכרחי בין חסידי הקִדמה לבין ריאקציונרים.

מבחינה פסיכולוגית, מי שעוין את העבר ובז לו מוּעד לזהות בהיסטוריה תהליכים הכרחיים של קִדמה: אם הוא מותח קו בין שתי נקודות בלבד, בין העבר הרחוק לבין ההווה, החץ בהכרח מצביע בעיניו לכיוון חיובי מובהק, וזה הופך כביכול לעמוד השדרה של ההיסטוריה כולה. אפילו מי שאיננו עוין את העבר עלול להיכשל בזה, כי להווה יש כוח כובש, והוא נוטה לכפות עלינו את זווית הראייה שלו.

הכשל בתהליך החשיבה הזה כפול: ראשית, האם באמת כל מה שהשתנה מאז הוא חיובי? קשה להאמין בכך, ועוד נרחיב בזה בהמשך. ושנית, האם באמת התהליך היה חד־משמעי וחד־ממדי? האם לא היו בו עליות חדות ונפילות תלולות? הנפילות הללו אינן בהכרח רק שלב זמני וארעי בתהליך שמהותו היא עלייה והתקדמות; באותה מידה הן יכולות ללמד אותנו שהעלייה שאנו מזהים בימינו עלולה להיות בעצמה תופעה זמנית ואקראית.

מענג לצטט את הצהרתו הכה־אנגלית של באטרפילד על המגרעות הבלתי נמנעות של כל תיאור היסטורי פשטני ושל כל סיכום היסטורי מקוצר:

נראה שסיכומים מסולפים לעתים קרובות בידי ההנחה שאפשר לספר את יסודותיו המהותיים של הסיפור ולדלג על הסיבוכים; הנחה המתעלמת מהעובדה שההיסטוריה היא רשת שלמה שמרכיבים אין־ספור סיבוכים, המשתרגים זה בזה ללא הרף.45

באטרפילד הדגים את גישתו בעיקר בעזרת ההיסטוריה האנגלית, אך אנו ניתן דוגמה מקבילה מתוך ההיסטוריה היהודית המודרנית. בחוגים רבים מקובל מאוד להתייחס למאבקה של תנועת ההשכלה היהודית בחרדים כבני האור שנלחמו בבני החושך, כדי להביא את בשורת הקִדמה, הנאורות, זכויות האדם והשוויון. מה רבה הפתעתם של חסידי ההשכלה הללו כשהם מגלים, למשל, שמשכילים יהודים בני המאה התשע עשרה תקפו את החברה היהודית החרדית־מסורתית על האקטיביות והחופש של הנשים בחברה זו. משכילים יהודים ממזרח אירופה הביעו עוינות ובוז לנשים היהודיות המסורתיות שעוסקות באופן אקטיבי במסחר, וקראו לאמץ את המנהגים הבורגניים של מערב אירופה, שם לדעתם האישה יושבת בביתה ורק הבעל מפרנס את בני הבית. המשכילים הם שתבעו הטלת מגבלות חריפות יותר על נשים, לאור התפיסה הוויקטוריאנית שאיתה הזדהו.6, 46

למעשה, התמונה מסובכת עוד הרבה יותר מזה. התיאוריה שרווחה במערב אירופה במאה התשע עשרה אכן ייעדה מרחבי קיום שונים לנשים ולגברים: האישה היא "שרת הפנים" של הבית, והגבר הוא "שר החוץ". אך התפיסה הזו - שבוודאי הגבילה את הנשים מבחינה מסוימת - לוותה בתיאור מעודן של הנשים כמלאכיות טהורות, בעוד הגברים הפנימו דימוי של עצמם כיצורים פגומים, הנאבקים להיות ראויים לנשים הללו. הדימוי הזה הגביל כמובן את הנשים במובנים רבים, אך העצים אותן מבחינות אחרות, חשובות לא פחות. יש חוקרים שתיארו "דמוניזציה" של דמות הגבר, לצד "פמיניזציה" של החיים הדתיים בתקופה זו.47 מתברר שגם בתחום הזה, נתיבי ההיסטוריה נפתלים ומורכבים יותר ממה שמדמיינים חסידי הקִדמה.

"ההיסטוריה הוויגית" רואה בדמוקרטיה הליברלית החופשית והעשירה את התכלית הסופית והמובהקת שאליה מוליכה ההיסטוריה האנושית. במאה העשרים ואחת, כמו בשלבים מסוימים של המאה העשרים, הדמוקרטיה הליברלית אכן שולטת בכיפה. אך בשלבים אחרים של המאה העשרים התמונה היתה שונה בתכלית. באמצע המאה העשרים ראה העולם צניחה במספר המדינות שבחרו בשלטון דמוקרטי. ניצחונה של הדמוקרטיה הליברלית הוא במידה רבה תוצאה של עובדה אקראית, מלמד אותנו ההיסטוריון עזר גת: העובדה שארצות הברית, המעצמה הגדולה והחזקה בעולם, התעצבה כדמוקרטיה ליברלית וסחפה אחריה את העולם. הצביון הזה של אמריקה הוא תוצר של מפגש נסיבות נדיר. דווקא אנגלים, בעלי מסורת ליברלית, הם שהשתלטו על אמריקה הצפונית, אזור שהיה מיושב בדלילות יחסית, בעל מזג אוויר נוח, ונגיש להגירה אירופאית; כל תרחיש אחר היה מוליד אמריקה שונה בתכלית, ועמה היסטוריה שונה בתכלית של האנושות כולה.48 ניצחונה של הדמוקרטיה הליברלית הוא עובדה נחרצת של ההווה - אך אין הוא תוצר הכרחי של העבר, וודאי שאינו אומר דבר לגבי העתיד.

6. "עניין של אמונה"

תפיסת הקִדמה המתמדת מסוכנת, כפי שנראה בפרק הבא; אך מעבר לכך, היא פשוט שגויה. גרסאות מסוימות של אמונת הקִדמה פופולריות מאוד בתקופתנו, אך קשה למצוא להן בסיס רציונלי מוצק. כבר מאות שנים שחסידי הקִדמה מנבאים בביטחון לאן צועד העולם. נבואותיהם היו שונות מאוד זו מזו, ורק מכנה משותף אחד היה להן: כולן התבדו. כבר בתחילת המאה התשע עשרה הכריז בביטחון הסוציאליסט הצרפתי סן סימון: "לנו העתיד". קרל מרקס, שבז לקודמיו הסוציאליסטים וראה בעצמו את הסוציאליסט המדעי הראשון, חזה בביטחון את בואה של המהפכה, ואף נקב בכמה תאריכים צפויים לבואה, בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. במאה העשרים, הקומוניסטים נהגו להחמיא לעצמם בטענה שהם לא רק יודעים מה יהיה העתיד, אלא גם מזרזים את בואו. העיתונאי האמריקני לינקולן סטפנס חזר ב־1919 מסיור תעמולה בברית המועצות והכריז בהתלהבות: "ראיתי את העתיד, והוא עובד". אנשי השמאל המרקסיסטי בישראל כינו את עצמם "כוחות המחר", מתוך הנחה שהעולם צועד בוודאות בנתיב שמתווים לו רעיונותיהם. אפילו העיתונאי האמריקני ויטאקר צ'אמברס, שנטש בשנות השלושים את הקומוניזם, הודה בעצב שהוא עוזב את המנצחים העתידיים לטובת המפסידים.49

הגישה הזו לא מיהרה להתפוגג. אחרי מלחמת ששת הימים, הרבה אחרי שהתפרסמו פשעי סטלין, ואחרי שחיילי צה"ל התמודדו עם אויבים ערבים החמושים בנשק סובייטי, עדיין הצהיר יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי מפ"ם, כי למרות הכול "מצפן ההיסטוריה מראה באופן חד־משמעי את כיוון ההתפתחות - הוא מראה על האוקטובר", כלומר - על הקומוניזם הסובייטי.50 די במהרה התגלה שצדק יותר המדען נילס בוהר, שהיה נוהג לומר: "קשה מאוד להתנבא, בייחוד בנוגע לעתיד". לא רק שאי אפשר לדעת באיזה כיוון בדיוק יתקדם העולם; קשה מאוד לדעת אם הוא בכלל יתקדם.

ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום הסביר שלמהפכה הרוסית היתה הצלחה אחת לפחות: היא הקימה אימפריה שלא התפרקה לחלקים. מעט לאחר הצהרתו היא בכל זאת התפרקה. נבון ממנו היה היסטוריון אחר, רוברט קונקווסט, שהצהיר כי "העתיד אינו אפוף בעלטה מוחלטת וגם אינו שטוף באור יקרות, אלא שרוי באור דמדומים".51 אין סיבה להמר על תרחיש ספציפי של קִדמה ברורה, בפרט כאשר כל כך הרבה מוטל על הכף בכל הימור.

חלוצי הקיבוצים בישראל חשבו שיש להם בשורת קִדמה גדולה לעולם, והיו בטוחים שהעולם כולו ימהר לצעוד בעקבותיהם. רעיונותיהם התייחסו לא רק לשוויון סוציאליסטי ברכוש, אלא לכל ההיבטים של חיי אדם. תפיסותיהם לגבי המשפחה היו בחלקן דומות למדי לרעיונות שחזרו במאה העשרים ואחת לחזית השיח הפרוגרסיבי. הם דיברו על שוויון גמור ומוחלט בין גברים לנשים, על מחיקת התפקידים השונים של אב ואם, ועל האופי הדכאני של המשפחה המסורתית. הרעיונות הללו התגבשו לדפוסים ממשיים של גידול ילדים, ונתפסו בעיני רבים כראש חץ שאחריו תצעד החברה כולה. שיעור הילודה בקיבוצים באותה תקופה, אגב, היה נמוך מאוד; וכפי שנראה באחד הפרקים הבאים, גם זה מאפיין שנמצא בחברה הפרוגרסיבית של זמננו. כל המערך הזה החזיק מעמד דור אחד או שניים. הדור השלישי של הקיבוצניקים חזר למבנה משפחה מסורתי הרבה יותר. תופעות דומות נצפו גם בחברות מהפכניות אחרות, כולל בימים הראשונים של ברית המועצות הקומוניסטית.52

בספרו הגדול על רעיון הקִדמה כתב ההיסטוריון ג'ון באגנל בורי, שלאור סקירת הראיות שהובאו לקִדמה אנושית מתמדת אפשר לראות שרעיון זה שייך "לאותו תחום מחשבתי כמו השגחה אלוהית או נצחיות הנשמה. ייתכן שהוא אמת וייתכן שהוא שקר, ואי אפשר להוכיח כך או כך. זהו עניין של אמונה".53 בן הפלוגתא הגדול שלו בנושא הקִדמה, הסוציולוג רוברט ניסבט, שטען שרעיון הקִדמה היה דומיננטי כבר בעולם העתיק ואין הוא רעיון מודרני דווקא, הסכים עם בורי בנקודה הזו. הוא עמד על התעוזה בקביעה שיש מעין חוק טבע המכריח את העולם להתקדם תמיד. "קביעה כה גורפת", כתב ניסבט, "כמו רעיון הקִדמה כפי שתואר כאן, אי אפשר לאמת באופן ניסיוני או הגיוני... קִראו לו אקסיומה או דוֹגמה".54 במילים אחרות, אמונת הקִדמה היא דת. בדתות אני קצת מבין, ונדמה לי שאין זו מהמוצלחות שבהן.

תאודור אולסון הקדיש מחקר גדול לשאלת מקורה של תפיסת הקִדמה. הוא טען שהאמונה הזו צצה במאה השמונה עשרה, כתוצאה מהתכה של שתי מסורות נושנות: המשיחיות הנוצרית והחשיבה האוטופית. כל אחת משתי המסורות הללו כשלעצמה היא, לדבריו, עמוקה ומורכבת הרבה יותר מאשר הצירוף שלהם באמונת הקִדמה, שנגועה בסתירות פנימיות עמוקות. חסידי הקִדמה מגייסים את האמונה הזו כדי לגייס עוד חסידים לשירות רעיונותיהם; אך אם העולם אכן מתוכנת לקִדמה הכרחית, לא ברור למה אנשים צריכים להתאמץ כל כך למען המטרה הזו. היא הרי תקרה מאליה ובהכרח.

אמונת הקִדמה שירתה את צורכיהם הרגשיים והאינטלקטואליים של הוגי הנאורות, אך לאור שטחיותה קשה להבין איך נותרה פופולרית במשך שנים כה רבות. "אין לי כל הסבר לשרידתה של הדוקטרינה הזו", כתב אולסון, "מלבד העובדה שהיא נוחה כל כך".55 החלופה היא אולי נוחה פחות, אך אמיתית יותר; והיא מלמדת אותנו שאין לנו שום ערובה בנוגע לכיוון התפתחותה העתידי של האנושות. הוא תלוי בהשגחה האלוהית, בתעתועי המקרה והנסיבות - ובבחירותינו שלנו.

7. האם יש טבע לאדם?

"טבע האדם הוא הגולמי והסתמי מכל חומרי הגלם", אמרה האנתרופולוגית האגדית מרגרט מיד. מחקר שערכה מיד בסמואה, כשהיתה בת 23, הִכה גלים בעולם: מיד טענה שהילידים בסמואה מצדדים במתירנות מינית מוחלטת ולכן אינם סובלים מתוקפנות, פשע ואלימות. רק אחרי כמה עשורים גילו חוקרים אחרים שמחקרה של מיד נערך ברשלנות, שהיא כלל לא הבינה את שפת הילידים, ושכנראה הנערות שאיתן שוחחה נהנו להטעות אותה. למעשה, הטבע האנושי הידוע לנו מתבטא בחייהם של תושבי סמואה, בדיוק כפי שהוא מתבטא בחייהן ובתרבותן של שאר החברות האנושיות הידועות לנו.56

כפי שכתבנו, הזלזול בעבר והאמונה העיוורת בקִדמה קשורים בהכחשת טבע האדם. ההכחשה הזו מתארת את אנשי העבר כיצורים שונים בתכלית מאיתנו - ואם כך, אין לנו מה ללמוד מהם. מצד שני, אם יש לאדם מגבלות טבעיות, הרי שיש גבול לאפשרות לקדם אותו ואת קהילתו. לפי התפיסה החלופית הזו, אנשי העבר נאבקו עם אותם קווי אופי בעייתיים שאנו מגלים בעצמנו - ואולי נוכל ללמוד לא מעט מהישגיהם בהתמודדות הזו.

כך ניסח זאת ההיסטוריון כריסטופר לש: "האופטימיות הפרוגרסיבית נסמכת, בסופו של דבר, על שלילת המגבלות הטבעיות המוטלות על כוחו של האדם ועל חירותו. אין היא יכולה לשרוד לאורך זמן בעולם שבו אי אפשר לחמוק מהמודעות לגבולות אלו". לדבריו אפשר להשוות את הצהרתו של אוטו קליינברג: "ההסבר הסביבתי [= להתנהגות האנושית] הוא העדיף, כל אימת שמצדיקים אותו הנתונים, משום שהוא אופטימי יותר, וטמונה בו תקווה לשיפור".57

בספרי "לא תקין" דנתי בהרחבה במוסכמה האידיאולוגית הזו, שהשתלטה על מדעי החברה האקדמיים: אין לאדם טבע מולד. הראיתי איך שורה של חוקרים אמיצים ויסודיים הראו עד כמה היא מופרכת. הם הראו, למשל, שחברות ילידיות אינן קהילות שלוות ושוחרות שלום, כפי שתיארו אותן אנתרופולוגים בעלי נטייה מרקסיסטית, אלא חברות המתמודדות דרך קבע עם אלימות קשה. הנטייה לאלימות אינה חולשה מוסדית של החברה המערבית, אלא חולשה יסודית של טבע האדם.58 ההכרה הזו מולידה אופטימיות בנוגע ליכולת להפחית את האלימות, כפי שהצליחה לעשות החברה המערבית; ובמקביל היא מולידה פסימיות לגבי היכולת לעקור את הנטייה הזו באופן סופי ומוחלט.

זיגמונד פרויד לעג לאשליה המרקסיסטית שמוסדות חברתיים מתוקנים יעקרו מן העולם את התוקפנות האנושית:

הקומוניסטים סבורים שגילו את הדרך לגאולה מן הרוע. האדם הוא טוב בעליל, חפץ בטובת זולתו, אבל מוסד הרכוש הפרטי השחית את טבעו... את ההנחה הפסיכולוגית העומדת בבסיסה [= של השיטה הקומוניסטית] יכול אני לזהות כאשליה נטולת אחיזה. על ידי ביטול הרכוש הפרטי ניטל מדחף התוקפנות האנושי אחד מכליו, שבוודאי הוא כלי רב כוח, אך בלא ספק לא החזק ביותר... אם תבוטל הזכות האישית לבעלות על נכסים חומריים, עדיין תעמוד בעינה זכות היתר על יחסי מין, אשר תיהפך בהכרח מקור לקנאה העזה ביותר ולאיבה התהומית ביותר בין בני אדם השווים בכל שאר התחומים. והיה אם תבוטל גם זכות יתר זו על ידי שחרור מלא של חיי המין, קרי אם תתבטל גם המשפחה, גרעין התרבות, אזי אין אמנם לחזות באילו דרכים חדשות תלך התפתחות התרבות, אולם ניתן לצפות לדבר אחד, והוא, שתכונתו העמידה של הטבע האנושי תלך בעקבותיה גם לשם.59

לא צריך לאמץ את כל התובנות הפסימיות של פרויד - היהדות בוודאי אינה מאמצת את כולן - כדי להסכים לטענה היסודית שלו בפסקה הזו: לטבע האדם יש מגבלות נתונות, שבגללן שום חברה אנושית בעתיד לא תהפוך לגן עדן עלי אדמות. מוסדות החברה העכשוויים אינם מקור כל הרוע והעוול, וביטולם לא יחולל קִדמה גואלת בעולמנו; המוסדות הוותיקים של האנושות מבטאים התמודדות עם טבעו הקבוע והיציב של האדם, וביטולם ישחרר את החלקים השליליים של הטבע הזה מרִסנם.

שאלות עמוקות מן הסוג הזה אינן רק עניינם של חוקרים מודרניים. טיבו וטבעו של האדם עומדים במוקד עניינה של ההגות הדתית. אם נפנה למקרא, נגלה שלאחר המבול הצהיר אלוהים שמעתה לא יביא עוד על האנושות עונש נורא מעין זה. הוא נימק את החלטתו דווקא במגבלות הטבעיות של האדם, שבגללן אי אפשר לצפות ממנו ליותר מדי: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). חכמי ישראל הסכימו שאין כאן תיאור כולל של האדם כרע וכמושחת, מעין התפיסה הנוצרית של "החטא הקדמון"; אותו "יצר לב האדם" אינו מייצג את מכלול האישיות האנושית, אלא רק חלק אחד ממנה, שרק הוא רע ופגום.60 אך חלק זה מבטא את המגבלות הנצחיות, שכל אדם בכל דור נידון להתמודד איתן, ואין מהן מנוס. עולה מכאן שבכל הנוגע לאישיותו הבסיסית של האדם, ההבדלים בין התקופות והדורות זניחים בהשוואה למכנה המשותף להם.

חשיבה מסוג זה נמצא בהגותו של הרב יוסף דב סולוביצ'יק.61 לדעתו, השינויים ההיסטוריים הם בעלי משמעות זניחה יחסית בעולם הדתי. במילים אחרות: הדברים היסודיים באמת והחשובים באמת בעולם הדתי אינם משתנים לעולם. בלשונו של הרב:

אל המציאות ההיסטורית המשתנה תמיד מחדירה הברית יסוד של התמדה או יציבות... דבר מה קבוע מוחדר אל תוך ההתרחשויות ההיסטוריות... הכלל בדבר התנועה ההיסטורית המתמדת, שכוחו יפה לגבי המציאות הסופית, מאבד את תוקפו כאשר הוא מתייחס אל קהילת הברית.62

ובאופן מודגש יותר כתב: "קהילת הברית היא על־היסטורית, במובן זה שהיא מחזיקה בעמדות קבועות אל מול אירועים היסטוריים המשתנים דרך קבע".63 מתוך עמדה זו מגיע הרב סולוביצ'יק, בהקשרים ספציפיים, אף לזלזול מסוים בכרונולוגיה המדויקת של מאורעות משמעותיים בתולדות ישראל. ההתמודדות הרוחנית היא החשובה, והיא אינה משתנה באופן מהותי מתקופה לתקופה.64

במאמר "איש האמונה הבודד" מתאר הרב סולוביצ'יק את מערכת היחסים הסבוכה בין האדם הדתי, "איש האמונה", המתמקד בהעמקה רוחנית, לבין האדם המודרני, "איש ההדר", המצליחן וההישגי בענייני העולם הזה. מערכת היחסים הזו מורכבת וטעונה במיוחד, כיוון שמדובר בשתי דמויות הנמצאות שתיהן בתודעתו של כל אחד מאיתנו. כך אמר על כך הרב סולוביצ'יק:

בשורת התרבות של האמונה משתנית תדיר בחלוף העתים, עם תמורות באקלים הרוחני, תודעות במצבי רוח ערכיים ועליית צרכים חברתיים. אולם מעשה האמונה עצמו אינו משתנה...65

האקלים הרוחני והאופנה התרבותית משתנים ומתחלפים, אך יסודות העומק הרוחניים אינם משתנים לעולם. מה צר, כתב הרב סולוביצ'יק, שהאדם המודרני אינו מכיר בזה.

בעמוד הראשון של הספר "אדם וביתו" הצהיר הרב סולוביצ'יק: "התנ"ך אינו רק ספר של העבר; הוא הרבה יותר מכך: הוא ספר ההווה והעתיד גם יחד". התנ"ך רלוונטי לימינו באותה מידה שהיה רלוונטי לדורו של משה רבנו, משום שהבעיות האנושיות הבסיסיות נותרו בעינן.66

אם נעבור מעולם המקרא וההגות לעולם ההלכה, נמצא בחוק היהודי מערכת משוכללת של אקסיומות בנוגע לטבע האדם. אלו מכונות בשפה ההלכתית "חזקות". למשל: אם אדם שלווה כסף טוען שפרע את החוב לפני שהגיע זמן הפירעון, ואינו מביא ראיה נחרצת לדבריו, אין מאמינים לו; "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" (שולחן ערוך חושן משפט עח, א). ר' מאיר הלוי אבולעפיה, מחכמי ימי הביניים, למד מכאן כלל מקיף יותר: חזקה שאין אדם פועל לטובת אנשים אחרים בניגוד לאינטרסים שלו־עצמו, אם בית דין לא חייב אותו לנהוג כך, ואם אין לו הוכחה לטענתו שכך נהג.67

על מה מבוססת ההנחה הזו? אחד מגדולי חכמי ישראל במאה העשרים ואחת, הרב אשר וייס, הראה שאין מדובר רק במנהג חברתי, אלא בהנחה כללית של חכמינו בנוגע לאופי האנושי: "כך הוא טבען ודרכן של בני אדם, דאין פורעין בתוך הזמן". אין מדובר בהרגל גמיש ויחסי, תלוי תקופה והקשר, אלא בקביעה המעוגנת בטבע האדם ובמגבלותיו.68

החזקה הזו ודומותיה אינן משמעותיות במיוחד כשלעצמן מבחינת מצבו הכולל של המין האנושי, אך הן מלמדות על האופן שבו שפטו חז"ל את האנושות ואת מהותה. חכמינו לא ראו את החברה האנושית כגוף גמיש עד אין קץ, המתעצב מחדש בכל דור לפי מוסכמות סוציולוגיות שרירותיות. הם ראו את האדם כיצור מוגדר, בעל קווי אופי מובהקים, התוחמים את טווח ההתנהלות האנושית הסבירה, בכל דור ובכל מקום. החזקות ההלכתיות מתארות באופן ריאליסטי את מגבלותיו של האדם. לתפיסה היסודית הזו, המשתקפת בעצם המוסד ההלכתי של החזקות, יש השלכות פילוסופיות, והן מרחיקות לכת הרבה מעבר להשלכותיה המעשיות.

הרב סולוביצ'יק הדגיש שחזקות מעין אלו הן הנחות מטאפיזיות קבועות, שאינן משתנות. כך כתב על חזקה מסוימת, על אחת ההנחות של חכמינו בנוגע לטבע האדם: "אין החזקה בנויה על גורמים סוציולוגיים... אין זו עובדה פסיכולוגית אלא עובדה אקזיסטנציאלית... זאת היתה אמת בזמן העתיק, וזו אמת עדיין בהווה, וזו תהיה אמת גם בעוד אלף שנה מעכשיו".69

גם אם לא נאמץ את כל ניסוחיו, העובדה היא שיחס מעין זה משתקף בגישתם הכללית של הפוסקים לחזקות המוזכרות בדברי חז"ל. כדברי חוקר המשפט העברי איתמר ורהפטיג, "לפי גישה זו מובנת תופעת אי־השינויים בהלכה. טבע האדם שנמסר לנו כנתון יסודי אינו משתנה, אלא אם כן נמסר לנו שהוא נתון לשינויים. ואכן אם נבדוק... נמצא שכמעט לא נשתנו החזקות".70 החזקות הללו נתפסות כמייצגות נתונים בסיסיים של טבע האדם, וזה אינו גמיש עד לבלי גבול. לאדם יש טבע נתון ומוצק, ולכן הקִדמה לא תוכל לעולם ליצור אדם חדש. אבותינו הקדמונים התמודדו עם אותן בעיות יסוד שעומדות בפנינו בימים אלו, ונוכל ללמוד לא מעט מהפתרונות שהציעו לבעיות הללו.

●●●

בפרקים הבאים אנסה לענות על השאלה למה בכל זאת כדאי לנו ללמוד מהעבר. לשאלה הזו אציע שש תשובות: בגלל האמת; בגלל התורה; בגלל המציאות; בגלל הילדים; בגלל החינוך; משום שהוא שם.

2 מעין מה שכתב גרשום שלום: "המקרא וספרי החזיונות האפוקליפטיים אינם יודעים על התקדמות בהיסטוריה שמוליכה אל הגאולה. הגאולה אינה תוצאה של התפתחויות עצמיות, כדרך שהיא נתפסת בפירוש החדש שניתן לה במערב מאז ימי ההשכלה, שאף אז, בצורתו החילונית כאמונה בקדמה, הוסיף הרעיון המשיחי לגלות עוצמה חיונית מתמדת. הגאולה היא בעצם הוויה טרנסצנדנטית המבקיעה לתוך ההיסטוריה, פריצה שמביאה לידי חדלון ההיסטוריה, המתהפכת בהריסותיה משום שפגעה בה קרן אורה ממקור אור שמחוצה לה" (גרשום שלום, דברים בגו א, עם עובד, תל אביב תשל"ו, עמ' 164). דברים דומים כתב ההיסטוריון שלום בארון על תפיסתו ההיסטורית של הרמב"ם (Salo W. Baron, "The Historical Outlook of Maimonides", PAAJR 6, 1934-1935, p. 108).

3 התהיות הללו משתקפות באופן ציורי בדברים הבאים של חז"ל, על שיפורים טכנולוגיים שהתגלו כמזיקים: "אבוב [= כלי נגינה] היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה, צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה... תני רשב"ג: שילוח היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים. לקיים מה שנאמר: 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו'" (ערכין י ע"ב).

4 נציין שבעבר דווקא תיארו כותבים שונים בהתלהבות שיפור היסטורי מתמשך באיכות הציורים. היה זה בתקופה שראתה בציור מיומנות טכנית של חיקוי הטבע, כלומר: טכנולוגיה ולא אמנות (קון [לעיל, הערה 25], עמ' 129). אם מתייחסים לציור כטכנולוגיה, אין שום סיבה שלא תתקיים בה הצטברות מתמשכת של ידע מועיל וטכניקות שימושיות - כמו בכל תחום טכנולוגי אחר. כשמתבוננים בציור לא כמיומנות טכנית של חיקוי אלא כאמנות - תהא אשר תהא ההגדרה המדויקת של זו - נקודת המבט שונה בתכלית, וגם ציורים המצטיינים פחות בחיקוי הטבע יכולים להיראות יפים לא פחות, או "מעולים ומבריקים" לא פחות, כדברי קונקווסט.

5 גם בתחום טכנולוגיית הנשק יש לעתים מידע שנשכח ואינו מצטבר לדורות - ואולי טוב שכך. בשנת 673, בזמן המצור הערבי על קונסטנטינופול, עשו הביזנטים הנואשים שימוש בנשק קטלני חדש, שהמציא קליניקוס מסוריה: "אש יוונית". היה זה מעין להביור קדום, שהתיז על פני המים חומר דליק במידה יוצאת דופן, והצית בעֵרה ששרפה את כל אוניות האויב, ושלא היתה שום דרך לכבות אותה. לפי העדים הנסערים מאותה תקופה, "האש היוונית" בערה גם מתחת לפני המים. במשך מאות שנים השתמשו הביזנטים ב"אש היוונית", ויש הטוענים שזהו אחד מסודות שרידתה הארוכה של האימפריה הביזנטית. במאה השתים עשרה נפסק משום מה השימוש בנשק אימתני זה, וסודו נשתכח. יש השערות רבות לגבי ההרכב הכימי של "האש היוונית", אך עד היום איש לא הצליח לשחזר אותה.

נוסיף גם שיש הטוענים שבעוד טכנולוגיית הלוחמה אכן משתנה ללא הרף, יסודותיה העקרוניים נותרו בעינם - ומי שלא נתן אליהם את דעתו שילם על כך מחיר כבד. הגנרל סמואל מרשל היה ההיסטוריון הקרבי הרשמי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הוא קבע שהחיילים האמריקנים מיעטו לעדכן את היחידות הלוחמות לצדם ואת מפקדיהם במתחולל בשדה הקרב. לדבריו, "צבאנו במלחמת העולם השנייה היה, כנראה, הצבא ה'שתקני' ביותר ששלחנו אי פעם למלחמה". מדוע? מרשל הסביר שהמצאת האלחוט ושכלול הטלפון הביאו את המפקדים להתמקד בהוראת הטכניקה והטכנולוגיה של אמצעי הקשר החדשים, ולהזניח את חינוך החיילים בנוגע לעצם הצורך החיוני בתקשורת עם יחידות צבאיות אחרות. "נטינו לשכוח כי שום אמצעי קשר מכני שניתן לאדם אינו יכול לשמש תחליף למילה המדוברת או 'לשכלל' את המחשבה", כתב מרשל, והוסיף: "מקורו של כל רעיון עודנו במקום בו היה בימי קולומבוס או אדם הראשון" (סל"א מרשל, אנשים מול אש, תרגום: עוזי נרקיס, מערכות, תשט"ז).

6 במקביל, ליברלים, פרוגרסיבים וסוציאליסטים רבים באנגליה התנגדו למתן זכות בחירה לנשים; בין היתר משום שהניחו (בצדק, לדברי ההיסטוריונים) שמרבית הנשים יצביעו ליריביהם השמרנים. בדומה, ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, שהיה סוציאליסט ואתאיסט, התנגד בתוקף להרחבת שוויון הזכויות לנשים, משום שסבר שהן דתיות יותר מהגברים, ולכן צריך לצמצם את השפעתן (Gertrude Himmelfarb, The De-moralization of Society, Vintage, New York 1994, pp. 96-97; אליוט א' כהן, הפיקוד העליון, תרגום: ברוך קורות, הוצאת מטר, תל אביב תשס"ג, עמ' 63. בנוגע לנטייה השיטתית של נשים במאה העשרים להצביע למפלגות שמרניות ראה גם: John Ramsden, An Appetite for Power, Harper Collins, London 1998, pp. 234, 452).