“לפעמים זה נראֶה יותר קל, לא? להאמין לדברים הרעים במקום לטובים”.
זה לא סוד שכל מוח עובד קצת אחרת, ולתפיסה של כל אחד ואחת מאיתנו יש חוזקות וחולשות; יש מוח הומני ומוח ריאלי, מוח ימני ושמאלי, מוח שמעולה בחשבון ומוח אמנותי. לחלקנו יש תפיסה מרחבית מעולה, חלקנו לא נצליח לצייר קו ישר גם אם חיינו יהיו תלויים בכך, חלקנו נקלוט כוריאוגרפיות אחרי תרגול אחד וחלקנו נצטרך שעות של חזרות בשביל תרגיל שנחשב יחסית פשוט. ובין כולנו מחבר אותו קו שמהווה את הממוצע וקובע אם אנחנו מעליו, מתחתיו, מאחוריו או מצדדיו. אנחנו מעריכים את עצמנו ומודדים את עצמנו לפי הממוצע.
לרובנו יש יחסים מורכבים עם אותו קו ממוצע, עם הרעיון שמהווה מכורח הנסיבות את הנורמה. יש את המקומות שבהם אנחנו מתיישרים עם הנורמה והמקומות שבהם אנחנו יודעים שאנחנו פשוט לא כמו כולם. זה הדין בכל פעילות שאנחנו מבצעים, מחישוב מספרים גדולים בראש ועד ריקוד, כתיבה ובישול, וזה הדין גם ביכולת שלנו לחבור לבני אדם אחרים. בכל חברה אנושית יש נורמות, ובכל חברה יש את אלו שחורגים מהן. יש חריגות שבאות בקטע טוב – חריגויות מקובלות שהחברה יכולה להכיל. היא תקרא להן “אקסצנטריות” אם הן בלתי יעילות או “חשיבה מחוץ לקופסה” אם אפשר להפיק מהן רווח.
אלא שיש חריגויות ושונויות שבאות עם מחיר חברתי כבד יותר.
החריגות של אדי למשל, הגיבורה האוטיסטית של הספר “כמו ניצוץ“, לא באה טוב לאנשי הכפר הסקוטי הקטן ג’וניפר שמנמנם לו בפאתי אדינבורו – במיוחד למורה שלה גב’ מרפי.
כשאדי מתחילה ללמוד על ציד המכשפות בבית הספר היא מזדעזעת לגלות שהנשים מהעיירה שלה שהוצאו להורג כמכשפות לא זכו מעולם להנצחה נאותה ומחליטה לתקן את העוול ההיסטורי הזה. העניין שלה במכשפות נעשה אישי יותר כשהיא מבינה שאחת המכשפות הייתה, ככל הנראה, בעלת בעיה נוירולוגית, כמוה. כדי להקים אנדרטה למכשפות אדי זקוקה לשני דברים: הסכמה של המועצה ותקציב. אבל מועצה מכובדת לא יכולה פשוט לזרוק כסף על איזו גחמה מטופשת של הילדה המוזרה של הכפר, לא ככה?
עם המון תמיכה ממשפחה אוהבת מחברה חדשה ובלתי צפויה, המסע של אדי להשגת המטרה שלה רצוף עליות ומורדות; היא מתמודדת עם סטיגמות וסטריאוטיפים, עם אנשים שחושבים שמישהו מבחוץ “שתל” לה את הרעיון בראש (כי כאוטיסטית היא לא מסוגלת לחשוב עבור עצמה כמובן), עם בריונית מבית הספר שמסיתה נגדה את החברה הכי טובה שלה מילדות ועם מורים שבאו מדור אחר ומחינוך נוקשה ומתקשים לפנות מקום בכיתה ובלב לחריגות של אדי.
אדי מתווכת לנו את העולם כפי שהיא חווה אותו, כשההצפה החושית והרגשית, הקושי לפענח הבעות פנים ומצבים חברתיים, הצורך לנוע בדרך מסויימת ולהשמיע קולות, הקושי לתחזק חברויות ובעיקר היתפסות לרעיון או לנושא מסויים והרצון לדעת עליו הכל, הם רק חלק ממה שהופך אותה למי שהיא; אדי משחקת ומתקוטטת לסירוגין עם האחיות שלה, מטיילת בסביבה ומשחקת משחקי דמיון, קוראת ספרים ומרכלת על המבוגרים ועל הילדים המגעילים בכיתה שלה כמו כל ילדה בת גילה בכל מקום ובכל תקופה. היא גיבורה חכמה, יצירתית, מקסימה ועקשנית, ניצוץ קטן ומרדני שמצליח להצית מחאה נגד הדחקה של מאורע היסטורי חשוב רק בגלל שלא נעים לדבר עליו.
זה לא הספר הראשון שיוצר הקבלה בין ציד המכשפות לבין היחס לאנשים חריגים ושונים בחברה, אבל הוא בהחלט עושה זאת מנקודת מבט רעננה, חדשה ומעניינת. ניכרות בו, לדעתי, השפעותיה של גרטה תונברג, הצעירה השבדית שהצליחה לגרום לכל העולם לעצור ולהקשיב למה שיש לה לומר.
חלק מהמשפטים בספר אמנם נראים באופן חשוד כמו פוסטים בטאמבלר יותר מאשר כמו סיפור, אבל אני שמחה לומר שזה לא גורע הרבה מהקסם שלו; הדמויות והקשרים העדינים הנרקמים ביניהן, העלילה המתוקה-מלוחה שמותאמת במידותיה באופן מופלא לז’אנר והכתיבה המבעבעת ומלאת החיים מונעים מהספר להפוך למניפסט ריקני על “קבלת האחר והשונה”.
אל מקניקול – סופרת ואקטיביסטית אוטיסטית, מצליחה להראות בספרה בכישרון רב מה קורה לחברה שחיה בפחד ומקצינה עד כדי רתיעה מכל סוג של אינדיווידואליות ואיך כולנו יכולים להרוויח מחברה שיש בה מקום לכמה שיותר סוגים של אנשים. היא מדגימה כמה חשוב לפעמים להישיר מבט אל המקומות שלא תמיד כיף לראות – בין אם אלו עוולות העבר וההווה ובין אם אלו הקשיים שאנחנו חווים כל יום ונאלצים להדחיק אותם או להתעלם מהם כדי שלא להיתפס כשונים או חריגים.
אדי לומדת לא להאמין לקולות שרואים בה, בשונות שלה ובצורך שלה מטרד או הפרעה; היא גם לומדת לעשות עבור עצמה את ההתאמות שנחוצות לה, לדרוש את מה שהיא זקוקה לו בלי להקטין את עצמה ובלי להתנצל והיא קוראת לכולנו בין השורות לנהוג כמוה ולהאמין לדברים הטובים שנאמרים עלינו ועל שכמותנו. מקניקול מראה שהחריגות של אדי, עם כל הקשיים שצפים במפגש שלה עם העולם ועם החברה שבה היא חיה, נחוצה וחיונית למארג האנושי.
איזה מזל שהיום אנחנו כבר לא מוציאים להורג אנשים סתם ככה, בגלל שהם שונים.
נכון?
נ.ב.
ה-BBC הפכו את הספר המתוק והאופטימי הזה לסדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים, מומלצת במיוחד. הספר וגם הסדרה מתאימים לילדות וילדים בגילאי 11 ומעלה.
שטום מאת ג’ם לסטר שונה מאוד מכל הספרים שקראתם עד כה על אוטיזם ועל התמודדות עם אוטיזם.
פה לא תמצאו את כריסטופר האוטיסט הגאון של “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או את דון האובססיבי וחסר הטאקט מ”פרוייקט רוזי”. הוא אפילו לא שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה שהצליח בדרך נס ועם המון התמדה ועבודה קשה ללמוד לתקשר עם העולם חרף התפקוד הנמוך. פה הנס לא התרחש מעולם. לפחות, לא באופן שבו ספרים אחרים שנושא מציגים זאת.
פה תראו את האוטיזם שלא מדברים עליו, שלא מדברים איתו, שלא מצטלם יפה בתקשורת, שלא נוח ונעים לקרוא עליו בספר. האוטיזם ששותק, אוטיזם בתפקוד נמוך. כמה נמוך? מהסוג שלא מסוגלת להשתמש בשירותים. כזה נמוך.
לסטר כותב מנסיונו האישי, בעצמו אב לילד אוטיסט. חרף העובדה כי הוא מעלה בכתיבתו שאלות ותובנות רבות לגבי זוגיות, הורות, משפחה והתמודדות האדם הקטן מול הביורוקרטיה – הספר הוא קודם כל על גידול ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הוא מציף את דרכי ההתמודדות ואת הבריחה וכן, גם את האהבה הגדולה ורגעי החסד שתלויים מסביב כמו אורות-פיות, המבליחים ברגעים שלא מצפים להם ומציפים את הכל באור.
בכתיבה מפוכחת ואמיצה, נוכחת מאוד בתוך הבלבול והכאב, שובר לסטר את קשר השתיקה ומנכיח בתרבות גם את האוטיזם הזה.
“שטום” נפתח בתרגיל ביורוקרטי של בני הזוג ג’ול, בן ואמה – הורים לג’ונה, לילד אוטיסט בתפקוד הכי נמוך שיש. הם מזייפים פרידה כדי להיאבק בביורוקרטיה האטומה, האינטרסנטית, מכונה משומנת היטב ומתודלקת בכסף, אשר דורסת בני אדם בתואנה של ניסיון לסייע. כדי להוכיח שהם פרודים, עובר בן לגור עם בנו ג’ונה אצל אביו, יהודי זקן שתיאור הבית שלו עשוי להיות מוכר לרבים מן הקוראים שסביהם חיו ככל הנראה בבית דומה (כך זה היה למשל, במקרה שלי).
בעיית התקשורת של ג’ונה מתחילה לגלגל כדור שלג שגורף בבת אחת את כל המשקעים וחושף את הכשלים והקצרים בתקשורת המשפחתית – לא רק בדור הנוכחי אלא לאורך שנים. הטיפול האינטנסיבי בג’ונה מאלץ את האב והסב לתקשר זה עם זה ביותר מילים משדיברו, כך נדמה כל חייהם.
בסופו של דבר “שטום” – כלומר, שתוק, ללא מילים, הוא שם הולם למדי לספר הזה, העוסק לא מעט בקולות: קולו של הסבא, יהודי מהונגריה המספר את סיפורו במקטעים איטיים, כבדים על הלשון ועל הלב, קולות רחשי ליבם של ההורים שציפיותיהם הראשוניות מילדיהם נפוצו לכל רוח, וכמובן רגע השיא של הספר, שהוא ללא ספק הניסיון ההורי הנואש להשמיע עבור ג’ונה את הקול שמצבו מונע ממנו להשמיע, כיוון ש”המוח שלו הוא כמו מילון שדפיו הודבקו זה לזה.”
אפילו המוסדות הרפואיים והביורוקרטיים מקבלים קול בספר – לסטר כותב לא מעט מן המסמכים הרשמיים, הנושאים במילותיהם הקרות ובסגנונם היבשושי את גורלה של המשפחה.
המסמכים מספרים את סיפורם של אטימות המוסדות ושל הקושי בהשגת טיפול תומך ומתאים בשל ביורוקרטיה כמעט קפקאית. במכחול טבול בהומור שחור מצייר לסטר את מצבי האבסורד המופרכים שמשפחה מגיעה אליהם כדי להוכיח שבנם אכן זקוק וראוי לטיפול שהם רוצים עבורו. ואיכשהו, בסופו של דבר הכל תמיד מסתכם באינטרסים כלכליים, מזומנים וניסיון להכניס עוד קצת כסף לקופה מנופחת ממילא, על חשבון המשפחה.
כיוון שכבר דובר לא מעט על “שטום” בהקשר של אבהות והקשר בין גברים, אבל אותי מעניין דווקא לבחון את הקשרים בין גברים ונשים בספר. שני הגברים המבוגרים הם כאלה ש”ננטשו”, כל אחד בדרכו. לסטר רוקם לאט את הסיפור על התפרקות התא הזוגי והקושי לשמור על היחד, חרף התלות ההדדית שלהם זה בזה: “ההומור מציל־החיים התכהה והפך לאפלה, ואנחנו לא מסוגלים עוד לראות זה את זו.”
גם כשהאב כן נוכח ומהווה דמות טיפולית והאם היא בעלת הקריירה, תפקידי “האבא הכיפי” ו”האם האחראית” הסטריאוטיפיים בכל זאת נוכחים בחייהם של אמה ובן וגובים מהזוגיות שלהם מחיר כבד.
מדובר בפנינה ספרותית יפהפייה ונוגעת ללב, מצחיקה ומרגשת – אפילו מותחת לעיתים, כי ככה זה כשנלחמים במפלצת הביורוקרטיה. הספר מעורר מחשבה ואמפתיה וגם ציפייה לספרו הבא של ג’ם לסטר, שזהו רומן הביכורים שלו.
התרגום המצוין של גיא הרלינג נוטע את הספר בכאן ועכשיו, ומשמר היטב את האווירה של שיחה אישית ואינטימית עם הקול המספר.
