פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד.
היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא “אצלנו”. היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.
אין פלא אפוא ששרלוט פרקינס גילמן נכנסה מהר מאוד לרשימת הגירל-קראש הספרותיים שלי והיא מככבת שם עד היום לצד ברונטה, אוסטן, אלקוט ולאחרונה גם דורותי ל’ סיירס. לכן התרגשתי בטירוף כשראיתי את “בניניה מקיאוולי” שלה בהוצאת לוקוס, וניגשתי מיד לקרוא את הספר מבלי לדעת יותר מדי למה לצפות, מכיוון שבכל יצירה שלה היא מצליחה להפתיע אותי עם משהו שונה לגמרי.
בניניה מקיאוולי הוא סיפור התבגרות שמתרחש בארה”ב של שלהי המאה ה-19, של ילדה שהיא בת לאב סקוטי ואם אמריקאית עם שורשים באיטליה, מכאן השם מקיאוולי (שהגיבורה לא נולדה איתו, אגב! היא אימצה אותו לעצמה בעקבות הקשר המשפחתי הרחוק למקיאוולי שחיבר את “הנסיך”, שזה כבר מגניב). בניניה מקיאוולי מתארת את חייה במעין יומן אישי והופכת לנגד עינינו מילדה חכמה ומרדנית לנערה חרוצה ושאפתנית, ולאחר מכן לעלמה הגיונית ומחושבת. היא גדלה בצל ההתעללות הנפשית והכלכלית של אביה, שעריצותו הגחמנית גובה מחיר כבד.
שתי היצירות של פרקינס-גילמן שקראתי לפני כן נמצאות בשני קטבים שונים לחלוטין בין הטרגי והמבדר: “הטפט הצהוב” הוא היצירה הראשונה שקראתי מפרי עטה (הוא זמין לקריאה בעברית באתר “מעבורת”), הוא תיאור קשה ומחריד של “טיפול המנוחה” כמרפא לדיכאון שאחרי לידה. פרקינס-גילמן מיטיבה לתאר בו את החווייה של ההקטנה, הדורסנות, ההשתקה ואי הנכונות המוחלטת של הסביבה הפטריארכלית (גברים ונשים כאחד) להקשיב לאישה שהפכה זה עתה לאם ולהבין את רצונותיה.
“ארצן” לעומת זאת, (Herland באנגלית) היה סיפור שונה מאוד בז’אנר שלדעתי כבר נכחד מן העולם; גילמן כתבה אוטופיה. מה שמעתם. בדיוק ההיפך מהדיסטופיה שנהייתה כה פופולרית אחרי מלחמת העולם השנייה. “ארצן” הוא ספר פנטזיה שמתאר חברה מושלמת שמורכבת מנשים בלבד. הגם ש”ארצן” נוגע פה ושם בנושאים רציניים, הוא קליל בהרבה מ”הטפט הצהוב” וכתוב כמעט כולו בנימה מבודחת-משהו.
“בניניה מקיאוולי” הוא שילוב מוצלח מאוד של כל מה שטוב בשתי היצירות הנ”ל. הוא נוגע במקומות הכואבים של “הטפט הצהוב”, ולא חסרה בו מן החשיבה האוטופית והאידיאליסטית המאפיינת את “ארצן”.
סצינות מסויימות מ”בניניה” מזכירות את “הטפט הצהוב”, למשל תיאורי האב המתעלל. מצא חן בעיניי במיוחד האופן בו בחרה המחברת לתאר אלימות מנטלית וכלכלית באופו שמנכיח את התופעה ומוציא אותה לאור. היא גם היטיבה להראות כיצד הרופא והכומר, המייצגים את הרשויות והממסד עומדים חסרי אונים לנוכח האלימות הזו, שהיא למעשה חוקית לגמרי. היא מראה בחדות כואבת כיצד המילים הקשות והביקורת הבלתי פוסקת מתישות את האם לאט ובנחישות, גוזלות ממנה את שמחת החיים ואת העצמיות שלה, הולכות ומרוקנות אותה עד שהיא נעשית צל של עצמה. פרקינס-גילמן מראה גם את ההשפעה ההרסנית של הנוקשות האבהית על בחירותיה של הבת הבכורה, ורומזת כיצד בלא התערבות נאותה משכפל הדיכוי את עצמו במערכת היחסים הבאה.
סצינות אחרות ברומן מזכירות יותר את “ארצן”, בעיקר מבחינת הדרך בה בוחרת המחברת לפתור חלק מן הבעיות המשפחתיות הקשורות לבעיות מערכתיות גדולות יותר. בנוסף, חלק מן הנושאים העולים באוטופיה הפמיניסטית של גילמן חוזרים גם ב”בניניה”, למשל החשיבות של קשרי ידידות בין נשים ופיתוח היכולות הפיזיות של נשים. במעין הערת צד ניתן גם הד למחשבותיה של פרקינס-גילמן על השכלה ועל חינוך, שהיו מתקדמות וליברליות מאוד יחסית לתקופה שהתאפיינה בחינוך נוקשה לילדים.
עם גיבורה מניפולטיבית ומעט מתנשאת שכל מה שהיא עושה מצליח לה (גם אם לא בדרך שהיא ציפתה שזה יצליח) ועלילת slice of life שלכאורה לא קורה בה כלום, הספר מצליח להיות יצירה מהנה, מרתקת ומלאת חיים שמבעבעת מהדפים בחיוניות נעורים מתפרצת המזכירה מתבגרת אמריקאית ספרותית אחרת בת תקופתה (אני מסתכלת עלייך, ג’ו מארץ’).
העלמה הצעירה מתבוננת בעולם בתשומת לב רבה וחושבת כיצד תוכל להפיק ממנו תועלת לעצמה במינימום נזק לסובבים אותה, ונקודת המבט הייחודית שלה על החברה שבה היא חיה מעוררת אותנו להתבונן ממבט חיצוני בחברה שלנו. בניניה מבינה עד מהרה מה הן המגבלות שלה כאישה ומה יש בכוחה לעשות כדי לצלוח את המכשולים שמציבות המוסכמות הפטריארכליות בפניה. היא בעיקר מיטיבה להבין אנשים ואת מה שמניע אותם ויודעת להתאים את עצמה אליהם, לספק את צרכיהם ולהראות להם את מה שהם צריכים לראות כדי שהיא תשיג את מבוקשה. היא חכמה והיא יודעת את זה, אבל היא גם מודעת לנקודות העיוורון שלה ולכן פתוחה ללמוד ולהפיק לקחים. תיאורה של בניניה כצעירה מתנשאת וטובת לב בעת ובעונה אחת הופך אותה בעיניי לדמות אמינה מאוד. היא אלטרואיסטית במידה והדבר משרת אותה והופך את הסביבה שלה לנעימה יותר לחיות בה. אני מוצאת שדמות כזו היא נגישה יותר מדמויות נשיות מלאכיות שפוגשים לעתים בספרות המאה התשע עשרה.
התחמנות של בניניה מקיאוולי מתבטאת בעיקר בעובדה שהיא מזקקת כל חוויה לכדי לקח או ניסיון חיים, מקטלגת ומתייקת את הידע בקופסה ושומרת אותו לשימוש עתידי. היא הולכת מהצלחה להצלחה כמו תאנוס ב”מלחמת האינסוף”; מהנצחונות קטנים בתור ילדה שהצליחה לפלח עוגיות מהצנצנת בלי להיענש, דרך השגת גלובוס מפואר לכל כיתה בבית הספר בדרך-לא-דרך, סילוק מחזרים לא רצויים מן הבית, ועד לתכנית הגדולה לשיפור מצבן של אמה ואחיותיה.
מה שחשוב הוא שבכל שלב ושלב של הדרך היא גורמת לקוראיה וקוראותיה לחכך ידיים בהנאה תחמנית.
במובן הזה היא מזכירה לי מאוד גרסה צעירה של דמויות אחרות מן המאה התשע עשרה במסורת הספרותית של אוסטן ואלקוט (אני מתסכלת עליכן, ליידי סוזן וג’יין מיור). אם כי במקרה של מקיאוולי, התחבולות שלה נועדו בעיקר לשפר את המצב שלה ושל הסובבים אותה, ולעתים רחוקות בלבד כרוכות בפגיעה במישהו אחר.
קולה המספר של בניניה הצעירה משעשע, שובה לב ונע בין ציניות לנאיביות. גם אם חלק מן הרעיונות התיישנו מעט מכיוון שהעולם והחשיבה הפמיניסטית קצת התקדמו מאז, הייתי צריכה לחזור מדי פעם לעמוד הראשון לוודא שהספר אכן נכתב ב-1914 ולא ב-2014. ייתכן שמה שתורם מאוד לאפקט הזה הוא התרגום המצוין של תמר רפאל, ששצף הדיבור של בניניה קולח דרכו בכיף ולכאורה בלי מאמץ.
בשורה התחתונה, הספר מומלץ מאוד, במיוחד לאלו המעוניינים בשילוב הנדיר בין ספרות קלאסית והגות פמיניסטית מעמיקה לבין יצירת feel good כיפית וקלילה.
הוצאה: לוקוס
תרגום: תמר רפאל
זה לא יהיה מוגזם להגיד שהפרקים האחרונים שבספר היטשטשו לי מול העיניים מרוב דמעות.
הוצאת תמיר-סנדיק עשו זאת שוב, עם ספר חשוב שמציג נושאים מוכרים מנקודת מבט שמעוררת אותנו לחשוב עליהם מחדש, וגם מצליח על הדרך לגעת במיתרי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי לבכות לאורך כל השליש האחרון של הספר, כמעט.
“המיועד” עוסק בחברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים בברוקלין בשנות ה-40 של המאה ה-20: ראובן מלטר, נער דתי שומר מצוות מבית מודרני, ודני סונדרס, בנו של מנהיג קהילה חסידית סגורה וקנאית העתיד לרשת את מקומו של אביו.
לצד מערכת היחסים המתפתחת ביניהם, אנו עוקבים מנקודת מבטם של שני האבות ושני הבנים אחרי ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20, ממלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, עד להקמתה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
חיים פוטוק שוזר את הסיפור של העם היהודי והסיפור האישי של הדמויות באופן לא פחות ממושלם, המעלה שאלות נוקבות לגבי משפחה, מורשת וזהות.
הוא מצליח להראות איך תהפוכות היסטוריות שמתרחשות מעבר לים לא רק נעשות מעורבות בחיי היומיום של הגיבורים אלא גם מעצבות את גורלם. במקום שההיסטוריה תהיה חלק מהרקע, היא הופכת להיות כמעט דמות נוספת בסיפור. ההקשר ההיסטורי והשפעתו על הדמויות מהווים חלק גדול ממה שהופך את הספר הזה לכל כך מרגש, בוודאי עבור ישראלים שמכירים את המאורעות מנקודת מבט אחרת. אני מודה שלפני הספר ידעתי מעט מאוד על מה שעברו יהודי אמריקה במלחמת העולם השניה ובשלהי שנות ה-40, ועכשיו בזכותו אני יודעת קצת יותר.
כמו ההיסטוריה, טקסטים רבים ושונים מככבים אף הם בספר, כאילו היו מעין דמויות משנה בולטות במיוחד. גיבורי הספר עסוקים לכל אורכו בטקסטים מכל סוג, כל הזמן; הם נוברים הלוך ושוב בטקסטים דתיים וחילוניים על פילוסופיה, היסטוריה יהודית, גמרא, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה. ראובן כמעט הצליח להדביק אפילו אותי בהתלהבות שלו ממתמטיקה, (וזה אומר הרבה), ודרך עיניו של דני למדתי להעריך מחדש טקסטים שנתפסים כמובנים מאליהם ואולי אפילו מיושנים למדי בימינו.
הטקסטים בספר “המיועד” הם לא רק כלי להעברת ידע – הם הזדמנות. הזדמנות לנערים להוכיר את עצמם, לבטא את עצמם ואת יכולותיהם, להכיר את צליל קולם ולצקת משמעות משלהם לתוך המילים המהוות את עולמם. המילים הכתובות מהוות גשר בין העולמות השונים של שני הבנים ושני האבות.
היחס של הספר להיסטוריה היהודית ולטקסטים היה מופלא בעיניי והעניק לספר רבדים ועומק, אבל אין ספק שהסיבה שצללתי עמוק כל כך לתוכו הייתה החברות בין דני וראובן, שמבחינתי מעניקה להם מקום של כבוד לצד סאם ופרודו מ”שר הטבעות” מאת טולקין, וסיאון ואלכסנדר מ”השתנות” של קרול ברג.
תחילתה במשחק בייסבול סוער שתיאורו לא היה מבייש ספר מלחמה אפי, שבו דני וראובן משחקים בשתי קבוצות יריבות. לאחר מכן הקשר האמיץ נרקם ביניהם כמעט בן רגע, כמעט כמו אהבה ממבט ראשון. הנערים נמשכים זה לזה כמעט מיד, מסיבות שאיש מהם לא מצליח להסביר אפילו לעצמו. הם נעשים בלתי נפרדים ברוחם, גם אם דומה כי העולם החיצוני ומחוייבויותיו המעיקות עושים הכל כדי להפריד ביניהם.
הכמיהה העזה של דני וראובן זה אל זה, האושר שמציף אותם כאשר הם נמצאים יחד הציף גם אותי כקוראת, השמחה שלהם זה בזה, הכאב כאשר הם נאלצים לבלות זמן בנפרד, השגרה הנינוחה שהם שוקעים בה מדי פעם כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, מתוארים בצורה כזו שגורמת לקוראים לחוש כאילו הם חווים זאת מכלי ראשון.
דמותו של ראובן, המספר, היא כזו שקל מאוד להזדהות איתה, ואילו דמותו של דני חיננית ומסתורית באופן שגורם לקוראים להפוך דף אחרי דף בשקיקה לגלות את צפונותיו.
אני נאלצת להודות שבתחילה ניגשתי אל הספר כמו נערה נלהבת בת חמש עשרה שקראה יותר מדי ספרות מעריצים העוסקת ברומן הסוער (אשר מעולם לא התקיים, כמובן) בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי – תאמינו לי, האינטרנט מפוצץ בכאלה.
כיוון שאני חיה בעולם שבו ניפוץ מוסכמות הופך בהדרגה להיות הנורמה, נדמה היה לי שהסיפור עומד לתפוס כיוון מאוד מסויים. למרות שבסופו של דבר העלילה הובילה למקום אחר לגמרי, בכל זאת מצאתי בו לא מספר תיאורים או פסקאות שגרמו לי לתהות האם בכל זאת ניתן למצוא בספר סאבטקסט הומוסקסואלי.
בתחילת הספר פוגש ראובן נער עדין ויפהפה בשם בילי, המתואר כילד מלאכי ובלונדיני עם “פנים עדינות ויפהפיות” – מעין דוריאן גריי קטן וחמוד, ובהמשך מוצא ראובן קווי דמיון בינו לבין חברו דני:
“הבטתי לשמים. צבעם היה כחול עמוק… הם היו בצבע עיניו של דני, חשבתי… מה היה צבע עיניו של בילי?… גם לדני וגם לבילי יש עיניים כחולות… נרדמתי וחשבתי על העיניים של דני ובילי.”
אולי פסקה זו הייתה חסרת חשיבות אלמלא היו בספר גם אזכורים חוזרים ונשנים של פרויד ושל מדע הפסיכואנליזה. על פי הפסיכואנליזה, פגיעה בעיניים מקבילה לחרדת סירוס, האופיינית לבנים בגיל ההתבגרות. ייתכן מאוד כי הופעתו של פרויד וההתעסקות הרבה בעיניים בחלקו הראשון של הספר מעניקות לספר מימד הומואירוטי הנשאר חבוי בסאבטקסט וממעט לעלות על פני השטח.
דומה כי גם הסביבה של דני וראובן מבחינה בניצוצות שמעופפים בין השניים, שכן לאחר המפגש עמו, אביו של ראובן אומר לו כי “שני חברי אמת הם כמו שני גופים בעלי נשמה אחת”, וראובן מוסר לנו כי אחותו היפה של דני “כל הזמן הקניטה את דני ואותי וקראה לנו דוד ויהונתן”.
בנוסף על כך, ישנה סצינה בספר שבה עוברים הגיבורים שלובי זרוע בתוך קהל הומה של גברים:
“דני נטל את זרועי ביד אחת… רחש עבר בקהל כמו רוח, הגוש האנושי נחצה לשניים ודני ואני עברנו בתווך, דני אוחז בזרועי ומניד בראשו לברכות ביידיש שהגיעו אליו במלמולים חרישיים… נדמה היה שים קפוא ושחור־גלים נקרע לגזרים בעזרת חרמש, יוצר קירות שחורים ויציבים לאורכו של מעבר רוטט. ראיתי ראשים עטויי זקנים שחורים ואפורים רוכנים אל דני וגבות כהות מתקמרות בחדות על עיניים שואלות שהביטו בי ובדרך שבה אחז דני בזרועי. כבר עברנו את חצי הקהל בהליכה יחד, אצבעותיו של דני אוחזות בחלק של זרועי שנמצא ממש מעל המרפק. הרגשתי חשוף ושברירי.”
המעבר של דני וראובן שלובי הזרועות בתוך קהל הגברים לקול מלמולי ברכות, הזכירו לי מאוד סצינת חתונה. יחד עם פרויד, אזכורי העיניים והרמז לדויד ויהונתן, אני חושבת שניתן בהחלט להעניק לטקסט פרשנות מהסוג הזה.
ייתכן שזו רק אני בתור קוראת מאוד מודרנית שלא יכולה שלא לראות מיניות במקום שבו יש רק אינטימיות חברית טהורה, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות על מספר אלמנטים שמופיעים בספר ומעלים תהיות לגבי הסאבטקסט. כולי תקווה כי הפרשנות שלי לא מודרנית מדי, ומצד שני אם הבנתי נכון את הספר, הספר עצמו מעודד ניתוח ופרשנות בהתאם לאופיים ולזמנם של הקוראים. בהחלט ישנו מימד אסור או חתרני ביחסים בין השניים, וייתכן שהרמיזות על דויד ויהונתן, סצינת החתונה וחרדת הסירוס של פרויד מהדהדות איסור עמוק יותר ביחסים בין שני הנערים.
לדעתי, יותר משהסאבטקסט רומז על הומוסקסואליות, הוא אומר משהו על הומוסוציאליות.
האינטימיות הגברית שמתוארת פה היא פחות בסגנון אוסקר ווילד ויותר מזכירה את סטיבנסון ואת קונן דויל. בפסקאות הללו מתאר פוטוק את המתח שנוצר בין נערים (או נערות, לצורך העניין) שגדלים בחברה מופרדת, כמו למשל בפנימיות האנגליות של המאה ה-19.
מדובר בחברה שבה נשים וגברים חיים ביחד אבל בעולמות נפרדים, שבו “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” היא מעין כורח המציאות. אחרי הכול, אנחנו מדברים על חברה בתקופה שבה לידידות עמוקה ואמיצה ואינטימיות רגשית בין חברים יש הרבה יותר מקום בשיח מאשר בחברה של ימינו שהשיח המיני והרומנטי (שלא לומר הפטריארכלי) שולט בה ביד רמה, באופן שמונע את התפתחותה של אינטימיות אמיתית בין גברים.
ובאשר לתרגום – אפשר לסמוך על שי סנדיק שיבחר בדיוק רב את המילים שיעשו קוועץ’ בלב ויזרימו אותו דרך העיניים. בספר הזה הוא מראה לנו שוב שעם המילים הנכונות אפשר לבכות מהתרגשות בכל תקופה ובכל מקום.
