“לילדי דמשק, זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי… ומה עם שלכם?”
עם הקדשה זו פותח אחמד דני רמדאן את הספר “נדנדת חבלי הכביסה”, העוסק באופן מתבקש בגעגועים, בנוסטלגיה ובאובדן, ומזקק אותם לאיטו, פרק אחרי פרק, לרגש אחד ויחיד – אהבה.
העלילה נסבה סביב חייו של אל־חכוואתי, “מספר הסיפורים”, צעיר שבור ממשפחה שבורה, אשר חי בפחד בדמשק ההולכת ומשתנה לנגד עיניו בעודה נסחפת לתוך מלחמה הרסנית. הוא נמלט, חוזר, מתאהב ובסופו של דבר מהגר לקנדה.
פשוט ככה. התחלה, אמצע וסוף. אבל זה ממש לא כל הסיפור.
חייו בקנדה עם אהובו ידעו עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הם חיו שם יחד, אהבתם כל כך גדולה מהחיים עד שנראה כי רק המוות לבדו יוכל לה. וברבות הימים, המוות אכן מנסה.
הסיפור מתחיל כאשר אל־חכוואתי ואהובו כבר מבוגרים מאוד, אחרי שחיו עשורים שקטים רבים בקנדה, מזדקנים בשלווה זה לצד זה. אחרי חיים שלמים של הזנחה גופנית ושתיינות, מספר הסיפורים בטוח לגמרי כי הוא זה שעומד למות ראשון, אבל רצה הגורל ודווקא אהובו הוא זה שנוטה למות, ולהשאיר את מספר הסיפורים לבד בעולם.
ולכן, כמו שחרזדה, הוא מספר לו עוד ועוד סיפורים, שוזר עלילות כדי להשאיר אותו בחיים, פוחד פחד מוות מן הפרידה הצפויה. הסיפורים שדורש ממנו אהובו הנוטה למות הם סיפורים מתעתעים; הם מלאי דמיון וצבע, אבל מציאותיים להחריד. בדרכים מגוונות, ובעשרות קולות ונרטיבים, בקושי רב ובעמל, באפיזודות קצרות וכאובות, מספר אל־חכוואתי את האמת.
דרך הפנטזיה הססגונית הוא מספר לקוראים את סיפור חייו, את סיפור חיי הגבר שאהב ואת סיפור אהבתם שצמחה מתוך קשיים, כאב ומכשולים רבים מספור.
הוא מצייר תמונה אמיתית עד כאב של החיים בדמשק, במצרים, בלבנון ובקנדה, צובע אותם באופן מעורר התפעלות בצבעים חיים מעולמו העשיר ומלא הדמיון. הוא מספר על הסצנה הלהט”בית המורכבת של המזרח התיכון, על החיים תחת כנפי המלחמה. הוא מספר על כאביו של ילד דחוי עם חלומות מנופצים, על גילוי המיניות של מתבגר שמרגיש שהוא לא כמו כולם, על הסתתרות בדירות, על מחסור, על רעותם האיתנה של הדחויים ועל הכוח השקט והעמוק של האהבה, המסוגלת לגבור על כל הרוע.
אחד האלמנטים היפים ביותר ברומן הוא האופן שבו רמדאן מצליח לעסוק בנושאים רבים בבת אחת בלי להעמיס על הסיפור. בכישרון של מספר סיפורים אמיתי, כזה שהיה מספר מסביב למדורה או לצד האח המבוערת, הוא מצליח לקשור יחד את כל הסיפורים השונים בחוט אחד של אהבה וכאב.
הרומן עוסק באהבה בלתי אפשרית, זו שאין לומר את שמה, בטח לא בסוריה שנרמסת תחת מגף שלטונו של אסד, תחת עינה הפקוחה תדיר של תרבות פטריארכלית דורסנית ותובענית, ואינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדינה הסורית. הגיבור, וככל הנראה גם המחבר, אוהב את ארצו ומתעב את התנהגותם של רבים מאנשיה. הוא שוזר בעדינות לאורך הספר קינה על מולדתו שאליה הוא אינו יכול לשוב, ועל משפחתו שנפוצה לכל עבר.
אבל הסיפור הגדול שהוא בוחר לספר הוא בלי צל של ספק סיפור אהבה, מה שהופך את הספר לכל כך נהדר, רגיש ומיוחד בעיניי. האהבה והצורך בה, בסופו של דבר, מניעות את הכל. וזו, אולי, הנקודה שהכי נגעה לליבי ברומן.
מעבר למשחק הזהויות הרגיל של רומן כזה, שבו המספר מוגדר מלכתחילה כהומוסקסואל ומהגר, יש לו זהות נוספת, חשובה לא פחות ואולי גם מדוכאת כמעט באותה מידה – בסוריה בכל אופן.
הגיבור של הסיפור הזה הוא מהגר בקנדה, הוא הומוסקסואל בסוריה, והוא גיק בכל מקום.
בתור גיקית בעצמי התלהבתי כראוי מהאזכורים הגיקיים ומהאופן שבו רמדאן קושר בין התרבות הגיקית לתרבות ההומוסקסואלית – גם, אבל לא רק כחלק מהקשר שלו אל תרבות המערב. דומה כי המספר שבוי עדיין בקסמן של אגדות, המלוות אותו עוד משחר ילדותו, והוא בוחר לבטא זאת דרך התייחסויות לגיבורי על, סדרות ערפדים ואפילו בדמות שמזכירה מאוד את מוות, הדמות האהובה מספריו של טרי פראצ’ט זצ”ל.
תפקידם של האזכורים הללו בעלילה אינו מסתכם אך ורק בביטוי המשיכה של הגיבור אל תרבות המערב שהכותב נמשך אליה למרות – ואולי בגלל האיסורים וההגבלות על צריכתה במולדת שלו. הגיקיות מהווה עבורו, להרגשתי, חלק מהותי מהזהות שלו כמספר סיפורים.
אנחנו רואים איך הגיקיות שלו, כמו ההומוסקסואליות שלו הופכת אותו לאאוטסיידר בתרבות שממנה הוא בא, לחלק מקבוצת מיעוט – גם בגלל האיסור הגורף לצרוך את התרבות הזו בעולם שממנו הוא בא, וגם כביטוי של מספר הסיפורים שבו, המתבונן בעולם ובחברה מבחוץ וחווה לא פעם בדידות גדולה בשל כך.
זה היה הכי בולט בעיניי באזכור חוברות הקומיקס על ת’ור ולוקי – הוא לא סתם בחר בהם מכל גיבורי העל, כי הם מסמלים את המיתולוגיה הנורדית. הוא משלב אותם יחד עם אזכורים רבים של סיפורי אלף לילה ולילה, ועם סיפור התאהבות בגיק עם תחומי עניין משותפים, יוצר פסיפס יפהפה המשלב בתוכו את הישן והחדש, את הזהויות השונות של המספר כסורי וכמהגר, הומוסקסואל ומספר סיפורים.
הוא מראה מה הן האגדות המודרניות בשבילו, בעולם המטורף שבו הוא חי, מה התרבות הגיקית מהווה עבורו בזמנים הקשים ביותר, ואני חושבת שמרבית הגיקים כיום יכולים להזדהות עם זה.
מדובר בסיפור אהבה קולח ויפהפה, שמכיל בתוכו יופי עילאי ותהומות של כאב, ביקורת פוליטית ושיקוף של מצבים אנושיים בלתי אפשריים, שבהם על האנשים להיאבק כדי להישאר בני אדם.
כמו תמיד, ההוצאה בחרה היטב את המתרגמת, כי רק משוררת יכלה להעביר את אותה פואטיות יפהפייה של האווירה בספר הזה. והמשוררת הספציפית הזו, לי עברון, עשתה עבודה מדהימה בעיניי.
ספר יפהפה וחשוב, רוצו לקרוא!
אני? בדרך לאבד את הצפון רק בגלל שהסרט המבוסס על הספר “פלא” יצא לקולנוע בסוף השבוע? בשום פנים ואופן לא, מה זאת עלה על דעתכם?!
אוקיי, אוקיי. תפסתם אותי.
אני לגמרי מתחרפנת פה מרוב התרגשות ואתם יודעים מה? אי אפשר להאשים אותי. הספר היה כל כך נפלא ונוגע ללב, וליהקו גם את אואן ווילסון וגם את ג’וליה רוברטס… זה חייב להיות סיפור ההצלחה הסכריני, המתקתק והקיטשי שכולנו זקוקים לו כעת, נואשות.
אז עד שיגיע סוף השבוע ויהפוך את החלום שלי למציאות, אספר לכם על הספר השני של ר”ג פלאסיו, זה שעבר לכם לגמרי מתחת לרדאר, למרות שהוא מקסים וכובש לא פחות. למעשה, אני חושבת שבכיתי בו את אותה כמות דמעות שבכיתי ב”פלא” אם לא יותר (בחיי, אני צריכה להתחיל לכמת את הדברים האלה ולדרג ספרים על פי זה. אולי אפנה לשירות המטאורולוגי שיעזרו לי).
הספר הקודם, “פלא”, עוסק בהשתלבותו של אוגוסט פולמן בבית הספר לראשונה בחייו, בגיל עשר. אוגוסט הוא ילד רגיל עם פנים מאוד לא רגילות, שמעביר את השנה בניסיון לשכנע את כולם כמה רגיל הוא, ולהתרגל בעצמו למבטים ולתגובות שלהן הוא זוכה מבני כיתתו ומשאר תלמידי בית הספר.
“אוגי ואני” מאת ר”ג פלאסיו מאגד בתוכו את סיפוריהם של שלושה תלמידי בית הספר ביצ’ר, המוכרים לנו כדמויות משנה, שתיים מהן אפילו לא חשובות במיוחד, מן הספר הקודם. כריסטופר, החבר הטוב של אוגוסט עוד לפני בית הספר, ושארלוט, כנראה התלמידה הכי צדקנית בביצ’ר שנשמעת קצת מעצבנת בספר הקודם, מקבלים פה כל אחד מהם סיפור משלו.
אבל הסיפור החזק והכובש מכולם, לדעתי, הוא סיפורו של ג’וליאן, הילד הבריון שהתעלל באוגוסט לאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר. אם מישהו היה אומר לי כמה אבכה בסיפור של ג’וליאן אחרי שקראתי את “פלא” הייתי אומרת שהתרופפו לו כמה ברגים, אבל העובדה היא שהעיניים שלי כמעט נזלו החוצה בשלב מסויים.
ג’וליאן מצטייר ב”פלא” בתור הנער הבריון העשיר, שזורק בדיחות מרושעות על חשבונם של תלמידים אחרים, זה שעל פיו יישק דבר, בעל השררה שיודע היטב לנצל את מעמדו החברתי.
סיפורו של ג’וליאן הוא היחיד מבין כל הסיפורים שממשיך מעט אחרי העלילה של “פלא”. בסיפור הזה ג’וליאן מסיים את שנת הלימודים בביצ’ר ונוסע מושפל ונכא-רוח לבקר את משפחתו בפאריז. הוא שוהה אצל סבתו שרה, קשישה פריזאית מלאת סטייל. כאשר הוא מספר לה לבסוף על ההתנהלות שלו מול אוגוסט, היא מספרת לו משהו שמצליח לנפץ את חומות ההגנה שהציב על ליבו ועל נפשו.
הסיפור שלו לא מציג את מעשיו של ג’וליאן באור שונה, לפחות לא לגמרי. ג’וליאן הוא עדיין אותו בריון שביצע עוול, שום דבר שהוא חשב או עשה בזמן המעשים או לאחר מכן לא מפחית מחומרת המעשה ומאחריותו של ג’וליאן. אין כאן ניסיון מגושם של המחברת לגאול את הדמות שלו,
מה שיש בסיפור שלו, לעומת זאת, זו הבנה עמוקה מאוד של האופן שבו ילדים פוחדים ושל שילוב הנסיבות שהביא ליצירה של ילד שחושב ומתנהג כמו ג’וליאן. יש בסיפור שלו תהליך של למידה, חקירה עצמית דרך סיפור, דרך ביוגרפיה והיסטוריה. יש בו הסתכלות מורכבת ומרובדת יותר על המציאות, שהופכת את הספר הזה לחשוב כל כך.
סיפוריהם של שארלוט וכריסטופר רגועים יותר, ועדיין מרגשים מאוד בדרכם הישירה והפשוטה. בדומה למה שכתבתי בביקורת על דיאטלנד של סארי ווקר, גם פלאסיו היא אלופת הסמליות והרמזים המטרימים. הדימויים שלה מכילים עולמות שלמים של משמעות, המביאים לכך שהיא זקוקה למילים מעטות בלבד כדי ללחוץ על בלוטת הדמעות.
הספר מצייר לנו את העולם דרך מנקודת מבטם של ילדים על סף גיל ההתבגרות, ברגעים בהם הם מגלים את מורכבותו של העולם, ברגעים שבהם ניתנת בידיהם הבחירה מי הם רוצים להיות. הוא מציג אותם ברגעי בלבול וחרטה, כעס ופחד, ומעמיד אותם מול דילמות מוסריות של היומיום, שלכאורה אין להן חשיבות, אבל בעצם יש להן משמעות רבה.
בעזרת דמות אחת, מחווה אחת שסביבה סובב הסיפור, נוגעים הסיפורים של שארלוט וכריסטופר ברפרוף קל בבעיות חברתיות עמוקות מאוד ובעוולות רבות שקיימות בחברה שלנו. בלי זעזוע ובלי התלהמות, בלי ייצוגי קרטון פלקטיים של דמויות האמורות לייצג פלח אוכלוסייה שנעשה לו עוול, מציגה ומנפנפת בו וצועקת לעולם: “תראו כמה אתם לא בסדר! יש עוולות! חברתיות! מתחת לאפכם ממש!”
פלאסיו לא צריכה לצעוק סיסמאות.
היא סומכת עלינו כקוראים, גם צעירים וגם בוגרים, שנבין היטב את הדימוי שהיא יוצרת ואת מה שהיא מנסה להראות לנו. בכך היא מניעה אותנו לפעולה ברמה היומיומית, הופכת אותנו לפעילים המסייעים להפוך את הסביבה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
ב”אוגי ואני”, הילדים גיבורי הסיפור נאבקים ממש כמו אוגוסט למצוא את מקומם במארג החברתי. נכון, הקשיים שלהם הם אחרים ואיש מהם לא נדרש להתמודד עם מה שאוגוסט מתמודד איתו, אבל בכל אחד מן הסיפורים רואים כיצד המפגש עם אוגוסט, עם משפחתו הלבבית ועם החברים שהוא מצליח לרכוש בכוח ליבו, משנה משהו אצל אחד הילדים האלה, עושה את ההבדל ומשפיע על הבחירות שלהם.
בעזרת ספר תמים ומתוק וסיפור פשוט ללא פיתולי עלילה מסובכים או דמויות שמתפתלות בייסורי תופת להנאתם של הקוראים, פלאסיו מצליחה לגעת בספרה כמעט בכל פינה של הנפש האנושית.
הספר “שיבה” (במקור: Homegoing) מאת יא ג’סי, ריתק אותי כבר מהתקציר, כיוון שאת התקופה הזו שבין המאות ה-18 וה-20 באנגליה אני מכירה די טוב; אחרי הכל, גדלתי על אוסטן וטולקין, וחקרתי באונ’ את התקופה הויקטוריאנית.
אבל מה קרה בגאנה בשנים הללו? מה קרה לעבדים ולצאצאיהם בארה”ב? מושגי התקופה מעורפלים אצלי הרבה יותר מאשר מה שהתחולל באנגליה. הנרטיב מטושטש הרבה יותר, ויא ג’סי גרמה לי להבין זאת בחדות מבהילה, אבל גם סייעה בידי להתחיל לגשר על הפער, וכפי שעולה מספרה – חשוב מאוד לגשר על הפערים בנרטיב. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” נראה כמו המוטו של הספר הזה, שממשיך להעסיק את מחשבותיי גם כעת, למרות שסיימתי לקרוא בו מזמן.
הסיפור הוא על עץ משפחה שענפיו התפצלו לשניים במהלך שריפה גדולה: אסי ואפייה, אחיות למחצה שאינן יודעות זו על זו, שכל אחת מהן הושלכה אל עבר גורל שונה בתכלית. מכאן עוקב הספר אחרי בני המשפחה בתקופות שונות, באפריקה ובארה”ב, מוטיבים של מים, אש, חירות ומוות רודפים את סיפוריהם כרוחות רפאים של העבר.
הספר הזה הסיע אותי דרך קשת כזו של רגשות שנותרתי הלומה ימים רבים לאחר מכן. קטע מסוים אחד עדיין מסוגל לשלוח אותי להתקפל בבכי מתחת לשולחן, ממש כמו שעשיתי ברכבת כשקראתי אותו. זה רומן מרהיב, מסחרר ביופיו ובכאב שבו, בעושר האדיר של הסיפורים והפרטים שבו. לאורך הקריאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים מתוך המחזמר “המילטון”, וכעת כשאני מתיישבת לכתוב על “שיבה” של יא ג’סי אני מבינה לאט לאט מדוע.
“המילטון” הוא מחזמר (מבריק, נהדר ומרהיב עין – רוצו לראות!) שכתב לין-מנואל מירנדה (האחראי גם על המוזיקה לסרט המצויר “מואנה”), ועוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, אחד מאבות האומה האמריקאית.
המחזמר כתוב כולו בסגנון ראפ, היפהופ וR&B, ואבות האומה האמריקאים מגולמים על ידי קאסט מגוון – מירנדה בחר ללהק אנשים שאינם לבנים לגלם דמויות כמו וושינגטון וג’פרסון, והוא עצמו משחק את דמותו ההיסטורית של אלכסנדר המילטון. המחזה נחל הצלחה כבירה, קנה לו מעריצים שרופים ברחבי העולם (היי, שלום, נעים מאוד, מה נשמע). המחזמר אפילו כיכב במרכזה של סערה ציבורית, כאשר הצוות השחקנים פנה אל סגן נשיא ארה”ב מייק פנס. סגן הנשיא הגיע לצפות במחזה זמן קצר לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, וצוות השחקנים פנה אליו בדברים מן הבמה כשהם מביעים את חששם מהתנהלות המשטר החדש.
לא מאוד קשה לראות את קווי הדמיון בין שתי היצירות: שתיהן עוסקות בשוויון בין בני אדם, בבחירות של האדם לעומת נסיבות חייו, בחופש לעומת כבלים וביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לקחת בידיים את הגורל חרף אותן נסיבות. ברשומה זו ברצוני להתייחס לקשר הזה בין המילטון של לין מנואל מירנדה ו”שיבה” של יא ג’סי, שעוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך. “המילטון” ו”שיבה” משחקים עם המוסכמות ומציעים דרך שונה להסתכל על הנרטיב של הסיפור לא רק בצורה אלא גם בתוכן, ושתיהן עוסקות בנרטיב ההיסטורי המוכר בצורה לא שגרתית.
ב”המילטון” מאתגר לין מנואל מירנדה לא מעט מוסכמות של התיאטרון; הליהוק של שחקנים וזמרים כהי עור בתור אבות האומה קורא תיגר על הצורך ללהק שחקנים לבנים רק לשם “השעיית הספק” והדיוק ההיסטורי. לצורך העניין, נזכיר את המהומה שקמה כשהשחקנית הבריטית נומה דומזווני נבחרה לגלם את הרמיוני גריינג’ר במחזה “הארי פוטר והילד המקולל”, יצירה בדיונית לגמרי. גם הבחירה לספר את קורות חייו של אלכסנדר המילטון בעזרת סגנונות מוזיקה המאפיינים את תרבות המיעוטים בארה”ב, מהווה דרך חתרנית לדבר על ההיסטוריה האמריקאית.
המשחק של “המילטון” עם המוסכמות ועם גבולות הז’אנר מזכיר לא מעט את המעשה הספרותי של “שיבה” – רומן בו כל פרק מסוגל לעמוד כסיפור בפני עצמו. המשחק של ג’סי עם הצורה של הרומן מעוררת פליאה, סקרנות והתרגשות, והתוצאה היא ספר ששואב את הקוראים לתוך העולם שלו שוב ושוב ושוב.
במה שנראה כמו התכתבות עם “אורלנדו” של וירג’יניה וולף, הפרקים של “שיבה” פורשים את חייהם של כל אחד מבני המשפחה דרך התרחשויות, פיסות זיכרון, ואפילו ימים ספורים בחייהן של הדמויות. הנרטיב שלה בלתי שגרתי, מפסיק סיפורים וממשיך אותם דרך אחרים, מנתב את עצמו בין פרקים ויבשות, בא והולך כרצונו. הקוראים מוצאים את עצמם קרואים בין הרצון להמשיך את הסיפור ולדעת מה קורה הלאה לבין הרצון להישאר עם דמות אחת, להכיר אותה יותר לעומק, לצחוק ולבכות איתה. דרך המעבר בין הדמויות בלי לוותר על העומק של כל אחת מהן מצליחה ג’סי לספר בסיפור שלה את ההיסטוריה המודחקת והמושתקת של העבדות ושל אפריקה באופן שבו היא מעולם לא סופרה בעבר, באוזני חלקים גדולים מהעולם המערבי לפחות.
ב”המילטון” חלק גדול מן הדמויות מונעות על ידי הרצון להיכנס להיסטוריה, שיזכרו אותן, להשאיר מורשת שבניהם ובנותיהם יישאו הלאה. זה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהן. מתחים וקונפליקטים בין הדמויות נובעים לא פעם על הרקע הזה בדיוק, בעקבות הגישות השונות שלהן לגבי איך לעשות היסטוריה: אהרון בר מאמין שצריך להמתין לשעת כושר (Wait for it, wait for it), אלכסנדר המילטון מאמין שצריך לפעול ולתפוס את ההזדמנות גם אם פירוש הדבר לנהוג בפזיזות, ואילו ג’ורג’ וושינגטון מאמין ש”אין לך שליטה על מי יחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור”. יש לא מעט ביקורת על הרצון של הדמויות להיכנס להיסטוריה בכל מחיר, זהו “הפגם הטרגי” של לא מעט מהן, והרבה טעויות נעשות בדרך בעקבות הרצון להיכנס להיסטוריה, להיות חלק מהנרטיב.
ב”שיבה” לא מעט מהדמויות מונעות מהרצון לחשוף את הסיפור של העבר שלהן, מחפשות בו תשובות לשאלות הבוערות בהן בהווה, פתרונות לאופן בו הן יכולות לשפר את העתיד. ההתפצלות של האחיות בתחילת הסיפור היא אקט אלים שבמהלכו אובד לדמויות חלק מהותי מהסיפור, והכמיהה להשיב את אותה “חתיכה חסרה” שזורה בכל אחד מהסיפורים של הדמויות השונות, בין אם בחלומות חוזרים, מחשבות מטרידות, צלקות, פחדים או אפילו התקפי טירוף. אובדן החלק הזה נוגע בלב ליבה של הטראומה, ויש תחושה שמציאתו ואימוצו מחדש יוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה. וכן, ההתכתבות או המחווה לספריה של טוני מוריסון ניכרת היטב בכתיבה של יא ג’סי. היא מודעת היטב לעובדה שהיא חלק מנרטיב מתמשך ולכן לא ממציאה את הגלגל אלא מוסיפה אליו חידושים פואטיים ויפהפיים משלה.
בשתי היצירות נוצר קשר בין היותו של האדם חופשי לבין יכולתו לספר את הסיפור של עצמו, לכתוב את הנרטיב ולא לתת לנסיבות להכתיב את הגורל. ב”המילטון” מדברת אלייזה על לצאת ולהיכנס לנרטיב כרצונך בשיר Burn ולאחר מכן בשיר הסיום, ואילו ב”שיבה” נראה שהמרדף אחר קצה החוט האבוד, ההיסטוריה האבודה, הסיפור של המשפחה ב”שיבה” מהדהד את הרצון של הדמויות לחופש אמיתי.
“המילטון” ו”שיבה”מבליטים במכוון את הקולות המושתקים שהודחקו לקרן זווית אורך ההיסטוריה, ממש עד התקופה האחרונה – הקולות של הנשים. לין מנואל מירנדה הופך בעט הקסמים שלו את אנג’ליקה ואלייזה (ופגי!) סקיילר לדמויות משמעותיות ומעניינות המשפיעות על הסיפור. הבחירות שלהן קריטיות לא פחות מהבחירות של הגברים, הקול שלהן נשמע צלול וחזק על הבמה, גם אם הוא לא בדיוק מהדהד בספרי ההיסטוריה. גם יא ג’סי משמיעה את קולותיהן של הנשים, צלולים, רמים וחזקים ממש כמו קולותיהן של אלייזה ואנג’ליקה ב”המילטון”.
שתי היצירות הללו מספרות סיפור קשה ועצוב ומדכא ונפלא ויודעות לפרוט על מיתרי הרגש אגב יצירה מחדש של הנרטיב ההיסטורי ואני ממליצה על שתיהן בחום, ביחד או לחוד.
יש לציין כי התרגום היה מלאכה מאתגרת ביותר, ושי סנדיק – שהגישה שלו הופכת את מלאכת התרגום לאמנות בפני עצמה, עשה כאן עבודה מדהימה. הטקסט של יא ג’סי זורם דרך המילים שבחר כמו נהר עשוי משי, נושא את קוראיו היטב דרך כל הפיתולים של העלילה ולא פוסח על אף משמעות בדרך.
אני אוהבת מאוד רומנים היסטוריים. בעיקר כאלה שעוסקים בנשות עסקים. ובגלידה. “מלכת הגלידה מרחוב אורצ’רד” הוא בדיוק הטעם שלי. באופן מילולי.
זהו סיפור הישרדותה וחייה, עלייתה ונפילתה של “חתולת רחוב” יהודיה קטנה מהשטעטל, וכיצד היא מטפסת בשיניים ובציפורניים על “כס הברזל” של תעשיית הגלידה האמריקאית.
מה שיפה בו במיוחד זה עושר הטעמים שהוא מכיל – הגיבורה וגם הקוראים יכולים לטעום בספר הזה מכל הטוב והרע שיש לחיים להציע:
יש בו את טעם העליבות של המשפחה שעזבה את מולדתה והיגרה לארה”ב כדי לחיות בשיכונים העוני ברובע היהודי. זהו טעם מריר במיוחד של אכזבה והזנחה, של משפחה מתפוררת ולא מתפקדת, עם ציפוי שקרים זול וקמצוץ של טרגדיה צפויה מראש.
יש בו טעם של תקווה כאשר מגלה הגיבורה את ייעודה המשלב עם חיבתה העזה לגלידה, אבל הטעם המתוק הזה טומן בחובו עוקץ צורב מעט של להיות אישה בחברה גברית, דורסנית, בעסק שנשלט על ידי גברים, ובל נשכח את טעמו המשכר של הכוח כאשר היא מחליטה לפלס את דרכה בכל זאת בחברה הזו ולהביס את יריבה במגרש שלהם בעזרת מיכלים קפואים ומעוצבים היטב של חוכמה וערמומיות. יש בו טעמים של החמצה ונקמה מתוקה על בחילה, מוגשת קרה עם דובדבנים ושוקולד.
מלכה, כשמה כן היא, היא מלכה אמיתית. דמות שנויה במחלוקת, בעלת רצון ברזל. מלכה היא עצמאית וקשוחה עם יצר הישרדות מפותח מאוד וחוש בריא למציאת דרכים לעשות כרצונה. היא יצירתית, יצרית ונמהרת, מה שהופך אותה למצליחה מאוד אבל לא תמיד אהובה. קולה המספר הוא קול שכיף לקרוא וקל מאוד להתחבר אליו. מלכה היא יידישע מאמא אמריקאית, שהיא גם אשת עסקים ומנהלת חברה ביד רמה, המספרת את זכרונותיה ולא מפסיקה להשוות בין אז והיום. זהו קול חד ונוקב של “דובר האמת”, קול חד וציני, מפוכח ועם זאת מלא חיים ועזוז, קולה של אישה מבוגרת שכוחה עוד במותניה, והתרגום של שרית פרקול מעביר אותו היטב.
דמותה הייחודית נישאת על גלי התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20, עולה ויורדת ושבה ועולה עם מחזורי הגאות והשפל, חותרת כל הזמן הלאה וקדימה, נחושה להעפיל אל הפסגה ולהישאר שם. “מלכת הגלידה” הוא סיפור שבו העסק והמשפחה כרוכים זה בזה לבלי הפרד, ועל האיזון העדין בין ניהול משפחה וניהול קריירה. זה סיפור על ניצול היתרונות טבעיים של האדם, על מציאת פרצות בגדר, סדקים להידחף ולהשתחל דרכם – בכוח, אם צריך, כדי להצליח.
סיפורה של מלכה שזור לבלי הפרד בסיפורה של ארה”ב לאורך המאה ה-20. מלכה מתארת את הלך הרוח של הרחוב במלחמת העולם הראשונה, דרך השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השניה, מלחמת וייטנאם ושנות השישים. היא מתארת את המאורעות מנקודת מבט ייחודית המשלבת את זווית הראייה של האדם הפשוט מן הרחוב יחד עם נקודת המבט העסקית מהוודאות המוסרית הבטוחה של שנות ה-50 עד לשנות האלפיים שבהן כמעט הכל מותר, הכל יכול לקרות, ועסקים קמים ונופלים במהירות האור.
תקופת חייה של מלכת הגלידה מלווה את ארה”ב מהפיכתה למעצמה ועד למה שנראה כמו התדרדרותה הבלתי נמנעת אל המאה ה-21. האופן בו נמשלת גיבורת הסיפור לאומה שאליה היגרה בילדותה, מציגה חזון כמעט אפוקליפטי של עתיד המעצמה החזקה בעולם. כתיבתה של גילמן מציבה מראה בלתי מחמיאה בעליל מול פני החברה האמריקאית, ושלל החקייניות המושפעות ממנה בעולם המערבי.
התנועה של הסיפור בין העבר וההווה ממחישה ביתר שאת את ההתדרדרות התרבותית והחברתית כפי שהיא מצטיירת בספר. העלילה המחולקת לעבר ולהווה מספרת שני סיפורים המשלימים אחד את השני, מייצרת מתח בכמה רבדים שונים ושתי עלילות אשר בסופו של דבר יתחברו זה לזה בנקודת מפגש בלתי ידועה כלשהי. מבחינת מעשה הסיפור, “מלכת הגלידה” הוא לא פחות מאשר גאוני.
