לפעמים, דווקא בספרים הכי כואבים ניתן למצוא סוג של נחמה.
“המבוך של פאן” זו פנטזיה אפלה וטורדת מנוחה שלוקחת אותנו אל העולם הקסום והמפחיד שבלב היער – המקום שבו הטבע יכול להיעשות פראי ומסוכן, ואל לב המלחמה, היכן שטבע האדם עלול להיעשות פראי ואכזרי ומסוכן לא פחות.
ניתן להקביל את הקריאה בו לעיסוי רפואי: זה לא עיסוי נעים והוא לא נועד להיות נעים. הוא נוגע במקומות הכואבים, לוחץ איפה שהכי מתוח, נכנס עמוק למקומות שסוחבים הכי הרבה עומס. אנחנו עוצמים עיניים חזק, נושכים את השפתיים – ורק כשאנחנו קמים ממיטת הטיפולים לאט ובזהירות אנחנו מבינים שקצת יותר קל לנו לזקוף את הגב, לדרוך על הרגל או לקפל את הברך.
גילוי נאות: אני באופן אישי לא גדלתי על הסרט.
אני לא בטוחה אם חששתי לצפות בו או שהוא היה קשה או משונה מדי בשבילי, אבל אני לא מאלה שצולקו על ידי המאורעות האכזריים או המפלצות מעוררות הפלצות. ניגשתי לספר בלי שאני זוכרת כמעט כלום לגבי הסרט.
הרעיון של עיבוד סרט מפורסם וידוע לספר הוא חדש ומעניין – בדרך כלל התהליך הוא הפוך ואני תוהה אם זה מעיד על מגמה כלשהי ביחס של הקוראים בגיל המתאים לקולנוע וסרטים לעומת היחס לספרים. אולי יש דברים שעדיף לדמיין אותם מאשר לראות אותם על המסך, אולי הפורמט הספרותי יכול לגרום לאימה והכאב לחלחל באופן עדין ואיטי יותר אל זרם הדם, לפעפע באיטיות ולסחוף אותנו פנימה במקום להפחיד אותנו בהופעת המפלצת על המסך ללא אזהרה ועם מוזיקה מאיימת ברקע.
“המבוך של פאן” מספר לנו על אופליה קַרְדוֹסוֹ, ילדה בת שלוש עשרה שהתייתמה מאביה. אמה, כרמן, התחתנה בשנית עם איש צבא בשם קפטן וִידַאל שאותו אופליה מכנה “הזאב” בגלל תחושת הסכנה, האדישות והאכזריות שנודפת ממנו. אימא של אופליה נוזפת בה בעדינות על המשיכה שלה למעשיות וסיפורים מלאי קסם, אבל מסופר לנו עליה ש”כַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ האמינה באגדה המסוכנת מכולן: האגדה על הנסיך שיציל אותה.” וזו כידוע, האגדה הנפוצה ביותר שמספרים לנו מגיל צעיר מאוד.
הסיפור נע בין ממלכת הקסם שבלב היער, אשר מתחילה להתעורר שוב בעקבות חזרתה של הנסיכה האבודה שנעלמה לפני מאות שנים כשעלתה אל עולם בני האדם מכיוון שאלה עוררו בה את אותה סקרנות ופליאה שיצורי האגדות מעוררים בנו, לבין עולמם של בני האדם המשוסע במלחמה אכזרית – מלחמת האזרחים שקרעה את ספרד בין השנים 1936-1939. אביה החורג של אופליה נשלח אל היער על מנת לדכא את המרד ולנקוט יד קשה כלפי המורדים שמצאו מסתור ביער.
בעוד אופליה מתמודדת במבוך שבלב היער עם משימות שהיא מקבלת על מנת להוכיח שהיא הנסיכה האבודה, אנשי משק ביתו של קפטן וִידַאל – בראשם המשרתת מרסדס, מנהלים מבצעים מסוכנים לתמיכה במורדים; מרסדס עושה כל שביכולתה על מנת לשלוח להם אספקה ותרופות תוך שהיא לוקחת על עצמה סיכון עצום.
אחד הדברים שריתקו אותי בספר הוא תפקידו של היער, שכמעט מככב בסיפור כדמות בפני עצמה. כותבים רבים משייקספיר ועד ג’וזף קונרד כתבו על הקסם והסכנה שביציאה ליער, הדואליות שבין יופיו של הטבע על שכיות החמדה שבו שמרחיבים את הנפש ומעוררים השראה, לבין הסכנה שהוא מהווה עבור בני האדם שלא נועדו לחיות במעמקיו.
היער ביצירות רבות הוא כוח טבע שאנחנו בני האדם רואים בו את השתקפותנו שלנו, משליכים עליו את הערכים שלנו, לטוב ולרע. יש מי שיראו ביער את האכזריות של הטורף ואת הקושי להשיג מזון בחורף, ואת אלה שיראו בו את הניצנים הקטנים והעדינים שמבצבצים עם בוא האביב. אופליה שמוצאת בו את עולם הקסם, המורדים שמוצאים בו מסתור בטוח והקפטן ששונא את היער בכל ליבו – כולם רואים את היער בצורה שונה.
היער של “המבוך של פאן” מתכתב עם היערות של שייקספיר וקונארד; היציאה של הדמויות אל לב היער, המרחק מהציוויליזציה, מחזירה אותנו אל מקום ראשוני בהוויה שלנו ומעוררת שאלות על הטבע האנושי – האם האכזריות של קפטן וידאל היא הטבע האמיתי שלנו, או שמא הסקרנות של אופליה ואהבתה של מרסדס לאחיה ולחבריו המורדים הם אלה שמניעים אותנו?
תיאורי המלחמה בספר גורמים לנו הקוראים לשאול את עצמנו האם אנשים כמו “הזאב” הם אלה שנועדו לשרוד ואילו גורלם של האחרים, רכי הלב שמסוגלים לאהוב ולכאוב, הוא להירמס תחת מגפיהם של החזקים מהם? או שמא הטוב נועד בסופו של דבר לגבור על הרוע?
הספר מצליח להחזיק את המורכבות הזו של הנפש ושל החברה האנושית, שכוחות רעים וטובים נאבקים בתוכה כל הזמן, והוא עושה זאת בעזרת המעשיות טורדות המנוחה ששזורות לאורך הספר ומספרות לנו את סיפורן של הדמויות השונות – אופליה, כרמן, מרסדס וקפטן וידאל, כסיפורי אגדה עתיקים.
המעשיות הללו שלכאורה מסופרות לנו בנפרד מן העלילה מזכירות את מעשיות האחים גרים, בעיקר באופן שבו הן לא מתאימות לילדים כלל וכלל. הן מראות לנו שמאחורי כל אדם יש סיפור, ושמה שבונה ומעצב אותנו הוא האופן שבו אנחנו מבינים את הסיפור. הסיפור שאנו בוחרים להקשיב לו ולספר הלאה הוא מה שקובע את כיצד נפעל, והבחירות האלה הן שהופכות אותנו למי שאנחנו.
קפטן וִידַאל, למשל, על כל כוחו ועוצמתו, חי את חייו מתוך בעתה עמוקה, לעומת מרסדס שומצאת בעצמה את האומץ להמשיך ולסכן הכל בשביל האהבה והדאגה למשפחתה, כנגד ההיגיון הבריא ויצר ההישרדות. עמוק בתוכה היא יודעת שאם היא תעשה את מה שהגיוני ונכון לכאורה ולא תיקח סיכון, היא בעצם תוותר על עצמה ועל האנושיות שלה.
בני האדם הם החיה היחידה בטבע שמספרת לעצמה סיפורים על עצמה. הסיפורים הם אלה שמשייכים אותנו לאנושות, על כל הטוב והרע שבה.
“המבוך של פאן” זה ספר שעוסק בכאב, באובדן, באכזריות ובהתמודדות איתה. הוא מראה שהטוב והרע, כמו הקסם, הם אלמנטים שקיימים בעולם – והבחירה לראות אותם, לאמץ אותם או לדחות אותם, היא הבחירה שלנו. זה סיפור שבכוחו לחשל את הנפש, להכין אותה להתמודד עם עולם של רוע ואכזריות בלתי נתפסת על ידי התזכורת שגם הטוב, הרוך, החמלה והאהבה קיימים בעולם.
“המבוך של פאן” הוא ספר מטלטל, נוגה ומנחם בצורה משונה מאוד ולי אישית הוא התאים מאוד לזמנים הקשים האלה.
התרגום של דבי אילון קולע היטב לרוח המקור, ומשמר את האווירה הייחודית של רומן שהוא בעת ובעונה אחת ספר שמיועד לנוער בוגר, רומן היסטורי ומעשייה מכושפת שמתחילה ב”היה היה פעם”.
אזהרת ספוילר קלה: אל תצפו לסוף טוב.
תרגום: לי עברון
הוצאה: ספרים בעלמא
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
הניצוצות לא עפו בפגישה הראשונה ואפילו לא בשנייה. לא נשמעו כינורות ברקע, ולא הרגשתי תחושת ריחוף משכר – עד עכשיו.
האהבה שלנו התפתחה לאט ובדרגה מספר לספר. זה היה slow burn, אבל בסוף זה קרה, והתאהבנו זו בזו. או לפחות, אני התאהבתי בכתיבה של ק”ג’ צ’רלס, והספר שגרם לזה היה “עורבני”. קראתי אותו במהלך טיסה ארוכה, והוא גרם לי להתפתל בכיסא, לבעבע מרוב התרגשות, להציק לחברה שישבה לידי ולהקריא לה בלחש קטעים נבחרים. (סליחה, שני!)
מה גרם לי לתחושה הזו בקריאת הספר של צ’רלס? אם לסכם זאת במשפט אחד – ההרגשה שמדובר בפאנפיק (כלומר: סיפור המעריצים) הכי טוב שקראתי ל”עלובי החיים” של ויקטור הוגו.
אם להיות יותר ספציפית, לאורך הקריאה לא הצלחתי להימנע מההרגשה שהספר נכתב בהשראת ספרות מעריצים שעוסקת בסיפור האהבה בין גיבור הספר האסיר הנמלט ז’אן ולז’אן לבין השוטר שרודף אחריו ברחבי העיר הכי רומנטית בעולם – המפקח ז’אבר. סיפור האהבה הזה כמובן לא קיים בספר של הוגו – אבל המעריצים והמעריצות מצאו את הפוטנציאל הטמון בו:
הלהט שבמרדף, הרגשות העזים ששני הגברים רבי העוצמה האלה מעוררים זה בזה ובנו הקוראים, האופן שבו הם כמעט נפגשים לאורך העלילה, חולפים זה על פני זה, נוגעים-לא-נוגעים, המפגשים הטעונים ביניהם לאורך הספר, מפגשים שאת המתח שבהם אפשר לחתוך בסכין. זה סיפור על התחזות, על נקמה, על אובססיה, על הזדמנויות שניות, על אומץ ועל עמידות. ולז’אן וז’אבר, הם גיבורים רבי עוצמה – ולז’אן הוא כוח בלתי ניתן לעצירה, ז’אבר הוא אובייקט שאי אפשר להזיז ממקומו. ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת, מלאת תשוקה ומהנה מאוד לקריאה ועוד יותר לפרשנות.
אני אישית מוכנה להמר על כך (לא בסכום גבוה מאוד אבל בכל זאת) שאם הוגו היה כותב את היצירה שלו בימינו אנו הוא כבר היה דואג לכתוב עבורנו כמה סצינות לוהטות ביניהם, משהו קטן עבור המעריצות – אני לא חושבת שזו השערה מופרכת מאוד, בעיקר בהתחשב בביוגרפיה של המחבר.
בהעידרו של הוגו, כותבים וכותבות צעירים ונמרצים התיישבו להשלים את המלאכה, והם ממלאים עד היום שלל אתרים כמו AO3, טאמבלר ו-DeviantArt בסיפורים ואיורים פרי עטם שמציגים את ולז’אן וז’אבר כגיבורים של סיפורי אהבה.
“עורבני” של ק”ג’ צ’רלס מזכיר מאוד אלמנטים רבים שמופיעים בספרות המעריצים שעוסקת בולז’אן וז’אבר. אין בכך כמובן כדי לרמוז לגניבה ספרותית או העתקה – רחוק מזה. יצירות ספרותיות תמיד משפיעות זו על זו בדרכים שונות, נסתרות וגלויות, וזה דבר מבורך ומשמח. במהלך הקריאה לא הצלחתי (וגם לא כל כך רציתי) לנער מעליי את התחושה שהרומן הזה מושפע מספרות מעריצים.
הוא לא רומן שעומד לגמרי בפני עצמו – הוא מעין המשך או סיפור צדדי המתרחש בעולם של “קסמי עקעקים”, הטרילוגיה הידועה והלוהטת שמספרת את סיפורים של לורד קריין האציל ששב לאנגליה אחרי שנים בגלות וסטיבן דיי, הקוסם שנשלח לחלץ אותו מצרה מסובכת. מומלץ לקרוא קודם את טרילוגיית “קסמי עקעקים”.
ק”ג’ צ’רלס אוהבת מאוד את המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, רוב הרומנים שלה מתרחשים בתקופה ומקום שמזכירים את אנגליה הויקטוריאנית או של הריג’נסי, עם לעתים קרובות תוספת של תיבול קסום. בנוסף, על פי התנהלותה ברשתות החברתיות ואלמנטים שונים בכתיבה שלה, נראה שצ’רלס ככותבת מעורה היטב בתרבות מעריצים; היא מתכתבת עם המעריצים והמעריצות שלה כאילו היא עצמה חלק מהפאנדום. בכתיבה שלה נראה שהיא מודעת היטב לא רק לתבנית של רומן רומנטי אלא גם לתבניות השונות של ספרות מעריצים, והיא יודעת כיצד ללהטט איתן, לשבור אותן ולהשתמש בהן בצורה מקורית ומעניינת. הבה נאמר שלא יפתיע אותי לגלות שצ’רלס כתבה ספרות מעריצים בעצמה.
“עורבני” עוסק בסיפור האהבה של ג׳ונה פסטרן – דמות שולית בסדרת “קסמי עקעקים”, והשוטר בן ספנסר. ג’ונה הוא קוסם מסוג שנקרא “הולך רוח”, והוא מסוגל פשוטו כמשמעו ללכת על הרוח, לשלוט באלמנט האוויר ולנוע בו כרצונו. פסטרן ניהל רומן בן שישה חודשים עם ספנסר, לפני שבגד בו והפליל אותו. בן איבד ברגע אחד את החיים שהיו לו וכעת הוא אסיר משוחרר. הוא חסר כל, מושפל עד עפר. כל מה שנותר לו בחייו בעצם – זו נקמה באיש שהרס אותו. אלא שכאשר בן מוצא שוב את ג’ונה, הדבר לא מתגלגלים כפי שהוא חשב שיקרו ושניהם צריכים ללמוד לבטוח זה בזה מחדש.
כבר בפרמיס הזה של שוטר ופושע שמתאהבים זה בזה יש משהו שמהדהד את ספרות המעריצים של “עלובי החיים”, שבה ולז’אן וז’אבר – הפושע והשוטר, מתאהבים זה בזה. חלק מהעלילה עוסק בהתחזות וזהות בדויה – חלק נכבד מספרות המעריצים של “עלובי החיים” עוסקת בעלילותיהם של השניים כאשר ז’אן ולז’אן הפושע הנמלט עולה לגדולה בזהות בדויה ונעשה ראש העיירה של מונטרי סו מר.
בן וג’ונה מתוארים בנקודת שפל בחייהם שבה הם הגיעו לשפל המדרגה – ג’ונה נאלץ להיות תמיד בתנועה, לברוח ולהסתתר כמו ולז’אן של הוגו. בן לעומתו מהווה מעין שילוב של צמד הדמויות מ”עלובי החיים”; בן הוא שוטר (לשעבר) שאיבד ברגע אחד את כל מה שהאמין בו כמו שקרה לז’אבר, והוא גם משוחרר טרי מהכלא שאיש לא מוכן להעסיק אותו או לתת לו הזדמנות, אבל, חדור נקמה, אבוד ומלא טינה כלפי העולם כמו שולז’אן היה לאחר שהשתחרר מטולון.
אחת הפסקאות שמצביעות על השילוב הזה בין ולז’אן לז’אבר בדמותו של בן ספנסר היא הפסקה שבה הוא מנסה למצוא עבודה בעיר וכמעט מתייאש ובוחר בגורל טרגי דומה לזה שמוצא את ז’אבר בסיום של “עלובי החיים”:
“הוא עשה כמיטב יכולתו, שאל בכל מקום שהיה סיכוי למצוא בו עבודה… אבל השעה היתה מאוחרת, והוא היה מטונף ולא מגולח… חמישה סירובים היו לעשרה, ולעשרים. הוא נשמע קדחתני יותר ויותר… והזדקקותו הרתיעה אנשים שהיו עשויים לעזור. היו בנמצא גברים רבים שרצו לעבוד; איש לא רצה לשים את מבטחו בגבר נואש… כעבור כמה שעות ארוכות ומשפילות עמד בן על גשר בלב ריק ובקיבה ריקה, ולטש עיניים אל המים החשוכים… מתחתיו היו מי הנהר חפוזים, עכורים, וסחפו הכול בזרם מהיר. גם הוא יוכל להיסחף בהם במהירות לא פחותה. הוא הביא את כל זה על עצמו. כל בחירה, כל פעולה ותגובה, כל החלטה… הובילה אותו למקום הזה.”
בן וג’ונה מסתבכים עם כוחות נוספים שפועלים בסביבה, חלקם טובים וחלקם מרושעים. הם נאלצים לשתף פעולה עם טיפוסים מפוקפקים. תיאורי התלאות, העוני, האומללות והייאוש בהחלט מהדהדים את הכתיבה של הוגו – אם כי אין להכחיש שתיאוריה של צ’רלס קצרים יותר. בניגוד להוגו צ’רלס גם מובילה את הגיבורים שלה אל הזדמנות אחרונה לנחמה והחלמה שהוגו לא נתן לגיבוריו, אבל מאפיינת כל כך את ספרות המעריצים שנכתבה בעקבותיו. קיים ז’אנר שלם של ספרות מעריצים שמאופיין בתגית “לאחר הסן” שבו ז’אבר שורד את ניסיון ההתאבדות והוא וולז’אן נאחזים זה בזה ונעזרים זה בזה ובחיי הכפר הפשוטים, הרחק מסמטאותיה אפופות העשן של פאריז על מנת להחלים שוב ונראה שהרומן של צ’רלס מושפע במידת מה מהסיפורים האלה שמעריצים מנחמים את עצמם בהם שוב ושוב.
זה ספר שנהניתי מאוד לקרוא, ולא רק בגלל הקשר שאני מצאתי בינו לבין “עלובי החיים” – זה רומן מקסים על אהבה שצומחת אף על פי כן ולמרות הכל מבין הריסות של כאב ואובדן אמון וחיים שבורים. צ’רלס משתפרת בקצב מטאורי מספר לספר בתיאורי האקשן ובאיזון ביניהם לבין סיפור האהבה והעלילה הגדולה יותר של הספרים.
זהו סיפור אהבה כואב ומרפא ומלא קסם מכל הסוגים שלא חושש לגעת בחלקים האפלים של הנפש וגם בחלקים המופלאים של תענוגות האהבה.
לסדרת “קסמי עקעקים”
חשוב לשים לב: הספר מכיל תיאור הסכמה-מפוקפקת והרבה תיאורים מיניים מפורטים למדי. יש נגיעה בנושאים של אובדנות, והומופוביה ישנה בנוסח המאה התשע עשרה.
רק להבהרה, אם נחוצה כזו: זו אינה קטילה. אני מנסה בביקורת הזו לנהל דיאלוג עם הספר, להבין אילו מחלקי הפאזל שלו לא התחברו טוב עם החלקים שמרכיבים אותי כקוראת.
קראתי לא מעט ביקורות טובות על “הרואה” של יובל אטיאס ואני מסכימה עם רוב מה שנכתב בהן ועם אווירת השמחה הכללית סביב ספר מד”ב-פנטזיה ישראלי שמצטרף למדף ההולך וגדל של הספרות הזו. ספרים על משני-צורה אמנם קיימים אבל הם לא מאוד נפוצים בנוף של הספרות הישראלית ותמיד מהנה לראות ספר חדש עליהם. גם המיקום של העלילה בבאר שבע ובמדבר שגדלתי בו היה אחד הדברים שאהבתי בספר.
אם לקפוץ רגע לשורה התחתונה, שהיא השאלה האם אני ממליצה על “הרואה” – התשובה היא כן, אני ממליצה על הספר. בעיקר עבור קהל היעד שהוא נכתב בשבילו. “הרואה” זו יופי של פנטזיית אקשן לנוער. מבחינתי האישית, “הרואה” של יובל אטיאס היה… קצת ליד. כלומר, לא בטוח ב-100% שאני קהל היעד של הספר הזה, ובביקורת הזו אנסה להבין מה היה חסר לי בו.
גיבורת הסיפור היא תרז, ישראלית שהיגרה לארה”ב כשהייתה ילדה יחד עם אימא שלה. היא בנויה היטב כדמות, אבל לא מאופיינת די הצורך; אני לא מרגישה שאפשר ממש להכיר אותה כמו שאני מכירה דמויות אחרות מספרות הנוער.המחברת ידעה לספר לי כל מיני דברים מעניינים על הדמות – שהיא מחוברת לנעליים שקנתה לבד, שהיא מתביישת בגוש השיער הכתום שלה שלו היא קוראת “הפגם”, שהיא חולמת להתאגרף באופן מקצועי. היא ידעה לספר לי עליה, אבל היא לא הצליחה להחיות אותה, לגרום לי להבין באמת מי היא מעבר לרשימת התכונות והיכולות שנראית יותר כמו דף דמות של מבוכים ודרקונים מאשר כמו אדם אמיתי.
זה בלט לי במיוחד בעניין הספורט, כי תרז שמדברת על אגרוף נשמעה קצת כמו פרסומת למכון כושר ולא כמו כמו ספורטאית מקצועית שמדברת על התשוקה שלה. הרגשתי של אגרוף שלה אין מקום אמיתי בעלילה שלה – אני חושבת שהוא אמור להיות מנוע רגשי חזק בהרבה ממה שהוא היה באמת. זה בלט לי גם בעניין ההשפעה של העוני על תרז – היא ואמה חיו שנים רבות מהיד לפה ובמאמץ לשרוד, והספר לא הצליח להעביר את האופן שבו החיים שעברו עליה הפכו אותה למי שהיא. אילו תכונות היא פיתחה או נאלצה לפתח כדרך התמודדות? במקרה של קטניס אוורדין ב”משחקי הרעב” למשל זה ברור מאוד. במקרה של תרז הרבה פחות. זה היה חלק מהחיים של הדמות שהיה חשוב לבנייה שלה ולא היה עליו מספיק דגש. היא צללה להרבה סוגיות כואבות ומורכבות בבת אחת, אבל הרגשתי שחסרים לי תיאורי רגש שיחברו אותי למצבה המורכב של הדמות.
תרז מגיעה לביקור קצר בישראל לקראת הלווייה של אבא שלה, ומגלה שמאחורי הנטישה שלו מסתתר סיפור מעניין ומורכב בהרבה משחשבה. אביה היה שייך לעולם שמשלב בתוכו (סוג של) קסם, טכנולוגיות מורכבות וכמובן – סכנה. מכאן העלילה מסתעפת מאוד, מסתעפת מדי לתחושתי.
אולי זה מפאת גילי שמתחיל להתקדם במהירות, אבל הצוואר שלי התחיל לכאוב מהניסיון לעקוב אחרי כל התפניות. אני מודה שבשלב מסויים קצתי מעט באותה סצינה שחזרה על עצמה שבה הגיבורה מגלה שהסתירו ממנה משהו ורותחת על המסתיר התורן. הסתרה וגילוי של מידע היא כלי מצוין והוא משמש היטב את ספרות הנוער – זו מטאפורה טובה מאוד לתהליך גילוי העולם על שפע המורכבויות שלו שמגיע עם ההתבגרות. ויחד עם זאת, יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע “איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!” וזה קורה בערך ארבע או חמש פעמים בערך באותו האופן. האפקט הזה שוחק את עצמו ומתחיל להרגיש קצת כאילו המסר לנוער זה שכל העולם הוא תיאוריית קונספירציה אחת גדולה.
מעבר לזה, הכל הרגיש קצת “נקי” מדי, מהונדס מדי, מתוכנן לפרטים. הרגשתי מובלת מנקודה א’ של הסיפור לנקודה ב’, שמראים לי מה קורה ומספרים לי על העלילה, הדמויות והעולם במקום לגרום לי להרגיש אותו מתגשם סביבי. הרגשתי שאומרים לי מה אני אמורה להרגיש כלפי הסיטואציה והדמויות במקום לבחור במילים שבאמת יעלו בי את התחושות האלה. ברור היה לי מתי אני אמורה לגרגר בחיבה מתיאורים של תינוקת, מתי לחוש חמימות משפחתית, מתי לחשוק בקוביות בבטן של גבר צעיר, ומה אני אמורה להרגיש כלפי דמויות המשנה הרבות (מדי) שפגשתי.
העלילה התקדמה מהר מדי למרכז העניינים באופן שהפך את בניית העולם לחפוזה יתר על המידה – הסופרת נאלצת להנחית עלינו הרבה מידע בזמן קצר, מה שגורם לדמויות לפצוח מדי פעם בהרצאה. לגיבורה היו יותר מדי מנטורים, ועודף של דמויות סמכות מעליה שמנעו ממנה להתמודד לבד עם דברים ולגלות את העולם בעצמה.
סצינות האקשן היו מעניינות וכתובות היטב, אבל כבר נכתב לפניי שהוא היה מחולק בצורה לא אחידה על פני היצירה. הגיבורה מספרת שלמדה המון על העולם וזה שונה כאשר הגיבורה לומדת על העולם תוך כדי תנועה.
אבל אלו היו זוטות אלמלא היה חסר לי דבר אחד מהותי בהרבה מהפרטים. מעל הכל היה חסר לי ה”אז מה” המאפיין את ספרות הנוער; הספרות הזו מצביעה הרבה פעמים על משהו בעולם שלנו שדורש תיקון, עוולה חברתית או פערים כלשהם. היא תוהה איך לתקן אותן ואם אפשר בכלל, ואם אי אפשר – מה בכל זאת בכוחנו לעשות על מנת לא לקחת חלק, או לא לעמוד מהצד כשדברים איומים קורים ממש מחוץ לפתח הדלת שלנו. שוב עולה הדוגמה של “משחקי הרעב”, ועוד הרבה מאוד יצירות נוספות.
זאת ועוד, ספרות הנוער בנויה על נוסחאות, והספרים הטובים ביותר בז’אנר הם אלה שמשחקים עם הנוסחה, מצביעים עליה ואומרים משהו על ההבדל בין הנוסחה הספרותית לבין החיים במציאות. לא הייתה שום התייחסות לנוסחתיות הזו בספר הזה, ואני מודה שזה היה חסר לי.אולי זה היה מה שגרם לי להרגיש שאני לא מבינה מה הספר מנסה להגיד לי. לנבלים פה יש מורכבות, בזה אין ספק. אבל אני לא יכולה להגיד שהקריאה בספר הזה גרמה לי לחשוב, האירה לי מנקודת מבט חדשה וייחודית את הז’אנר או את החברה שבה חיות אני והמחברת. הכל פה הרגיש קצת גנרי מדי, מעין ניסיון לדבר אל מכנה משותף של כל הקוראים, שתוצאתו היא אי אמירה של משהו בכלל.
אני לא חושבת שהייתי מלינה על זה אם לא הייתי מרגישה שהספר מנסה להגיד משהו ולא להיות שם סתם ככה בשביל הכיף – שגם זה נהדר! אם הכל היה נעשה מתוך מודעות וקריצה לקוראים אז זה היה מעולה, אלוהים יודעת שלהרבות הנאה בעולם זה חשוב. אני פשוט מרגישה שבמקרה הזה ה”למה” של הספר קצת הלך לאיבוד בתוך כל תפניות העלילה.
מצאתי שסיפור האהבה בין תרז לפלג היה אמין יותר, ובניגוד ליחסים שלה עם יואב הקשר הזה היה מבוסס על מכנה משותף – שניהם מרגישים שלא במקומם בתוך השבט שלהם. לא לגמרי ברור לי מה יוצר את המשיכה ליואב מלבד “הגורל”, כלומר – החלטת המחברת שהם נועדו זה לזו.
אולי אני לא אובייקטיבית פה כי כן התחברתי לפלג יותר מאשר לכל שאר הדמויות האחרות. אטיאס השתמשה היטב במוסכמה שאני מחבבת מאוד: היריבים שנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע מרוע גדול יותר להשמיד אותם. זה היה מקסים וזו הסיטואציה שנחרטה לי הכי חזק בזיכרון.
למרות כל הדברים שהיו חסרים לי בו, אני חושבת שיש בו גם לא מעט דברים טובים: בניית העולם הרשימה והלהיבה קוראים וקוראות רבים, העלילה סוחפת ולא מעט ממי שקראו את הספר דווקא כן התחברו מאוד לדמויות ולתחושותיהן. הכתיבה עצמה טובה בסך הכל – לא מאוד פיוטית, אבל דיסטופיית נוער היא לא סוגה מאוד פיוטית מלכתחילה. זה הספר הראשון של המחברת, ואני מאמינה באמת ובתמים שיש לה הרבה מאוד מקום להשתפר והרבה מאוד יכולת לעשות את זה.
וכמו שאמרתי קודם – אני בהחלט ממליצה על הספר, במיוחד לנוער חובב פנטזיה, למרות ואולי בגלל שאני אישית לא התחברתי, ואני – מה לעשות, כבר מזמן לא נוער.
במרכז הספר “לב המעגל” של קרן לנדסמן עומדת קבוצת צעירים בעלי כוחות מיוחדים. הם חיים בתל אביב של שנות האלפיים, שרק אלמנט אחד מפריד בינה לבין תל אביב שאנחנו מכירים: נוכחותו של הקסם.
זה עולם שבו אנשים מסוימים נולדים עם היכולת לקרוא ולתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותם, לראות את שפע העתידים האפשריים המתרחשים בכל רגע נתון ולשלוט במידה כזו או אחרת ביסודות הטבע: אוויר, אדמה, מים ואש. מכיוון שנולדו כאלה, הם סובלים מאפלייה, דיכוי וחשד. הם מקיימים עצרות מחאה על היחס כלפיהם, שבהן הם חשופים לאלימות מצד קבוצה פנאטית שמתנכלת במיוחד ליידעונים – רואי העתידות.
מעשי האלימות הולכים וסוגרים על הגיבורים, מתקרבים אליהם עד שהדברים מתחילים להיראות כאילו מישהו מנסה להפוך אותם למטרה…
יש לי לא מעט סיבות לאהוב את הספר הזה, אתחיל מהברורה מכולן, הז’אנר.
פנטזיה ישראלית, מקורית, עכשווית ועשויה היטב זה משהו שאני אף פעם לא אגיד לו לא, ותמיד אבקש עוד. בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ויותר ספרים כאלה, לדוגמה ספריהם של יואב אבני ויואב בלום, וספרים כמו “‘קרעי עולם” של יעל פורמן, שגם עליהם כתבתי כבר בעבר כאן בבלוג.
למרות זאת, השוק הישראלי עדיין מצומצם למדי, וכל מגמת התרחבות שלו משמחת אותי.
במיוחד חסרה לי, מלבד היצירות שציינת לעיל’ ספרות מד”ב ופנטזיה למבוגרים שלא מתנצלת על היותה כזו, ולא מסתתרת מאחורי “סוריאליזם” (שם קוד לספרות יפה שמסרבת לשבת על מדף אחד עם ספרים שמכילים יכולות קסומות, יצורים מופלאים והרפתקאות). “לב המעגל” מכריז על עצמו כספר כזה בלי היסוס, ומקבע עוד קצת את מקומו של הז’אנר על מדפי הספרים של הקוראים הישראלים. אני שמחה שלנדסמן העשירה עוד קצת את המבחר ההולך וגדל של ספרות פנטזיה ישראלית למבוגרים.
כשאני פותחת ספר פנטזיה, אני תמיד מחכה לתיאורי הקסם, ובספר הזה התיאורים של הכוח שזורם מאדם לאדם או מאדם לסביבתו, היו כתובים בדיוק כמו שאני רוצה לקרוא אותם. ככה אני מדמיינת שקסם נראה.
אהבתי את העובדה שהקסם לא מוגבל רק ליסודות, אלא מקיף גם ראיית עתיד ורגשות. הרגשתי שזה יוצר משהו מאוד שלם, והקשר שנוצר בין הרגש האנושי לבין איתני הטבע, הגם שהוא עתיק יומין בספרות ובאמנות, טוען את הספר במשמעויות נוספות. ההשלכות של ההחזקה ביכולות לא רק על מעמדם החברתי של הגיבורים אלא גם על הקשרים ביניהם, ועל חוויות ילדותם שעיצבו את מי שהם כאנשים בוגרים היו ברורות מאוד ונוגעות ללב.
אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.
הייצוג של ההווי המקומי, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות בספר, הייתה מופלאה בעיניי והעניקה לעולם המדומיין עומק ואמינות.
המשחק עם השפה, האופן שבו לנדסמן הראתה כיצד נטמעים ביטויים בעברית שמתייחסים לקסם המתואר בספר הופכים את הקסום לחלק מחיי היומיום באופן מאוד טבעי, ותורמים המון להשעיית הספק החשובה כל כך לספרות פנטזיה. נהניתי הנאה צרופה מהסלנג המקומי הקשור לקסם. לדוגמה, ההסבר מדוע לקוראי העתיד קוראים “דמוסים”. (אם לא ניחשתם אני לא מגלה לכם, תקראו את הספר!)
ההתכתבות עם המציאות הפחות נעימה שלנו פה בישראל הייתה כתובה טוב עד כאב.
השם הסמלי “לב המעגל” מרמז על חשיבותה של השאלה מי נמצא במרכז ומי בשוליים. תיאורי הצעדות והעצרות מזכירים מאוד אירועים כמו “מצעדי הגאווה” ו”צעדת השרמוטות” שמשתתפיהם חשופים לאלימות בגלל המסר שהם מנסים להעביר:
“צעדנו ברחוב שמואל הנביא, אוחזים ידיים, שרים… היו אנשים רגילים בינינו… הם היו משוכנעים שכלום לא יקרה. לא הפעם… מישהו צחק שיש יותר שוטרים מצועדים… היתה התפרעות בשוליים. שוב קבוצה של בני שמעון שניסו להפריע לצעדה… זכרתי את הרגע המדויק שמישהו צעק ‘סכין!’… עבר גל של פחד וחרדה… משתק את היכולת של מישהו מהריגשים לפעול… הרגשתי את הדמוסים סביבי קורסים. בזה אחר זה, מושכים את הריגשים איתם לבור חסר תחושה של פחד מציף כשהעתידים קרסו.”
אתם יכולים להיות בטוחים שאת התיאור הזה של עתידים שקורסים אני לא אשכח, בטח לא כשהסצנה הזו מתכתבת ישירות עם הרצח של שירה בנקי ז”ל.
גם תיאורי ההתנכלויות הקטנים והגדולים מצד האוכלוסייה הלא-קסומה היו עשויים היטב וכתובים ברמה גבוהה מאוד של אמינות:
“בספסל מאחורי ישבו שלושה נערים שדיברו על העצרת. אחד מהם אמר ש’חיסלו עוד אחד’, ואחד אחר צחק וסיפר בדיחה ששמעתי עשרות פעמים בעבר. הם דיברו בקול רם במכוון, יכולתי להרגיש את הצורך שלהם באלימות, מונע על ידי פחד ותיעוב… הידקתי את הכעס שלי לצרור מוגדר היטב… בתחנה הבאה… אישה בשמלה פרחונית עלתה, הכרטיס שלה מצפצף כדי להתריע שיש עוד כמוני באוטובוס… החלפנו מבטים שותקים… אחד הנערים צחק באופן מופגן, ‘תראה, אפילו ביניהם הם לא מצליחים להסתדר'”.
תיאורים כאלו משתפים חברים וידידים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, ורבים מדי יודעים לספר על חוויותיהם המפוקפקות מהסתובבות במרחב הציבורי הישראלי, אשר נוטה להיות חסר רחמים כלפי כל מי שמפגין ולו שמץ של חריגות במראהו, בהתנהגותו או בהשתייכותו למגזר אוכלוסייה כזה או אחר.
תיאורי המציאות האלה מוכיחים לנו במשנה תוקף עד כמה הפנטזיה היא רלוונטית, ומאפשר מרחב לדבר בו לא רק על כמה שדרקונים, מעשי קסם וטירות אפלות זה מגניב, אלא גם על האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לשונות, על הפילוג והריחוק בין חלקים שונים באוכלוסייה שמונעים מפחד ותיעוב, ועל הבחירה שלנו בין להרכין ראש ולהיכנע לבין הסירוב לתת לקבוצה פנאטית ואלימה להכתיב עבורנו את העתיד.
סיפור האהבה היה מרגש; הנאהבים היו זוג מקסים; קשה היה שלא לשמוח בשמחתם ואפשר היה בהחלט להבין את המשיכה שלהם זה לזה. ויחד עם זאת, הרגשתי שמערכת היחסים ביניהם תפסה לא מעט “זמן מסך” ביחס לעובדה שהמתח לא נבנה בכיוון הזה של הסיפור. אני לא בדיוק נחשבת לעילוי בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ואם אני במתח בגלל קו עלילה מסוים אני מוכרחה לדעת מה קרה בו עכשיו.
הכיוון העלילתי שהספר עורר את סקרנותי לגביו מלכתחילה היה דווקא התעלומה והסכנה; כך שלקראת הסיום, כשהמתח התגבר מאוד, מצאתי את עצמי נאלצת לרפרף על קטעי הרומנטיקה על מנת להגיע ל”אקשן” שעניין אותי באותם רגעים הרבה יותר. ייתכן שאחזור אליהם בהמשך, עכשיו כשקראתי את הספר ואני יודעת מה קרה בסוף. זאת ועוד, סביר להניח שמדובר פה בהעדפות אישיות שלי כקוראת; אני מתארת לעצמי שלא מעט קוראים יחלקו עליי בנקודה זו.
בסופו של דבר מדובר בספר מרתק, מרגש, די ייחודי בנוף הישראלי בגלל האספקטים השונים של המציאות והדימיון שמשמשים בו בערבובייה. הוא כתוב היטב, ערוך היטב ואני מקווה לראות בקרוב עוד מהסוג שלו על המדפים. תהיו בטוחים שאם תכתבו אותם, אני אקרא אותם.
את הספר של לנדסמן, כמו גם את לנסדמן עצמה, תוכלו לפגוש באירוע ההשקה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה שייערך ב-3-4 באפריל (חול המועד פסח) באשכול פיס ברחוב הארבעה בתל אביב.
באופן כללי, אם אתם חובבי הז’אנר מובטח לכם שתמצאו את עצמכם בקלות רבה בין ההרצאות המרתקות, הדוכנים המגניבים, ועוד מאות חובבים נלהבים בדיוק כמוכם.
באיחור אופנתי, עשר שנים אחרי כולם, הארי דרזדן פרץ גם לחיי וגרם לי לתהות למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו.
העלילה היא רומן בלשי מעורב בפנטזיה אורבנית, משהו מהסגנון של “מלחמת האופל” ו”בלייד ראנר”, אבל עם פחות דגש על ערפדים ואנשי זאב ויותר גרסאות מודרניות ואורבניות של פנטזיה קלאסית – פיות, קוסמים, שיקויים, מעגלי כישוף ועוד. יש לציין שאין זה אומר כי מקומם של ערפדים נפקד בעלילה הזו, והייצוג שלהם מעניין בהרבה ממה שניתן לראות ב… אה… ספרי ערפדים אחרים.
בכל אופן, בעיניי בוצ’ר מציג כאן שילוב בין פנטזיה למתח, עם אלמנטים מכאן ומשם. המיזוג של תעלומה בלשית ופנטזיה הוא אמנם לא רעיון מאוד חדש, אבל השילוב בין האלמנטים של שני ז’אנרים שונים כל כך שיש להם קהלים שונים כל כך (נכתב מתוך ניסיון של שנות עבודה רבות בחנות ספרים) הופך תחת עטו של בוצ’ר למשהו רענן, חדשני ומרתק. בוצ’ר מצליח להראות שבבסיס של שני הז’אנרים הנבדלים כל כך זה מזה עומד דיון על צדק אוניברסלי, תפיסת המוסר האנושי והשאלה האם לעשות את הדבר הנכון, גם כאשר אתה והיקרים לך עלולים לשלם על כך מחיר כבד.
הארי דרזדן הוא מכשף-בלש העובד עם משטרת שיקגו. הספר מתרחש בתקופתנו ודרזדן, המספר בגוף ראשון, מסביר מהלך תרבותי והיסטורי שמתחיל להיראות הגיוני למדי, על פיו אנשים החלו להתעניין יותר ויותר בקסם ובתורת הנסתר בעידן הטכנולוגי שלקראת סוף המילניום. עולם הקסם הולך ונחשף בהדרגה, המחיצה בין העולמות נסדקת בעזרתם של גורמים רבים, בין השאר צעירים נלהבים הנוטלים אבקות שונות שיעילותן מפוקפקת כדי לחשוף את היכולות הקסומות שבתוכם. לפיכך למרות שרוב הבריות עודם חשדנים כלפי קוסמים ומכשפים ולא אחת רואים בדרזדן שרלטן, מדי פעם מגיע איזה מקרה שברור שמעורב בו משהו על-טבעי ויכולותיו של דרזדן נדרשות.
כאשר אנו פוגשים את דרזדן, הוא מסובך עד מעל האוזניים גם בעולם הקסם וגם בעולם המוכר לנו. לא ארחיב על ההסתבכות הקסומה מחשש לספוילרים, רק אומר שדרזדן הקצר במזומנים מקבל ביום אחד כמה וכמה הצעות עבודה (והצעה אחת של אי עבודה) – האחת היא פיענוח רצח מזוויע שבוצע בקסם אפל, והשנייה מגיעה מאישה המבקשת סיוע באיתור בעלה הנעדר. אגב החקירה, בעוד הארי דרזדן עוקב אחרי קצוות החוטים הוא מגלה כי הם סבוכים זה בזה יותר ויותר והרשת סביבו מתחילה להתהדק. וכל זה לא ממש עוזר לו לזכות בחסדה של “המועצה הלבנה” ושל עמיתיו הקוסמים.
ג’ים בוצ’ר מניח את גיבורו בתוך עולם קסמים מעולה, בנוי היטב וכתוב בצורה אמינה מאוד. עולם הקסמים של בוצ’ר בלתי צפוי, מפחיד ומרתק, ויש לו דינמיקה מעניינת מאוד עם העולם שלנו. על הדינמיקה הזו אני מעוניינת להתעכב, כי בעיניי היא קריטית ליצירת פנטזיה המתרחשת במקביל לעולם שלנו. לשם הדיון הזה אזמן לכאן שני אנשים: קוסם נוסף בשם הארי – כי כשקוראים על קוסם בשם הארי קשה שלא לקשר בינו לבין הארי פוטר, אם כי “תיקי דרזדן” יצא לאור כשנה לפני הספר הראשון בסדרת “הארי פוטר”, ואשף המאמרים והאתרים רן בר זיק, שדעתי כדעתו לגבי ההשוואה בין הארי דרזדן והארי פוטר.
במאמר “כשדרזדן הרג את הארי פוטר” מיטיב רן בר זיק לתאר כיצד ספריו של בוצ’ר מתמודדים עם הקשר בין עולם הקסם לעולם המציאות טוב בהרבה מספריה של ג’יי קיי רולינג. בר זיק טוען במאמרו כי: “הקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים… פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה”. לטענתו בוצ’ר מספק את השעיית הספק עבור הקוראים טוב בהרבה משעושה זאת רולינג בסדרת “הארי פוטר”. בספרו של בוצ’ר, הבעיות של שילוב העולם המודרני עם קיומם של קסמים נפתרות בצורה מלאה ומספקת יותר, בוודאי עבור קוראים בוגרים, ומצביע על אספקטים במציאות שלנו שאצל ג’יי קיי רולינג לעומת ג’ים בוצ’ר זוכים להתעלמות כמעט גורפת, למשל שימוש בטכנולוגיה וכלי נשק והקשר בין עולם הקסמים למוסדות הלא קסומים. למשל, למרות שהארי פוטר והארי דרזדן שניהם אינם מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה חדשנית כמו מחשבים וסלולארי בגלל שהנוכחות של הקסם משבשת אותם, דרזדן בניגוד פוטר יכול בהחלט להסתדר עם אקדחים וכלי נשק מודרניים שאיכשהו נעדרים לחלוטין מהעולם של הארי פוטר. האלמנטים האלה של הקשר עם המציאות שלנו אכן הופכים את ספרו של בוצ’ר למעין גרסה בוגרת, אמינה ואפלה של “הארי פוטר”, המציגה עולם קסמים נסתר בתוך עולם לא-קסום.
אחת הביקורות שיש ללא מעט חובבי פנטזיה על “הארי פוטר” היא השימוש האגבי, היומיומי כמעט בקסם, שברוב המקרים עובר כדבר מובן מאליו. הטלת לחש אינה מצריכה יותר מאשר נפנוף שרביט וכוונה, ומי שזה לא בא לו בקלות (נוויל לונגבוטום למשל) הוא החריג. בספרי “דרזדן”, לתחושתי לפחות, יש “טיפול” מעט יותר מכבד בקסם. קשה שלא להתפעל ממערכת הקסם המורכבת והמעניינת, של ג’ים בוצ’ר. מערכת הקסם קשורה לסמלים ולמשמעויותיהם ומופעלת בדרכים מגוונות ובשילוב של כוחות פנימיים וחיצוניים. יש הסבר מלא ועתיר דמיון על האופן בו הקסמים פועלים – אותי אישית זה יכול היה לרתק גם בלי עלילה בכלל, ובדרזדן כאמור לא חסרה עלילה.
בעיניי, הארי דרזדן כדמות מזכיר אף הוא במובנים רבים גרסה מבוגרת, קשוחה וצינית יותר של הארי פוטר: הוא אנדרדוג, נרדף, לא מבינים אותו. דרזדן נאמן לאידיאלים שלו עצמו, לערכים שהתחנך עליהם. כמו הארי פוטר, גם הוא בוחר להתמודד לבד ומתקשה לבקש עזרה; הוא חי בתחושה שאין לו למי לפנות והאדם היחיד שעליו הוא יכול לסמוך זה כמובן הוא עצמו. אך בשונה מהארי, שכובש את הקהל עם התמימות המתוקה שלו ואומץ הלב חסר הפשרות שלו בספר הראשון, הארי דרזדן הוא גם טיפוס הרבה יותר ציני, מריר ומגושם בהתנהלותו ויש להודות – גם קצת מיושן, ומתכתב הרבה יותר עם הבלשים המתוסבכים של ספרי המתח האחרונים מסקנדינביה.
אני עדיין תוהה מה דעתי על ייצוגי הנשים בספר. מחד, אני בהחלט מקבלת את הטענה (ותודה לנעמי כרמי שהאירה את עיניי) לפיה מספר גדול מדי מן הנשים בספר הן:
1. אטרקטיביות בצורה בלתי רגילה
2. מגשימות פנטזיה גברית מסוימת על נשים ונמרחות על הגיבור הלא נאה במיוחד בכל הזדמנות.
בהחלט יש משהו בטענה הזו, והיא משגעת אותי בכל מה שקשור לספרי המתח. למחברים קשה להתעלם ממראה חיצוני של גיבורות בספרים; הוא מקבל הרבה יותר מקום מהתיאורים של הגברים ואיכשהו הן תמיד נאות להדהים, בעיקר בז’אנר של ספרי המתח – ולמרבה הצער גם בפנטזיה. בפועל בתחנות משטרה וארגוני בלשים סביר להניח שניתן למצוא נשים מכל הסוגים והגדלים ומעצבן שהעלילה מתמקדת תמיד באלו שמתוארות כאילו המחבר בחר לו אישה מצולמת מקטלוג דוגמנות והחליט לתאר את הגיבורה שלו ככה.
הן מתחילות להיראות לי כמו שכפולים משעממים אחד של השני וזה מתחיל להעיק. מודה שנאלצתי לעבוד קשה כדי להשעות את הספק שלי ולדמיין את מרפי, העוזרת שתיאר בוצ’ר בהתחלה כ”נמוכה ומוצקה” כדמות באמת נמוכה ומוצקה, ולהתעלם בשיניים חשוקות מכל התיאורים הבאים שציירו אותה כבחורה קטנה, חמודה ומצודדת שרק “משחקת אותה” קשוחה.
מסתבר שגם לפנטזיה יש גבולות, ולדמיין גיבורה מעניינת שלא נראית כמו אחרי פוטושופ זה הרבה יותר מדי בשביל הכישרון של סופרים. וחבל.
יחד עם זאת, הספר כן הצליח לעורר בי תהיות מסוימות על מגדר שבמידה מסוימת (לא גדולה אבל בכל זאת) מצליחים לחתור תחת המסרים הסקסיסטיים שעולים מייצוג הנשים.
נתחיל מהעובדה כי כישוף בתרבות שלנו הוא לרוב טעון-מגדרית; ההיסטוריה והספרות מלאים בקוסמים כמו מרלין, וההתייחסות לכישוף מהסוג שמבצע הארי דרזדן עדיין נתפס כנחלתן של נשים, מכשפות. כאן אני חושבת שהתרגום הולך בהחלט לקראת התחרנות המגדרית בהתייחסו אל דרזדן כ”מכשף” ולא “קוסם”.
יחסו של דרזדן לנשים אכן שמרני, כפי שהוא מעיד בעצמו (לפחות הוא מודע לזה, גם זה משהו!), ועם זאת דמויות הנשים היו בעיניי מעניינות מספיק כדי לעמוד בפני עצמן. המראה שלהן אמנם תואר כפלקטי אבל המניעים והאישיות של כל אחת מהן בהחלט לא היה פלקטי. הן עשו עליי רושם ועוררו הערכה כדמויות אינדיווידואליות מעבר לסטריאוטיפ “העלמה (המושכת) במצוקה”.
גם בכל נוגע ליצורי קסם מצאתי שבוצ’ר חותר לא פעם תחת התפיסה הממוגדרת של יצורי קסם. בכל הנוגע לערפדים למשל בוחר בוצ’ר להראות את הצד המפלצתי יותר וה”סקסי” פחות של הערפדים, ומערער את התפיסה שלהם כמגשימי-הפנטזיות-המיניות-של-האנושות. הייצוג של הערפדים מתחבר לייצוג של היחס האנושי כלפי מין ומיניות ומראה איך התפיסה של ערפדים כדבר “סקסי” היא מעוותת מהיסוד.
גם הפיות, עמן יש לדרזדן שיג ושיח, הן לא בדיוק מה שחושבים כשמדמיינים פיות.
בשורה התחתונה, מדובר בפנטזיה אפלה, צינית, רוויית אקשן כתוב היטב, מעין גרסה מורכבת, בוגרת בהרבה של קוסם הנאלץ להסתדר עולם שלנו. זוהי פנטזיה אמיתית של מבוגרים בעולם שלא מעט פעמים נראה כמנסה לדחוק את הפנטזיה בחזרה לחדר הילדים והופך את היצירות הז’אנריות למתיילדות ורדודות בשם אינטרסים מסחריים.
אחת לכמה זמן מסעיר איזה פוסט מאיזשהו צד של המתרס הפוליטי את הרשת. הפעם מדובר בפוסט (אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים של אלימות כלפי נשים) שעסק בספר “מחוננת”.
פעם, כשהייתי קטנה, היו דברים שלא הבנתי. אני זוכרת שהילדים הגדולים בגן סיפרו בדיחות גסות ורציתי לדעת מה זה אומר ולמה זה מצחיק. לפעמים קראתי או ראיתי בטלוויזיה דברים שהפחידו אותי, זכור לי פרק אחד של המומינים שאחריו לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לדמות שהייתה במקרה גם מושא האהבה הראשון שלי (נו, רדו ממני, לכולם היה קראש על סנופקין מתישהו, תודו!)
כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או שהפחידו אותי הרגשתי מספיק בנוח ללכת לשאול את אימא. ידעתי שהיא לא תתחרפן, תשתולל, תזעם או תצרח אלא תסביר לי במילים שאבין. סמכתי עליה.
אולי בגלל זה אני מתקשה קצת להבין את כותבת הפוסט, (שחלק מההתנסחויות שלה מזכירות קצת את גברת נוריס מ”מנספילד פארק”).
הכותבת מזהירה את הציבור מפני ספר נוער “באריזה תמימה” שמכיל בתוכו תיאורים של אלימות כלפי נשים צעירות, ודברים איומים שהנבל הראשי של העלילה עשה להן. וזה, לדעתה, דברים שנוער לא צריך לקרוא.
יש לי כמה וכמה בעיות עם הפוסט הזה.
נכון, לא כל הספרים מתאימים לכל הגילאים. “מחוננת” הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר ומעלה. הוא מה שנקרא YA – לבוגרים צעירים. אם לתחום אותו לפי גילאים אפשר לומר שהוא בהחלט לא מיועד לגיל 10. לקרוא אותו מעל גיל 14-15 נראה לי סבבה. זה לא שהנוער שלנו, וגם הילדים במדינה המטורפת הזו לא שומעים על דברים כאלה בחדשות כל כמה שבועות או לא חשופים לזה דרך סדרות טלוויזיה, וכמעט כל בעל מקצוע ששווה משהו יגיד לכם שעדיף להציף את הנושא בדרך שלכם מאשר להשתיק ולצנזר אותו.
אם הבעיה של כותבת הפוסט הייתה עם המכירה או ההמלצה על הספר לילדים בגילאים מסוימים הייתי מבינה. אבל זו לא הבעיה מבחינתה. היא גם לא כותבת דבר על מיעוט הקטגוריות בישראל, שמעביר ילדים חובבי קריאה במהירות הבזק מספרי “ראשית קריאה” ל”ספרות נוער”.
הבעיה היא עם התוכן עצמו, שבעיניה, אם לקרוא בין השורות, רצוי שלא יופיע בשום ספר. מה שיש לנו כאן, אם מפשיטים את כל הדאגה ההורית והזעזוע, זה רמז עבה שצריך צנזורה. והיום שבו תתחיל צנזורה על ספרים שמכילים תכנים “לא הולמים” יהיה, ובכן מבאס ממש. שימו לב שאני משתמשת באנדרסטייטמנט כדי שלא להתשמש במילים קשות יותר – בכל זאת ספר לנוער ואנחנו לא רוצים שייחשפו כאן למילים לא הולמות.
נכון, הפוסט מראה תיאורי רוע מזוויעים – ובוודאי שהם יהיו מזוויעים ללא קונטקסט, תלושים כך באקראי מהספר, ונמסרים באופן מניפולטיבי למדי עם הקדמה מזועזעת המכילה קריאות רבות להגן על הילדים, כאילו התיאורים עצמם הם הבעיה ולא, ובכן, האלימות כלפי נשים.
מעבר לכך שרוע צריך להיות מפחיד, למען השעיית הספק ויצירת מתח ועולם דמיוני אמין, ספרים כמו “מחוננת” ודומיו עוסקים בטראומה ובכוח להתמודד עם תופעות שקיימות גם בעולם שלנו, כמו אלימות מינית ומגדרית. לכל כך הרבה אנשים שחושבים שצריך להגן על “נשמותיהם הרכות של נערינו” אין באמת מושג מה הילדים שלהם מסתירים מהם, לאילו דברים הם באמת חשופים, במקרה הטוב רק דרך הכותרות של העיתון או השיח בעיתונים וברדיו.
ספרי נוער בסגנון של “מחוננת” מביאים את הזוועות של המציאות לעולם של פנטזיה וכוחות מיוחדים שבהם הגיבורים הם “נבחרים” בעלי יכולות להגן על עצמם ועל יקיריהם ולשים קץ לעוולות.
למרבה השמחה הפוסט נמלא כמעט מיד בתגובות של נשים (חלקן אני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת מאוד) שסיפרו על הספרים שקראו כשהיו ילדות, ומכילים תיאורים שלידם “מחוננת” נראה כמו “פיטר הארנב”. אם לשפוט לפי דבריהן וגם לפי ההיכרות שלי איתן, זה לא עשה להן דבר מלבד להעשיר את עולמן, לחזק את הערכים שהן מחזיקות בהם ולעורר בהן תאווה בלתי נשלטת לקרוא עוד.
אני חושבת שמה שמציק לי הכי הרבה הוא שבשם איזה סוג של מהוגנות שמרנית, כותבת הפוסט מייצרת קריאה לפיה צריך להשתיק ולצנזר ייצוגים של אלימות כלפי נשים, נערות וילדות בספרות נוער, גם אם היא משוייכת לרוע ומטרתה לזעזע, להפחיד, ליצור תחושה עמוקה וחזקה של עוול. לגרום לקוראים לצרוח שזה לא בסדר. להניע אותם לפעולה ולעשות מה שביכולתם כדי להתנגד לזה במציאות.
אם יש משהו שאני לא אוהבת שמשתיקים זה אלימות כלפי נשים, על אחת כמה וכמה בספר נוער שבו הגיבורה נאבקת בזה, מתמודדת נגד זה, ומסוגלת, בכוחותיה שלה, לשים לזה סוף.
הפוסט הפריע לי גם מכיוון שהכותבת העידה על עצמה כחובבת ספרי נוער, ולכן ציפיתי ממנה להבנה קצת יותר מעמיקה של המורכבות של התיאורים, והאופן שבו הכותבת תלשה אותם מהקונטקסט והציגה אותם כפורנוגרפיה-לילדים. כמעט כל המגיבים שמכירים את הספר התקוממו נגדה ובצדק.
הייתם מצנזרים את תיאורי הרצח של ננסי ב”אוליבר טוויסט” כי לא נעים לקרוא על אלימות כלפי נשים?
אסיים בכמה המלצות אישיות שלי על ספרים בז’אנר לנוער תמצאו כאן.
שני דברים מונעים מן העלמה הצעירה אגניישקה, בת כפר פשוטה שאין טובה ממנה בעולם כולו בללכלך את בגדיה, ליהנות מחיי הכפר השלווים עד סוף ימיה. האחד הוא היער, המטיל צללים על חייהם של כל התושבים, כשזוועות שלא ייאמנו משתחררות ממנו מדי פעם חרף ההגנה הקסומה. השני הוא הדרקון – כלי שבעיקר מסייע לנוביק להטריל את הקוראים שלה שזוכרים אותה לטובה מסדרת “טמרר”, היסטוריה אלטרנטיבית שבוחנת מה היה קורה אילו בזמן מלחמות נפוליאון לשני הצדדים היו דרקונים.
אחת לעשר שנים מגיע הדרקון ולוקח לעצמו נערה מתאימה – יפה, נעימת-שיח ומוכשרת. אגניישקה יודעת בוודאות שחברתה הטובה קאשה תילקח ממנה יום אחד, שכן קאשה כלילת השלמות על כל מעלותיה היא המועמדת הסבירה ביותר להילקח מן הכפר.
אך הבחירה של הדרקון ביום הגורלי היא בלתי צפויה בעליל.
בחירתה של אגניישקה משנה את התמונה כולה ומניעה כוחות גדולים שאגניישקה לא שיערה בנפשה. היא נחשפת לאט לאט לעולם שחשבה שהכירה, ומגלה שהיא לא ידעה דבר על הכוחות הפועלים בו, לטוב לרע. היא ראתה רק את התוצאות, ועכשיו היא נתקלת בפעם הראשונה בחייה בגורמים. עד עכשיו חייתה אגניישקה ככלי משחק, ואילו עתה היא מתחילה להבין כיצד לטפס אל מעבר ללוח ולהיות אחת השחקנים – אבל יש לזה מחיר.
זהו עולם האגדות הכי בלתי צפוי שאי פעם יצא לי להיתקל בו. לא רק שלא יכולתי לצפות איך הדמויות ייחלצו מהצרה – לא יכולתי לנחש אפילו לאיזו צרה הן יכנסו! ואהבתי את זה ממש.
הספר נפתח כמעשייה חביבה, עם קריצה עדינה, קלה שבקלות לעבר “משחקי הרעב”, המבהירה מעבר לכל ספק כי שנוביק מכירה היטב את הקהל שלה וצמחה ככותבת יחד עם העולם התרבותי של המד”ב והפנטזיה בתקופתנו.
אצל נוביק הנסיכה היא לא נסיכה, הדרקון אינו נושף אש (בדרך כלל), הנסיך אינו מקסים (בלשון המעטה) והמכשפה לא דומה לשום דבר שפגשתם אצל שייקספיר או אצל פראצ’ט, אם כי פראצ’ט כן מתכתב באחד מספריו עם אגדות העם הסלאביות. האופן שבו הסיפור של נוביק בלתי צפוי נובע בבירור מההיכרות המעמיקה שלה עם הז’אנר ומקורותיו. היא שוחה היטב בתוך ספרות הפנטזיה כמו גם במיתוסים, סיפורי עמים ואגדות ויודעת להרכיב מכל זה תמהיל מאוזן היטב ומענג מאוד עבור מי שקרא כבר הכל ומחפש לחדש, וגם עבור מי שהכל חדש לו והוא עושה את צעדיו הראשונים בתרבות הפנטזיה.
בדומה לפנטזיה המודרנית וגם למעשיות שהן לרוב נטולות-תיאורים, הקצב של הסיפור מהיר מאוד וסוחף מאוד. התרחשות רודפת התרחשות וכמעט כל רגע מביא את הקורא לשיא חדש ומותח של העלילה. יש הרבה מאוד “אקשן” ישר מההתחלה ואין כמעט רגע אחד שלא קורה בו משהו.
עם זאת, נוביק מצליחה להימנע מליפול למלכודות שכתיבה כזו מציבה. הטוויסטים העלילתיים בהחלט אינם נעשים על חשבון ההשקעה בפיתוח הדמויות, העלילה והעולם. חרף השתלשלות העניינים המהירה מצליחה נוביק לחשוף את העולם המופלא שבראה באיטיות מחושבת, כמתענגת על מה שהגיבורה שלה – וכמובן אנחנו, עדיין לא יודעים.
כחובבת הז’אנר שגדלה על ספרים אשר במקרים רבים ליהקו גיבורים על טהרת המין הגברי אי אפשר שלא ליהנות מהגיבורה הקסומה של נוביק – בת 17, מגושמת, אימפולסיבית ונמהרת שהיופי וההידור ממנה והלאה (רוב הזמן) והלב שלה במקום הנכון. אי אפשר שלא להתפעל מהידידות האמיצה בינה לבין חברתה קאשה, שנדירות כמוה בספרות הפנטזיה (עודני ממתינה למקבילה הנשית של גימלי ולגולאס או של פרודו וסאם) ומהעובדה שמדובר בדמות מורכבת ומעניינת המתפתחת יחד עם העלילה.
איני שוללת את האפשרות שנעמי נוביק כתבה את הספר במטרה ברורה שיעל אכמון תתרגם אותו, שכן אין מתאימה ממנה למלאכה. התרגום קולח ונפלא, זורם עם אווירת המעשייה ולא הולך כנגדה או מתאמץ מדי להתאים את עצמו אליה – בתוספת כמה פרפראות בדמות רפרנסים לספרים אחרים שאכמון תרגמה (משחקי הרעב למשל).
לאורך הקריאה הרגשתי כמו ילדה שיושבת ומאזינה למעשייה, שאין ספק שארצה לשמוע שוב מחר.
הספר היה מועמד וזכה כמעט בכל פרס גדול ב-2016; נוביק זכתה בפרס נבולה לרומן הטוב ביותר ופרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר.
לעמוד הספר
