“הוא מתחיל להתקרב, ואני מרגישה פרפרים בבטן, דפיקות לב מואצות, נשימה מהירה, אגלי זיעה על המצח, רעידות בידיים וחולשה בברכיים…”
האם זה תיאור רומנטי או סצינת אימה?
על פניו אנחנו אולי נוטים לחשוב על שני הז’אנרים – רומנטיקה ואימה, כשונים מאוד זה מזה ואפילו מנוגדים. בתפיסה הרווחת האימה והרומנטיקה פונים לשני קהלי יעד שלא יהיו מוכנים להיתפס זה לצד זה אפילו במקלט אטומי, הם עונים על צרכים שונים לגמרי, מעוררים רגשות הפוכים זה מזה, ובוחנים צדדים שונים לגמרי של החברה האנושית וטבע האדם.
אקדים ואומר שספרה של רוני לורן “מה אם אתה ואני” הוא בשום פנים ואופן לא ספר אימה, גם אם העיסוק בז’אנר האימה הוא מרכזי מאוד בחייה של הגיבורה.
דרך התשוקה של הגיבורה ליצירות מתח, אימה ופשע אמיתי הרומן הרומנטי הזה מושיב את צמד הז’אנרים זה לצד זה ומכריח אותם לשוחח פנים אל פנים על מנת להכיר אחד את השני קצת יותר טוב ומי יודע, אולי הם יגלו שיש להם קצת יותר מן המשותף ממה שמקובל לחשוב.
גיבורת הספר, אַנדי לוקלי, חיה ונושמת יצירות מתח ואימה 24/7.היא סופרת שכותבת בשם עט ספרי אימה פופולאריים להפליא ויש לה פודקאסט מז’אנר הפשע האמיתי שבו היא מעודדת נשים להקשיב לעצמן ולתחושות הבטן שלהן כשהן חשות מאויימות או בסכנה: “אנדי רצתה שהמאזינות שלה ישמעו שלבטוח בתחושה שאומרת שהבחור הזה מפוקפק זה לא רק הגיוני, אלא יכול גם להציל חיים… היא רצתה להאיר דברים, שאחרת נותרו לעתים קרובות באפלה.”
אנדי מכירה כמעט בעל פה כל סרט אימה שיצא אי פעם בארה”ב ויש לה נאום הגנה מן המוכן שאותו היא מוכנה להעביר באוזני כל המצקצקים והמבקרים המתנשאים. בפועל, העיסוק ברוצחים סדרתיים מסייע לאנדי לעבד את הטראומה שעברה. בנימה אישית, ולפני שניכנס לנושא הטראומה של הגיבורה שבה הספר עוסק בהרחבה, אני חייבת לציין שזה תמיד מרחיב את הלב להיתקל בגיבורה ספרותית גיקית אותנטית. יכולתי להרגיש את התשוקה של אנדי לנושא ואפילו התחלתי לשקול להתחיל להיכנס לעולם של סרטי אימה בעצמי, היא הייתה עד כדי כך משכנעת בחיבה הבלתי מתנצלת שלה לפאנדום.
כשהשכן המסתורי שלה שאותו לא פגשה פנים אל פנים מעולם מחליט לשמוע מוזיקת קאנטרי מעצבנת בקולי קולות היא מחליטה להשיב לו כגמולו עם פסקול של סרט אימה בפול ווליום – רק כדי לגלות שמדובר בכבאי לשעבר שכמעט פורץ לה את הדלת, בטוח ב-100% שהצרחות שנשמעו מהטלוויזיה הן, למעשה, שלה. היל דוסון, כמו אנדי, מתמודד עם טראומה משלו ועם החיים הלא פשוטים שעברו עליו. מאז המפגש הראשון שהוא באמת מופת של כתיבת מיט-קיוט, אנדי והיל מרבים להיתקל זה בזו בחצר הבניין המשותף. הם הולכים ומתקרבים באיטיות מהוססת, משתדלים לא לדרוך זה על פצעיה של זו, מגוננים על עצמם כל הזמן כפי שחוויות החיים שעברו לימדו אותם לעשות.
האיחוד הרומנטי של היל ואנדי מתרחש דרך צפייה משותפת בסרטי אימה. אנדי מובילה את היל אל עולמה ופותחת לו ולנו צוהר אל ז’אנר האימה הפופולארי כל כך בארה”ב. דרך התשוקה של אנדי לסרטי אימה משלב “מה אם אתה ואני” בין הז’אנרים, ומציג בפנינו סיפור שכל כולו רומנטיקה, אבל הוא בעל עבר אפל.
הדיונים של אנדי הן עם היל והן עם דמויות המשנה על היצירות שהיא אוהבת מעלה על פני השטח את העובדה ששני הז’אנרים נחשבים לספרות שקוראים נוטים לזלזל בה, לראות אותה כנוסחתית ותבניתית בלי לנסות להבין את המחשבה שבכתיבת יצירה מוצלחת בז’אנר. בנוסף על כך, שתי הסוגות הללו זוכות לביקורת מתמדת על ייצוג של נשים, ביקורת שאינה תמיד מוצדקת ובוודאי שאינה נכונה לכל היצירות:
“אנשים חושבים שסוגת האימה היא נגד נשים,” אומרת אנדי להיל, “אבל אני חושבת שהרבה ממנה חותר תחת מאזן הכוחות המגדרי המקובל. ברוב המקרים, אתה לא תקנא בבחור בסרט אימה. הבחור מת בסוף. הוא דוהר כמו אביר על הסוס הלבן כדי להציל את הבחורה, והנבל אומר — לא ולא. הבחורה צריכה להציל את עצמה.”
לאנדי יש הרבה מאוד מה לומר על דמותה של “השורדת האחרונה” בסרטים החביבים עליה. היא מודעת היטב להיסטוריה של הז’אנר ולאופן שבו התפתח הייצוג הנשי לאורך התקופות, וגם למתוח ביקורת כשצריך, כמו למשל כשמציגים את הטרופ לפיו הבתולה היא זו שתשרוד אחרונה.
העיסוק של אנדי כגיבורת רומנטיקה בספר אימה ושורדת של עלילת אימה שהתרחשה בעברה, מתחבר לתימה הגדולה הנוספת ש”מה אם אתה ואני” עוסק בה: טראומה והחלמה.
הספר לא נופל למלכודת של הצגת הפוסט טראומה בתור קוריוז או מוזרות חמודה של הגיבורים. היא גם לא מתפקדת כאן בתור מכשול שעומד בדרכם של האוהבים ומוסר אורח פלא כשהאהבה גוברת על הפחד. לורן מציגה נאמנה (עד כמה שידיעתי מגיעה, אשמח לתיקון אם אני טועה) את החיים שאחרי אירוע טראומטי, את ההתמודדות היומיומית שלעתים קרובות נוטה להיות סיזיפית ומתסכלת, את המטען הנפשי הכבד מנשוא לפעמים, את היחס של הסביבה שלא תמיד מעודד פתיחות בנושא. הטראומה לא מגדירה את הגיבורים והיא בפירוש לא התכונה היחידה שמאפיינת אותם, אבל היא תופסת מקום נכבד מחייהם והופכת לחלק ממי שהם. מהמעט שאני יודעת על הנושא זה באמת מייצג נאמנה את המציאות של ההתמודדות.
האופן שבו הספר הרומנטי מקיים דיון בספרי אימה מראה שאפשר לקחת את הנושאים הקשים ולעסוק בהם בקלילות בלי לזלזל בהם, שביכולתה של האמנות להפוך את הפחדים והכאב ליצירה שמטרתה הראשונה היא לבדר, מבלי לגרוע או לזלזל בהתמודדות עם הקושי והפחד.
הספר אינו מוכר את האשלייה שבכוחה של אהבת אמת לרפא הכל. כן, האהבה בסיפור מעניקה לגיבורים עוד זריקת מוטיבציה שמדרבנת אותם להיטיב עם עצמם, והם מעניקים זה לזו את התמיכה וההבנה ששניהם זקוקים לה בתהליך שהם עוברים. אבל ההתמודדות בסופו של דבר היא אותה ההתמודדות והיא קשה לא פחות – אבל חייבים להודות שהכל יותר קל כשיש עם מי לחלוק את הקשיים.
מלבד דמויות ראשיות בעלות עולם מלא ועשיר שלא תלויות בסיפור האהבה על מנת שנהיה בעדן מהרגע הראשון, הספר מתהדר גם בדמויות משנה אמינות שיש להן עולם משלהן וחיים משלהן שאינם קשורים תמיד לכל מה שמתרחש בחייהם של הגיבורים. הדיאלוגים שנונים, העלילה אמינה, מהודקת וקוהרנטית. זה אמנם עניין של טעם אישי, אבל בכל זאת אני נאלצת להודות שבשלב מסויים סצינות הסקס המרובות התחילו לחזור על עצמן החל משלב מסוים ולתחושתי ניתן היה לדלל את המספר שלהן קצת. הסצינות עצמן היו כתובות בצורה טובה ואמינה, פשוט היו קצת יותר מדי מהן.
בשורה התחתונה נהניתי ממנו מאוד. “מה אם אתה ואני” הוא רומן רומנטי מקסים, כתוב היטב, שנון ומתוק ומשאיר אחריו הרגשה טובה ואופטימית וחשק לצפות באיזה סרט אימה קלאסי. התרגום של דינה עזריאל מצליח לשמור על השנינות הרעננה של המקור ומתמודד בצורה ראויה להערכה עם בדיחות שחלקן כלל לא פשוטות לתרגום.
הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של “כל מה שלא סיפרתי” ו”הרוחות של בלפסט”.
הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.
הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג’ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג’ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג’ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.
את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.
רסקוביץ’ מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג’ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג’ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.
המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.
הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.
הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ’ בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.
אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית?
היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.
זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.
בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: רחלי לביא
לעמוד הספר
