בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ’וסטס מחזה קצרצר בשם “Trifles”, היינו “זוטות” או, “דברים קטנים”, אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.
המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.
לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב’ הייל וגב’ פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.
בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.
כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב”דברים קטנים”. הפתרון לתעלומה נותר בגדר “סוד נשי” שעדיף לשתוק לגביו.
“מתכונים לאהבה ורצח” מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.
הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.
על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.
טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור “האם האולטימטיבית” כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה “רכה”, להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג’י ב”שר הטבעות”. לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.
לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות “נעימי” לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.
מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.
אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.
טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: “חבורות ועצמות יכולות להחלים.” היא כותבת לה, “אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד.” עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.
עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.
מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.
התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,
אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.
למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה “רגועות” יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.
זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.
תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.
הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.
אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג’.ר.ר טולקין מתוך “ההוביט”, שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:
“אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר.”
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.