גבר מת מהלך – זה מה שרואה פלורנס קלייבורן כאשר לדיור המוגן שבו היא שוהה מצטרף דייר חדש בשם גבריאל פרייס. היא מכירה אותו בתור רוני באטלר, אבל זה לא כל כך עוזר לה. הדייר החדש מתגלה עד מהרה כמי שמתחבב על שאר הדיירים והצוות ללא מאמץ מיוחד, והם פוטרים את התלונות והחשדות שלה כשגיונות של אישה מבוגרת ובודדה אשר הולכת ונעשית דמנטית.
למעשה, החשדות של פלורנס והדברים המשונים שמתחילים לקרות לה וסביבה מעמידים אותה בסכנה ממשית לעבור לכליאה, כפי שהיא רואה זאת, במוסד סיעודי. היחידים שמתייחסים אל העניין ברצינות הם אלזי – חברתה הותיקה של פלורנס וג’ק, שניהם שוהים איתה בדיור המוגן. ברגע האמת עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים בדיוק כמוה, אבל זה לא מונע מהם לפעול כדי לפתור את התעלומה המעיקה, ששורשיה נעוצים בעברן של כמה וכמה מהדמויות, לפני שיהיה מאוחר מדי בשביל פלורנס.
זה סיפור נהדר, מותח ומעניין המעביר את הקוראים בין פרק לפרק דרך קשת שלמה של רגשות, ממתח בלתי נסבל דרך עצבף תקווה וצחוק – צחוק בריטי קליל ומנומס כזה שבא אחרי דבר שנינה קולע. במרכזו עומדים גבריות ונשיות, חברות אמיתית ואמיצה, זיקנה וזיכרונות, הגשמת חלומות, ומכשולים בדרך. זה סיפור על הספקטרום הרחב שבין לעמוד מהצד לבין לקום ולעשות משהו. מעל הכל מרחפת השאלה האם באמת ניתן להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש, או שכתמי הדיו של הדפים הקודמים יכתימו תמיד את כל הדפים ששוכבים מתחתם?
ג’ואנה קאנון שכבר הוכיחה את עצמה בכתיבת “הצרה עם עיזים וכבשים”. כמו הספר הקודם, גם הספר הזה מהלך קסם וכובש בפשטותו – אם כי יש לציין שבניגוד לציפוי הסוכר שעוטף את תיאורי הממתקים ב”הצרה עם עיזים וכבשים”, ובלי התמימות של הגיבורה בת העשר שמספרת את הסיפור, בספר הזה המתח ותחושת המועקה שעוטפת את התעלומה מורגשות בחדות רבה יותר.
קאנון מציגה ברגישות מדהימה את נושא היחסים בין החזק והחלש בחברה. ובתור אלופת הסאבטקסט, היא עושה את זה בלי פסקאות של הטפות מוסר ובלי להיות פומפוזית או מלודרמטית, בלי לצאת בהכרזות. המחברת מתארת את המצב בפשטות רבה באופן שגורם לקוראים לקשר בעצמם בין ההתרחשויות ומה שעובר על הדמויות לבין העוולות החברתיות שהביאו אותם למצב הזה. אין ספק שהדיור המוגן הוא רקע לא שגרתי לספר מתח, וקאנון יודעת לנצל זאת היטב; בתיאוריה החומלים היא הופכת את פגיעותם של הדיירים המבוגרים למקור בלתי נדלה לחרדה עבור הקוראים, וגורמת לנו לתהות יחד עם הדמויות מעוררות האמפתיה האם ההתרחשויות קרו או לא קרו, ושמא הזיכרון, כמו הגוף, מתחיל לבגוד בנו. חוסר הוודאות הזה בנוסף לפגיעות של הגיבורים ולדמויות מקסימות שאי אפשר שלא לאהוב, יוצרים מתח שכמעט קשה מדי לשאתו עד לסיום הלופת של הספר.
בדמויותיה של קאנון, גם כאן כמו בספר הקודם, יש משהו מושך, חמים וביתי. היא בונה את עולמן של כל אחת מדמויותיה במילים מעטות, בפרטים קטנים ומדוייקים להפליא שמספקים לנו במשפט או שניים יותר מידע משיכולנו לדלות עליהן גם לו היו הדמויות עצמן פוצחות במונולוג של חמישים עמודים. היא לוקחת אותנו אל חדריהם הפרטיים ואל מחשבותיהם הכמוסות, אל ההיסטוריה והקשיים שלהן, ומראה לנו שאפשר לאהוב אותן גם אם אין בהן שום דבר זוהר או גדול מהחיים. התחושה היא של הפניית הזרקור אל דמויות שנוטות להיות בשוליים, במקרה הזה דיירי הדיור המוגן ומטפליהם קשי היום. הרומן מניח אותם במכוון במרכז העלילה – וזה חשוב בעיניי, כי הצורך להיראות הוא צורך מאוד אנושי.
ועם זאת, העובדה שהדמויות האנושיות מרגשות אותנו לא גורעת מאומה מיכולתן לשעשע ולהצחיק אותנו עם אוסף של מוזרויות חביבות ובלתי מזיקות, בקווי אופי והתנהגויות מגוחכים שאותן תופסת הסופרת בראייה חדה ומציגה בשילוב נדיר ובריטי להחריד של עוקצנות וחמלה; בנקודה זו בהחלט ניכר הדמיון בינו לבין ספרה הקודם.
כפי שניתן לצפות מספר של ההוצאה סוחטת הדמעות תמיר-סנדיק, הספר מטפל גם לא מעט בנושא האובדן. הדמויות מתמודדות איתו כל אחת בדרכה, כל אחת מסיבותיה שלה. ולא רק אובדן של אנשים יקרים; האובדן בספר לובש פנים רבות, הטרגדיה, כשהיא מכה, היא רבת משתתפים.
דומה כי הרומן לא נרתע מלהגיד את האמת שלו, אין פה ניסיון לצפות את המציאות בסוכר. בעולם פוסט-מודרני שבו מורכבות היא שם המשחק והנבלים הם מי שיש להבינם ולתקן את דרכיהם, קאנון מכירה בקיומו של רוע טהור ואמיתי בלי אפשרות של חזרה בתשובה, ועל כך הערכתי נתונה לה.
בשורה התחתונה מדובר בספר נהדר שאני ממליצה עליו בחום – רוצו לקרוא! אזהרה: צפויים לכם כמה טוויסטים מרגשים במיוחד, הכינו ממחטות!
התרגום, כמו תמיד, הוא יצירת-מופת בפני עצמה. והגם שנדרשו כאן מספר תעלולי-תרגום סבוכים למדי, אפשר לסמוך על שי סנדיק שיעשה עבודה מעולה ויביא אותנו אל מוסד צ’רי-טרי ואל העיירות הנידחות של אנגליה בטבעיות פשוטה ולא מתאמצת.
איך מי שהייתם לפני עשר שנים הייו מתמודדים עם הסיטואציות והאתגרים שעומדים מולכם היום והאם באמת אפשר לעשות לחיים ריסטארט?
זו השאלה שעומדת במרכז הרומן האחרון של ליאן מוריארטי, מחברת הספר “סודו של הבעל” ו”שקרים גדולים קטנים” שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. בעיניי היא מתמודדת עם השאלה הזו היטב ומצליחה לעסוק לעומק בנושא של זהות, וכיצד היא מוגדרת על ידי סדרי העדיפויות שלנו.
אליס מחליקה בחדר הכושר ומאבדת את הזיכרון באורח כזה שעשר שנים מחייה פשוט נמחקו מזיכרונה. מבחינתה היא בת עשרים ותשע, מאוהבת בבעלה בטירוף וחייה רק עומדים להתחיל.
היא מוצאת את עצמה נזרקת לתוך חיים שאינם שלה עם שלושה ילדים שהיא עדיין לא מכירה, קשר מתרופף עם אחותה האהובה ונישואין מתפוררים. כאשר האישה שהיא הפכה להיות נחשפת לפניה באיטיות, היא לא בטוחה בכלל שהיא מוצאת חן בעיניה. לאורך הספר הגיבורה מקבלת הזדמנות לעשות הזרה לחיים שלה, לראות אותם מנקודת מבט שהיא בה בעת חיצונית ופנימית ולשאול את עצמה האם אלה החיים שהיא באמת ייחלה לעצמה לחיות.
אפתח בוידוי: זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מאת ליאן מוריארטי. מעבר לעובדה שיש לה שם משפחה מגניב, היא פשוט אדירה! בתור קוראת מצאתי את עצמי מהר מאוד עמוק בתוך הסיפור של אליס, משתוקקת ממש כמו הגיבורה לפרטים נוספים על חייה.
מההתחלה אהבתי מאוד את הכתיבה שלה. כמו אצל רוב הסופרים הפופולאריים, הספר של מוריארטי הוא קודם כל קריא מאוד, ונקודת הפתיחה הבלתי שגרתית שבה היא מתחילה את הספר רק מעצימה את האפקט של הכתיבה, והתוצאה היא ספר שואב את הקוראים אליו כבר מהפרק הראשון. הכתיבה שלה הופכת את הספר לכזה שגם מעניק מנוחה למוח בסגנון של רומן קליל וכיפי, והיא בכל זאת מצליחה לגעת בעומק נושאים שבהם היא עוסקת ובשאלות שהיא מעלה ברומן.
התעלומה שבמרכז הספר בנויה היטב – הכותבת מצויידת היטב בסבלנות ואיפוק ויודעת לשמור את הקלפים בשרוול עד הרגע האחרון. עתידה של אליס המוצגת לנו בפרק הראשון נחשף בפנינו בהדרגתיות מייסרת ומותחת, קשה מאוד שלא להזדהות עם הבלבול המצוקה של הגיבורה.
הוקסמתי מהפער בין האופן שבו אליס תופסת את עצמה לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה, בין האופן שבו טבעי לה להתנהג לבין האופן שבו הסביבה מצפה ממנה להתנהג. זה הפך כמעט כל רגע בספר לבלתי צפוי – לא היה לי מושג מה יקרה הלאה, וזה גם גרם לי לתהות האם באמת יש דבר כזה “להתנהג בהתאם לגילך”. כבר מההתחלה ניכר כי אליס בת העשרים ותשע קשובה יותר ונוקשה פחות, רק במפגש עם הדמויות האחרות אנחנו מתחילים להבין כמה אליס בת השלושים ותשע שונה ממנה ותוהים איך קרתה המטמורפוזה שלה, אילו חוויות מטלטלות עברו עליה והקשיחו אותה?
מוריארטי כבר הוכיחה את עצמה בספריה הקודמים כאלופה בכתיבת דמויות מורכבות ומערכות יחסים’ והספר הזה לא שונה. היא בוחנת בספר כיצד חברות וזוגיות עומדים במבחן הזמן, ועוסקת לא מעט בשאלה של גבולות והאופן שבו הגבולות שלנו מגדירים אותנו. הגבולות שלה גמישים בצורה שמאפשרת לה ולסובבים אותה מרחב נשימה, אבל במקום מסויים היא גם מאבדת את עצמה בתוך האנשים שהיא מכניסה לחיים שלה.
ההתדרדרות שחלה ביחסים בין בני הזוג שוברת את הלב ממש. מנקודת המבט של אליס הצעירה המאוהבת כמעט עד טירוף בבעלה הטרי וזקוקה לו רגשית, קשה מאוד להבין כיצד הגיעו בני הזוג למצב שבו הם על סף גירושין. גם כאימא ניכר הפער העצום בין אליס בת העשרים ותשע בעלת הרגישות הגבוהה לבין אליס המבוגרת והנוקשה יותר. בתור אישה צעירה היא חשה בעצמה בחוסר האונים שלהם, בצורך בהכוונה ובתיווך למתרחש בעולם המבוגרים.
באופן אישי, אחד הדברים שהכי חיבבתי בספר הזה זה אלמנט אחד, קטן לכאורה, שהתייחס לנושא באורח שבעיניי לפחות היה מקורי למדי; הגרסה החדשה של אליס בגיל שלושים ותשע היא רזה, חטובה ובכושר-שיא מבחינה גופנית, מקפידה בפאנאטיות על תזונה נטולת שומן, סוכר, גלוטן ושמחת חיים. אליס בת העשרים ותשע ש”חוזרת לעצמה” בבת אחת, אמנם מרוצה מהגזרה החדשה שהיא כביכול לא נאלצה להתאמץ בשבילה, אבל מבחינת הנרטיב של הספר, אין ספק מי מבין שתי הגרסאות של אליס נחשבת לבריאה ולמאושרת יותר (רמז – זו לא הבחורה הרזה). בעולם שמציג לנו תמונות של “לפני” ו”אחרי” כשה”לפני” השומן של “לפני” הוא רע והרזון של אחרי הוא “כל הכבוד”, “מדהים” ו”איך עשית את זה”, אני מוצאת שהמסר של “מה שאליס שכחה” מרענן למדי.
“מה שאליס שכחה” מצטרף לשורה של ספרים כמו “החיים עצמם”, “שיר ענוג” ו”בנות קסנטיפה”, שמבהירים את הצורך בשינוי מקיף ומעמיק לגבי התפיסה המגדרית של קריירה והורות, אם ברצוננו שחברה שלנו תוכל להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית.
התרגום לעברית של אביגייל בורשטיין זורם היטב יחד עם השפה של מוריארטי. הוא מצליח לשמר את הכתיבה הקולחת של המקור ומחזק את התחושה שהנושאים שבהם עוסקת מוריארטי הם חובקי עולם.
בשורה התחתונה מדובר בספר מקסים וקריא מאוד שנועד לגרום לנו להרהר מחדש בבחירות שעשינו ובסדרי העדיפויות שהצבנו לעצמנו כמעט בלי לשים לב לכך, ובלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אני ממליצה על הספר בחום.
