הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של “כל מה שלא סיפרתי” ו”הרוחות של בלפסט”.
הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.
הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג’ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג’ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג’ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.
את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.
רסקוביץ’ מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג’ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג’ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.
המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.
הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.
הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ’ בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.
אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית?
היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.
זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.
בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: רחלי לביא
לעמוד הספר
“קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה”, הם אמרו, “יהיה כיף”, הם אמרו!
מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
“החדר הצהוב” מאת ג’ס וולאנס, בהוצאת “דני ספרים” ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.
הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג’ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד “דווקא”.
בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.
ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.
חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים “דאחקות” מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.
אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין “גברת וויזלי” מספרי “הארי פוטר” – חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.
עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות.
לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.
יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.
הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי “מתקדמים” כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.
בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.
אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.
כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.
נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל”טפט הצהוב” של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש”החדר הצהוב” הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.
בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי “שחור ולבן” או “טוב ורע”. להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג’נדה שלנו.
בסופו של דבר, אני חושבת של”חדר הצהוב” יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה.
התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך – בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם “לעולם-לא-ככה”, מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב.
הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג’ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג’ון גרישם.
כשאנחנו קוראים כתבות על מעשי זוועה שבוצעו בידי נערים בגיל העשרה, אנחנו מתקשים לתפוס הן ברגשותינו והן בשכלנו מה מביא אותם למצב הזה.
יונתן יוגב, מורה באר-שבעי וד”ר ללימודי מקרא, יודע לא רק מה מביא את הנערים למצבים כאלה אלא גם כיצד להעביר זאת לקוראים ברגישות וחמלה אינסופיים. הוא אף מגדיל לעשות ומצליח להביא את הקוראים למצב שבו הם מבינים את הנרטיב של הנבל מבלי להזדהות איתו או לקבל את מעשיו, מעשה ספרותי המשול בעיניי למשהו שמזכיר קסם.
אנחנו מכירים את הביטוי “נוער במצוקה” אבל לעתים נדירות רואים באמת את האנשים שעומדים מאחוריו. בספרו “בית הצעצועים השבורים” פותח יוגב את המילים הללו והופך אותן לצוהר דרכו אנו זכאים להציץ לרגע לתוך עולמם המסוכן, המרתק והמפחיד של אותו “נוער שוליים”.
יונתן יוגב לוקח אותנו לשיטוט בנבכי העוני והמצוקה, ומראה לנו בתוכה דמויות מורכבות, אימה ופחד, חברות אמיצה, חוסר תקווה ואהבה ראשונה.
במהלך משמרת לילה בפיצוצייה בה הוא עובד, שב נתי – גיבור הסיפור, בזיכרונותיו אל שנת 1993. זוהי שנתו האחרונה בבית הספר היסודי בשכונה מפוקפקת בבאר שבע, השנה שהסתיימה עבורו בהתרחשות זוועתית ובקשר שתיקה של שנים ארוכות.
יוגב מצייר את הדמויות בקווים עדינים מאוד וברורים מאוד. הוא מראה לנו כיצד נראים החיים בשולי החיים ממש כפי שהם. הוא לא מייפה את המציאות בעזרת נוסטלגיה, והוא גם לא עושה דמוניזציה. השכונה מצטיירת תחת עטו עם כל מה שטוב ורע בה, מהבתים החמים ועד הפינות האפלות. יוגב לא רק תופס את המורכבות בצורה יוצאת מן הכלל, הוא גם מעביר אותה היטב וגורם לנו לראות את הדמויות – הראשיות והמשניות, במלוא עומקן.
יש לי כקוראת נטייה לזכור את הדמות ולשכוח את שמה – ובספר הזה זה לא קרה לי. אני יודעת לקרוא בשמה של כל דמות ולספק ניתוח פסיכולוגי מורכב לכל אחת מהן הודות לכתיבה המעמיקה והרגישה, כפי שאכן עשיתי בהתלהבות במהלך נסיעת רכבת ארוכה הביתה (ותודה לבן הזוג שלי על הסבלנות וההקשבה).
אין דבר שחביב עליי יותר מסופרים שמתמחים באווירה, ושכה אחיה, ליוגב יש יכולת בלתי רגילה ליצור אווירה. בלי לומר כמעט שום דבר במפורש הוא מצליח ליצור מתח שגורם לקורא לחוש כמי שיושב על חבית מלאה חומר נפץ ומלהטט להנאתו בלפידים. לכל אורך הדרך מרגישים שמשהו רע עומד להתרחש, יוגב מעניק תחושה אפוקליפטית לאירועים שהתרחשו בעבר –הישג כביר בעיניי. התעלומה שלו לא סובבת רק סביב ה”מי עשה את זה” אלא גם, ויותר חשוב, “למי עשו את זה”.
הוא מראה בספרו את האלימות הבוטה וחסרת המעצורים מבלי להיות גרפי ובוטה ואלים בעצמו. בכתיבה רכה כמו כרית נוצות הוא מתאר התרחשויות מחרידות שרודפות את מחשבותיהם של קוראיו הרבה אחרי שסוגרים את הספר.
בעזרת ניואנסים ומצבים הוא מראה לנו כיצד גבריות רעילה מלבלבת ופושטת בין גיבור הסיפור (או שמא האנטי גיבור של הסיפור?) לבין חבריו כמו צמח ארסי, חונקת את היחסים וזורעת הרס בכל מקום. כדי לשרוד במקום כזה כנער מתבגר עליך להיות חזק במובן מאוד מסוים, לשחק לפי חוקים המשתנים תדיר ותמיד לכיוון אחד – רע, קיצוני ואפל יותר.
הגם שהמשלב בו מדברים הנערים הבאר שבעיים תואם בהחלט את גילם ואת החברה שהם חיים בה, הספר עצמו כתוב בשפה יפהפייה. הוא עשיר בדימויים המעצימים את התחושות המבשרות רע. העזובה המרוטה שהיא סביבת המחייה של המספר מתעוררת לחיים ביצירתיות קולחת ובלתי-מתאמצת וכמעט כל תיאור נושא בתוכו יותר ממשמעות אחת.
ואם במשמעויות עסקינן – אין דבר שמשמח אותי מספר שאפשר לשחק בזמן הקריאה שלו בזיהוי רפרנסים, בינגו במקרה הטוב, משחק שתייה במקרה הרע (אבל באורח שהולם את רוח הספר). הספר מלא ברפרנסים ל… ובכן, מה לא. מסיפורי התנ”ך והברית החדשה, דרך “איש החול” של הופמן עם כל הניתוחים הפרוידיאניים המתבקשים (חרדת סירוס אצל נערים בגיל ההתבגרות, מישהו?) ועד לספרות עברית חדשה.
בעיניי זהו ספר שהיה צריך להיכנס לרשימת הספרים שלומדים לבגרות, אלמלא הייתה המערכת עושה הכל בכדי להשניא את המקצוע על התלמידים.
הרומן היפהפה והכואב הזה מראה את ישראל האחרת, ישראל-של-מטה, הפציעה המוזנחת שלנו, שאנו כחברה מכסים בפלסטר ומקווים שתתרפא איכשהו מבלי להתאמץ ולטפל בה.
