באיחור אופנתי, עשר שנים אחרי כולם, הארי דרזדן פרץ גם לחיי וגרם לי לתהות למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו.
העלילה היא רומן בלשי מעורב בפנטזיה אורבנית, משהו מהסגנון של “מלחמת האופל” ו”בלייד ראנר”, אבל עם פחות דגש על ערפדים ואנשי זאב ויותר גרסאות מודרניות ואורבניות של פנטזיה קלאסית – פיות, קוסמים, שיקויים, מעגלי כישוף ועוד. יש לציין שאין זה אומר כי מקומם של ערפדים נפקד בעלילה הזו, והייצוג שלהם מעניין בהרבה ממה שניתן לראות ב… אה… ספרי ערפדים אחרים.
בכל אופן, בעיניי בוצ’ר מציג כאן שילוב בין פנטזיה למתח, עם אלמנטים מכאן ומשם. המיזוג של תעלומה בלשית ופנטזיה הוא אמנם לא רעיון מאוד חדש, אבל השילוב בין האלמנטים של שני ז’אנרים שונים כל כך שיש להם קהלים שונים כל כך (נכתב מתוך ניסיון של שנות עבודה רבות בחנות ספרים) הופך תחת עטו של בוצ’ר למשהו רענן, חדשני ומרתק. בוצ’ר מצליח להראות שבבסיס של שני הז’אנרים הנבדלים כל כך זה מזה עומד דיון על צדק אוניברסלי, תפיסת המוסר האנושי והשאלה האם לעשות את הדבר הנכון, גם כאשר אתה והיקרים לך עלולים לשלם על כך מחיר כבד.
הארי דרזדן הוא מכשף-בלש העובד עם משטרת שיקגו. הספר מתרחש בתקופתנו ודרזדן, המספר בגוף ראשון, מסביר מהלך תרבותי והיסטורי שמתחיל להיראות הגיוני למדי, על פיו אנשים החלו להתעניין יותר ויותר בקסם ובתורת הנסתר בעידן הטכנולוגי שלקראת סוף המילניום. עולם הקסם הולך ונחשף בהדרגה, המחיצה בין העולמות נסדקת בעזרתם של גורמים רבים, בין השאר צעירים נלהבים הנוטלים אבקות שונות שיעילותן מפוקפקת כדי לחשוף את היכולות הקסומות שבתוכם. לפיכך למרות שרוב הבריות עודם חשדנים כלפי קוסמים ומכשפים ולא אחת רואים בדרזדן שרלטן, מדי פעם מגיע איזה מקרה שברור שמעורב בו משהו על-טבעי ויכולותיו של דרזדן נדרשות.
כאשר אנו פוגשים את דרזדן, הוא מסובך עד מעל האוזניים גם בעולם הקסם וגם בעולם המוכר לנו. לא ארחיב על ההסתבכות הקסומה מחשש לספוילרים, רק אומר שדרזדן הקצר במזומנים מקבל ביום אחד כמה וכמה הצעות עבודה (והצעה אחת של אי עבודה) – האחת היא פיענוח רצח מזוויע שבוצע בקסם אפל, והשנייה מגיעה מאישה המבקשת סיוע באיתור בעלה הנעדר. אגב החקירה, בעוד הארי דרזדן עוקב אחרי קצוות החוטים הוא מגלה כי הם סבוכים זה בזה יותר ויותר והרשת סביבו מתחילה להתהדק. וכל זה לא ממש עוזר לו לזכות בחסדה של “המועצה הלבנה” ושל עמיתיו הקוסמים.
ג’ים בוצ’ר מניח את גיבורו בתוך עולם קסמים מעולה, בנוי היטב וכתוב בצורה אמינה מאוד. עולם הקסמים של בוצ’ר בלתי צפוי, מפחיד ומרתק, ויש לו דינמיקה מעניינת מאוד עם העולם שלנו. על הדינמיקה הזו אני מעוניינת להתעכב, כי בעיניי היא קריטית ליצירת פנטזיה המתרחשת במקביל לעולם שלנו. לשם הדיון הזה אזמן לכאן שני אנשים: קוסם נוסף בשם הארי – כי כשקוראים על קוסם בשם הארי קשה שלא לקשר בינו לבין הארי פוטר, אם כי “תיקי דרזדן” יצא לאור כשנה לפני הספר הראשון בסדרת “הארי פוטר”, ואשף המאמרים והאתרים רן בר זיק, שדעתי כדעתו לגבי ההשוואה בין הארי דרזדן והארי פוטר.
במאמר “כשדרזדן הרג את הארי פוטר” מיטיב רן בר זיק לתאר כיצד ספריו של בוצ’ר מתמודדים עם הקשר בין עולם הקסם לעולם המציאות טוב בהרבה מספריה של ג’יי קיי רולינג. בר זיק טוען במאמרו כי: “הקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים… פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה”. לטענתו בוצ’ר מספק את השעיית הספק עבור הקוראים טוב בהרבה משעושה זאת רולינג בסדרת “הארי פוטר”. בספרו של בוצ’ר, הבעיות של שילוב העולם המודרני עם קיומם של קסמים נפתרות בצורה מלאה ומספקת יותר, בוודאי עבור קוראים בוגרים, ומצביע על אספקטים במציאות שלנו שאצל ג’יי קיי רולינג לעומת ג’ים בוצ’ר זוכים להתעלמות כמעט גורפת, למשל שימוש בטכנולוגיה וכלי נשק והקשר בין עולם הקסמים למוסדות הלא קסומים. למשל, למרות שהארי פוטר והארי דרזדן שניהם אינם מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה חדשנית כמו מחשבים וסלולארי בגלל שהנוכחות של הקסם משבשת אותם, דרזדן בניגוד פוטר יכול בהחלט להסתדר עם אקדחים וכלי נשק מודרניים שאיכשהו נעדרים לחלוטין מהעולם של הארי פוטר. האלמנטים האלה של הקשר עם המציאות שלנו אכן הופכים את ספרו של בוצ’ר למעין גרסה בוגרת, אמינה ואפלה של “הארי פוטר”, המציגה עולם קסמים נסתר בתוך עולם לא-קסום.
אחת הביקורות שיש ללא מעט חובבי פנטזיה על “הארי פוטר” היא השימוש האגבי, היומיומי כמעט בקסם, שברוב המקרים עובר כדבר מובן מאליו. הטלת לחש אינה מצריכה יותר מאשר נפנוף שרביט וכוונה, ומי שזה לא בא לו בקלות (נוויל לונגבוטום למשל) הוא החריג. בספרי “דרזדן”, לתחושתי לפחות, יש “טיפול” מעט יותר מכבד בקסם. קשה שלא להתפעל ממערכת הקסם המורכבת והמעניינת, של ג’ים בוצ’ר. מערכת הקסם קשורה לסמלים ולמשמעויותיהם ומופעלת בדרכים מגוונות ובשילוב של כוחות פנימיים וחיצוניים. יש הסבר מלא ועתיר דמיון על האופן בו הקסמים פועלים – אותי אישית זה יכול היה לרתק גם בלי עלילה בכלל, ובדרזדן כאמור לא חסרה עלילה.
בעיניי, הארי דרזדן כדמות מזכיר אף הוא במובנים רבים גרסה מבוגרת, קשוחה וצינית יותר של הארי פוטר: הוא אנדרדוג, נרדף, לא מבינים אותו. דרזדן נאמן לאידיאלים שלו עצמו, לערכים שהתחנך עליהם. כמו הארי פוטר, גם הוא בוחר להתמודד לבד ומתקשה לבקש עזרה; הוא חי בתחושה שאין לו למי לפנות והאדם היחיד שעליו הוא יכול לסמוך זה כמובן הוא עצמו. אך בשונה מהארי, שכובש את הקהל עם התמימות המתוקה שלו ואומץ הלב חסר הפשרות שלו בספר הראשון, הארי דרזדן הוא גם טיפוס הרבה יותר ציני, מריר ומגושם בהתנהלותו ויש להודות – גם קצת מיושן, ומתכתב הרבה יותר עם הבלשים המתוסבכים של ספרי המתח האחרונים מסקנדינביה.
אני עדיין תוהה מה דעתי על ייצוגי הנשים בספר. מחד, אני בהחלט מקבלת את הטענה (ותודה לנעמי כרמי שהאירה את עיניי) לפיה מספר גדול מדי מן הנשים בספר הן:
1. אטרקטיביות בצורה בלתי רגילה
2. מגשימות פנטזיה גברית מסוימת על נשים ונמרחות על הגיבור הלא נאה במיוחד בכל הזדמנות.
בהחלט יש משהו בטענה הזו, והיא משגעת אותי בכל מה שקשור לספרי המתח. למחברים קשה להתעלם ממראה חיצוני של גיבורות בספרים; הוא מקבל הרבה יותר מקום מהתיאורים של הגברים ואיכשהו הן תמיד נאות להדהים, בעיקר בז’אנר של ספרי המתח – ולמרבה הצער גם בפנטזיה. בפועל בתחנות משטרה וארגוני בלשים סביר להניח שניתן למצוא נשים מכל הסוגים והגדלים ומעצבן שהעלילה מתמקדת תמיד באלו שמתוארות כאילו המחבר בחר לו אישה מצולמת מקטלוג דוגמנות והחליט לתאר את הגיבורה שלו ככה.
הן מתחילות להיראות לי כמו שכפולים משעממים אחד של השני וזה מתחיל להעיק. מודה שנאלצתי לעבוד קשה כדי להשעות את הספק שלי ולדמיין את מרפי, העוזרת שתיאר בוצ’ר בהתחלה כ”נמוכה ומוצקה” כדמות באמת נמוכה ומוצקה, ולהתעלם בשיניים חשוקות מכל התיאורים הבאים שציירו אותה כבחורה קטנה, חמודה ומצודדת שרק “משחקת אותה” קשוחה.
מסתבר שגם לפנטזיה יש גבולות, ולדמיין גיבורה מעניינת שלא נראית כמו אחרי פוטושופ זה הרבה יותר מדי בשביל הכישרון של סופרים. וחבל.
יחד עם זאת, הספר כן הצליח לעורר בי תהיות מסוימות על מגדר שבמידה מסוימת (לא גדולה אבל בכל זאת) מצליחים לחתור תחת המסרים הסקסיסטיים שעולים מייצוג הנשים.
נתחיל מהעובדה כי כישוף בתרבות שלנו הוא לרוב טעון-מגדרית; ההיסטוריה והספרות מלאים בקוסמים כמו מרלין, וההתייחסות לכישוף מהסוג שמבצע הארי דרזדן עדיין נתפס כנחלתן של נשים, מכשפות. כאן אני חושבת שהתרגום הולך בהחלט לקראת התחרנות המגדרית בהתייחסו אל דרזדן כ”מכשף” ולא “קוסם”.
יחסו של דרזדן לנשים אכן שמרני, כפי שהוא מעיד בעצמו (לפחות הוא מודע לזה, גם זה משהו!), ועם זאת דמויות הנשים היו בעיניי מעניינות מספיק כדי לעמוד בפני עצמן. המראה שלהן אמנם תואר כפלקטי אבל המניעים והאישיות של כל אחת מהן בהחלט לא היה פלקטי. הן עשו עליי רושם ועוררו הערכה כדמויות אינדיווידואליות מעבר לסטריאוטיפ “העלמה (המושכת) במצוקה”.
גם בכל נוגע ליצורי קסם מצאתי שבוצ’ר חותר לא פעם תחת התפיסה הממוגדרת של יצורי קסם. בכל הנוגע לערפדים למשל בוחר בוצ’ר להראות את הצד המפלצתי יותר וה”סקסי” פחות של הערפדים, ומערער את התפיסה שלהם כמגשימי-הפנטזיות-המיניות-של-האנושות. הייצוג של הערפדים מתחבר לייצוג של היחס האנושי כלפי מין ומיניות ומראה איך התפיסה של ערפדים כדבר “סקסי” היא מעוותת מהיסוד.
גם הפיות, עמן יש לדרזדן שיג ושיח, הן לא בדיוק מה שחושבים כשמדמיינים פיות.
בשורה התחתונה, מדובר בפנטזיה אפלה, צינית, רוויית אקשן כתוב היטב, מעין גרסה מורכבת, בוגרת בהרבה של קוסם הנאלץ להסתדר עולם שלנו. זוהי פנטזיה אמיתית של מבוגרים בעולם שלא מעט פעמים נראה כמנסה לדחוק את הפנטזיה בחזרה לחדר הילדים והופך את היצירות הז’אנריות למתיילדות ורדודות בשם אינטרסים מסחריים.
