הוצאה: כנרת
תרגום: איריס ברעם
דצמבר 2019
בספר “מוקף באידיוטים” תומס אריקסון החליט לחקור את אחת התופעות שמטרידות אותנו מרגע שהאנושות זקפה את גבה והתחילה להתלבש: למה אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אידיוטים?!
לאחרונה נדמה שזה נעשה ממש בלתי נסבל – הרשתות החברתיות, האפליקציות הרבות שאנחנו משתמשים בהן והחדשות שמגיעות אלינו מכל הפינות הנידחות של העולם מציגים לנו תמונה עגומה מאוד של אנושות שהולכת ונעשית מטומטמת ומרושעת יותר עם כל רגע שעובר.
ויחד עם זאת, אריקסון דווקא מזמין אותנו בספרו להסתכל על הדברים קצת אחרת ומנקודת מבט יותר אופטימית, לפחות לגבי בסביבתנו הקרובה. למעשה, מעבר לכותרת הספר שנועדה להטעות אותנו ולגרום לנו להרים את הספר שככל הנראה מבין כל כך לליבנו, אריקסון חותר תחת ההנחה שכולם סביבנו אידיוטים מלבדנו. הוא מפריך את ההנחה הזו לאט ובזהירות לאורך הספר ומראה לנו שלא כל מי שנראה לנו אידיוט הוא בהכרח חסר שכל – לפעמים פשוט עומד מולנו אדם שדפוסי החשיבה שלו שונה כל כך משלנו, ההתנגדות הזו בין שתי תפיסות עולם כל כך מנוגדות היא זו שמעוררת בנו את התחושה שאנחנו מוקפים בכל כך, כל כך הרבה אידיוטים.
אותי אישית אריקסון בהחלט הצליח לשכנע.
בגדול, אריקסון מחלק את האנושות לארבעה “טיפוסים” שונים. החלוקה לארבעה היא לא חדשה. ארבע הוא מספר טיפולוגי – כלומר מספר בעל משמעות בתרבויות ומיתוסים שונים. אלמנטים מהותיים בחיינו מחולקים לארבע: למשל ארבע רוחות שמיים – צפון, דרום מזרח ומערב, ארבעת היסודות – אש, אדמה, אוויר ומים, ארבעת העונות, ארבעת הבנים שכנגדם דיברה תורה בהגדה של פסח וכמובן – ארבעת הבתים של הוגוורטס.
אריקסון ממשיך את המסורת הזו של חלוקה לארבעה, וכל אחד מארבעת הטיפוסים מקבל צבע משלו לצורך הדיון. הוא מפרט בהקדמה את כל הדיסקליימרים הנדרשים על מנת להבהיר לנו שלא מדובר במדע מדוייק, שההתנהגות האנושית היא דינאמית ולא קבועה ושאף הכללה שנאמרת לגבי כלל האנושות לא תהיה נכונה ב-100% – אדם מסויים יכול שיהיו לו תכונות שונות מכמה “צבעים”.
על פי אריקסון, הטיפוסים ה”אדומים” הם המנהיגים הדומיננטיים, אלה שירצו להוביל בראש בין אם יש להם כישרון לכך ובין אם לאו. הם נוטים להיות קצרי רוח, חדורי מטרה ומלאי מוטיבציה, שואפים קדימה כל הזמן. הם תכליתיים מאוד, יעילים מאוד וישירים מאוד, מהירי החלטה ונחושים ויש להם מעט מאוד סבלנות, הבנה או הכלה לאנשים שאינם כאלה. האדומים הם הטיפוסים שישיגו כל מטרה שהציבו לעצמם לא משנה מה.
הטיפוסים ה”צהובים” לעומתם הם ה”מעודדות” או צוות ההוויי ובידור; אלה אנשים שהאווירה חשובה להם יותר מהתוצאה. הם יצורים חברתיים מאוד עם נטייה לאקסטרוברטיות – להיטען מחברתם של אנשים אחרים. הם אופטימיים בלתי נלאים שחיים בעתיד ונוטים לפעמים להתעלם מהבעיות שקורות בהווה. הם מתלהבים בקלות מחוויות חדשות וימהרו לשקוע בכל פרוייקט חדש ויוזמה מהפכנית, אבל ההתלהבות הזו עלולה להיות קצרת מועד – פרוייקטים ארוכי טווח הם לא בשבילם ועלולים לשעמם אותם ולהינטש בסופו של דבר באופן שיכול לתסכל מאוד טיפוסים “אדומים”; הצהובים פה כדי להנות מהדרך.
הטיפוסים ה”ירוקים” הם המאוזנים, הנעימים, הרגועים – אלה שמאזנים את הקיצוניות של אנשי הצבעים האחרים; הם מתאפיינים בהיותם מאזינים טובים, מחוייבים, עובדים טוב בצוות ויש בהם משהו פסיבי. הם נוטים להיות אנשים מתחשבים, כאלה שניתן לבטוח בהם עם הסודות שלנו ולסמוך עליהם שיהיו שם עבורנו כשנזדקק להם. הם מופנמים יותר מהאדומים או הצהובים ובעלי נטייה קלה לדחיין ולקפוא על השמרים.
ה”כחולים” הם הטיפוסים החושבים והמתכננים. הם נוטים לקפדנות ולפסימיות, הם שותקים עד שיש להם משהו לומר שידהים את כל החדר. הם הטיפוסים המתבוננים, המאורגנים והמסודרים. הם הדייקנים שיקראו את האותיות הקטנות, ירכיבו רהיטים לאט לאט על פי ההנחיות, הם נוטים להיות זהירים עד כדי חרדתיות ומחושבים עד כדי השתבללות. הם בודקים לעומק, ביקורתיים, מחפשים פגמים, פרפקציוניסטים.
אחת התופעות המהנות ביותר של הספר נובעת מהאפקט של חידוני “איזו נסיכת דיסני אתם?”. אפילו בזמן קריאת שורות אלו אתם בוודאי חושבים על חברים וקרובי משפחה ש”או מיי גאד הם בול ככה!” כשחלקתי את התובנות של אריקסון עם הסובבים אותי גם הם הרגישו שהתיאורים של הטיפוסים השונים נוטים להיות קולעים למדי, ברוב המקרים.
מעבר לפירוט של מאפייני הטיפוסים השונים, הספר מציג את המקומות שבהם מתגלעים חיכוכים ביניהם, את החולשות והחוזקות של כל אחד מה”צבעים”, באילו מצבים נרצה אדם מסוג “צהוב” לצדנו ומתי דווקא בכוחם של “כחול” או “אדום” להציל את המצב. אריקסון מתבל את הספר בדוגמאות רבות מהחיים שנוגעות אליו ואל מכריו שלו ומשתף בסיטואציות שונות שכולנו מכירים. הוא בוחן איך בני הצבעים השונים מתמודדים עם אתגרים, מקבלת ביקורת דרך עבודה בצוות, איך הם מתמודדים עם מצבי לחץ וכיצד הם מגיבים לסוגים שונים של תקשורת.
בסופו של דבר, בין אם אנחנו מסכימים עם התיאוריה של אריקסון ובין אם לא, אין ספק שהנקודה שלו לגבי היותנו אנשים שונים מאוד זה מזה היא נקודה חשובה – אנשים שונים באמת מגיבים אחרת לאירועים שאין להם שליטה עליהם, למילים שנאמרות להם, לתמונות ולרעיונות.
קל מדי לפטור את ההבדלים בינינו ולייחס אותם לטיפשות, לצדקנות ולאנוכיות של הזולת. חיכוכים בין אנשים תמיד יהיו, והם יתגברו בעיתות מצוקה, כשנדמה לנו שהאדם שמולנו לא מגיב “נכון” או “כמו שצריך” לאירוע מסויים. לעתים קרובות, בעיקר כשמדובר באנשים שיש לנו איתם קשר יומיומי כמו קשרי עבודה, לימודים, שותפות עסקית או חברות, להתבונן על דפוסי החשיבה של הסביבה שלנו עם פחות שיפוטיות ויותר הבנה זה משהו שיכול רק לשפר את מערכות היחסים בחיינו. לא תמיד הוגן לשפוט אנשים אחרים בכלים שלנו ועל פי הקודים והכללים של עצמנו, כי אחרי הכל גם תפיסת העולם שלנו מעוצבת באופן מסויים ומוגבלת לא פחות מזו של האדם שמולנו.
ייתכן שפשוט נרגיש פחות בודדים, מיואשים וכעוסים אם נפסיק להסתכל על העולם כאילו אנחנו מוקפים במטומטמים – אם כי כדאי לקחת גם את האמירה הזו בערבון מוגבל. בכל זאת אני טיפוס צהוב מכף רגל עד ראש, מה אני יודעת?
הספר בכל אופן, קריא מאוד ומומלץ בחום – התרגום מוצלח מאוד ושומר על האיזון בין הקלילות למקצועיות.
לספרים הבאים של אריקסון:
הכותרת, התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד”ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים שהיא מציגה בספר שלה כמו גם על הדרישה שבטח תגיע בפרקים האחרונים להתחבר ל”צד הנשי” שלנו להיות “רכות”, “מכילות” ו”אוהבות” יותר, כמו אימא אדמה, להמשיך לשרת את הבעל והילדים עד אובדן שפיות, להיראות מתוקתקת. ככה זה עובד, אין מה לעשות.
ובאמת, באמת שלא יכולתי צפות להרבה מספר ששמו מרמז על השוואה של כל הנשים הנשואות לקסנטיפה, אשתו המרושעת של סוקרטס, כן, אותו פילוסוף יווני עתיק שמייחסים לו את המשפט: “מה שלא תעשה תתחתן – אם תמצא אישה טובה תהיה מאושר, אם תמצא אישה רעה תהיה פילוסוף.” זה אחד הציטוטים הכי סקסיסטיים בהיסטוריה שעדיין נמכרים בחנויות מתנות ועדיין מעטרים דלתות של מקררים במטבחים ברחבי הארץ, שנשים כלואות בהם בניקיונות ובישולים בלתי נגמרים.
אז כן, פתחתי את הספר. וכן, קראתי אותו מכריכה לכריכה. כל מילה. עד הסוף. בלי הנחות ודילוגים.
ואני נאלצת להודות קבל עם ובלוג שטעיתי לגמרי. מדובר באחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא עד כה.
מה אין בספר?
שיפוטיות מקטינה ומעליבה שלמרבה הצער מוצאים בלא מעט ספרי ומגזיני “עצות” הפונים לנשים. לא תמצאו בספר ביקורת על נשים, סטריאוטיפיזציה והגחכה של נשים נשואות, עצות בלתי מועילות ומתסכלות כיצד שמסבירות לך כיצד להפוך את עצמך בן לילה לאישה אחרת, שונה, כזו שבעלך יאהב והסביבה תוכל לקבל.
יש לציין כי ד”ר ברסלרמן מבהירה מן ההתחלה כי הספר אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות פיסית, כלכלית ונפשית בתוך הזוגיות. על הנושאים הללו ניתן לקרוא בספרים אחרים כמו למשל ספרו של לנדי בנקרופט “למה הוא עושה את זה”. היא גם אינה עוסקת במערכות יחסים שאינן הטרו-נורמטיביות, אם כי אין ספק שיש צורך בספר כזה.
בנוסף על כך, ברסלרמן אינה טורחת לסייג את דבריה ב”לא כל הגברים” ו”לא כל הנשים” כיוון שהיא עוסקת במגמות חברתיות נפוצות ובדרך לגשר על הפערים שנוצרים בבית פנימה בהשפעת המגמות החברתיות הללו.
מה יש בספר?
בראש ובראשונה ניתוח פמיניסטי של דמותה של קסנטיפה, אשתו של סוקרטס, כפי שהיא מופיעה בכתביו של אפלטון. היא כותבת שהגם שדמותה של קסנטיפה הוצגה ברבות השנים כאישה מכוערת, הרי שהיא דווקא הייתה עלמה יפהפייה. היא הייתה עשירה וממעמד גבוה, ונישאה לסוקרטס כשהוא היה איש מבוגר ולא בדיוק שיא היופי בעצמו. היא מראה כיצד על פי הכתבים מילאה קסנטיפה את חובותיה ואילו סוקרטס הפגין כלפיה אדישות וזלזול, שבעקבותיהן תקפה אותו קסנטיפה. התגובה שלו לגינוי שלה רק נעשתה צינית יותר, והכל לנגד עיני התלמידים שלו.
שנית, תמצאו בו דוגמאות רבות באופן בו הייצוג התרבותי עושה עוול לנשים הנמצאות במערכות יחסים ומציג אותן באורח מגוחך, סטריאוטיפי ומזיק מאוד כשתלטניות, לחוצות ומה לא, ואת הגבר כטיפוס “מסכן” ו”חלש” ש”נפל ברשתן”.
לאחר מכן מפרקת ד”ר ברסלרמן את הייצוג התרבותי הזה לאט ובמיומנות. היא משתמשת בסיפור על אדישותו של סוקרטס ובזעמה (המוצדק!) של קסנטיפה כדי להדגים את התהליך המתרחש במערכות יחסים רבות בתקופתנו אנו, וכדי לדבר על הפער בתוך התפיסה החברתית לפיה מחד יש שוויון ונשים מפתחות קריירה זוהרת מחוץ לבית כמו הגברים, ומצד שני החברה דבקה עדיין במוסכמה לפיה עול הבית וגידול הילדים עודנו באחריותן הבלעדית, או כמעט בלעדית של הנשים. אם יש לאישה מזל בנישואין, הגבר “עוזר”, אבל היא “מנהלת העבודה” ומתפקידה לומר לו מה לעשות, “להפעיל” אותו – עניין המעמיד אותה במקום של בוסית, אחראית, מפקדת בתוך הבית.
שנית, ספרה של ברסלרמן מציע הרבה מאוד ביקורת חברתית, ודרישה לשינוי מערכתי הן בחוקי התעסוקה ונהלי העבודה והן בחינוך בבתי הספר ובבית. יש בו הכרה בעולם שהשתנה במהירות בעשורים האחרונים ובעובדה שרובנו גדלים בעולם שונה מהעולם שהורינו גדלו בו, עולם שהמוסכמות החברתיות בו השתנו מאוד אבל חלק מהתפיסות נותרו ללא שינוי מאז שנות ה-50, והפער הזה הוא שמחרב לזוגות רבים כל כך את חיי הזוגיות והנישואין. היא סוקרת את הבעיות של זוגות נשואים באופן כרונולוגי לאורך שנות הנישואין, ופורשת את הקשיים בכל שלב של הזוגיות, מהולדת הילד הראשון ועד הפרישה לפנסיה, בפירוט ובבהירות רבה. היא מדברת על החשיבות של התא המשפחתי בעיניי הגברים והנשים המשתנים לאורך התקופות, על התסכול שנוצר כאשר בשנים המוקדמות של גידול הילדים הגבר מקדיש את עצמו לקריירה ומתפתח בעבודה, כמצופה ממנו. מסיבות רבות ושונות, בין השאר גם היעדר הלחץ החברתי וההכרח לעשות כן, הוא אינו מסתגל לשינויים באורח החיים ונדרש להקריב הרבה פחות לטובת הבית והילדים, בעוד האישה בדרך כלל “תחשב מסלול מחדש” מבחינת קריירה, תתאבל על אובדן מה שיכלה להשיג לפני כן ותתקשה להשתלב מחדש כאם בשוק העבודה הישראלי, הדורסני עבור אמהות טריות.
ברסלרמן מדברת על ההתמודדות הלקויה של זוגות רבים עם התסכולים האלה, הקשיים של כל אחד בהבנת האחר והתהליכים העוברים עליו, הנובעים אף הם מההבניות החברתיות, ומציעה גם פתרונות. לא פתרונות קסם אלא יותר כללי אצבע לזוגות מתוסכלים. היא קוראת לבני הזוג ללכת זה לקראתו של זה, ובעיקר לגברים להבין ש”להביא כסף הביתה” אינו תפקידם היחיד יותר ועליהם להיות שותפים מלאים ופעילים בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים בשנים הרלוונטיות.
תמצאו בספר הרבה מאוד תובנות לגבי שיח זוגי, הרבה סיפורי טיפול להמחשת טענותיה של ד”ר ברסלרמן, וכאמור – ביקורת חברתית נוקבת וקריאה לשינוי מיידי בתפיסה המגדרית של החברה שלנו.
מהביבליוגרפיה עולה כי ד”ר ברסלרמן אינה כותבת בלי סימוכין ראויים, וכי היא מבססת את דבריה על מחקר מקיף ומעמיק מאוד (היא עושה שימוש מעניין מאוד בתאוריה של מקינון, למשל), כמו גם על ניסיון אישי בקליניקה בה טיפלה בזוגות רבים.
בשורה התחתונה אני ממליצה עליו מאוד. מעבר לעובדה שהוא קריא ומעניין, הוא נותן הגדרה ברורה מאוד ליחסי הכוחות החברתיים והאופן בו הם משפיעים עלינו כאינדיווידואלים, כמו גם על הבית ועל התא המשפחתי והזוגי.
