עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.
מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.
זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.
מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.
הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.
ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.
היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.
כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.
אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.
בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.
אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.
בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.
המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.
ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.
מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.
מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.
אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.
גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.
ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.
לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.
בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.
ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.
אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.
בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
