את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
שני דברים לכדו את תשומת ליבי כמעט מיד ברגע שראיתי את הספר הזה:
הגיבורה הקיבוציניקית (כבת ליוצאי קיבוץ אני עוקבת באדיקות אחרי ספרים כאלה)
הרעיון המקורי של הספר הזה, שמהווה פראפרזה משוגעת ומגניבה ל”אבא ארך רגליים” – רומן מכתבים אמריקאי על נערה צעירה מבית היתומים שמיטיב מסתורי מחליט לממן את לימודיה בקולג’ ובכך להעניק לה השכלה ועתיד. התורם מבקש לשמור על אלמוניותו, ודורש מן הנערה היתומה תמורה זהה לזו שמבקש “מישו” ברומן “כל הג’אז הזה” – מכתבים. הוא מבקש לקרוא על התרשמותה, התקדמותה ורגשותיה של הגיבורה הראשית והיא אכן כותבת לו.
ברומן “כל הג’אז הזה” נראה שמחברת לקחה את הרעיון למקום אחר לגמרי ויצרה סיפור מקורי, מרתק ומפתיע מאוד. בעוד “אבא ארך רגליים” נכתב בתקופה רחוקה ובארץ אחרת, “כל הג’אז הזה” נטוע עמוק מאוד בכאן ועכשיו ומצייר תמונה ריאליסטית, נוקבת ומלאת רבדים של ההוויה הישראלית.
“מישו” השיג את המחשב של ליז מחנות יד שניה, ודורש שתכתוב לו ארבעים מכתבים, כופר תמורת החזרת המחשב שלה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישתו הוא עלול לא רק למחוק לה מסמכים והודעות שלא ניתן כלל למדוד את החשיבות שיש להם עבורה, אלא גם שותל איום לא-מאוד-מרומז להתחזות אליה ברשת.
מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה?
בתור כותב כושל בעצמו, אחד כזה שפעם היה מוצלח והיום כבר לא, על פניו נדמה שהוא פשוט מתרשם מאוד מכתיבתה – נוגעת ללב וקולחת בלי מאמץ. אבל ככל שליז חושפת בעל-כרחה יותר פרטים על חייה היא מושכת גם חלקים ממנו מתוך צללי האלמוניות אל אור הזרקורים, והעלילה מתחילה להסתבך.
אין לקוראים אלא לעקוב חסרי אונים אחרי קו עלילה שגדל ותופח למימדי ענק, ומצייר תמונה מבהילה, מרגשת, טראגית, מורכבת ויפהפייה שנבנית לאיטה, סצנה אחרי סצנה.
שלל של דמויות וסיפורים מתווספים לעלילה כמו חרוזים בשרשרת מרהיבה. המחברת מצליחה לגעת כמעט בכל האלמנטים המרכיבים את החיים בישראל. הסיפור שלה מדלג מלב תל אביב, אל הקיבוץ, עובר דרך שכונות העוני בעיירות פיתוח, לנופי הכנרת ומגיע עד ניו יורק הרחוקה והנוצצת. הדמויות המופיעות בספר מגוונות לא פחות, כל אחת מהן עולם שלם עם סיפור חיים מפותל ומעניין ונסיבות הזויות כמעט שהשליכו אותה אל דרכם של גיבורי “כל הג’אז הזה”.
סנונית ליס מציגה את המקום שאנו חיים בו נאמנה ונכונה על כל המרדנות, הטירוף והפלירטוט המתמיד עם המוות. היא מראה כיצד החברה מתנכרת אליך כשצריך אותה, אבל שופטת ונדחפת לענייניך הפרטיים כשלא.
היא מציגה בספרה גם חמלה אינסופית. דמויות מפתח מצטלבות באקראיות בדרכם של הגיבורים, ועליהם להחליט אם לקחת את היד המושטת להם לעזרה או לא, כל בחירה עשויה לעלות להם בכאב בלתי נסבל ומאמץ שהלב, השכל והנפש האנושיים בקושי מסוגלים לעמוד בו.
הכתיבה מהנה מאוד, קולחת ויומיומית. לעתים המעברים בין המשלבים מעט חדים מדי ומדי פעם דמות אחת כותבת דימויים שמתאים לדמות השנייה לכתוב, אבל בסופו של דבר זה לא מפריע מדי להנות מהספר, כי בסופו של דבר מדובר בהתכתבות בין שני אנשים שהכתיבה, השפה והמילים בדמם, ועם זאת עברו עליהם דברים שקשה לעבד אותם במילים.
זה ספר על חיים, על הבחירות שאנו נדרשים לעשות, ספר על אובדן וכאב וחברות אמיצה, חסרת גבולות. זה ספר על אקראיות החיים ועל כוח ההחלמה של הנפש האנושית שפועל כנגד הכוחות ההרסניים שתוקפים אותה מבפנים ומבחוץ. כל אות מאותיות הספר עוסקת באהבה, ובכל זאת זה אינו רומן רומנטי, מה שגורם לי להעריך אותו עוד יותר.
לא נותר לי אלא לקוות שמתישהו בזמן הקרוב ירים במאי ישראלי עם כישרון וכוח המצאה את הרומן הנהדר הזה ויהפוך אותו לסרט ישראלי מוצלח לא פחות מ”אפס ביחסי אנוש”.
בשורה התחתונה: התרשמתי ממנו עמוקות, הרבה מעבר למה שציפיתי כשפתחתי אותו. פשוט תקראו אותו. לא תתחרטו על זה, אני מבטיחה.
